ספטמבר - אוקטובר

ובכל עניין הקשור לאתר כיתבו לי במייל ל- kobiniv.atar@gmail.com ואשיבכם דבר.

30.10.23

פנייה נואשת לשני העמים האומללים

אעשה שקר בנפשי, לצורך העניין, כאילו יש בכלל מישהו, יהודי כערבי, המקשיב למה שאני אומר או כותב, ובכל זאת, אני חש שמחובתי לומר את דבריי אלו, ולו רק, והלוואי, למען הדורות הבאים.

אני אדבר כאן, בניגוד מוחלט לשיח המקובל, בלשון "אנחנו" על כולנו יחד, הישראלים והפלסטינים, לא כשני צדדים נפרדים ועוינים, אלא כעל ישות אחת, מקשה אחת, בלתי ניתנת להפרדה. לכאורה, להלכה וגם למעשה, מפרידות בינינו, הפלסטינים והישראלים, חומות וגדרות ותהומות של עוינות ושנאה ודתות ותרבויות וכל מה שאנחנו, שני הצדדים הניצים, אומרים לעצמנו שוב ושוב. אבל בפועל, במציאות, וזו עובדת חותכת, תרתי משמע, לא ניתן, ולא יעזרו כל החומות והפצצות שבעולם, להפריד בינינו. ולמרבה הכאב הכבד מנשוא, הטבח הנורא בשמחת תורה אך הוכיח, בצורה המזוויעה ביותר, ששום חומות וגדרות לא יכולות להפריד בינינו.

השאלה היחידה שנותרה לפיכך לפתחם של שני העמים האומללים שאנחנו, הישראלים והפלסטינים, היא אם נסיר את החומות והגדרות בינינו רק כדי לטבוח ולהרוג, או שנשכיל להסיר את החומות והגדרות בינינו לא לגבור זה על זה, אלא כדי להתגבר על העויינות והשנאה ההדדית שלנו אלו את אלו, ולמצוא דרך לחיות ביחד כמו שצריך, במקום להרוג זה את זה מחוסר ברירה לכאורה.

החמאס הפלסטיני, במעשי הטבח המזוויעים שעשו "לוחמיו" באזרחים – זקנים, נשים וטף – בשבת ההיא, הוציא עצמו מכלל המין האנושי. החמאס אינו בר-שיח לשום דבר, ויש להכחידו, בדיוק כפי שעשינו לדעאש, מעל פני האדמה, ולהרוג את כל פעיליו, עד האחרון שבהם. אין שום עוול עלי אדמות, שמצדיק את מה שעשה החמאס. שלא לדבר על האסון, הנכבה, שהוא שב וממיט על עמו שלו.

העובדה שהערבים אזרחי ישראל "התנהגו למופת" הפעם, כפי שאומרים היהודים האדנותיים, לא נובעת מכך שהם פחדו מהשלטון הציוני, אלא כי הם הבינו שאם וכאשר וחלילה יגיעו "לוחמי החמאס", אחיהם לכאורה, אליהם, הם ישחטו בהם בדיוק כפי ששחטו ביהודים (ובבדואים ובתאילנדים) בעוטף עזה. הטבח הנורא הזה גרם לערבים אזרחי ישראל להיווכח שמוטב להם להיות ערבים תחת המשטר הציוני, מאשר פלסטינים תחת שלטון החמאס.

אבל מצד שני, עם כל הכאב והזעם המוצדקים, הטבח שעשה החמאס בילדים היהודים בעוטף, אינו מצדיק את הטבח שעושים עכשיו הישראלים באלפי ילדים פלסטינים בעזה.

וכולנו, שני הצדדים, צריכים גם להבין שאין אלוהים, לא יהודי ולא מוסלמי ולא בכלל, שמצווה עלינו, בשמו לכאורה, להרוג ולטבוח זה בזה. אין אלוהים. הוא נמצא רק במוחות המעוותים של המאמינים בו. ואם, חלילה, יש אלוהים, מוסלמי או יהודי או נוצרי או זַמבּורִי, הרי שמדובר ברוצח המונים מתועב, שרוצחי החמאס הם כלבלב לידו. וזה לא משנה אם אלוהים שלנו טובח בהם או זה שלהם בנו. כל האלוהימים הם רוצחים המוניים סדרתיים, של כולנו, גם של אלו שמאמינים בו, וגם של אלו שמאמינים באלוהים השני.

ויש לומר – אלו המנהיגים אותנו, את שני העמים האומללים שאנחנו, הפלסטינים והישראלים, אלו שהקמנו או קמו עלינו, זה לא משנה, הם אנשים שאוחזים כל חייהם חרב בידם וכל תכליתם היא להגן, בראייתם, על עמם מפני העם האחר. אלא שמי שרק חרב בידו רואה בכל אחר מי שיש לערוף את ראשו. מנהיגי שני העמים אינם יודעים לעשות שום דבר אחר מלבד להורות לעמיהם להרוג בחרבם, ברוביהם ובמטוסיהם, את בני ובנות העם האחר.

מן המנהיגים האלו, מהדור הזה של המנהיגים, לא יכול לצמוח שום שלום, אלא רק מלחמות. השלום יכול לבוא, אם בכלל, רק מבני ובנות הדורות הבאים, מאחיהם ואחיותיהם של הילדים והילדות שנטבחו, שנטבחים, במלחמה הנוכחית, בסבב הזה, בטבח ההדדי הזה, שיקומו מבין החורבות העשנות ויעשו אולי, הלוואי, את מה שאנחנו, כל הדורות עד כה, נכשלנו מלעשות.

שהרי המלחמה הזאת, הסבב הזה, הטבח ההדדי הנוכחי, יסתיימו מתישהו. והם לא יסתיימו בשום ניצחון, של אף עם, ויוותרו רק הרס חורבן ואלפי, אולי אפילו עשרות אלפי, מתים, והמצב יחזור לקדמותו – עוד פעם שקט יחסי של כמה שנים, ואז שוב סבב ושוב שקט ושוב סבב ועד קץ הדורות, תרתי משמע. שכן, מסבב לסבב יכולותיו של כל צד לטבוח בצד האחר, כפי שהוכח היטב הפעם, אך הולכות ומתעצמות. אז שנמשיך בזה?

