1.8.22

ארץ זבת רָקָב

כשפורצת מחלוקת בין שני צדדים, אנשים או גופים, והם מטיחים זה בזה השמצות והאשמות הדדיות – אחד אומר שהשני שקרן ומסואב והשני אומר שראשון רמאי ומושחת – אנחנו, הצופים במחזה, נוטים משום מה לחשוב שאחד משני הניצים דובר אמת והאחר משקר. ולא נותר לנו אלא להכריע מי מן השניים הוא מי - האם זה שאומר שהשני הוא שקרן הוא הרמאי או דווקא זה שאומר שהשני הוא רמאי הוא הוא הוא השקרן. ולמה חשוב לדעת את זה? כי אלו מאתנו שמנחשים נכונה מי השקרן האמיתי או הרמאי הנכון יכולים לזכות בתלוש הנחה לקניית מוצר שאין לנו צורך בו.

אבל רגע. החיים הם לא שעשועון. ויכול מאוד להיות, והניסיון המר גם מורה שכך הוא, שברוב המקרים שבהם שני צדדים משמיצים זה את זה, שניהם צודקים, ושניהם שקרנים, נוכלים, גנבים, גזלנים, נצלנים, מושחתים, מסואבים ורקובים. למה מה, זה שמישהו משקר את חברו אומר שחברו לא מרמה אותו? למה מה, איפה פה בדיוק הסתירה?

ניקח, למשל, את הסכסוך שנתגלע באחרונה בין שני בכירי הפרקליטות לשעבר – משה סעדה, שהיה ממלא מקום ראש מח"ש, ושי ניצן שהיה פרקליט המדינה – שמאשימים זה את זה באותה אשמה ממש – שעמיתם לשעבר "פועל מתוך אינטרסים וגם שקרן מחורבן". אז את ה"הפועל מתוך אינטרסים" נוציא, כמובן, מן המשחק. שהרי אין לך לא אדם ולא חמור וגם לא מדוזה שאינם פועלים מתוך אינטרסים. אז נשארנו עם ה"שקרן". אבל איך נדע מי מהם משקר? וגם מי אמר לנו שרק אחד מהם משקר? אולי שניהם שקרנים?

ניקח, כדוגמה, את הריגתו של יעקוב אבו אלקיעאן במה שקרוי "פרשת אום אל חיראן". ההחלטה שקיבל ניצן בעניין היתה שלא לחקור את השוטרים שירו והרגו את אלקיעאן, כי היתה להם לכאורה (ערבי או לא ערבי?) סיבה לחשוד שהוא מפגע, למרות שלא ניתן בכלל לקבוע אם זה אכן היה פיגוע, אבל גם לא לקבוע שאלקיעאן היה קורבן חף מפשע. לא צריך להיות עורך-דין, לא בכיר ולא זרזיר, כדי להבין שההחלטות העקמומיות הללו נגועות בשקר. אבל ניצן, מצדו, טוען שבית המשפט אישר את ההחלטות האלו שלו. אז מה? אולי גם בית המשפט נגוע בשקר וסיאוב, מה, לא יכול להיות?

אבל גם אם נניח שרק אחד מהם משקר, האם העובדה שבכיר בפרקליטות, סעדה או ניצן, הוא שקרן פתולוגי לא מורה שגם בפרקליטות פשה נגע הסיאוב והרקב?

ואם להרחיב קצת את היריעה, הרי שבמריבה הלאומית, זו שבגללה אנחנו הולכים כל שבועיים לבחירות, בערך 43% מהישראלים חושבים שראש הממשלה לשעבר וכנראה לשעתיד בנימין נתניהו הוא נוכל מושחת ורקוב, לעומת זאת כ-43% אחוזים סבורים שדווקא מערכת אכיפת החוק – המשטרה, הפרקליטות ובתי-המשפט - הם המסואבים והרקובים, לכ-11% אין דעה ו-3% כותנה.

אז מה? אז כ-86% מהישראלים, שזה רוב מה זה מוחלט, סבורים, כלומר בטוחים, שלא משנה ומי ומה, המדינה הזאת רקובה. והנה לנו הסכמה רחבה שעל בסיסה המוצק אפשר וצריך וחובה להקים ממשלת אחדות יציבה. תודה.


