25.4.22

תנו לראות כדורגל בימי הזיכרון

יש רק מדינה אחת בעולם - לא צפון קוריאה הקומוניסטית ולא איראן האיסלאמיסטית, אלא ישראל היהודית והדמוקרטית - שמונעת מאזרחיה ארבעה ערבים בכל שנה לצפות בביתם בשידורים חיים של משחקי כדורגל הנערכים בארצות הגויים.\

פעמיים בעשור האחרון נדרשתי לסוגיה והנה אני שב אליה כי בנפשנו הדבר. השבוע ובשבוע הבא יימנע מאיתנו לצפות בשני משחקי חצי גמר ליגת האלופות בין ויאריאל לליברפול כי הם ייערכו בשני ערבי ימי הזיכרון - לשואה ולחללי צה"ל. מותר ואפשר לצפות באותם ערבים בכל דבר אחר בטלוויזיה (נטפליקס פתוח לכל), אבל כדורגל בשידור חי - לא. ייהרג ובל יעבור.

האיסור הכפוי הזה, מטעם או באחריות המדינה, הוא לא כדי למנוע מאיתנו אסונות או מגפות חלילה, אלא כדי לכפות עלינו לחוש בעצב. ומדוע עלינו לחוש עצבות? לא בגלל השואה או המלחמות, אלא בגלל שלא נותנים לנו לראות כדורגל. אבל מדוע צפייה בכדורגל בבית היא פגיעה חמורה יותר בזכר קורבנות השואה וחללי צה"ל מאשר צפייה ב''סיינפלד" למשל? כי ג'רי סיינפלד הוא יהודי ומוחמד סלאח ערבי?

העצוב בטיפשות הזאת הוא שאלו שהזועקים ומתריעים מפני התמוטטות הדמוקרטיה וחורבן הבית בגלל שהדתיים מנסים למנוע מאיתנו, החילוניים, להכניס חמץ לבתי חולים או לרכוש שיבולת שועל בסוּפרים בימים המקודשים לדת היהודית, אלו בדיוק אותם אנשים המקדשים את המנהג, הנוהג, החוק, התקנה, של מניעה מהאזרח משלם המסים (לממשלה ולזכייניות הטלוויזיה) לצפות בכדורגל בימים המקודשים לדת הציונית. שהרי מדי שנה, למחרת ימי הזיכרון, יוצאים אותם חילוניים ציונים חוצץ ובוצץ בתמונות וסרטוני שיימינג נגד אותם אנשים, אזרחים, חרדים, שבוחרים שלא לעמוד מלכת, כמנהג הציונים, בעת הצפירות.

אז אולי תסבירו פעם, לנו ובעיקר לעצמכם, מדוע אתם דורשים בכזו תקיפות בוטה מאנשים שאינם מקבלים על עצמם את עול הדת הציונית שלכם, לכבד את מנהגיכם ולעמוד דום בצפירותיכם, כשבה בעת אתם מסרבים בכל תוקף לנהוג כמנהגי הדת היהודית שלהם, כמו למשל לא לנסוע בשבת או להימנע מחמץ בפסח? וכי מה בדיוק ההבדל? מדוע אין זכותם שלא לנהוג כמנהגיכם שווה לזכותכם שלא לנהוג כמנהגיהם?

אדרבא, הכפייה הציונית קשה וחמורה פי כמה מהכפייה היהודית. היהודים הדתיים כופים על הישראלים הלא-דתיים והלא-יהודים, לנהוג כמנהגי הדת היהודית בציבור בפרהסיה. לא לנסוע בשבת בתחבורה ציבורית, למשל. אבל הם אינם כופים עלינו מה לאכול או לא לאכול בבתינו הפרטיים, לא בפסח ולא ביום כיפור ולא בכלל. בביתנו הם עוזבים אותנו לנפשנו. הציונים, לעומת זאת, כופים עלינו - על הישראלים הלא-ציונים והלא-יהודים - לא רק לעמוד דום בפרהסיה בצפירות, אלא גם מה מותר ואסור לראות בטלוויזיה בבתינו הפרטיים. וכדורגל אסור. 

נו, אז אולי די כבר לטימטום הזה?


18.4.22

הדת היא טימטום הזועק לשמיים

הדת, כל דת, לאו דווקא היהודית, זו שאומרת לנו שיש איזה אל שברא את העולם, ושהוא השולט ומכתיב את כל מה שקורה ביקום, ושיש חיים אחרי המוות, וגן עדן וגיהנום וכל זה - זה טמטום אחד גדול. אבל אין ספק שהפלג היהודי-חרד"לי מביא את הטמטום הדתי לפסגות חדשות, קוסמיות.