סבבי הטבח הנמשכים ללא הרף זה מאה שנים, והכישלון הקטסטרופאלי להגיע לשלום, הביאו לכך שבהנהגה בפועל של שני העמים עומדים אנשים שכל מעיינם הוא לאבד ולגרש מכאן את העם האחר. אצל הישראלים אלו הם הדוגלים בכך ש"ארץ ישראל שייכת (רק) לעם ישראל" ואצל הפלסטינים אלו הם הדוגלים ב"שיבה לכל האדמות השדודות". והשאלות, שאנחנו עוסקים בהן כל הזמן, מי משני הצדדים צודק (כמובן שאנחנו) ומי יותר אשם (כמובן שהם) ומי יותר מסכן (כמובן שאנחנו) ומי יותר רוצח (כמובן שהם) אינן רלוונטיות כלל ועיקר לעתידנו, ולעתיד הדורות הבאים שלנו.

נכון, קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי, לשני הצדדים, לראות מבעד לערפילי הדם וגשמי הזעם, לחשוב בכלל על העתיד ובטח שלא לדמיין עתיד ורוד כלשהו, אלא רק עתיד שחור משחור של הרג ונקמה, שנהרות דמים מציפים את שדותיו. אלא שאם חפצי חיים אנו, בעיקר לילדינו ולנכדותינו, אין לנו אפשרות אחרת. אין לנו ברירה.

שני עמינו לא יכולים להשמיד אלו את אלו, אלא במחיר דמים של מאות אלפי או מיליוני הרוגים, לשני הצדדים, כלומר במחיר השמדתם של שני העמים, של כולנו. ולכן הברירה היא אחת - או שנמות יחד, כולנו, או שנחיה יחד, כולנו.

ומוטב לנו, לכולנו, לבחור בחיים. 

23.10.23

המפעל הציוני כשל. ישראל היא המדינה הכי לא בטוחה ליהודים בעולם.

בשעה ששורות אלו נכתבות, אתמול בצהרים, טרם החלה הפלישה לעזה. אבל היא תתחיל בקרוב. הממשלה והצבא הבטיחו, והעם דורש, וכמה אפשר להמתין עם 350 אלף מגויסים וחצי משק משותק? אז אין ברירה. וכי מה, פתאום הממשלה תגיד להם, "פּוּס משחק, לכו הביתה ותחזרו בחנוכה"? ברור שלא. אז יפלשו. והפלישה, גם אם תימשך חודשים, לא תשיג, מלבד עוד הרס והרג, כלום ושום דבר, כי היא לא יכולה להשיג שום דבר, לא את שחרור החטופים ולא את מיטוט או מיגור החמאס.

והרי היינו כבר בסרט הזה. ב-1982 פלשה ישראל ללבנון מתוך מטרה שהוסתרה מאזרחי המדינה, של שר הביטחון אז אריאל שרון בתמיכתו של ראש הממשלה בגין, "לשנות את המזרח התיכון", ולהמליך על לבנון, בחסות הטנקים שלנו שיצורו על ביירות, את משת"פנו ובעל-בריתנו, מנהיג הפלנגות הנוצריות באשיר ג'ומייל, כנשיא לבנון, ושלום על ישראל.

וכך נעשה והצליח לכאורה. וג'ומייל אכן נבחר לנשיא לבנון. ובגין אץ והכריז שעכשיו "תשקוט הארץ ארבעים שנה". אלא שלא חלפו אלא שלושה שבועות, ונשיא סוריה אז, אסד האב, דאג לחסל את ג'ומייל בפיצוץ אדיר, וכל התוכנית ההזויה של שרון ובגין וישראל קרסה ופקעה כבועת סבון. כתוצאה מכך נותר צה"ל בלבנון במשך ח"י שנים עקובות מדם, עד שחיזבאללה – ארגון שקם ב-1982 כתגובה לפלישה הישראלית – הצליח להבריח אותנו מכל לבנון בשנת 2000.

אז עכשיו אתם רוצים לעשות שוב אותו דבר? לא למדתם כלום מהכישלון העצום ההוא?

שר הביטחון, או ליתר דיוק – חוסר-הביטחון, הנוכחי יואב גלנט פרש בשבוע שעבר בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת את אסטרטגיית המערכה של ממשלת ישראל מול עזה והחמאס. "זו מערכה של שלושה שלבים סדורים", אמר גלנט. "אנו נמצאים בשלב הראשון, שבו מתקיימת מערכה צבאית, באש ובהמשך בתמרון, שתכליתם השמדת פעילים ופגיעה בתשתיות לשם מיטוט והשמדת החמאס. השלב השני יהיה שלב ביניים של המשך הלחימה בעצימות נמוכה יותר וחיסול כיסי התנגדות. השלב השלישי יהיה יצירת משטר ביטחוני חדש ברצועת עזה, הסרת האחריות מצד ישראל על החיים ברצועה, ויצירת מציאות ביטחונית חדשה לאזרחי ישראל ותושבי העוטף".

שני דברים "שכח" השר גלנט לומר בתוכניתו הכה סדורה. הראשון הוא כמה זמן מתוכננת המערכה הזו להימשך – שבועיים? שנתיים? עשרים שנה, או מה? והדבר השני – מה עם 210 החטופים – חיילים ואזרחים, זקנים, נשים וטף - המוחזקים בידי החמאס. אתם מתכננים בכלל לשחרר אותם או שזה לא בתוכניות שלכם?

ושיהיה ברור – אני חושב שאת כל המתכננים והמבצעים של הטבח הנורא בעוטף חובה עלינו להרוג אחד אחד, ולא חשוב כמה זמן הדבר ייקח, עד שלא ייוותרו איש מהם בחיים, ואני בטוח שמדינת ישראל יכולה לעשות זאת. אבל למה להרוג סתם אלפי אנשים חפים מכל פשע? הרי נשיג בכך רק ההפך ממה שאנחנו רוצים וצריכים.

