גיגית להגיגי ספרים וספרות


מרוב עצים לא רואים כלום

למה אנשי האקדמיה מלהגים בשפה העילגת הזאת שלהם?

שוב נפלתי בפח. קראתי, בהארץ דומני, ביקורת משבחת על ספר בשם "העט נגד החרב - אינטלקטואלים גרמנים גולים במאבק נגד הנאציזם". ומאחר שהנושא מעסיק ומעניין אותי אצתי לרכוש אותו. אבל מה? באתרי מכירת הספרים "הרגילים" לא היה אותו, אז הפניתי עצמי להוצאה, מוסד ביאליק, ושם אכן הוא היה. ומאחר שהיה מבצע של ספר שני בחצי מחיר או משהו כזה, אז מצאתי עוד ספר שעניין אותי  הקרוי "עמים נבחרים - מקורות מקודשים של זהות לאומית", ורכשתי את שניהם במכה  ובשליחות אחת.

והספרים הגיעו והתחלתי לקרוא, במקביל בשניהם, אני אוהב ככה, ואוי ואבוי, כפול ומכופל. שני הספרים כתובים בשפה האקדמית העילגת והנלעגת שכולה משפטים ארוכים,  פיסקאות שלמות, שאין להם ראש ולא זנב, וכוללות כל אחת שלושה ציטוטים, שתי מובאות ולפחות 16 הערות שוליים, ואתה לא מוצא את ידיך ואת רגליך, ולא מבין כלום, ואחרי שניים שלושה עמודים אתה מרגיש כאילו חווית פגיעה מוחית והפכת לאידיוט.

בקיצור, את "עמים נבחרים" הפסקתי לקרוא בעמוד 88 מתוך 350, וב"העט נגד החרב" נשברתי כבר בעמוד 26, מתוך 360. למה? כי אלו לא ספרים לקריאה של בני-אדם. זו התכתבות פנימית בין אקדמאים לצורכי קידום מקצועי ונסיעות לכנסים של 12 פרופסורים ונשותיהם או פילגשיהן בכל מיני אוניברסיטאות באתרי תיירות מבוקשים כמו טוקיו, הוואי, ניו-זילנד וכולי.

ושוב עולות, אכן, בהקשר הזה שתי שאלות קרדינליות (אתם רואים? גם אני כבר קצת אקדמי, דופק מילים בלועזית) - א. למה הפרופסורים האלו כותבים בשפה העילגת, המטומטמת, הבלתי-תקשורתית הזאת. וב - למה באמת הוצאות הספרים לא "מתרגמות" הספרים הללו לשפת בני-אדם?

אז לגבי השאלה השנייה, למה הוצאות ספרים מוציאות לאור זבל ג'יברישי כזה, אין לי תשובה, אלא רק השערה,שמישהו - קרנות מחקר, אוניברסיטאות, משרדים ממשלתיים, הכותבים עצמם - משלמים להם על זה, וכסף טוב, כנראה.

ולגבי השאלה הראשונה, למה האקדמאים הללו כותבים בשפה העילגת, המסורבלת והמטומטמת הזאת, יש שתי תשובות פשוטות. קודם כל הם כותבים גרוע, כי הם לא יודעים ולא מסוגלים לכתוב טוב יותר. ושנית - זה כמו ההורים או הרופאים האלו שמדברים ביניהם אידיש או לטינית או לאדינו או אנגלית, כאילו כדי שהילדים או החולים לא יבינו את דברי החוכמה יעני שלהם. אבל זה לא שום דברי חוכמה. דברים לא מובנים הם לא חוכמה. הם גארבג', הם ג'יבריש. הם לא-כלום. אבל "החכמים" האלו למיניהם, בגלל שהם מדברים ומתכתבים ביניהם בשפה לא-מובנת (גם להם עצמם, אגב) שכזו, זה כאילו עושה אותם חכמים, מורמים מהם, יודעי חן, מביני עניין, חכמים. אבל בן-אדם שלא מצליח להעביר את "תורתו" לבני-אדם אחרים, הוא לא אדם חכם. הוא איש טיפש. זהו, אמרתי את זה.

וגם קצת בשבח עצמי. מה יש, אסור?

