נובמבר - דצמבר

20.11.23

אלוהים הוא רוצח המונים. אבל יש לו סיבות

ונתחיל מבראשית – אין אלוהים. שום אלוהים. של שום דת ושל שום כת. לא אלוהים (הידוע גם כאלוקים, הקב"ה, השם ובורא-עולם) של היהודים. ולא אללה של המוסלמים ולא גוד (או גוט, או דֲייה, או דִיוסֹ, בשפות שונות) של הנוצרים. ואין גם שום אלוהים אחר. אין אלוהים בשמיים בדיוק כמו שאין ג'ירפה עם כנפיים. ועובדת אי קיומו של דמות או ישות על-אנושית שבראה ומנהלת את העולם אינה זקוקה לשום הוכחה. את מה שאין, אין צורך ואין יכולת להוכיח. הוא פשוט איננו. ואין אלוהים כמו שלירח אין שפם, לא מלפנים ולא בצד האפל ולא מתחת לאיזה ספסל. אין שפם לירח ואין אלוהים. נקודה.

כל האלוהימים למיניהם נמצאים אך ורק במוחותיהם של האנשים המאמינים בקיומם. כמובן שזכותם של המאמינים בהבל האלוהים להיות אווילים כרצונם. וגם אין שום דרך, וגם שום אלוהים לא יכול, למנוע מהם להאמין בכל איוולת ושטות, ולקיים את מצוותיו כביכול של האל שהמציאו לעצמם, כמו לאכול תרנגול רק בימי חול או להלך בימי רביעי על ארבע. לא חסרות, בכל דת, מצוות מטופשות כחול אשר על שפת הים.

אלא שציבור אלפי המיליונים המאמינים בקיום אלוהים מנסה לכפות את המצוות-כביכול שכפה על עצמו, גם על מי שלא מאמין בשיט בשטויות האלו. וגם כאן, בארץ-ישראל, המאמינים באלוהי ישראל וישמעאל רוצים לכפות עלינו לא רק את אורחות חייהם, אלא גם מוליכים אותנו לטבח וחורבן, כמו זה שאנחנו חווים עכשיו, כדבר האלוהים שלהם.

כי האלוהים המדומיין שהמציאו לעצמם בני-האדם ומאמינים בקיומו, המתחזה בעיניהם למיטיבנו ומושיענו, הוא בפועל רוצח המונים, ששליחיו-מאמיניו – וכמובן לא הוא עצמו. כי הוא אינו קיים, אלא רק במוחם הקודח ובנפשם המשובשת – טובחים לא רק במי שאינם מאמינים באלוהים שלהם, אלא שהכל-יכול כביכול הזה גם אינו נוקף אצבע כשמאמיניו שלו, אלו החוזרים ושונים ש"בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם", נטבחים ככבשים. למה? כי הוא לא מצילנו ולא מושיענו. הוא פשוט איננו.

וטיעוני מאמיניו להגנתו של הבלתי-מושיע הזה מזכירים את דבר הגשש ב"גבעת חלפון אינה עונה" – איפה היה אלוהים ב-7 באוקטובר? איפה שהוא היה בשואה. ואיפה הוא היה בשואה? איפה שהוא היה בגירוש ספרד. ואיפה הוא היה בגירוש ספרד? איפה שהוא היה בחורבן הבית. ואיפה הוא היה בחורבן הבית? אלפיים שנה, לך תזכור.

מאמיניו של רוצח ההמונים הזה שלו אינם מתכחשים, חלילה, לאחריותו, או אם תרצו – לחוסר-אחריותו, של האלוהים שלנו לאסונות שפקדו את העם היהודי באלפי שנות קיומו. שהרי הם מאמינים שהוא כל יכול, ושהוא מצילנו ומושיענו, ושהכול כביכול נהיה כדברו. ומצד שני אכן אסונות כבדים ונוראים פקדו את עמנו, כמו השואה, או הטבח בעוטף-עזה, אז איפה באמת הוא היה האלוהים הזה שלהם, שלנו, בכל הפעמים שטבחו בנו? הוא לא היה. הוא אף פעם לא היה. הוא לא היה כי הוא לא היה ולא נברא.