ואוסיף כאן שגם את האחראים לטבח בצד הישראלי יש להעניש בה במידה, לא להרוג בהם חלילה, אלא להעמידם למשפט – את ראש הממשלה וכל שריה ממשלה ואת הרמטכ"ל וכל האלופים, ולדון אותם לשנים בכלא בשל הפקרת אזרחי המדינה לטבח ושחיטה בידי החמאס. לא, זה לא מספיק שהם יתפטרו. אבל זה שהם לא התפטרו עדיין צריך בהחלט להילקח בחשבון כשנבוא לגזור את עונשם.

הטבח והשחיטה לא היו "מעשה ברברי", אלא חלק מתוכנית החמאס להנחית על ישראל מהלומה אסטרטגית שתערער את תפיסת הביטחון של ישראל ושל אזרחיה לשנים ארוכות. וזה הצליח להם – למרבה היהירות וההפקרות של קברניטינו ועם כל הכאב והזעם העצום של כולנו – והם הוכיחו, לנו ולעולם, שהמפעל הציוני כשל, וכי מדינת היהודים לא רק שאיננה המקום הבטוח ביותר, אלא שהיא המקום הכי לא בטוח ליהודים, עלי אדמות. ואת המכה הכמעט-אנושה הזאת שום פלישה לעזה לא תוכל לשנות.

ועוד דבר היתה אמורה הפלישה והשחיטה החמאסית הזו ללמד אותנו: שכוח, ויהיה העצום ביותר – וכוחנו אכן עצום ביותר – לא יכול להגן עלינו. רק שלום יכול להגן עלינו. אבל מה למדנו מזה בפועל? בדיוק ההפך – שעלינו לפעול בעוד כוח, וביותר כוח, והכישלון לפיכך מובטח.

אז נכון, ראש הממשלה ושריו ואלופיו אשמים בהפקרת תושבי עוטף עזה לשחיטת החמאס, אבל הקונספציה שהובילה לכך – שלפיה "הבעיה הפלסטינית" היא לא בעיה, בקושי "רסיס בישבן", כפי שהגדיר אותה ראש ממשלת "השינוי" לשעבר נפתלי בנט, ושניתן לעשות שלום עם הערבים בלי ליישב את הסכסוך עם הפלסטינים – היתה תפיסתן של כל ממשלות ישראל וכמעט של כל אזרחי ישראל במשך עשרות בשנים. רובנו עדיין מאמינים בה, למרות שהחמאס הוכיח בטבח הזה – וזו היתה אחת ממטרותיו – כמה שגוי דבר ההבל הזה.

אם לא נשחרר את שבויינו וחטופינו בעסקה כלשהי, תהא קשה ככל שתהא, לפני הפלישה, ונוליכם לטבח נוסף או לגיהינום של שנים בשבי – נכרות במו ידינו את כל מה שעוד נותר מביטחון אזרחי ישראל בממשלתם ובמדינתם. וכי מי ירצה לגור לחיות פה, אם ממשלת ישראל, מדינת ישראל, מפקירה כך, כצאן לטבח, את אזרחיה הגרים בה ומשרתים בצבאה?

ודבר אחרון אל השר גלנט – את השלב האחרון של תוכנית המערכה "החדשה" שלכם, את "הסרת האחריות מצד ישראל על החיים ברצועה, ויצירת מציאות ביטחונית חדשה לאזרחי ישראל ותושבי העוטף" כבר השגתם בכך שהסרתם מעליכם את אחריותכם לביטחון אזרחי ישראל ותושבי העוטף והפקרתם אותם לשחיטת החמאס, והבאתם אכן למציאות ביטחונית חדשה, מזוויעה ונוראה, לכלל אזרחי ישראל. אז למה לכם לפלוש לעזה, אם כבר השגתם את התוצאה הכה–מוצלחת הזאת?

16.10.23

אתה זועמים על הממשלה, אבל מבצעים את מדיניותה

אין נפש אחת בישראל, לבד אולי מחברי הממשלה והקואליציה, שלא חווה בימים ולילות קשים אלה סיוטי נפש קשים. אין נפש אחת בישראל, שמי ממשפחתה, קרוביה או חבריה לא נהרג, נרצח, נשחט, נפצע, נחטף בטבח שמחת תורה (שצבאנו מעז ברוב יהירות וטיפשות לקרוא לו "חרבות ברזל", כאילו אנחנו יזמנו "המבצע" הזה) או גויס בעקבותיו. מי שאינו מעורער בנפשו בימים ולילות אלה הוא אדם מעורער בנפשו.

הלב נקרע והדם רותח והזעם מבעבע להתפרץ. אבל יש להכיר באמת ככל שהיא מרה וחמורה: מי שאחראים לביטחונם ולחייהם של אזרחי ישראל הוא לא החמאס, אלא ממשלת ישראל וצבאה. ובשבת שמחת תורה הנוראה הזו הם, לא חמאס, כשלו בתפקידם, כשלו כדי זוועה. ואת הטבח המפלצתי הנורא בהמוני אחינו ואחיותינו ובנינו ובנותינו הם שהביאו עלינו בכך שאיפשרו – בחידלונם, ביהירותם, בהפקרותם ובטיפשותם – לחמאס לטבוח בנו. לא נשכח ולא נסלח להם לעולם.

וזה לא שישראל הופתעה, שלא העלתה בדעת שחמאס רוצה ועלול לעשות את שעשה. הרי בדיוק אל מול הסכנה הזאת ישראל כביכול נערכה, ובנתה, ביוזמת ראש הממשלה בנימין נתניהו, בעלות של שלושה וחצי מיליארד שקל, את "המכשול", בהא הידיעה, מול רצועת עזה. "המכשול כולל חומה תת-קרקעית עם אמצעי גילוי טכנולוגיים, גדר בגובה שישה מטרים מעל פני הקרקע, מכשול ימי הכולל אמצעי ניטור לחדירות מהים, מערכות נשק בשליטה מרחוק ומערך מכ"מים עם מצלמות שמכסות את כל שטח הרצועה", דיווח כתב "הארץ" ביום חגיגות השלמת המכשול. ובטקס החגיגי אמר שר הביטחון אז, בני גנץ, זה שרץ והצטרף עתה לממשל החידלון והאסון, שהמכשול "מציב קיר ברזל, סנסורים ובטון, בינו לבין תושבי הדרום", והרמטכ"ל אז, אביב כוכבי, שאיכשהו ברח בזמן מאחריות לטבח בשמחת תורה, שהמכשול הוא "משנה מציאות, ומה שהיה לפניו לא יהיה עוד".