25.7.22

אללי, "כל איזה מישהו מעז להביא דעה"

אחד המאפיינים של משטרים טוטליטריים אידיאולוגים – פשיסטים, קומוניסטים, איסלמיסטים, ציוניסטים ושכמותם – הוא לא רק שאסור להביע דעה נגד המשטר, אלא שהכל חייבים לנהוג לפי הנוהגים שהמשטר מכתיב, גם אם אינם מעוגנים בשום חוק. כך למשל כולם נדרשים להצדיע במועל-יד בכל טקס, לצעוק "יחי סטאלין" בחגים ובמועדים, לעמוד דום בהישמע צפירה, לשים כובע או מטפחת כשיוצאים מהבית ושכאלו. ומי שאינו נוהג כך מוקע אל עמוד הקלון ועד עמוד התלייה עלול להגיע.

והסממן החריף ביותר של הרודנויות האידיאולוגיות הללו הוא שלא רק המשטרות רודפות ומוקיעות את המעזים שלא לשיר את ההמנון או שלא לעטות רעלה, אלא שבמצוד הזה משתתפים גם כלי התקשורת ואזרחים מן השורה, וילדים מלשינים על הוריהם שהעזו לצחקק לשמע בדיחה על המנהיג, ואף זוכים על כך במדליה או בסוף שבוע באיטליה.

האם אנחנו רחוקים מכך? לפני שבוע ב"אולפן שישי" של "קשת", בדיון ב"שמירת הנגיעה" של יובל דיין מול הנשיא ג'ו ביידן, אמרה השדרית קרן מרציאנו כך: "אני רוצה לדבר על היציאה המוחלטת המוטרפת הזאת מפרופורציה. זה הקול שמקבל את תיבת התהודה של הרשתות החברתיות כאילו מדובר באיזה סוגיה לאומית הרת גורל. חברים, כל איזה מישהו שיודע לחבר שתי מילים מרגיש את עצמו גיבור מקלדת ומעז להביע את דעתו".

מה את אומרת, קרן? למה בעצם אסור ל"כל איזה מישהו" להביע את דעתו בעניין הזה? למה לך מותר להביע את דעתך בעניין ולמישהו אחר אסור? מה לא בסדר בכך שכל אחד יביע את דעתו, תהא אשר תהא, בכל עניין שהוא? ומי זה בעינייך סתם "איזה מישהו"? וכי את כן "מישהו"? למה, בגלל שאת עובדת בטלוויזיה, והוא או היא רק נגר, חקלאי, מורה, רופאה, או היסטוריון?

ומה זאת אומרת "מעז" להביא את דעתו? מעז מול מה? מול "אולפן שישי"? וכי אלוהים מסר לכם את זכות הבעת הדעה במעמד הר סיני?

ולמה דעתך מותרת ונכונה ודעתם רעה ואסורה? רק בגלל שהם לא חושבים כמוך? ומה דעתך על דעתו של מיכאל שמש מחדשות ערוץ 11 שאמר בשידור שאי-לחיצת היד מצד הזמרת דיין היא "קידוש השם גדול מאוד". דבר ההבל הזה בסדר לך, האדונית מרציאנו?

והאם תתייצבי באותה נחישות גם להגן על ח"כ איבתיסאם מרעאנה אל מול מתקפתו של עמיתך הנבער מ"קשת" אייל ברקוביץ', על שהיא אינה עומדת דום בצפירת יום הזיכרון? האם אין זכותה של מרעאנה שלא לעמוד דום ביום הזיכרון על פי אמונתה כמוה בדיוק כזכותה של יובל דיין שלא ללחוץ את ידו של נשיא ארה"ב לפי אמונתה?

כנראה שלא תעשי זאת. כי גם את וגם ברקוביץ' עובדים בשירותי הבעלים של "קשת", ששכרו אתכם לדבר בטלוויזיה שלהם לא כי אתם "מישהו", אלא כי אתם מביאים רייטינג, כלומר כסף לכיסיהם. ועל כן כל דעתו של "כל איזה מישהו" מעניינת וחשובה ומשמעותית הרבה יותר מדעתכם שלכם, כי היא באה מתוך מחשבה חופשית ומשוחררת ואינה משועבדת ומשוחדת כמו דעתכם שלכם, המובעת תמורת שכר נאה מתאגיד קוקה-קולה.