אבל מה אומרים המאמינים בקיומו וביכולתו להצילנו מכל צרה לו רק רצה בכך – למה הוא לא הציל אותנו אף פעם משום צרה? למה הוא מאפשר כך לשונאינו לטבוח בנו?התשובה הניצחת יעני היא שאנחנו, בני התמותה, לא מסוגלים להבין את שיקולי אלוהים, שיש לו, כביכול, שיקולים משלו, שדעת אדם אינה משגת. אלא שבאומרם כך מאשרים מאמיניו שאלוהים הזה שלנו, שלהם, הוא אכן רוצח המונים. אבל הוא לא סתם רוצח המונים. יש לו סיבות, יש לו שיקולים המתעלים מעבר לבינת אנוש. ככה שזה לא סתם שאלוהים רצח, באמצעות שליחים, שישה מיליוני יהודים בשואה, ולא סתם הוא לא מנע בשבת שמחת-תורה את טבח 1400 יהודים בעוטף-עזה. יש לו סיבות, אבל הן סודיות. כשייפתחו ארכיוני השמיים בעוד אלפיים שנה, רק אז נדע מה היו שיקוליו.

לצפייה בדברי ינון מגל הקישו כאן >  ינון מגל על כעסו של אלוהים

בינתיים, עד שייפתחו השמיים, ומאחר שהשאלה החוזרת ונשנית מזה דורות "אלי, אלי למה עזבתנו?" בכל זאת מעיקה ומציקה (רמז דק – הוא לא עזבנו. הוא פשוט לא קיים) מנסים פה ושם יהודים נכבדים יראי-שמיים לשער או לנחש למה אלוהים נוהג בנו ככה, ומתעלם או עושה עצמו חרש (או אולי באמת בגלל זקנתו המופלגת הוא כבר לא כל כך שומע טוב) מזעקותיהם של הורינו ואחינו ואחיותינו ובנינו ובנותינו הנטבחים.וההסברים שלהם מטומטמים לפחות כמו עצם האמונה בקיומו של רוצח ההמונים הטוב והמיטיב הזה. כך, למשל, "הגדול בתורה" הרב עובדיה יוסף העלה השערה שששת מיליוני היהודים נטבחו בשואה בגלל שהם היו בגלגולם הקודם יהודים שחטאו. וממש עכשיו, "הקטן בתורה" ינון מגל אמר על הטבח בעוטף-עזה כדברים האלו – "אני מרגיש שקרה לנו משהו, שהשם כעס עלינו מאוד והעניש אותנו. ראיתי איזה רב ששאלו אותו איפה השם היה ב-7.10 והוא אמר שהשם לא היה איפה שלא רצו אותו".

אז האידיוט הזה מודה ואף מודיע שאלוהים עשה בנו את הטבח בעוטף-עזה בכוונה תחילה ובאמונה שלמה, אלא שאלוהים גם עשה זאת בגלל שהקיבוצניקים שם לא שמרו את כל מצוותיו. שילוב מרומם-נפש של טיפשות ורשעות במיטבן. ובכלל, מקולות וזמירות המבעבעים ועולים מקרב הציונות הדתית, בעיקר מהזן הסמוטריצ'י-סטרוקי, דומה שהטבח בעוטף-עזה נתפס שם כמתנה שנתן לנו השם יתברך, כדי שנוכל להגשים את חזונו-חזונם ולעשות לפלסטינים נכבה שנייה והפעם סופית.

כך שגם אם אחרי המלחמה יודחו נתניהו וממשלתו, וזה לא כל כך בטוח, זה בהחלט לא מספיק. כי אם לא נדיח את אלוהים מתוכנו, מקרבנו, מנפש מדינתנו, לא עשינו כלום. רוצים חיים? הדיחו את אלוהים.