רק דבר אחד קטן "שכחו" ממשלת ישראל ומפקדי צבאה לעשות – למלא את תפקידם, ולהציב בגבולה של עזה, חוץ מ"קיר ברזל, סנסורים ובטון ומערך מכ"מים עם מצלמות", גם מספיק חיילים שיגנו על תושבי העוטף.

אבל רגע, הרי יש להם, "מערך מכ"מים עם מצלמות שמכסות את כל שטח הרצועה". אז איך הם לא ראו ולא ידעו על ההכנות של החמאס ל"מבצע חרבות ברזל" ואת פריצת הגדר לתוך ישראל בבוקר השבת? זה לא יכול להיות, לפי מה שהם עצמם אומרים, שהם לא ראו ולא ידעו. אז הם ראו וידעו והתייהרו וזלזלו וביטלו. ואיפה היו כל החיילים שאמורים היו לשמור ביטחונם וחייהם של תושבי הקיבוצים והמושבים והעיירות שבעוטף עזה? שלושה גדודים, חטיבה שלמה, שמרו על שיירת מתנחלים מטורללים שנכנסו שני לילות קודם לביקור ב"קבר יוסף" שבשליטה פלסטינית.

אילו היתה החטיבה הזאת מוצבת בגבול רצועת עזה, במקום בפעולת הגנה על הטירוף של ה"עליה לקבר יוסף", היה הטבח בשמחת תורה נמנע או נהדף במחיר של כמה עשרות חיילים הרוגים, במקום 1500 חיילים ואזרחים רצוחים וחטופים. אז למה צה"ל פעל כך, שלא כהלכה? כי מדינת ההלכה, הלכה למעשה, שבה אנו חיים, מקדשת את חיי הנצח לכאורה של גווייה עלובה עלומה, יותר מאשר את חייהם בפועל של עשרות אלפי ישראלים החיים בסכנה בגבולנו. זו האמת, ויש לזעוק אותה.

נכון, בשל זה בלבד, ויש עוד, אנחנו צריכים להפיל עכשיו, לא אחרי המלחמה, אלא עכשיו, מיד, את ממשלת ישראל ואת ראשי צבאה שהביאו עלינו בחדלונם את האסון הזה. כל דקה שהם ממשיכים לכהן בתפקידם, היא בושה וחרפה לאזרחי ישראל לדיראון עולם.

אבל זוהי רק ההתחלה. כי לא מספיק להחליף את אלו שמנהיגים, גם עכשיו, את המדיניות הכושלת, שגם כל הממשלות ושרי הצבא שקדמו להם, וגם אנחנו, מאמינים ודבקים בה. הנה, ראו את עצמכם, עומדים עכשיו בשערי עזה ובגבולות הצפון, מוכנים להגשים בפעם ה-1372 את המדיניות הכושלת שלנו לפעולה של "נחרבש, נמחוץ, נמחוק, נהרוג את ראשיהם, נהפוך את עריהם לעיי חורבות, נחזיר אותם לתקופת האבן". והרי כל מאות הפעולות הללו, שעשינו בכל שנות קיומנו, לא רק שלא שיפרו את מצבנו, אלא שאפילו הרעו אותו. כבר גירשנו אותם והרגנו אותם וחיסלנו את ראשיהם ומפקדיהם בעוצמה הולכת וגוברת. אז מה? האם מצבנו השתפר כתוצאה מכל אלו ולו כזית כבוש? לא, מצבנו לא הוטב, אלא הורע. הורע כדי כך שטובחים בנו היום, בשנת 2023, עם כל צבאנו האדיר וכוחנו העצום, כמו שטבחו בנו ב-1943, והמפעל הציוני נראה כאילו הוא הופך עכשיו להיות לפתרון הסופי לבעיה היהודית.

אז עכשיו אתם הולכים, במצוות הממשלה הכושלת הנוראה הזאת, ובהנהגת מפקדי הצבא האחראים לאסון השואתי הזה, לבצע שוב פעולת נקם והחרבה, שכבר עשינו כמותה 796 פעמים רבות ושוב דבר לא עזר, אלא ההפך. אבל הפעם, כך אתם אומרים לעצמכם, כמו תמיד, אנחנו נראה להם מה זהו וניתן להם, כרגיל, מכה שהם לא יקומו ממנה. ומה באמת יהיה הניצחון הזה שאתם מבטיחים לנו? עשרת אלפים הרוגים פלסטינים? חמישים אלף? שתהרגו את יחיא סינוואר ואת איסמעיל הנייה? למה, לא הרגתם כבר את אחמד יאסין ואת יחיא עייאש ואת ההוא מהחיזבאללה שחסן נסראללה החליף אותו? זה עזר לכם במשהו? אם זה כבר חיסל את הטרור, אז למה אתה יוצאים עוד לפעם לחסל אותו?

כי אנחנו צריכים לא רק לפטר את ראשי המדינה וראשי הצבא, אלא להיפטר, כולנו, כל אזרחי ישראל, מהמחשבה שבכוח, יהיה גדול ועצום ורק ככל שיהיה, נפתור את סכסוך הדמים בינינו לבין הפלסטינים. רק הסדר שלום בינינו יכול להציל אותנו. מלחמות רק יהרגו אותנו ואותם. אז אולי די כבר עם זה?

9.10.23

נכנענו לעבודת האלילים של המתנחלים וקיבלנו זוועת אלוהים

לפני איזה 48 שנה פגשתי במזנון בניין הטלוויזיה הישן ברוממה את רעי כאח לי, הסופר אנטון שמאס, ופתחתי, כהרגלי, בקיטורים על הממשלה. "תראה, תראה מה שהממשלה עשתה", אמרתי לו על משהו, אני כבר לא זוכר על מה, שהממשלה עשתה. אנטון תקע בי מבט נוקב ואמר ברכות, כהרגלו, "אבל אתה אמרת שזה מה שהממשלה תעשה".