18.7.22

ישראל השנייה - שִפחה חרוּפה

המהגרים היהודים המזרחים שהובאו ארצה בידי ממשלות בראשית שנות מדינת ישראל אכן סבלו כאן מגזענות ואפליה חמורים, והם נבעו ממהותה הקולוניאלית של הציונות, תנועת השחרור האשכנזית של העם היהודי. מדינת ישראל הוקמה בקצה אסיה בידי מתיישבים יהודים אירופים, שכדי להבטיח את המשך קיומה ייבאו מאות אלפי יהודים מזרחים, כדי שישמשו כאן כפועלים, כחיילים וכמובן כמתיישבים במקום הפלסטינים שגורשו מהמדינה החדשה.

להלכה היו היהודים המזרחים מיד לאזרחים ישראלים. אך בפועל, בהתאם למבנה החברתי הקולוניאלי הציוני, שלא נשתנה מאז, הם היו לאזרחים סוג ב', שניים לאזרחים האשכנזים המייסדים וצאצאיהם, כשמתחתיהם הישראלים סוג ג', הפלסטינים. אחרי מלחמת ששת הימים צורפו לתחתית המבנה החברתי הציוני הלא-אזרחים הפלסטינים מהגדה ומהרצועה.

יחד עם זאת, ככל שהייתה חמורה האפליה הגזענית כלפי המזרחים בארץ, לא ניתן כלל להשוותה לא למה שעשו האמריקנים הלבנים לילידים "האינדיאנים" ולעבדים השחורים ולא לשואת היהודים באירופה, ואפילו לא לדיכוי האכזרי שאנחנו הישראלים, כולל נכדי המהגרים המזרחים שהופלו בשנות החמישים, מפעילים כיום כלפי הפלסטינים.

במהלך השנים הלך והצטמצם, במובנים ובתחומים רבים, הפער בין האשכנזים השליטים למזרחים הכביכול נחותים להם, אך המבנה הקולוניאלי לא השתנה ועודו מהווה את יסודה המוסד של המדינה הציוני. אבל עדיין, בתחומים רבים, המזרחים הם רק שניים לאשכנזים. הדבר בולט באופן זועק במיוחד בתחום הפוליטי. שהנה כל ראשי הממשלה עד היום היו כולם רק אשכנזים. כך גם כל ראשי המפלגות היום, לבד ממפלגת המזרחים ש"ס שבראשה עומד תמיד מזרחי, אבל כזה שקיבל על עצמו את עול התורה הליטאית האשכנזית.

גם כל ראשי המפלגות היום הם אשכנזים, לבד ממפלגת המזרחים ש"ס שבראשה עומד תמיד מזרחי, אבל כזה שקיבל על עצמו את עול התורה הליטאית האשכנזית. וכי למה? הרי המזרחים, שהפילו את שלטון מפא"י והעלו לשלטון את הליכוד, יכולים היו ובוודאי יכולים עכשיו, להעמיד מתוכם, בוודאי במפלגה "שלהם" כמו הליכוד, להעמיד בראש גבר או אישה מזרחים. אך הדבר לא קרה מעולם, וגם לא יקרה בקרוב.

אבל למה? ננסה להסביר ולהבהיר זאת באמצעות שלוש פוליטיקאיות מזרחיות מהבכירות והבולטות ביותר במפלגות הימין – עידית סילמן, מירי רגב וגלית דיסטל-אטבריאן.

עידית סילמן היא מרוקאית. אבל אם מסתכלים באופן בו התנהלה בשנה האחרונה הרי שדרכה הפוליטית נוהלה והוכתבה בידי ארבעה גברים אשכנזים – נפתלי בנט, שמוליק סילמן, בנימין נתניהו ובצלאל סמוטריץ'. מה, אישה מרוקאית לא יכולה שתהיה לה דרך פוליטית משלה? היא חייבת שגבר אשכנזי ינהל אותה?

מירי רגב, סיבוני מהבית, היא מבכירות הליכוד כבר שנים רבות. ואולם עיקר פעילותה הפוליטית היא היות שפחה חרופה חנפה לבנימין נתניהו ואשתו שרה, ומעולם לא השמיעה ולו דעה עצמאית אחת משלה, שאיננה משאריות מזונו הלעוס של אדונה האשכנזי.

אחרונה חביבה ועלובה, גלית דיסטל-אטבריאן, המתגאה לכאורה במוצאה המזרחי, אבל בפוסט שפירסמה בפייסבוק, שרק לאחריו שריין אותה נתניהו ברשימת הליכוד לכנסת, כתבה ש"הגבר האשכנזי יותר אינטליגנטי מ-80% מהאוכלוסיה האנושית". בכך הסבירה אטבריאן את התשתית האידיאולוגית העבדותית לכך שהמזרחים, בליכוד ובכלל, אינם בוחרים במישהו או במישהי מתוכם שינהיג אותם ואת ישראל בכלל - בגלל שהם עדיין מאמינים, כפי שחונכו על ברכי הקולוניאליזם הציוני הלבן, שהם נחותים מן האשכנזים.

וכל השאר קישקוש מבוכיין.


20.7.22 מעניין, אבל יומיים בלבד אחרי המאמר הזה שלי פרסם "הארץ", גם כן במדור "דעות", מאמר של המזרחי הלוחמני רון כחלילי, שכתב אומנם במלים אחרות, אבל ממש בדיוק אותו מאמר שכתבתי אני . הנה הוא במלואו. קיראו ותיווכחו.

רון כחלילי / הליכודניקים המזרחים לעולם יצטופפו מאחורי גבו של האשכנזי התורן

הנה השורה התחתונה: המזרחים אינם מעוניינים בחזון עצמאי לשלום ולשוויון. אמנם המזרחים בישראל מופלים ומדוכאים בשל היותם "מזרחים", אך מעולם הם לא ידעו לפעול כמו שבט או קטגוריה מובחנת — למען טובתם שלהם. הם לא ידעו להוציא משורותיהם שכבה אינטלקטואלית בעלת חשיבות לאומית; הם לא הצליחו לנסח חזון או מאבק כלל־ישראלי מובחן וסוחף, שיצמצם את הפערים בין מזרחים לאשכנזים ויוביל את ישראל כולה לידי שוויון ושלום ושגשוג; והם לא ידעו להצמיח בתוכם מנהיגים פוליטיים סוחפים, שבאמת עשויים לקרוא תיגר על ההנהגות האשכנזיות לדורותיהן.

למרות הנוסטלגיה, רוב הציבור המזרחי בישראל מעולם לא האמין במזרחים. הוא לא האמין בדוד בן הרוש ב–59', בפנתרים השחורים בתחילת שנות השבעים, בש"ס הליטאית בשנות השמונים, בקשת הדמוקרטית המזרחית בשנות התשעים ובעמיר פרץ ובאבי גבאי בשנות האלפיים. כמו שפטרוניו אינם מאמינים ביכולתו, גם הוא אינו מאמין בעצמו. המסרים הופנמו היטב: נועדנו להיות חמורו של משיח, בכיינים מקצועיים; אין לנו לא חזון ולא יכולת להעמיד אלטרנטיבה ראויה ואפקטיבית.מכאן נובעת גם השורה התחתונה הזאת: בסופו של דבר, המזרחים, עם כל הרעש הלוחמני שלהם — בעיקר מאז מינויה של מירי רגב לשרת התרבות והחשיפה התקשורתית המסיבית של דוד אמסלם, אבישי בן חיים וגלית דיסטל־אטבריאן, שהמאבק המזרחי הוא מרכיב מרכזי באג'נדה שלהם — מעולם לא האמינו ביכולתו של מועמד מזרחי כלשהו להיות ראש ממשלה בישראל. להיות כחלונים — כן, אך לא יותר מזה. מוכרחים מבוגר אחראי בראש. אשכנזי, כמובן. כל האשכנזים אחראים. זה בילט־אין.