13.11.23

עונת הרדיפות החלה. היכונו לדפיקות בדלת

אך בשבוע שעבר כתבתי כאן "בכל משפחה, בכל מקום-עבודה, בכל בית-קפה, כבר יושב ינון מגל קטן ערוך ומוכן להלשין עליכם שאתם בעד שלום או נגד טבח בילדים ומיני דברים נוראים שכאלה. ולא, לא יעצרו ולא יהרגו אתכם חלילה. רק יפטרו אתכם מהעבודה. וכך לכולכם, לכולנו, לא תהיה ברירה, אלא ליישר קו, לשתוק ואף ולצעוק ביחד עם כולם 'מוות לערבים ולבוגדים'. אם לא נתעשת, הגיהינום הזה הוא המקום אליו אנחנו צועדים". ובטח, כרגיל, הדפתם את דברי אלו, בטענות "הוא קיצוני, מגזים, רואה רק שחורות", והמשכתם הלאה.

והנה, הפתעה, הדברים מתרחשים הרבה יותר מהר וקשה גם ממה שאני שיערתי. כי לא חלפו אלא שלושה ימים מיום פרסום המאמר והמשטרה עצרה את ד"ר מאיר ברוכין והביאה אותו להארכת מעצר בפני שופט באשמת "גילוי החלטה לבגוד" שדינה עד עשר שנות מאסר. השופט האריך את מעצרו בארבעה ימים.

ד"ר מאיר ברוכין הוא מורה להיסטוריה ואזרחות, "מתנגד משטר" ותיק, שכבר פוטר כמה פעמים ממשרתו בשל עמדותיו. וכך קרה גם הפעם, בתחילת המלחמה. אלא שהפעם נוספו לפיטורין גם המעצר וההאשמה החמורה. מאיר ברוכין, אני מוסיף כאן, הוא חבר פייסבוק שלי, והוא מפרסם שם בהתמדה תמונות של פלסטינים – לרוב נערים וילדים – שנורו למוות בידי כוחות הביטחון (והמתנחלים, שהם חלק מכוחות הביטחון), כשמטרתו ברורה – לתת פנים, להאניש, את הפלסטינים שאנחנו הורגים, להראות לנו שגם הם בני אדם כמונו. ומדי פעם, אני מודה (בכל מקרה המשטרה והשב"כ יודעים מזה) אני גם עושה לו לייקים לפוסטים האלו שלו. ואין בפרסומיו אלה או בלייקים שאני עושה לו עליהם משום עבירה על חוק כלשהו.

אז על מה ולמה נעצר הפעם ד"ר ברוכין והואשם ב"גילוי החלטה לבגוד"? על פי חדשות כאן 11, "במשטרה אומרים שהוא נעצר בשל לגיטימציה ותמיכה באויב בשעת מלחמה, זאת בעקבות פוסטים שונים שפרסם, בהם האשים את חיילי צה"ל באונס נשים פלסטיניות במשך 75 שנים, ואף הצדיק את מעשי החמאס והמחבלים שאנסו נשים ישראליות".מנין צמחה ההאשמה הזאת? ממשפט אחד שפרסם ברוכין בווטסאפ של קבוצת מורים, ובו כתב ש"חיילים ישראלים לא אנסו נשים פלסטיניות? הם עושים זאת מ-48". אכן, משפט מקומם ולא נכון בעליל. אבל מצד שני, אני מציע לכולכם לקרוא על מה שנודע כ"פרשת נירים", שם מסופר – וידי רועדות כשאני כותב זאת – על 20 חיילי מוצב נירים של צה"ל, על גבול רצועת עזה, שבאוגוסט 49', לאחר שמלחמת העצמאות כבר הסתיימה, לכדו נערה בדואית כבת 12, ולאחר מכן רובם אנסו אותה ואז רצחו אותה ביריות וקברו את גופתה בחולות. מעשה זה לא הוכחש על ידי ישראל והוא מסופר באתר צה"ל.