ולמרות השנים שעברו לא למדתי את הלקח, והנה אני חוזר על השטות הזאת, של לקטר על מה שהממשלה, המדינה, אנחנו, אתם, עושים, ולא רוצים לשמוע על זה.

בהיוודע תוצאות הבחירות האחרונות בתחילת נובמבר, ועוד בטרם הוקמה הממשלה הנוכחית, כתבתי כאן תחת הכותרת "עלינו על דרך המולך" את הדברים הבאים:

"מה שמייחד את כת המתנחלים הקנאית, שהגיעה עכשיו לשלטון – נתניהו יהיה הקברניט, אבל הם שיאחזו בהגה – הוא שהם מסורים למעשה רק למצווה אחת, שאפילו אינה כלולה בין תרי"ג מצוות הרמב"ם – והיא מצוות יישוב הארץ בכמה שיותר יהודים ובכמה שפחות ערבים. [...] זה המולך שלהם, שאותו הם עובדים ולו הם משועבדים [...] ועכשיו המולך הזה, קדושת ארץ-ישראל, יהיה המולך של כולנו, של כל עם ישראל, שאותו נעבוד ונהיה לו לעבדים [...] והם ישקיעו את כל משאבי המדינה, את הוננו ואת כוחנו, את שגשוגנו ואת פריחתנו, וכמובן גם את מיטב בנינו ובנותינו, במולך מצוות יישוב ארץ ישראל [...] אלוהים, ככתוב בתורה קבע עונש על הקרבת בנים ובנות למולך - כמוהו כעונש על גילוי עריות, משכב זכר ומשכב בהמה – 'ותיטמא הארץ, ואפקוד עוונה עליה, ותקא הארץ את-יושביה' [...] הכינו אפוא את התכריכים".

והנה, למרבה התדהמה, הכאב, והזעם, זה כבר בא. הזוועה כבר החלה.

ואך לפני חודש, ב-4 לספטמבר, כתבתי כאן תחת הכותרת "בקבר יוסף אנחנו כורים את קברנו שלנו" את הדברים האלו:

"הפולחן החודשי המטורלל ב'קבר יוסף', שחטיבה שלמה של צה"ל מאבטחת אותו, ושקצינים בכירים במדים ושרי ממשלה וחברי כנסת נוטלים בו חלק הוא לא סתם טקס אלילי פגאני הזוי של חבורת מטורללים שולית. זהו לגמרי טקס פגאני אלילי הזוי מיותר ומטורלל, המלווה בשפיכות דמים, לרוב של פלסטינים אבל גם של יהודים, שמקיימת ומקדשת מדינת ישראל, גם אתם, אנחנו כולנו [...] הילולת הדמים החודשית סביב 'קבר יוסף" היא רק סימפטום אחד, מטורלל במיוחד, של הבעיה הקיומית היסודית של מדינת ישראל – שתחת לעסוק בלהבטיח את חיינו כאן בעתיד, היא עוסקת בהבטחת עברנו, וגם זה רק לכאורה, ומקדשת במקום את החיים, את המוות. אנחנו מקדשים כל תל או צל ב"ארץ ישראל" והורגים ונהרגים עליו כשהמטרה הגדולה, מה שנעשה בקטן ב"קבר יוסף", היא לגרש את הפלסטינים ולהקים מדינה יהודית אלילית, שתבטיח לנו אכן מלחמה ודם ומוות רבים לשנים קדימה [...] לכן כשאנחנו – מנהיגינו, שרינו, מפקדינו, קצינינו ומטורללינו – רוקדים ב'קבר יוסף' הפלסטיני, כשבאותה עת מחוצה לו יורים חיילנו בפלסטינים והם בנו – רק כדי להוכיח כביכול ש'ארץ ישראל שייכת לעם ישראל – אנחנו כורים בכך את קברינו אנו".

אבל, כמאמר קינת איכה העתיקה, דבר אל העצים ואל האבנים.

כי הנה, ביום רביעי שעבר, ה-4 לאוקטובר, שלושה ימים לפני שבת הזוועה, אבטחו כוחות צה"ל, מג"ב ומשטרה עלייה של אלפי מתנחלים ל"מזבח יהושע" בהר עיבל בשכם, הנמצא, על פי הסכמי אוסלו, בשטח בשליטה פלסטינית. באותו לילה שבו ואבטחו שלושה גדודים, חטיבה שלמה של צה"ל, את הביקור החודשי ההזוי של המתנחלים המשיחיים המטורללים באתר שבו קבור לכאורה יוסף התנ"כי. ביום שישי, ערב השבת השחורה בעוטף עזה, שוב נדרשו כוחות גדולים של צה"ל לאבטח את המתנחלים שפלשו לכפר הפלסטיני חווארה והתנחלו שם והקימו סוכה והתפללו ורקדו כמנהגיהם הפולחניים.

ומנין הגיעו ליהודה ושומרון כל 30 הגדודים, עשר החטיבות, המצויים שם? בין השאר, ערב השבת השחורה של שמחת תורה, כך נמסר לנו, הועברו ליהודה ושומרון שלושה גדודים המוצבים דרך קבע בעוטף עזה. כן, בדיוק כמו שאתם קוראים. בגלל זה, בוודאי בגלל זה, לצד שלל הפשלות האחרות, לא היו בגזרת עוטף עזה מספיק כוחות צבא כדי לבלום את פלישת מאות חמושי החמאס לבסיסי הצבא ולישובים בעוטף.

מדינת ישראל וצבאה הפקירו – ממש כך, זו המילה ואין אחרת – את ביטחונם ואת חייהם של החיילים, החיילות והאזרחים בעוטף עזה. לא כדי להגן על ביטחונם וחייהם של המתנחלים ביהודה ושומרון, אלא כדי להגן על קיום פולחניהם האליליים המטורללים והמיותרים, שלא רק שלא תורמים לביטחונה של מדינת ישראל, אלא, כפי שעכשיו כבר ברור לכל בר דעת – אני מקווה – מחבלים בהגנת ישראל.