והנה רק שתי דוגמאות טריות קטנטנות:

בראיון לניר גונטז' ב"הארץ", בבואה להגן על בדיקות החמץ בכניסה לבתי החולים, אמרה ח"כ עידית סילמן כדברים האלו: "חמץ בפסח הדין שלו הוא כרת! באמת. אחד הדברים היותר חמורים! ברגע שאתה מכניס קצת חמץ – זה מחמיץ את הכול! מעל אחוז מסוים – זה מחמיץ את הכול! זה עניין הלכתי שלא כולם יודעים. אנשים לא יכולים לשהות במקום כזה!".

דין חמץ בפסח הוא כרת? מיתה מידי שמיים? על מה? על זה שמישהו שתי מיטות ממך, מוסלמי או אפילו יהודי, אוכל פרוסת לחם בחמאה? באמת? ואם זה רק קרקר, זה בסדר? זה עומד במכסת האחוזים המותרת? ובכלל, על כמה אחוזים מדובר? אחוז וחצי? שלושה? שבעה? תריסר? ומי סופר? אלוהים? שר הדתות? שרה נתניהו? ועל-פי מה ואיך מתבצעת הספירה? על-פי אחוז החמץ מכלל המזון בכל קומה או לפי מחלקות? ולאורך כל היום או לפי שעות? וצריך למסור צואה כדי לוודא שלא חטאת חלילה? ויהודים הגרים או מתיירים בחו"ל, גם שומרי כשרות למהדרין, שמתאשפזים בחג הפסח בשל מחלה או תאונה שלא נדע בבתי חולים של גויים, שבהם אחוז החמץ בכל מחלקה ובכל עת הוא מאה אחוז קומפלט, אז גם דינם כרת? ואולי שמד? ומה דין המשפחות? כבשנים? האין גבול לטמטום?

באולפן "הפטריוטים" של ערוץ "המורשת" ישב עוד חרד"ליסט למחרת הפיגוע הרצחני בבני ברק, הפאנליסט יקי אדמקר, עיתונאי במקומותינו, ואומר את זה" "אתמול ראינו בצורה מוחשית מה זה שיש מישהו מלמעלה שמנהל את העולם הזה, יש הקדוש ברוך הוא. אתה רואה סרטונים לאורך כל הפיגוע, מאנשים שנמצאים מטרים בודדים מול המחבל, ובאותו רגע הירי נעצר והוא לא מצליח, והם חוזרים הביתה". אכן, נס משמיים. אבל אדמקר מוסיף: "מצד שני, אנשים מצאו את מותם ברצח אכזרי על-ידי אותו בן עוולה". נו, אז מה זה אומר? גם לזה יש לו כמובן תשובה: "זו גזירה משמים, עם כל הצער והכאב, של אנשים שהיו צריכים להחזיר את נשמתם".

אז אם ככה, הכול סבבה. מי שצריך להינצל, אולי כי לא שהה מעולם במחיצת אוכל חמץ, ניצל בנס, ומי "שהיו צריכים להחזיר את נשמתם" לבורא עולם, עשו זאת כנדרש. נהדר. ואם כך, מדוע זה מכנה אדמקר את המחבל "בן עוולה"? הרי מדובר בשליח מצווה, לא?

ואולי אכן הצליחו שני האווילים החרד"ליסטים הללו, סילמן ואדמקר, לפתור את חידת השואה. למה באמת שלח אלוהים, שהכול נהיה בדברו לשיטתם, את היטלר בן העוולה לרצוח בעבורו שישה מיליון יהודים? התשובה ברורה כמו שברור שיש אלוהים - כי הם היו צריכים להחזיר לו את נשמתם. למה? כי כנראה דבק פירור חמץ במזלגו של שכנם.

אנא, אלוהים, הושע נא, רבאק.


11.4.22

לכל הפלסטינים יש "עבר בטחוני"

בשחר יום שישי, כשנתפרסמה הידיעה על הריגתו של המפגע רעד חאזם ממחנה הפליטים ג'נין, נתווספו אליה שלוש "עובדות" שמסר שב"כ: ראשית, לא היה לו עבר ביטחוני. שנית, הוא היה מנוע כניסה לישראל (רק מאוחר יותר הודלף שזה בגלל אבא שלו). ושלישית, הוא בכל זאת נכנס לישראל (מה אתם אומרים? איך הגעתם לזה? עבודה מודיעינית מרשימה. כל הכבוד!)