אז זה לא שברוכין בדה ממוחו דברים שלא היו ולא נבראו, אבל ככל הידוע מעשי אונס שכאלו על ידי חיילי צה"ל לא התרחשו מאז. אבל האם בשל המשפט האחד הזה, השגוי, שפרסם ברוכין, בלהט ויכוח, בקבוצת ווטסאפ שולית, מצדיקה העמדתו לדין באשמת "גילוי החלטה לבגוד"? וכי, לעומת זאת, האם מי מהלא מעטים שקראו ליהודים בישראל, לעיני מצלמות הטלוויזיה, "חבל שהיטלר לא גמר את כולכם" – הועמד לדין לאשמת "הסתה לרצח-עם?" הצחקתי אתכם, הא?

יתרה מכך – העובדה שברוכין, וגם אני, כותבים על כך שגם צה"ל וחייליו עשו במהלך שנות סכסוך הדמים שלנו עם הפלסטינים מעשי זוועה וטבח, אינה באה כלל ועיקר להצדיק את הטבח שעשו אנשי החמאס בעוטף עזה, שאותו אני, וכך גם ברוכין, מוקיעים מכל וכל, אלא אדרבה – כדי להוקיע כל מעשה זוועה וטבח באזרחים חפים מפשע, הנעשים על ידי מי מן הצדדים בכל סכסוך ומלחמה בכל זמן ובכל מקום עלי אדמות.

ברור, אפוא, שמעצרו של ברוכין לא בא כדי לתפוס בוגדים, אלא כדי להטיל מורא ופחד על כל מי שמעז להתנגד, מצד שמאל כמובן, למדיניות הממשלה ולמעשיה של ישראל.

אז הנה אמנה חלק ממעשי הטבח שביצעו צה"ל וחייליו במשך שנות קיומה של מדינת ישראל: הטבח בכפר קיביה ב-1953 שבו פוצצו חיילי צה"ל בפיקודו של אריאל שרון, לימים ראש ממשלת ישראל, עשרות בתים על יושביהם, ובהם זקנים, נשים וטף, והרגו כ-50 מהם; הטבח שביצע מאיר הר-ציון, בעל "עיטור העוז" ומי שנחשב כאן עד היום כ"גיבור ישראל", בחמישה בדואים חפים מפשע, אחרי שקיבל חופשה מיוחדת לצורך כך, בגיבויים של אותו אריאל שרון וראש הממשלה אז דוד בן-גוריון, כנקמה על רצח אחותו שושנה; הטבח שביצע סרן ד"ר ברוך גולדשטיין, לבוש במדי הסרן הצה"ליים שלו וחמוש בנשק צה"לי, ב-29 מתפללים במערת המכפלה, וזכה לדברי שבח והלל מפיו של השר הנוכחי לביטחון פנים איתמר בן-גביר; וכמובן הטבח בסברה ושתילה, שבו נרצחו כמה אלפי פלסטינים – ובהם זקנים, נשים וטף – שבוצע על ידי הפלנגות הנוצריות, שפעלו במחנות הפליטים תחת פיקוד ופיקוח של צה"ל.

האם בכך שאני מונה חלק ממעשי הטבח שעשינו אנו, אני מצדיק את הטבח שעשה בנו החמאס? ברור שלא. אלא שאני מוקיע את כל מעשי הטבח שנעשו בעולם – אלה של אויבינו, ושל אחרים (יפנים, סינים, גרמנים, רוסים, סרבים, קרואטים, בלגים, אנגלים, צרפתים, טורקים, אמריקנים, רואנדים, כולם), וגם שלנו. האם אסור לי לחשוב כך? האם זה לא חוקי לכתוב כדברים האלה?

אני מחכה, אם כך, לדפיקות בדלת.

אחר הצהרים נמסר שברוכין שוחרר ממעצרו, בלא שהוגש או יוגש נגדו כל כתב אישום, אבל שנאסר עליו משום מה להיכנס לאינטרנט למשך שבועיים.

6.11.23

האשליה נופצה. ישראל לא תחזור להיות המדינה שהייתה

גם אתם מדמיינים ודאי איך תיראה ישראל "אחרי המלחמה" בעוד חודש, חודשיים, שנה או שנתיים. ובחלומכם נתניהו מתפטר או מודח, וממשלת הטיפשות והרשע נופלת ובמקומה קמה לנו ממשלה חדשה לגמרי, עם גנץ וסער ולפיד וליברמן ובנט, ואז... אז מה?