הכניעה המוחלטת, ההשתחוות הגמורה, של מדינת ישראל על ממשלתה, צבאה ואזרחיה, למשוגותיהם ההזויים ולפולחנים המשוגעים של המתנחלים הפילה עלינו בשבת שמחת תורה הזו אסון נורא, זוועת אלוהים.

והנורא מכל הוא שאנחנו הולכים "לתקן" את המחדל הנורא שלנו בטירוף המוחין, המציף את הארץ כרוח בלהות, של לנקום, לכבוש, להרוג, להרוס, למוטט ולחרב. והרי ברור, כלומר – צריך להיות ברור – שלא ייצא מזה דבר ושליש דבר. עוד חיים, שלהם ושלנו, ייקטפו, השבויים והחטופים כנראה לא יוחזרו (ובטח לא בחיים), ואחרי כל ההרג וההרס, אם לא נעשה משהו אחר לבד מלהרוג ולחרב, הכל יחזור, גם אם יתעכב, להיות בדיוק כשהיה.

אירועי השבת השחורה של שמחת תורה הם כישלון נוראי של המפעל הציוני. האם לשם כך התכנסנו כאן והקמנו מדינה, עם צבא עצום ורב – כדי ששוב, שמונים שנה בלבד לאחר השואה, ילדים יהודים יתחבאו בארונות כדי שלא יטבחו בהם?

2.10.23

תפילין אינם ערכים. הם פולחן דתי חסר כל ערך

בהופעתו במסגרת מבצע "שיחוד העם" במנעמי שירה, ביוזמת שר התרבות מיקי זוהר, השמיע בין שיר לשיר אביר המוסר הנביא והפילוסוף ירמיהו בן שפינוזה, המוכר בשם הבמה שלו אייל גולן, גם דבר תוכחה לעם ישראל לאמור "אם לא יהיה לנו את הערכים שלנו ולא נניח תפילין בבוקר, מה יהיה, תגידו לי? מה זה השטויות האלה?"

אז נניח לאיש ולפועלו ונתרכז בשטויות הללו שנשא מעל הבמה. ובכן, מר גולן, קוראים יקרים, כנסת נכבדה, אזרחי ואזרחיות ישראל – תפילין אינם ערכים. הם פולחן דתי חסר כל ערך. הנחת תפילין, בדיוק כמו שמירה או קיום כל מצווה דתית (יהודית וגם אחרת) כמו ברית מילה, שמירת כשרות, שמירת שבת, שמירת נגיעה, נענוע לולב, מלמול פסוקים, הפרשת חלה וסקילת הומואים (למה באמת אתם לא שומרים על המצווה הזאת? הלו!) אינם ערכים, אלא מצוות. כלומר ציוויים על "המאמינים" (להבדיל מ"החושבים") כאילו יש ישות גברית עילאית בשם אלוהים, ואלו לכאורה הדברים שהוא, והגברים המזוקנים ממשיכי דרכו ציוו.

אבל האנשים הממלאים את מצוות האלוהים לכאורה, הללו וכל האחרות, אינם עושים זאת בגלל שיש בעשיית הדברים הללו "ערכים" כלשהם, מוסריים או אחרים, אלא רק מסיבה אחת, אחת ויחידה – כי כך, כך הם מאמינים, כך ציווה עליהם אלוהים. אין שום ערך כשלעצמו בשמירת שבת או בהנחת תפילין או בקריאת תהילים. כיפה, שטריימל, שביס או חיג'אב (אל תדאגו, יהודים, אתם לא לבד בהבלים) הם לא ערכים, אלא סתם כובעים משונים.

אבל עיקר העיקרים הוא שאין בכלל שום אלוהים. והאמונה בקיומו של אלוהים – לא רק של היהודים, גם של אחרים – היא אמונת הבל אווילית, אפילו שהיא כזו הצלחה ענקית.

סבי יעקב, שבשמו אני נקרא, היה מה שקרוי היום "יהודי חרדי", שומר מצוות אדוק, קלה כחמורה, ובכל זאת (למרות זאת? בגלל זאת?) רצחו אותו הגרמנים הנאצים כמו כלב. ואילו אני, נכדו, שאיני שומר שום מצווה (את ברית המילה עשו בי בלי לשאול אותי) לא של הדת היהודית וגם לא של שום דת אחרת, בכל זאת הגעתי עד לשיבה טובה יחסית. אז אולי אלוהים הזה שלכם דן דווקא את שומרי מצוותיו למיתות נוראיות באביב ימיהם, ואילו אותנו, מחללי שם שמיים ברבים כל ימיהם, הוא דווקא אוהב ומאפשר לנו חיים ארוכים בזלילת שרצים וסביאת יינות נסך? כי איפה, באמת, היה אלוהים בשואה?

כי, לפי עניות דעתי, יהודי שממשיך לאחר השואה להאמין שיש אלוהים, הוא, תסלחו לי, אידיוט גמור. כי מה שלא תהיה התשובה לשאלה "איפה היה אלוהים בשואה?" – אם נניח לצורך דיון את ההנחה השגויה שיש אכן אלוהים – נוראה ומעוררת פלצות. בין אם נקבל את דעת הרב עובדיה, הגדול עליכם בתורה, כאילו ששת מיליוני היהודים – ובהם כשני מיליוני תינוקות, ביניהם בן-דודתי בן השנה – נרצחו כי נתגלגלו בהם נשמות של חוטאים מדורות קודמים, ובין אם רק נחשוב כמוכם, כפי שאתם חוזרים ואומרים ללא הרף, "שהכל נהיה בדברו", הרי שרצח ששת מיליוני היהודים בשואה נעשו ברצון אלוהים ובמצוותו, כשהיטלר והגרמנים ושאר הרוצחים הם רק שליחיו, מלאכיו, שעשו את המלאכה, כדברו.

לפיכך, לפי דעתי, עדיף לכל אדם בר-דעת, להאמין שאין אלוהים, ולכן מוטל עלינו בני האדם למנוע עוולות וזוועות ורציחות והשמדת עמים, מאשר להניח שהאלוהים הזה קיים, ושהוא השולט בעולם, שהרי מדובר ברוצח המונים אכזר, שלידו אנטיוכוס והמן וטיטוס ועוד כמה מהרשעים הגדולים בהיסטוריה היהודית האנושית הם כלבלבים מכשכשים.