יש משהו מכמיר לב בנציגים המזרחים של הימין לגווניו — בעיקר בליכוד, שבעשורים האחרונים נהפך לנציגו הברור של הציבור המזרחי שמודע יותר למזרחיותו. כולם שם צועקים דיכוי, הגמוניה וגזענות לבנה, אך בה בעת מצטופפים מאחורי חליפתו של בנימין נתניהו — שאין שאין אשכנזי ופריווילגי ממנו. ולא היינו זקוקים באמת לעדותה של הדס קליין ("ידעתי שאם שרה תדע שאני מזרחית, לא נהיה חברות") אחרי קלאסיקות כמו "את משעממת אותנו", או כדברי הגברת: "אנחנו האירופאים עדינים, לא אוכלים כמוכם המרוקאים".כן, גם אני מכיר את התיאוריה הגורסת שהציבור המזרחי בליכוד משתמש בנתניהו בדיוק כפי שנתניהו משתמש במזרחים להישרדותו הפוליטית הנכלולית, שיד רוחצת יד, ושאין כאן הערצה עיוורת אלא ניצול הדדי — המזרחים תומכים בנתניהו ומכשירים את כל שרציו, והוא זורק להם כמה פירורים (תקציביים, פוליטיים ובעיקר ייצוגיים) ומשתיק אותם. אבל כשמביטים בשורה התחתונה, בעובדות הנחרצות, מתחוור שהפערים בין מזרחים לאשכנזים רק התרחבו בתריסר שנות שלטון נתניהו. הטיעון הזה קורס? לחלוטין.

אומרים שאני ממהר לשפוט, אומרים שאנחנו בעיצומו של "תהליך" וששינוי תודעתי דורש זמן, וכך גם התגבשות שבטית־פוליטית של ממש. הנה, הם מבטיחים, נתניהו, נציגה האותנטי של ישראל השנייה, תכף מסתלק, ומיד יבוא במקומו הדבר האמיתי: אמיר אוחנה, רגב, אמסלם, אולי "הדוגמן", יוסי כהן מהמוסד, אומרים שהוא מזרחי. המזרחים החדשים, הם מבטיחים, כבר לא יגישו לאשכנזים הבינוניים — ישראל כץ או ניר ברקת — את המושכות. הפעם הם יילחמו ויתעקשו ובלה־בלה־בלה.

נכון, מודים רבים, בחירת מזרחי לראשות המפלגה עלולה לקרוע את הליכוד מבפנים, בדיוק כפי שקרה במפלגת העבודה כשעמיר פרץ נבחר לעמוד בראשה (שמעון פרס ותומכיו עזבו בהפגנתיות את המפלגה והצטרפו ל"קדימה"); הבייס האשכנזי החזק, הז'בוטינסקאי, השולט במנגנוני הליכוד מאז הקמתו, הם מזהירים, לא יוכל לשאת את החרפה המזרחית הזאת. הוא ייאלץ לפרוש ולהקים תנועת ימין חדשה וטהורה.

אבל נדמה שהסיבה האמיתית לבחירה המזרחית החוזרת ונשנית במועמד אשכנזי, מאז ומעולם, היתה ועודנה העדר ביטחון עצמי. קולות רקע? ואללה בכיף. ראש ממשלה? רגע רגע... הוא דומה מדי לסטריאוטיפ, שד בבקבוק — וחוץ מזה, מה נעשה בלי האדון האשכנזי?

במאני טיים, כפי שמראה העבר הרחוק והקרוב, הליכודניקים המזרחים — גם אם לא רק הם — לעולם יצטופפו מאחורי גבו של האשכנזי התורן, שיועלה לדרגת אלוהות. פעם יקראו לו בגין, פעם שרון ופעם נתניהו. יאמרו שהוא דובר אנגלית מצוחצחת, משכיל, יודע להתרועע עם שועי עולם, הכי לא צ'חצ'ח שאפשר להעלות על הדעת. ובד בבד הם יספרו לכם שהמזרחים צריכים עוד קצת זמן כדי להתאפס על עצמם ולהבין לעומק שהם־הם ההגמוניה שאינה מודעת להגמוניותה. ועל השאלה "למה שוב ביבי?" יש לפעמים תשובה פשוטה: כי הוא אשכנזי. בעיני מזרחים "גאים" רבים לא צריך יותר מזה.

 

11.7.22

צבא הפגאנים לישראל

הביטו נא בתמונה הזאת, שפורסמה בפייסבוק לפני שנה ומשייטת שוב בימים האחרונים ברשתות החברתיות (לא ויראלית כמו טרנטינו בגן ילדים, אבל בכל זאת). מה רואים בה? פלוגת חיילים חמושים, חבושי קסדות ועטורי ברכיות, צועדת בשלשות, בנעלי צנחנים אדומות, על דרך עפר ליד מקווה מים, כשהחייל הצועד במרכז השלשה שבראש המחנה אוחז בידיו לא משגר טילים ולא משדר לגילוי מחבלים, אלא ספר תורה.

מי הם החיילים הללו? יהודים? משלנו?! ואולי זה בכלל פייק? לא, כי נאמנים עלינו דברי הבקי הגדול בענייני תורה ובטחון, ח"כ איתמר בן-גביר, שפרסם את התמונה בעמוד הטוויטר שלו וכתב "אין על גדוד נצח יהודה וחיילי צה"ל הגיבורים שלנו". אז עכשיו אנחנו יודעים – אלו חיילי הגדוד חרד"לי-צה"לי "נצח יהודה".

אז עכשיו אנחנו יודעים מי הם, אבל מה זה הטקס או המצעד הזה? כי על זה לא נאמר דבר. האם זהו טקס סיום הטירונות שלהם? ואולי זה טקס הכנסת ספר תורה לבית-כנסת הגדודי? אולי אלו הקפות של שמחת תורה? שיחזור טקס מתן תורה בחג השבועות? יציאה למסע ניווטים? יציאה לפשיטה על קן מצורעים, זאת אומרת מחבלים? מה זה הדבר הזה?

מה שזה לא יהיה, זה לא טקס דתי. אין שום טקס דתי-יהודי, שבו מכניסים ספר תורה, או עושים הקפות, או מקבלים שבת, או מבערים חמץ, במצעד צבאי חמוש. לפחות לא היה כזה עד עכשיו. זה גם לא טקס צבאי. אין טקס צבאי-צה"לי, שבו יוצאים למצעד או למסע או למבצע כשבראש צועד חייל אוחז בספר תורה. לפחות עד עכשיו לא היה דבר כזה.זה לא טקס דתי-יהודי וזה לא טקס צבאי-צה"לי. זהו טקס שבטי-פגאני, טקס של עובדי אלילים, המדמה או מתרגל יציאה לקרב, לקראת המלחמה הקרבה, כשבראש המחנה צועד חייל האוחז בידו מעין טוטם, כלומר חפץ קדוש בעיני הפגאנים המזויינים (מלשון חמושים) הללו, שלכאורה יוליך אותם אל הניצחון והתהילה.

ולפני שאתם משלחים בי את דברי-הקודש הרגילים שלכם – לאמור "עוכר ישראל", "לך לעזה" ו"שיזיינו אותך מאה סודנים" – הרשו לי להסביר. אם, למי שמאמין בכך, משהו קדוש בתורה, הרי זה מה שכתוב בה, ולא הקלף או הנייר שעליהם היא כתובה והקרטון או הפלסטיק שבהם היא כרוכה. הדתי מאמין בתכנים. לעומתו, עובד האלילים מאמין בחפצים.

ומשהו לגבי "נצח יהודה". מייסד המדינה, דוד בן-גוריון, עשה ככל יכולתו כשצבא המדינה יהיה ממלכתי ואחיד, ולא יכלול בתוכו שום "צבא בתוך צבא". לכן ירה באלטלנה ולכן פרק את הפלמ"ח. עכשיו בא צה"ל וביוזמתו שלו  מקים "צבא בתוך צבא" נוראי שכזה.

ולכל החילונים הטיפשים שדרשו ועדיין דורשים לגייס את החרדים לצה"ל, הנה לכם התוצאה: במקום שהם ישרתו בצבא שלכם, אתה תשרתו בצבא שלהם.בפעם האחרונה, אולי, שבה צבאות צעדו כשטוטם, בצורת צלב, הולך בראש המחנה, היה זה לפני מאות בשנים, כשצבאות הצלבנים פלשו לארץ-ישראל מאירופה והקימו כאן מדינה לצלבנים, שסופה שניגפה במלחמה ועברה מן הארץ. האם גורלה של "ממלכת הצלבנים" ההיא הוא אפוא רמז מטרים לגורלה של "מדינת היהודים" הזאת?

4.7.22

ארה"ב הופכת למדינה נחשלת

ארצות-הברית של אמריקה – אומה בת 350 מיליון נפש; מעצמה צבאית, כלכלית, מדעית וטכנולוגית מובילה; דמוקרטיה מערבית; מי שנחשבת כ"מנהיגת העולם החופשי" – הונהגה במשך ארבע שנים, בין 2017 ל-2021, על ידי נשיא אוויל, פרימיטיבי, נחשל, כושל, חשוך, בור, שקרן, גזען, בריון ונוכל בשם דונלד טראמפ, שנבחר לנשיא בבחירות חופשיות על ידי 63 מיליון מתוך 137 מיליון מצביעים, וגבר על מתחרתו הילרי קלינטון.