שהרי המלחמה שאנחנו בעיצומה לא תסתיים, אינה יכולה להסתיים, בניצחון. וכי מה ייחשב בעינינו כניצחון? עשרים אלף עזתים מתים? אבל יש שם יותר משני מיליון אנשים. שבעת אלפים מחבלים (כולל נשותיהם וילדיהם) הרוגים? אבל הם איזה שלושים אלף. הריגת סינוואר והנייה? והרי כבר הרגנו את כל ראשי החמאס כמה וכמה פעמים, ותמיד קמו להם מחליפים, וכך יקרה גם הפעם. אז מה? כיבוש כל הרצועה והקמת גוש קטיף מחדש? כינונו של שלטון צבאי, לא ישראלי, כ"חזונו" של שר הביטחון, ברצועת עזה? וכי איזה מנהיג בעולם טיפש דיו כדי לשלוח את חייליו לשלוט בעזה הצפופה והנצורה על שני מיליון תושביה, שלא כחלק מהסדר מדיני? והאם ייתכן ניצחון, בלי החזרת כל השבויים והחטופים? ואיך בדיוק הם יוחזרו? במבצע צבאי נועז משולב של הקב"ה והשב"כ?

אז גם הפעם המלחמה תסתיים בהסדר דפוק-חמוץ של הפסקת אש כזו או אחרת, עם או בלי שחרור חלק מהשבויים והחטופים. וההסדר הזה יקנה לנו קצת שקט לכמה שנים אולי, ויאפשר לנו (וגם להם, אגב) לשקם את עמנו ומדינתנו המוכים. אבל איך בדיוק נעשה את זה? כי כדי להשתקם, לבנות את עצמנו מחדש, לתקן את מה שהביאנו אל האסון שבתוכו אנחנו נתונים, אנחנו צריכים קודם כל להבין מה ולמה קרה לנו ב-7 לאוקטובר.

את האסון, את הטבח המזוויע, שדומני שאין לו אח ורע בתולדות האדם, עשה החמאס. אבל מי שאיפשרו את התרחשות הטבח הנורא הזה הם ראש הממשלה ושרי ממשלתו והרמטכ"ל ומפקדי צבאו, שהפקירו את אזרחי ישראל טרף לטבח החמאס, על מזבח מולך שלמות הארץ, שאת מלכות הדמים שלו השיתה עלינו כת המתנחלים הקנאים המטורפים.

מה שקרס והתנפץ ב-7 לאוקטובר הוא השקר שעשינו בנפשנו, האשליה ששגינו וחיינו בה, שלפיה ניתן לכאורה לקיים, לאורך שנים ואולי לנצח, מדינה "דמוקרטית" ליברלית נאורה עם זכויות אדם ומצעדי גאווה ומסיבות טבע, המקיימת בה בעת משטר של כיבוש ודיכוי של מיליוני בני אדם. לא, אנומליה שכזו אינה יכולה להתקיים לאורך זמן. ואל תגידו עכשיו עוד פעם "ביבי, ביבי", כי זה לא רק ביבי. זה אנחנו, כולם, כולכם. רק קומץ קטן, ואני ביניהם, לא חדל מלהזהיר אתכם שמשטר שכזה סופו להתפוצץ לנו בפנים. אבל כולכם האמנתם בכך שאפשר "לנהל את הסכסוך"; שאפשר לדלג מעל הפלסטינים לשלום עם העולם הערבי; שהבעיה הפלסטינית היא כולה "רסיס בישבן" ו"שאין עם מי לדבר ולכן אין מה לעשות". אפילו ראשי תנועת המחאה המהוללת הצהירו ש"קודם נטפל בדמוקרטיה ורק אחר-כך בכיבוש", והנה, הפתעה, "הכיבוש" לא חיכה למחאה והקדים והתפוצץ לה, לכולנו, בפרצוף, באופן המזוויע של הטבח הנורא ב-7 באוקטובר.