ואולם זכותו של כל אדם, גם שלי כמובן, להיות כמה מטומטם שהוא רוצה ולהאמין בכל דבר הבל שיחפוץ, וגם אין שום דבר למנוע זאת ממי מאיתנו. ואולם, אני מאמין וגם יודע שרוב אחיי החילוניים, בוודאי אני כך, אין זה מפריע ולא אכפת לנו כלל ועיקר אם אדם מהלך כשכיפה סרוגה על ראשו או מכונת תפירה על גבו, ומה הוא אוכל או לא אוכל, ובאילו ימים הוא נוסע או לא נוסע וכל שאר ההבלים שלכם. אבל למה אתם כופים עלינו, המאמינים באדם, לנהוג כמותכם? ולא, אנחנו לא רוצים ללכת עם מכונת תפירה על הגב.

ויש לי גם תשובה, דומני, מדוע בישראל הציונית מספר המאמינים בהבלי האלוהים ועוצם הניסיונות לכפות אותם על כלל ישראל הולכים וגוברים. כי ככל שמתברר, יותר ויותר, כי דבר האלוהים הוא הבל ודבר הציונות הוא כישלון, בדיסוננס קוגניטיבי פר אקסלנס (למדתי פעם פסיכולוגיה ואני יודע גם כמה מילים לועזיות) – כך גברה הדבקות והתעקשות בדבר השטות, ואיתם והצורך הפתולוגי, הכפייתי, לכפות את הבלי קנאותך על הכלל.

ותפיסת העולם, תרתי משמע, של "הציונות הדתית", היא שיא התגשמותו של הטמטום הקנאי הזה, שכולה שאיפה כפייתית לכפות את עצמה ואת השקפותיה ומנהגיה על כלל ישראל, ולהקים כאן מדינת הלכה אתנוצנטרית גזענית מיזוגנית חשוכה המקדמת רצח עם.

אלא שאם נמשיך להשתחוות ל"ערכים" שלהם ונאפשר להם להגשים את מלוא חזונם, אין בכלל ספק, כדאי בכל זאת ללמוד קצת מן ההיסטוריה, שהדבר יביא עלינו קץ מר ואכזר. לכן עלינו לעשות הכל כדי להציל את עצמנו ובנינו מן האסון הנורא הזה ש"הציונות הדתית" הזאת עושה הכול כדי להמיט ולהמית עלינו.

באומרי "לעשות הכל" אין כוונתי להורגם נפש, חלילה, אלא לכך שאם אנחנו – החילוניים, הליברלים, הנורמאליים – רוצים להציל את נפשותינו, בכל מובן, מפני זדי "הציונות הדתית" ועוזריהם, הקמים עלינו, על כולנו, לכלותנו, עלינו לעשות כל מה שניתן כדי למגר את תורתם מן הארץ.

26.9.23

מלחמת יום כיפור לא היתה הפתעה, אלא הפקרה

מזה חמישים שנה מבלבלים אותנו, משקרים לנו, כאילו מלחמת יום הכיפורים נפלה על הנהגתנו, המדינית והצבאית, בהפתעה נוראה. אבל זהו שקר מוחלט.

מלחמת יום כיפור לא היתה שום הפתעה. כל ההנהגה המדינית של ישראל לפני המלחמה – ראש-הממשלה מאיר, שר הביטחון דיין, הממשלה וגם האופוזיציה בראשות בגין – כולם ידעו שסירובה של ישראל לנהל משא ומתן עם נשיא מצרים סאדאת על החזרת סיני תמורת שלום, כפי שהוא הציע, יגרום לכך שלמצרים לא ייוותר מוצא אלא מלחמה.

והם, גולדה ודיין ובכירים נוספים, ידעו גם יותר מכך. עשרה ימים לפני המלחמה הגיע לארץ חוסיין מלך ירדן, ונפגש עם ראש הממשלה מאיר, וסיפר לה שמצרים וסוריה מתכוונות לתקוף את ישראל, ולעשות זאת במסווה של תמרון שיהפוך למלחמה, כפי שאכן קרה בפועל. ולא רק זה, אלא שהגנרלים הירדנים שהגיעו עם המלך ישבו במקביל עם עמיתיהם הישראלים ושטחו בפניהם, על מפות, את תכניות המלחמה של מצרים וסוריה.

אז מנהיגינו ידעו, במפורש ובמפורט, אבל שום דבר מכל זה (והיה עוד) לא הגיע לדרגים שמתחתם. ונשאלת השאלה, למה בעצם? הרי זה מנוגד לכל היגיון. מלך ירדן בא ומספר להם שעומדת לפרוץ מלחמה בקרוב ואיך היא תתחיל ומה הן תכניות האויב, וקברניטי המדינה לא רק שלא עושים דבר לנוכח המידע המהימן החיוני הזה לביטחונה ולקיומה של ישראל, אלא שהם עושים בדיוק ההפך מן הנדרש – הם מסתירים את המידע הזה מהממשלה ומהצבא.

החיילים המצרים ידעו כולם שבוע מראש על מועד פרוץ המלחמה וצליחת התעלה, אבל החיילים הישראלים במעוזים על גדות התעלה שמולם, לא קיבלו על כך שום התראה. גם לא בבוקר פרוץ המלחמה, כשממשלת ישראל והמטכ"ל כבר ידעו בוודאות גמורה שהיום תפרוץ מלחמה, ונודע להם שתהיה מלחמה רק כשהיא פרצה, כשהחלו ליפול עליהם פגזים.

איך כל זה יכול להיות? האמנם כל הדברים הללו, והיו למנהיגינו עוד ידיעות רבות כאלו, הם רק פרי של טעות? טיפשות? רשלנות? הפתעה??? איזו הפתעה?? הכל הרי היה ידוע מראש לפרטי פרטים, שהוסתרו, אני חוזר ואומר, שהוסתרו, מהצבא ומהחיילים.