שלוש הקביעות הללו של שב"כ, כמיקשה אחת, הודהדו על-ידי התקשורת הישראלית כתוכי מאולף ומבטאות היטב את עוצמת העיוורון והטמטום הביטחוניסטי הישראלי, שכל מנגנוני תחזוק הכיבוש והדיכוי של העם הפלסטיני, שזה בעצם כולנו, עם ישראל כולו, לוקים בהם, כנראה ללא שמץ של תקווה לתקנה.

עשרות בשנים מתקיימים המנגנונים הללו במלוא עוזם. מיליוני ישראלים (עובדי הציבור, הצבא, המשטרה, שב"כ, משמר הגבול, המתנחלים) עוסקים יומם וליל בדיכוי ובכיבוש הללו. מאות מיליארדי שקלים, אם לא יותר, שיכולנו לבנות בהם מאות בתי ספר ובתי חולים ובתי כנסת, הושקעו ומושקעים בהם. מדי לילה פושט צבאנו על קיני ודירי "מחבלים", עוצר אותם ברבבותיהם, מחסל אותם, מסכל פיגועים שתיכננו, ופעם בשנה-שנתיים גם יוצא למבצעים גדולים יותר בג'נין, בעזה, איפה שצריך, והורס את בתיהם ואת "תשתיות הטרור" והורג בהם ובילדיהם.

ולמרות כל זאת, מתברר שהערבים האלו אפילו כוח לא מבינים. והטרור והפיגועים נמשכים ב"גלי טרור" חוזרים ונשנים, ושוב ושוב הם הורגים בנו, ביהודה ושומרון ובירושלים ובבאר שבע ובחדרה ובבני ברק ואפילו, אימא'לה, בתל-אביב. ואנחנו לא לומדים כלום. שוב ושוב אנחנו ממשיכים וחוזרים, גם הפעם, עוד ועוד ויותר ויותר על אותו דברים, עם אותו דפוס של תגובות אוטומטיות. ושוב, כמו שקרה עד עכשיו, זה לא יצלח. וגם אם נשיג "שקט" לחודשיים או שנתיים, ההתנגדות הפלסטינית לדיכוי ולכיבוש בצורת "טרור" תחזור ותכה בנו ללא הרף.

כי למרות שאנחנו חושבים עצמנו חכמים וחזקים, הרי שהעולם, כולל הפלסטינים, לא מתנהג כפי שאנחנו, כלומר שב"כ, חושבים ורוצים. זה לא עובד כך. המציאות לא עובדת אצלנו ולא עושה מה שאנחנו חושבים או פוקדים עליה לעשות. הנה, ה-רעד הזה, למרות שלא היה לו "עבר ביטחוני", ואפילו ששב"כ ממש אסר עליו להיכנס לישראל, בכל זאת הוא פעל בניגוד לרצון ולפקודה, שכמוהם כדברי אלוהים חיים, נכנס וגם ירה והרג. משהו באמת לא בסדר עם הערבים האלו.

הגיע הזמן שיידע שב"כ ונבין כולנו – כל פלסטיני, ולא חשוב היכן הוא חי או מתגורר, יש לו עבר ביטחוני. "עבר ביטחוני" של פלסטיני זה לא משהו ששב"כ קובע שיש. אין פלסטיני בארץ ובעולם שמישהו במשפחתו לא גורש מביתו, נושל מאדמתו, הוחרב ביתו, נהרג בהפגנה, נהרג בהפצצה, נעצר לחקירה, נשפט למאסר, קופחה פרנסתו, ועוד ועוד מעשרות המכות של הדיכוי והכיבוש הישראלי. וכל עוד "העבר הביטחוני" הזה יימשך, יימשך גם "הטרור".

חג חירות שמח שיהיה, לא רק לעם ישראל ולעם האוקראיני, אלא גם לעם הפלסטיני.


4.4.22

"נכבא חרטא", והנה באה עוד אחת

הזן המעניין ביותר של הישראלים מכחישי הנכבה הוא של אלו שאומרים באותה נשימה ובלי למצמץ "לא הייתה שום נכבה, אבל אם תמשיכו לזרוק אבנים (או להרים ראש / לרצוח יהודים / זה בא בעוד כמה גרסאות), נעשה לכם עוד נכבה". איכשהו יצא שמכחישי הנכבה המאיימים בעוד נכבה הללו נקבצו להם באולפני ערוץ "המורשת" 14, שזו כנראה מורשתו, ואולי גם מטרתו - הפצת חזון הנכבה הנוספת והסופית לפלסטינים.