עצם המחשבה שניתן לקיים "מסיבת טבע" כמו זו שהיתה ברעים, כמטווחי קשת מבית הכלא הגדול בעולם, שהוא רצועת עזה, והכל יהיה סבבה, היא אשליה נוראה ומצמררת. כמובן שהרוקדים הנטבחים והנאנסות במסיבה הזאת אינם אשמים כלל ועיקר במה שקרה להם. "לוחמי" החמאס הם שטבחו ואנסו בהם, וממשלת ישראל וצבאה הם שהפקירו אותם לזוועות שנעשו בהם. טבח באנשים המבלים לתומם – או מתפללים, לידיעת הקורא גולדשטיין – וכמובן אונס נשים, אינם אקטים של מאבק לשחרור לאומי, אלא פשעים נוראים שדינם מיתה. אבל האשליה השקרית ש"הכל סבבה", כשאנשים סביבך חיים תחת דיכוי בתנאים קשים מנשוא, היא – כפי שהוכח אכן בצורה כל כך איומה – מתכון לאסון.

אז האשליה הזאת התנפצה, וישראל לא תחזור להיות המדינה שהיתה. כך, כפי שחיינו עד ה-7 באוקטובר, אי אפשר יותר להמשיך. זה נגמר. חזרנו לנקודת ההתחלה, ורק שתי אפשרויות בידינו – לחתור בכל כוחנו להסדר שלום בינינו לבין הפלסטינים, או להמשיך מכאן במה שכבר התחלנו עכשיו, במלחמת שמד של "או הם או אנחנו", עד שאחד מן העמים ישמיד את האחר, או, מה שיותר סביר, ששני העמים גם יחד יכחידו עצמם לדעת.

כדי להגיע לדמוקרטיה ולשלום, והשניים הללו כרוכים יחדיו, צריכה הממשלה החדשה שתקום להעמיד בראש מעייניה את החתירה לשלום; לחתור ולמצוא בעל-ברית פלסטיני שירצה ויוכל להוליך גם את עמו בדרך הזו, להפריד את הדת מן המדינה; לפרק את כל ההתנחלויות; להוציא את הציונות הדתית, על כל פלגיה, אל מחוץ לחוק; לטהר את הצבא מכל הקצינים "הסרוגים", ועוד כמה דברים קטנים שכאלו. היש מנהיג ישראלי כלשהו המסוגל לעשות ולו אחד מן הדברים הללו? לא. אין כזה, אפילו לא באופק.

לפיכך, מה שינצח בסופו של תהליך, והרבה יותר מוקדם ממה שאתם חושבים, הוא הלך הרוח של "כל הערבים רוצחים וצריך להרוג את כולם" וישראל תהפוך, אחרי תקופת ביניים קצרה של לבטים אלימים, לדיקטטורה יהודיסטית להלכה ולמעשה, וזה יהיה נורא.

והביטו סביבכם – בכל משפחה, בכל מקום עבודה, בכל בית קפה, כבר יושב ינון מגל קטן ערוך ומוכן להלשין עליכם שאתם בעד שלום או נגד טבח בילדים ומיני דברים נוראים שכאלה. ולא, לא יעצרו ולא יהרגו אתכם חלילה. רק יפטרו אתכם מהעבודה. וכך לכולכם, לכולנו, לא תהיה ברירה, אלא ליישר קו, לשתוק ואף ולצעוק ביחד עם כולם "מוות לערבים ולבוגדים". אם לא נתעשת, הגיהינום הזה הוא המקום אליו אנחנו צועדים.

ואסיים בנימה אישית. מעולם לא פיללתי כל כך, בכל מאודי, שדברים שאני כותב יתבררו כהזויים ושגויים, ואיאלץ לכתוב מאמר שבו אודה ואבוש "אוי, כמה שאני טעיתי". הלוואי. אמן.

ארבעה ימים בלבד אחרי פרסום המאמר התפרסמה הידיעה הזאת: