גיגית להגיגי קולנוע וטלוויזיה


בינתיים יש פה רק הגיג אחד, על טלוויזיה, אבל אתם יכולים לקרוא דברים הרבה יותר מסודרים שלי על מלאכת הכתיבה התסריטאוית ומשמעותה במדור כאן באתר העוסק בספרי ומאמרי על תסריטאות, קולנוע וטלוויזיה, הנה, ליחצו כאן >>> ספרים על תסריטאות ועל סרטים

אדוני, אדוני, למה אתה מרמה אנשים?

מצחיקים אותי האדווה דדון והחיים אתגר האלו ושכמותם, כשהם רצים לעין המצלמה ברחוב או במסדרון אחרי איזה נוכל שהם בדיוק תפסו על חם, וסונטים בו כמו סגנית מנהל בית-ספר "אדוני, אדוני, למה אתה מרמה אנשים? זה יפה ככה? אתה לא מתבייש? אתה רוצה אולי להתנצל בפניהם?". תגידו לי, אדון אתגר וגברת דדון, מה, אתם לא מבינים שיש לכם פה עסק עם פסיכופטים? אתם באמת חושבים שפסיכופט יודה במעשיו? יתבייש במעשיו? יתנצל על מעשיו? וגם אם יקרה המקרה והוא יביע חרטה, הרי חרטה של פסיכופט זה חארטה, כי פסיכופט, כדי לא להיענש ולהמשיך בעבודות הנוכלות שלו מוכן לא רק  להתנצל אלא גם לבכות, אם תבקשו יפה. אז מה? אפילו לא קליפת תפוח אדמה. 

ואני כבר מחכה ומצפה לפסיכופט האמיץ, שיום אחר כשירדפו אחריו דדון או אתגר ושוב ינזפו בו "אדוני, אדוני, למה אתה מרמה אנשים?" וכל זה, שלא ישתוק להם או יסתיר את פניו בארגז-הכלים המהודר שלו, אלא יעצור ויגיד להם בגאווה ובתוכחה "מה זאת אומרת למה אני מרמה אנשים?! זה העבודה שלי. אני עובד ברמאות. אני לא זגג ולא שרברב ולא טכנאי- מזגנים ולא נתב-תריסים. אני רמאי. זאת העבודה שלי. מזה אני מתפרנס. ככה אני מביא פיצה לילדים שלי, בדיוק כמו שאתם מתפרנסים מלרדוף אחרי אנשים. הבנתם? אז יאללה, תפסיקו לרדוף אחרי ולהציק לי, לפני שאני הולך למשטרה ומתלונן עליכם על הטרדה, רשעים, הורסים לאנשים את הפרנסות, זה יפה ככה? אתם לא מתביישים?"