התנ"ך של מכחישי הנכבה הוא ספרון בשם "נכבא חרטא" (בסגנון "השוֹאה שמוּעה") שחיברו ארז תדמור ואראל סג"ל, אחד מכוכבי ערוץ 14. כוכב אחר של הערוץ הזה, ינון מגל, פנה לא מכבר לפלסטינים בתוכנית הרדיו ב-103FM ואיים עליהם: "אם תרימו את הראש - תהיה פה עוד נכבה". מיד קם לחזקו איתמר פליישמן, אחד ממשתתפי התוכנית "הפטריוטים" בהנחיית מגל בערוץ 14, והוסיף: "מה שקורה כאן זה שהערבים שכחו את הנכבה, והגיע הזמן להזכיר להם את הנכבה. להגיד להם שאם לא יתעשתו וימשיכו לרצוח את הילדים שלנו, התחנה הבאה שלהם זה מעבר לירדן ובמחנה אל-ירמוק בסוריה [...] תיקחו אותם במשאיות, תזרקו אותם מעבר לגבול וככה זה ייגמר".

ינון מגל ואראל סג"ל. תמונה מהטוויטר

הייתה קצת סערה וכאילו נרגעו הרוחות, אבל לא. בשבוע בעבר, במשדר מיוחד בליל הפיגוע בבני-ברק, ישב באולפן ערוץ 14 לא עוד אחד מהליצנים הרגילים, אלא "מלח הארץ", הנסיך מנהלל, סגן הרמטכ"ל וראש המטה לביטחון לאומי לשעבר, האלוף (במיל') עוזי דיין, והתנבא, כלומר איים, בדיוק באותה רוח: "במצב שהמדינה לא נותנת ביטחון [...] אם זה ימשיך כך, אז אנשים ילכו ויגנו על עצמם ויגנו על המשפחות שלהם, על הסביבה שלהם. לכן, מה שצריכים להגיד לחברה הערבית, גם לאלה שהם לא משתתפים זה: 'שימו לב, אם נגיע לכדי מלחמת אזרחים, היא תיגמר במילה קשה, במצב קשה שאתם מכירים אותו, וזה נכבה [...] זה מה שיקרה בסופו של דבר [...] מעין מלחמת קוממיות, מלחמת שחרור. צריך להשלים אותה'". המראיינת תהתה אם מה שדיין בעצם אומר זה "ערביי ישראל, תיזהרו, אם אנחנו נגיע למצב שאנחנו נגן על עצמנו, אז זה ייגמר לא טוב מבחינתכם", ודיין השיב לה ביובש: "זה ייגמר בסוג של נכבה, כן".

אבל רגע, מגל, פליישמן, דיין ודומיהם - אתם באמת חושבים שאיומים לעקור מיליוני בני אדם מבתיהם "ולזרוק אותם מעבר לגבול" ימתנו וירגיעו אותם? ואולי זה דווקא מה שיגרום להם להתקומם בכל כוחם, באלימות, בטרור, בכל דרך, נגד רוע הגזירה? האם גירוש מיליוני פלסטינים מכאן יפתור את הבעיה? האומנם "ככה זה ייגמר"? האם הגירושים הללו אכן יפסיקו או אולי דווקא יגבירו את הטרור? ואם חלילה יגבירו, מה תעשו אז? תגרשו את כל הערבים מירדן, סוריה ולבנון לאיראן ולטורקיה? ומה תעשו עם מיליארד ומשהו המוסלמים שיתקוממו נגדכם אז? ואגב, כמה יהודים ישראלים ייהרגו לדעתכם במהלך "המבצע" הזה? מאות או רק עשרות אלפים?

מגל, פליישמן, דיין ודומיהם, כדאי שתזכרו שגם "הפתרון הסופי" לא היה סופי. עובדה שאנחנו כאן.


28.3.22

עמית סגל צודק, ואין לכם תשובה

ב"אולפן שישי" לפני כשבועיים הביע עמית סגל את דעתו בעניין קליטת פליטים מאוקראינה. דבריו עוררו כצפוי את זעם "הנאורים".

"קודם כל צריך להגיד שכל בן אדם שרואה את התמונות [של הפליטים בנתב"ג] לבו נחמץ", אמר סגל. "[אבל] אני חושב שהסיפור הוא לא התמונות... למה? אנשים מותחים ביקורת על איילת שקד. כי היא הסכימה רק ל-5,000. מצוין. אז איילת שקד תפתח את שערי המדינה ל-50 אלף. אז יבוא הפליט ה-50,001 וגם הוא עלול להיות זקן שיהיה בנתב"ג ויתעלף. אז לא 50 אלף, אז 100 אלף. אז מהר מאוד אנחנו מגיעים לדיון האמיתי שמתקיים כאן: האם אנחנו בסוף מוותרים על הערך של מדינה יהודית בשביל הפליטים מאוקראינה".