בבחירות שנערכו ב-2020 הודח טראמפ מהנשיאות, בתום ארבע שנות כהונה מזוויעות, כשזכה בקולותיהם של 74 מיליון אמריקנים, כ-20% יותר מאשר בבחירות הקודמות, לעומת 81 מיליון קולות שקיבל מתחרהו, ג'ו ביידן, שנבחר לנשיא.

במאמר מוסגר כדאי אולי לשאול מה פגום באומה האמריקנית, או בשיטה הדמוקרטית, ואולי במין האנושי בכלל, כשבעשור האחרון שלושת המועמדים הטובים ביותר שמעצמה מובילה כמו אמריקה מצליחה להעמיד כמועמדים להנהיגה הם טראמפ, קלינטון וביידן.

כשהלך טראמפ, נראה היה שארבע שנות כהונתו עברו יחסית ובשלום, ואיכשהו, אולי כי שיטת "הבלמים והאיזונים" האמריקנית בכל זאת עובדת, הצלחנו לעבור את שנות כהונתו כנשיא מבלי שהוא "הצליח" לגרום נזקים גדולים מדי לעולם ולאנושות.

אבל לא נוכל רב-מזימות חשוך ומגלומן כטראמפ יניח לנו לנשום לרווחה ולחיות בשקט כבני-אדם גם לאחר לכתו. ולפיכך, בטרם עזב את הבית הלבן (שהוא עוד עלול לחזור אליו, חלילה, ב-2024) זרע, במהלך מבריק מבחינתו, זרעי-רוע שישבשו, יזעזעו ויהרסו לאנושות ולעולם את החיים עשרות שנים קדימה. הוא מינה לבית המשפט העליון של ארה"ב שלושה שופטים "שמרנים", כלומר חשוכים כמותו, וצעירים, כלומר שיכהנו שם עוד עשרות בשנים, והיטה את כף בית המשפט העליון מליברליות יחסית לאופל גמור. פסיקת בית המשפט העליון הטראמפיסטי בעניין ההפלות היא רק ההתחלה.

בית המשפט העליון, בהרכב שטווה טראמפ, ביטל פסיקה קודמת שלו, בהרכב אחר כמובן, מלפני שנים רבות, שהתירה לנשות ארה"ב לבצע הפלות. מעכשיו אסר, לא להלכה אבל בהחלט בפועל, בית המשפט לבצע הפלות בארה"ב, גם לא במקרים שבהם הנערה או האישה נכנסו להריון כתוצאה מאונס או גילוי עריות, אלא רק במקרה שההריון מסכן את בריאות האישה. 

ושלא תהיה טעות. הפסיקה הזאת נובעת מתפיסה פטריארכלית שבטית דתית קדמונית, כמו זו של טראמפ פטרונם, של אדנות הגבר על האישה, כרכושו וכאמצעי להשרת מטרותיו. כי אם, לפי פסיקתם, אישה אינה יכול להפיל את העובר שנוצר ברחמה מאונס, משמע שרצון ומעשה הגבר, גם אם מדובר בפשע, גוברים תמיד על רצונה וטובתה של האישה. והעובדה שהם כביכול מגנים על חיי האישה, אם ההריון מסכן את בריאותה, אינה נובעת מדאגה לשלומה כאדם, אלא כדי שתוכל לשמש גם בעתיד כמכונת ייצור גברית לילדים.

וכדי שתבינו לאיזו קבוצה של מדינת נחשלות מצטרפת ארה"ב בפסיקה הזאת, הנה רשימת המדינות, על פי אתר ארגון הבריאות העולמי, בהם נוהג אותו בדיוק אותו חוק איסור הפלות: אוגנדה, אינדונזיה, אירן, אפגניסטן, בנגלדש, גוואטמלה, ונצואלה, חוף השנהב, לבנון, לוב, מיאנמר (בורמה), ניגריה, סודן, סומליה, סוריה, עומאן, פנמה וצ'ילי. כולן, כמובן, כמו ארה"ב, "ארצם של שוחרי-החרות וביתם של האמיצים".