14.4.21 - כותרת הביקורת על ספרי האחרון ב"הארץ ספרים" היום:

"הלשון הטבעית והקולחת והבחירה בקול מספר שכולו תמימות וחוסר הבנה של המציאות מאפשרות לקורא להזדהות מיידית עם המתרחש, והופכות את המתח הנבנה מעמוד לעמוד ליעיל מאוד. הנרטיב נבנה באופן מרשים. התוצאה היא רומן מרתק, מותח, מלהיב."  (יוחאי ג'רפי, הארץ, ספרים)

ואם אתם רוצים לקרוא עוד על הספר הזה ועל עוד ספרי פרוזה, רומנים, שלי ליחצו כאן >>> פרוזה. רומנים. החיים קשים. נמותו. 977


על החיים ועל המוות

אני באמצע הספר "פעימה וקו" שכתבו יחדיו הצייר אסף רומאנו (גילוי נאות: חבר שלי) והרופא פיטר גילבי (שאני לא מכיר בכלל) וזה ספר מקורי ומפעים על המוות, שבנוי כהתכתבות ביניהם ביחס ליצירות אמנות שונות, ציורים, שגם הם, איך לא, קשורים למוות. אני יודע שהעיסוק במוות הוא לא סקסי בעיני רוב האנשים, והם בורחים ממנו כמו ממוות. אבל מוות, אני אנסח זאת כך, הוא בעיני הדבר הכי חשוב בחיים. כן, לא יום החתונה (לא הראשונה וגם לא השניה), ולא לידת הילדים, וגם לא הגיוס (שלך או שלהם) לצבא. המוות הוא המאורע הכי חשוב שלנו בחיים. וככל שנבין זאת, זאת דעתי, כך נחיה טוב יותר. והפרק השלישי או הרביעי, האחרון שקראתי בינתיים, העוסק, באופן יוצא דופן בספר, במותה של אשתו-אהובתו של אסף, כרמיאל, הוא יצירת מופת מרגשת עד מוות, תרתי משמע. אוצו רוצו לקנות. 


מעוניינים לזהות תהליכים?

בעז נוימן היה עילוי, מרצה להיסטוריה שכתב ספרי מופת על התקופה הנאצית, כמו "נאציזם" ו"ראיית העולם הנאצית", שלמרבה הכאב והצער נקטף בדמי ימיו, בן 43 בלבד, ממחלת הסרטן. בשנת 2019, ארבע שנים לאחר מותו, יצא ספר חדש שלו, "היסטוריות חדשות של הנאציזם", עיבוד של קורס משודר שלו באוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל.  כמו ספריו הקודמים, גם הספר הזה הוא מרתק, כתוב לא בלהג אקדמי, אלא בשפת בני-אדם, ומלא בתובנות חדשות.

התמונה בשערו של הספר - "אין חשש. הוא צמחוני"

אביא פה, לשם הדגמה, וגם בגלל המימד האקטואלי שלו, קטע קצר, מסופו של הספר (עמוד 241) - "כפי שהראה ההיסטוריון פרנסיס ניקוסיה, מאז 1933 ועד סוף שנות השלושים חלקו המשטר הנאצי והתנועה הציונות אינטרס משותף אחד ראשון במעלה: הרצון לגרום ליהודים להגר מגרמניה.  שניהם לא האמינו באסימילציה (היטמעות - ק.נ) היהודית וגם לא ראו בה פתרון שיש להיאבק עליו. במסגרת מה שניקוסיה מכנה "מונולוג דואלי" שיתפו פעולה המשטר הנאצי והתנועה הציונות בקידום ההגירה היהודית מגרמניה בכלל וההגירה לפלשתינה בפרט. שיאו של שיתוף הפעולה הפרגמטי השה היה הסכם ההעברה, שנחתם בין שלטונות הרייך לבין הסוכנות היהודית ב-1933 והסדיר העברת רכושם והונם של יהודי גרמניה לארץ-ישראל בשנים 1939-1933, בתמורה להסכמה גרמנית ליציאה מאורגנת ומסודרת של יהודים מהמדינה. ההסכם איפשר לגרמניה הנאצית לעודד ולנהל הגירה יהודית מסודרת משטחה, לבלום את תנופת החרמות הכלכליים שהוטלו עליה, לייצא סחורות על מחוץ למדינה ולהעביר את הרכוש היהודי הרב שנותר בשטחה לידיים גרמניות במחיר נמוך יחסית. מבחינת הציונים הסכם ההעברה יצר מכניזם מאורגן להגירת יהודים מגרמניה והתיר להם להוציא בכל זאת חלק מהונם מהמדינה, רובו בסחורות גרמניות, ומיעוטו בסכומי כסף נזילים. בחשבון אחרון, לצד הצלת חיי יהודים, הסכם ההעברה תרם לא מעט, מבחינה כלכלית וטכנולוגית, להנחת התשתית למדינה היהודית שבדרך".


הסדנה לטימטום מהונדס

יש זן של יצור אנושי שנובט בערוגות של תנועות אנטי-דמוקרטיות כמו "הציונות הדתית", שניתן לקרוא לו נברן-מלשן. מדובר באנשים שעיסוקם בנבירה בדברים שאומרים, כותבים, עושים, או לא עושים, יריביהם הפוליטיים, כלומר כל מי שהוא בעד חופש ביטוי ודמוקרטיה. היצורים הללו נוברים ונוברים ונוברים, וזה משהו שלומדים היטב לעשות במדרשיות ובמכללות הדתיות, ובכל פעם שהם מוצאים משהו "חשוד", נגיד מישהי שלא עמדה בצפירה, או מישהו שכתב שישראל היא לא דמוקרטיה (רגע, בדמוקרטיה אסור להגיד שהיא לא דמוקרטיה? או שזה דווקא סממן של דיקטטורה, שאסור להגיד בה שהיא לא דמוקרטיה?), ומיד הם רצים להלשין על האיש/ה בתקשורת ובמקום העבודה (זה הם הכי אוהבים, לפגוע בפרנסה) ואם "הסוטה מדרך הישר" בעיניהם הוא מרצה באוניברסיטה, זה הלחם והחמאה והסבבה שלהם.

ושלא תחשבו שזה לא עובד. זה עובד באבוהה. זכורני אף אני יום אחד, כשעודני תר באיקיאה אחרי משהו, לא זוכר מה, צילצל הטלפון שלי ועל הקו היה הדיקאן, לא פחות, של המקום שבו לימדתי באותה עת. ולמה הטלפון? ומה הדחיפות? "הגיע לידיעתי", הוא אמר לי, כלומר איזה סטודנט הלשין עלי, "שאמרת בשעור שלך משהו על זה שאנחנו הורגים ילדים בעזה" (זה בטח היה בתקופת אחד המבצעים שם), ואז הוא אוסיף שזה לא אתי, או ריקי, או שלפי תקנון האוניברסיטה או משהו כזה להביע דעה פוליטית בהרצאה. וכמובן שמיד התנצלתי ואמרתי שלא אעשה את זה יותר וניצלתי. כי הוא יכול היה גם לפטר אותי בהינף יד. ומה לעשות שגם אני, כמו כולם, צריך להביא לחם לילדי. אבל ברור לי שזה עובד. שכל מי שמרצה היום באוניברסיטה או במכללה בישראל מופעל עליו לחץ המלשנות הזה, וזה עובד. הם כולם שותקים. חוץ ממעטים, אבל גם הם רק כאלו שכבר יש להם קביעות ואי אפשר לפטר אותם.

ועוד אוסיף, כמובן, ששתיקה, בענניינים פוליטים ואחרים, והימנעות מהבעת דעה, גם הם הבעת דעה. סתם לצורך העניין, מרצה באוניברסיטת המבורג בשנות השלושים של המאה הקודמת, שראה שמפטרים מן האוניברסיטה את כל המרצים היהודים, ולא אמר מילה, שתק, לא הביע דעה, אז הוא הביע דעת או לא הביע דעה? הוא התנגד או תמך בפיטורי היהודים?

ועכשיו לענין עצמו. נברן-מלשן אחד כזה, חנן עמיאור שמו, הוציא עכשיו ספר שכולו נברנות-מלשנות שכזו. וזה לא פלא. האיש עובד בזה, בשכר. הוא עורך אתר "ביקורת התקשורת" הימני 'פרספקטיבה', שזה עיסוקו, לנבור ולהלשין. שם הספר "הסדנה להנדסת תודעה".

הספר עוסק קצת בפייק ניוז "שמאלני" - וכמובן שיש כזה, אבל הוא בטל לא בשישים, אלא בשישים מיליון, לעומת כמות ואיכות הפייק ניוז הימני -  ובפרשנויות מוטות (של אמנון אברמוביץ, כמובן, לא של עמית סגל, חלילה) וכולי. לא קראתי את כל הספר - למה, הסנט דה ג'ויש פיפל ספררד אינף? - ואתרכז רק בפרק האחרון, שגם לא את כולו גמעתי, ושהוא, כפי שמכריז הסופר עצמו בהקדמה עוסק ב"מדור הדעות של 'הארץ' שבו נחצים כל הקווים האדומים".

בפרק עצמו מביא עמיאור, באופן מוטה ומטעה ציטוטים ממספר, מועט יחסית, של כמה כותבים במדור הדעות. לכאורה כל בחירה, מעצם מהותה, היא מוטה ומטעה. אבל פה היא מוטה ומטעה במכוון, במובן זה שעמיאור עושה כאן בדיוק את מה שהוא כאילו יוצא נגדו, כלומר "מהנדס תודעה". ורק אגיד שגם ציטוט קטן משלל מאמרי שלי מופיע בספר שלו, כתוב שם שכתבתי ש"זה גיהנום פה", אבל על מה ובאיזה הקשר לא כתוב.

אבל כל זה לא משנה. עצם המחשבה והטענה של אדם כלשהו, ועוד יעני איש-תקשורת, שהבעת דעה היא הינדוס תודעה, שמדור דעות, שבו אנשים מביעים את דעתם בשמם, ורוב מביעי הדעה שם, להבדיל ממני, הם ציונים עד שורש עצמותיהם,  זו לא סתם "הנדסת תודעה" אל כזו "שחוצה את כל הקווים האדומים" (איזה קווים אדומים? של מי? של מה? מי קבע אותם? אתה? אימא שלך? סבתא שלי?), זה טימטום שקשה לתארו ולהגדירו.

מה, אם אני מדבר עם בן-אדם ואומר לו את דעתי, ונגיד, מה שכמעט לא קורה בשיחות בין אנשים, מצליח לשנות את דעתו, זו "הנדסת תודעה", אתה עד כדי כך אידיוט, עמיאור? עמוס שוקן, מו"ל 'הארץ', קראתי באיזה מקום, חושב שעמיאור הוא רשע. אני אקל איתו. הוא לא רשע, הוא אידיוט. מה שכמובן מבטיח שספרו יהיה הצלחה מסחרית מסחררת. 


אפשר לכתוב ספר משעמם על הנכבה? 

קשה, אבל אילן פפה עשה זאת. "הטיהור האתני של פלסטין". קראתי וקראתי, אספתי את כל כוחותי כדי להתגבר על ערימות הטרחנות, הפרטנות והצדקנות; על המחסור המוחלט בהגיון כלשהו בעריכת הספר ואופן סיפורו; על חוסר ההבחנה המשווע, בלשון המעטה, בין עיקר לטפל; על הכתיבה המכאנית, המונוטונית, היבשושית והמייבשת; והצלחתי למרות הכול להגיע לעמוד 232, שזה באמת הישג יוצא-דופן. אבל שם, למקרא המשפט "הם התקבלו בדגלים לבנים ובארוחה שמנה" קרסתי טוטאלית. ארוחה שמנה? אימא שלכם שמנה! יאללה, די וביי. אפסו כוחותי.

תגובתו של אילן פפה: אתר משעמם ומשמים מלא שנאה אישית ורשעות. מה קרה לקובי ניב של פעם?


ספר מתלתל

ביקורת על ספרו האוטוביוגרפי של הספר רפי ונטורה "החלקה צרפתית"

סתם, סתם. אין באמת ספר כזה. אבל בגלל שבכל ביקורת נלהבת שאני קורא על כל ספר שני, עכשיו זה על ספרה של גליה עוז, כותבים שהספר מטלטל, ממש מטלטל ואף מאוד מטלטל, החלטתי להעשיר את אוצר ביקורת הספרות העברית בסופרלטיב חדש, אחר, שונה, מתלתל. 

עו"ד כנרת בראשי לאחר קריאת ספרו של ונטורה