"ואני אזכיר לך", המשיך סגל ואמר לדנה ויס, "אותו מאבק מתנהל בחזיתות שונות כבר למעלה מ-20 שנה. הוא התנהל על מהגרי עבודה מסודאן ששודרגו למדרגת פליטים... ותמיד יש את הפרזנטור של המאבק שזה הילדים בני השמונה שהם כבר דוברי עברית, והדיון על חוק האזרחות שהוא עם אותם אומללים [הפלסטינים אזרחי ישראל] שנמנע מהם להתחתן עם אהבת ליבם".

"מדינת ישראל קמה כדי להיות בית לעם היהודי", סיכם סגל בציטוט ממגילת העצמאות. "עכשיו, אם אנחנו נפתח את הדלת לסודאנים, נפתח את הדלת לפלסטינים, נפתח את הדלת לאוקראינים, ללא הגבלה… המשמעות המיידית של זה היא שבסוף בסוף אנחנו נקלוט מאות אלפי אנשים שאין להם קשר למדינת ישראל... ונגיע מהר מאוד לרוב לא יהודי".

מה לא כתבו ואמרו על סגל ועל הדברים שאמר? שהוא לא מוסרי, שהוא מעדיף להיות יהודי מאשר בן אדם (מה, יש סתירה?), שהוא פראנואיד, שהוא נטול חמלה ועוד כהנה וכהנה. 

אבל האם לא היה זה דוד בן-גוריון שאמר שמדינת ישראל נועדה להיות בית לעם היהודי?יסמין לוי כתבה ב"הארץ" ש"אפשר להניח שבן-גוריון היה קולט כל פליט אוקראיני רעב בו במקום, מבלי לפשפש באמונותיו ובעץ המשפחתי שלו". האם אנחנו מדברים על אותו בן-גוריון? האיש שהורה לגרש ויצר מאות אלפי פליטים פלסטינים? שהנהיג סלקציה בקליטת פליטים יהודים מארצות ערב? זה האיש ש"היה קולט כל פליט אוקראיני רעב"?

ועכשיו ללחם ולחמאה, למוסר ולבשר: מוסר אינו מתקיים בחלל ריק, אלא בתוך הקשר. סגל שם אותו בהקשר הנכון לכם, בהקשר הציוני, גם הוא הוא רוצה להגביל את מספר הפליטים מאוקראינה נניח ל-7,000 ואתם אומרים 27 אלף. זה לא הבדל מוסרי, זה הבדל חשבונאי. ואם אתם כל-כך בעד קליטת פליטים, למה אינכם מציעים לאזרח את כמה עשרות אלפי פליטים שחורים שחיים פה כמונו ואין להם לאן ללכת? והכי אתם, להבדיל מסגל, לא בעד "מדינה יהודית" ו"רוב יהודי"? אז למה הוא משוקץ ואתם נאורים? ובכלל, מה יותר מוסרי חשבונאית? לקלוט 30 אלף פליטים אוקראינים לחמישה חודשים או לדכא שלושה מיליון פליטים פלסטינים במשך 55 שנה?למה אתם לא שואלים את עצמכם את כל השאלות הללו? התשובה ברורה. כי אין לכם תשובות אחרות מאלו של סגל.


21.3.22

במשל הזה אנחנו רוסיה, לא אוקראינה

בישראל, רוב הפוליטיקאים מכל המפלגות והעדות, כלי התקשורת מכל הצורות והסוגים, והאזרחים (כלומר היהודים) מכל המינים והדעות, תופשים ומציגים את רוסיה כפולשת, כמי שתוקפת בלי שום סיבה, מפעילה אלימות איומה ונוראה ומנהיגה הוא אכזר, משוגע ופושע מלחמה. ואילו אוקראינה ומנהיגה נתפשים כקורבנות אומללים, המותקפים ומופצצים על לא עוול בכפם.

כל זה יכול להיות נכון עד אלפית המילימטר, אבל המוזר, המצחיק ובעיקר העצוב הוא, שכמעט כולם אצלנו מזדהים בסיפור הזה עם העם האוקראיני, שלכאורה מותקף ומופצץ ונרדף כמונו, העם היהודי, על לא עוול בכפם על-ידי... על-ידי מי בעצם? המצרים בתקופת פרעה? הפרסים בתקופת אחשוורוש? הגרמנים בתקופת היטלר? המצרים בתקופת סאדאת? האיראנים בתקופת חומייני, או אולי חמנאי?

אך האומנם? האומנם במלחמה הנוכחית אוקראינה מותקפת ונפלשת כמו ישראל ורוסיה תוקפת אותה כמו ש... מי עצם תוקף אותנו? שבעה צבאות ערב? הפליטים הסודאנים? המטפלות והמטפלים הפיליפינים בסבים ובסבתות שלנו? הפלסטינים? חיזבאללה? מי?

או שמא זה בכלל ההיפך? שבמציאות, אנחנו, מדינת ישראל, היא דווקא זו שהורגת ותוקפת ופולשת ומפציצה והורסת כמו רוסיה, ולא כמו איזו מדינה מסכנה ומותקפת כאוקראינה?

אתחיל בדוגמה מלפני בדיוק 40 שנה, זו שנקראת עתה "מלחמת לבנון הראשונה". ישראל פלשה אז ללבנון בדיוק כמו שרוסיה פלשה עכשיו לאוקראינה, לכאורה ללא סיבה. אלא שממשלת ישראל טענה אז, ושיקרה בפני כל העולם וגם לאזרחיה, בדיוק כפי שרוסיה עושה עתה, שמדובר במבצע ולא חלילה במלחמה. אז שיקר ראש הממשלה מנחם בגין כשטען שמטרת "המבצע" היא להרחיק את איום התותחים על ישראל. עכשיו טוען וכנראה משקר נשיא רוסיה ולדימיר פוטין שמטרת "המבצע" היא להרחיק את איום הטילים על רוסיה.

אבל מטרתה האמיתית של ישראל ב-1982 הייתה להפיל את השלטון הנבחר אז בלבנון ולהקים תחתיו ממשלת בובות, נשיא משת"פ, שיכרות "שלום" עם ישראל ובכך יהפוך את לבנון למדינת חסות של המעצמה האזורית. ואיך יודעים שזו, ולא הסרת איום התותחים, הייתה המטרה האמיתית של ישראל? כי זה מה שישראל עשתה. היא הטילה מצור על ביירות וכפתה בכוח צבאה על הפרלמנט הלבנוני "לבחור" את באשיר ג'ומאייל, מנהיג הפלנגות הנוצריות הרצחניות ששיתפו עמה פעולה, לנשיא לבנון.

והרי זה בדיוק מה שכולם אומרים לנו עכשיו: המטרה האמיתית של פוטין ורוסיה בפלישה לאוקראינה היא לא להסיר את איום הטילים לכאורה, אלא להפיל את משטרו הנבחר של הנשיא וולודימיר זלנסקי ולהכתיר תחתיו, בתכתיב הכוח הרוסי ההורס והמגרש, ממשלת בובות, נשיא משת"פ, ולהפוך את אוקראינה למדינת חסות של רוסיה. דמיון מפתיע, הא?

אלא שהרעיון של שר הביטחון דאז, "הגאון" אריק שרון, לפלוש ללבנון ולהפוך אותה למדינת חסות של ישראל, נכשל כישלון מוחץ. מישהו, קצת יותר חכם ממנו, כנראה נשיא סוריה דאז חאפז אל-אסד, קלט את הטריק המבריק ופוצץ את "הנבחר" ג'ומאייל ובכך שם קץ להרפתקת הדמים המשוקצת והמטומטמת ההיא של ישראל.

הפלישה הישראלית הכושלת ב-1982 היא לא איזה חריג או עשב שוטה. כפי שנהגנו אז בשכנתנו לבנון, אנחנו נוהגים כיום בשכנינו הפלסטינים. לפלסטינים אין אפילו לא תותח וטנק ומטוס וצוללת ופצצת אטום אחת, שמאיימים - על אמת, לא בדיבורים - לפלוש לישראל, לפוצץ את בתינו ולגרש אותנו לים. זה בדיוק להיפך. ישראל, המעצמה האזורית הסופר עוצמתית, אחת המדינות החזקות בעולם, עם כמעט אינספור כלי מלחמה והפצצה והשמדה, היא זו שמאיימת. ולא רק שהיא מאיימת, מדי פעם היא גם מבצעת, פלישות לשטחם של הפלסטינים, החסרים אפילו קצה קצהו של מגן, כדי לפוצץ את בתיהם ולגרש אותם מאדמתם. אנחנו פה רוסיה, לא אוקראינה.

עוד לא ברור אם הרפתקת הדמים המשוקצת הנוכחית של פוטין באוקראינה תסתיים כמו "מבצע שלום הגליל" של ישראל ב-1982 בלבנון, אבל דבר אחד ניתן בהחלט לזקוף לזכותו של העם הרוסי: מישהי שם, עובדת טלוויזיה, התייצבה בשידור חי מאחורי קריינית חדשות עם שלט בגנות המלחמה והתעמולה השקרית שמנהלת מדינתה. בישראל לא קרה דבר כזה באף ערוץ טלוויזיה, לא במלחמת לבנון ולא בשום מלחמה - סליחה, מבצע - שבא אחר כך. למה? כי רוסיה היא דיקטטורה וישראל היא דמוקרטיה. זה למה.


14.3.22

זו לא איילת שקד המרשעת. זו הציונות

כמה טוב ומזכך שיש את איילת שקד הפשיסטית וערלת הלב לכאורה, שאפשר לתלות בה את רשעוּת הציונות ולמרוח בה את צואתנו כאילו היא זו שמסריחה ולא חלילה אנחנו, הא?

הנה, בשבועות האחרונים חוסמת ישראל, ברשעות ובאכזריות, את קליטתם בארץ של פליטים אוקראינים שאינם יהודים על-פי חוק השבות. תארו לעצמכם מה הייתם חשים לו מדינה כלשהי, נגיד פולין, הייתה חוסמת את כניסתם של פליטים יהודים מאוקראינה לשטחה ומתירה רק את כניסתם של לא יהודים.

זה כבר קרה. במאי 1939 נמלטו כאלף יהודים מגרמניה באונייה "סנט לואיס" וביקשו להיקלט בארה"ב. אך אמריקה, "ארצם של בני החורין", שבראשה עמד הנשיא הדמוקרט פרנקלין דלאנו רוזוולט, סירבה לקבלם בתואנה שהדבר עולה על מכסת המהגרים שנקבעה לגרמניה. האונייה חזרה בלית ברירה לאירופה ובסופו של דבר כרבע מנוסעיה נרצחו בשואה.

אלא שכמעט כל מי שהתקוממו ונזעקו על התנהגותה של ישראל כלפי הפליטים מאוקראינה, לא תקפו את עצם המדיניות, או את ראש הממשלה שאחראי לה, או את הממשלה, או את המפלגות או האישים שמרכיבים את הממשלה, אלא התרכזו בהאשמת שרת הפנים איילת שקד, שהיא בסך הכול האחראית לביצוע מדיניות הממשלה.

אחד המתגוללים הראשיים על שקד, עמיתנו אורי משגב, אף ייחס בכותרת מאמר שכתב כאן את התנהגותה המכוערת של ישראל כלפי הפליטים האוקראינים ל"רוע הצרוף של איילת שקד". במאמר עצמו כתב משגב דברים קשים אף יותר על מדיניותה לכאורה של שרת הפנים וקבע ש"דירוג היררכי בין זכותם לחיים ולמקלט של בני אנוש יהודים ולא יהודים הוא תורת גזע לכל דבר ועניין". ככה. תורת גזע. לא פחות ולא יותר.

אבל הלו, אדון משגב, מכובדי, "דירוג היררכי בין זכותם לחיים ולמקלט של בני אנושי יהודים ולא יהודים", שאתה מגדיר כ"תורת גזע לכל עניין ודבר", היא לא גחמת "רוע צרוף" אישית של שקד ואפילו לא מדיניות נלוזה של ממשלת ישראל. זהו "חוק השבות", המסד החוקתי הציוני המכונן שעליו עומדת, הלכה ולמעשה, "מדינת היהודים". חוק השבות הוא כולו "דירוג היררכי בין זכותם לחיים ולמקלט של בני אנוש יהודים ולא יהודים". הוא קובע שהזכות למקלט ולחיים במדינת ישראל נתונה אך ורק ליהודים או כמו-יהודים, פליטים או לא פליטים, ואינה נתונה לאף אחד אחר - לא לפליטים לא יהודים, לא סודאנים, לא אוקראינים ובטח לא פלסטינים.

לפיכך, "תורת הגזע" כפי שמגדיר אותה משגב היא "חוק השבות", המשנה המכוננת של הציונות, ולא משנתה הפרטית של שקד, שבסך הכול נוהגת בפליטים האוקראינים בדיוק כפי שנהגו שרי הפנים לפניה - ישי, סער, ארדן, שלום ודרעי – בפליטים שהתדפקו על דלתה של ישראל. העובדה שהפליטים עכשיו יותר לבנים מהפליטים אז, לא עושה את שקד ליותר גזענית מהם. זה לא היא ולא הם. זו הציונות. הציונות היא תורת גזע. לכן, אם אתם תומכים ב"חוק השבות", ב"מדינה יהודית", ב"רוב יהודי" ובנגזרות אחרות של תורת הגזע הציונית, הרי ש"הרוע הצרוף" לכאורה של שרת הפנים כלפי הפליטים האוקראינים הוא בתמיכתכם, בשליחותכם, ברשותכם וברשעותכם.


7.3.22

השימוש בכוח נכשל. המסקנה: רק כוח!

בני האדם - אנחנו, כולנו - הם יצורים די משונים. במהלך צמיחתנו, בגיל שש או 16 בערך, אנחנו מגיעים לאיזו מסקנה מוחלטת על "החיים", שלפעמים קרויים גם "המציאות" או "העולם". לרוב זה משהו כמו טיפשי כמו "החיים הם מלפפון חמוץ ולכן צריך לאכול אותם בלי מלח".

מהמסקנה הנחרצת הזאת שלנו, אחר-כך, במהלך חיינו הבוגרים, אנחנו גוזרים את כל מסקנות המשנה שלנו על כל מה שמתרחש לנו בחיים, ולא משנה מה. כל מה שמתרחש במציאות – יהיו זה מחלה, הבראה, מלחמה, שלום, הצלחה או כישלון – אך מוכיחים לנו כמה צדקנו שהחלטנו שהעולם הוא עגבנייה חרופה או תרנגולת ערופה או נסיעה לחיפה.

המציאות, העולם, החיים, כל אלו לא נוצרו מבחינתנו אלא מסיבה אחת ויחידה ולצורך אחד בלבד - להוכיח שאנחנו צודקים במה שאנחנו חושבים, ויהיה זה חציל סגול, תרנגול גדול או חרגול. ובהתאם לכך, אנחנו מסיקים את המסקנות על מה שמתרחש עוד לפני שהדברים בכלל קרו. שהרי אנחנו כבר יודעים, מראש ומזמן, שהעולם והחיים והמציאות הם כולם גזרים גמדיים. המלחמה או המגפה או השריפה או השלום או היער שנכרת, כולם רק מוכיחים שהעולם והחיים הם בדיוק מה שחשבנו עליהם. לא ככה? בטח ככה.

במחלה הזאת של הסקת מסקנות נחרצות מראש על כל מה שמתרחש, נגועים לא רק עמך והדיוטות, אלא כולם. כולנו. גם שופטים עליונים (לבד מאלו שגדלו במעברה של פליטים אשכנזים ושותים כל בוקר ערק עם חריף, אבל כמה כבר יש כאלו?). אפילו פרופסור/גורו גלובלי כמו יובל נוח הררי לוקה בזה. במילים ובקשקושים הוא מוכיח שהעובדה שטעה בתחזיותיו לגבי מה שיקרה רק מוכיחה כמה בעצם צדק בתחזיותיו - ולא רק הפעם, בכלל. לא ככה? בטח ככה.

והכי ככה אלו הן מסקנות הכתבים, הפרשנים, המומחים והמדינאים ורוב הישראלים על הפלישה הרוסית לאוקראינה. הם הגיעו אליהן כשהמטוס עוד היה אווירון: רק כוח, גבירותי ורבותי, רק כוח יחזיק אותנו. רק כוח יציל אותנו. רק כוח יביא לנו אושר ועושר ושלום ושלווה ומנוחת עולמים.

אבל הלו - מומחים, פרשנים, ישראלים - אתם לא רואים? אם יש דבר אחד ברור כשמש של פיצוץ גרעיני במלחמה הזאת, זו העובדה שהשימוש בכוח מצד מי שחושב, כמוכם, שרק הוא הפתרון לכל דבר, ובשמו גם פלש למדינה שכנה, נכשל כישלון חרוץ וקצוץ. הפלישה לאוקראינה לא תצמיח לרוסיה, וגם לא לפוטין, שום דבר טוב. איזה רע בדיוק יצמח מהשימוש הזה בכוח לרוסיה, לפוטין וגם לעולם - עוד לא ידוע, אבל הכישלון ברור וגמור וכתוב על כל קיר שנותץ.

הכישלון העוצמתי הזה לא מפריע לכם לשוב ולקשקש את המסקנה שאתם מחזיקים בה כאילו דבר לא השתנה. כבר מאה שנה – רק כוח, רק כוח, רק כוח. אז קדימה, נפלוש, בפעם המי יודע כמה, ללבנון. נכה את סוריה מכה ניצחת. נקרע לפלסטינים את התחת. נפוצץ לאיראנים את הצנטריפוגות בצנטרום של הפיילה. כי רק כוח הולך טוב היום, נכון?