ואין לנו, לפיכך, אלא להסיק, בטח במרחק של 50 שנה, שלא היתה כאן שום הפתעה, אלא שהדברים התרחשו כך משום שכך רצו מנהיגינו אז – גולדה ודיין ושותפי הסוד שלהם – שהם יתרחשו. כי זאת היתה "התכנית" של קברניטי ישראל: שהמצרים והסורים יתקפו אותנו כאילו בהפתעה, שהיתה לגמרי הצגה, ואז "ננפנף אותם" תוך יומיים-שלושה, והעולם ייווכח שהערבים לא רוצים שלום, וכך ישראל תשכון לבטח בכל סיני עד עולם. זה היה התכנון שלהם. לא יכול להיות הסבר אחר.

איך זה יכול להיות שכך הם חשבו? שזו היתה האיוולת הזוועתית שהם תכננו? כי ככה מדינת ישראל, מנהיגיה ואלופיה ואזרחיה חשבו אז. ממש כמו שחשו גם טייסי טייסת 201, כפי שסיפרו בסדרת המופת "האחת" – שהם מלכי העולם, שאין מי שיכול עליהם, שישראל היא אימפריה, ושהערבים מפגרים, ואם הם רק יעזו לנסות לחצות את התעלה, אנחנו ניתן להם שתי סטירות, נשבור להם את העצמות, ונעיף אותם חזרה לחוּשׁוֹת שלהם. בפועל חצו רבבות חיילים ומאות טנקים מצריים את התעלה מבלי שנורתה עליהם ירייה.

שבעה חודשים וחצי לפני המלחמה הפילה ישראל מטוס נוסעים לובי שתעה בדרכו לתוך סיני ועמד לחזור למצרים, והרגה יותר ממאה מנוסעיו. אחד מטייסי 201, שהשתתף בהפלת המטוס, אמר לאחר מכן ש"זה היה מעשה טמטום אדיר, פרי שחצנות ויהירות שלא ידעו גבול". אז כזה היה גם תכנון המלחמה של גולדה ודיין ושותפיהם.

מלחמת יום הכיפורים לא היתה אפוא הפתעה, אלא הפקרה. מנהיגי ישראל וראשי צבאה לא הופתעו כלל ועיקר. הם ידעו היטב שתפרוץ, וגם כיצד ומתי תפרוץ המלחמה הזאת. והם החליטו להקריב, כך הם חשבו, כמה עשרות או מאות חיילים, כדי להשיג מה שנראה להם כהישג מדיני כביר – קימומה של אימפריה ישראלית מהחרמון לשארם א-שייח.

אלא שהם ושותפיהם להחלטה הנוראית לא לקחו בחשבון שגם למלחמה, לא רק למטבע, יש שני צדדים, וכי הצד השני, הערבים, הם לא כל כך מטומטמים חדלי אישים כמו שהם חושבים, וכי המטומטמים חדלי האישים במשוואה ובמלחמה הזו היו הם עצמם.

כך הופקרו המדינה, חייליה ואזרחיה, בהפתעה מדומה, למלחמה נוראה. הברדק שהיה בטייסת 201 הוא כאין וכאפס לעומת הכאוס שהיה בכל הצבא בפתיחת המלחמה. כמעט כל שדרת הפיקוד הבכיר קרסה ונעלמה כלא היתה. אבל המפקדים הזוטרים והחיילים הפשוטים בשטח, שנקלעו בלתי מוכנים, בכל המובנים, למלחמה הנוראה, הבינו מהר מאוד שהם מופקרים והתעשתו ולקחו את גורלם ואת גורל המדינה בידם, והצילו אותה. אבל המחיר ששילמנו, דור המלחמה הזאת, לבד מאלפי ההרוגים ורבבות הפצועים בגוף ובנפש, היה כבד. כולנו רוסקנו וצולקנו לכל החיים.

אבל בדיעבד, ככל שכואב וקשה לכתוב זאת, טוב שכך התרחשה המלחמה ושהוכינו בצורה הנוראה הזאת. שכן, לולא הוכינו כך, לא היינו מסכימים לוותר על סיני תמורת שלום עם מצרים, כפי שהציע סאדאת לפני המלחמה. רק המכה שהוכינו במלחמה הביאה אותנו להסכים למה שסירבנו לו לפני המלחמה. ושוב הוכח – ולא בפעם הראשונה או האחרונה, אבל באופן חד וכואב מאין כמותו – שאנחנו, הישראלים, מבינים רק כוח.

ודווקא הלקח החשוב והנורא הזה לא נלמד. אנחנו עדיין כאלו, מבינים רק כוח. וכנראה, כמה חבל ועצוב, שרק עוד מכה נוראה תביא אותנו לעשות שלום, לא עם עמים ומדינות שאין לנו איתם מלחמה, אלא עם אלו שאיתם יש לנו מלחמה כל חיינו כאן.

18.9.23

דמוקרטיה כבר לא תהיה פה

בתחילת מלחמת יום-הכיפורים סופח צוות המרגמה שלי לגדוד צנחני מילואים שהוצב בבלוזה שבצפון סיני, ושאמור היה להסיר את המצור המצרי מעל מעוז בודפשט. והנה, תוך כדי ההכנות לקרב ניגש אלי פתאום חייל מילואים בלתי מוכר לי, שכנראה זיהה אותי מפעילותי הכתיבתית-פוליטית בקמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית, ושאל אותי "קובי, מה אתה עושה פה?". אמרתי לו "מה זאת אומרת מה? יש מלחמה". "כן", הוא אמר, "אבל אתה כל הזמן אמרת שאם לא ניענה לקריאותיו של סאדאת לנהל איתו שיחות שלום, אז תהיה מלחמה". "נכון", אמרתי לו, "אז מה אתה רוצה שאני אעשה עכשיו?"

ואני לא מספר לכם את זה כדי להראות להם איזה נביא הייתי פעם. אני מספר לכם את זה כדי לומר שלומר שמלחמת יום-הכיפורים לא היתה שום "הפתעה". ההפתעה היתה אולי ברמה הצבאית – במועד ובאופן שבו החלה המלחמה, אבל לא ברמה המדינית, שבה אפילו הדיוט צעיר כמוני הבין אז שבאופן בו הדרג המדיני מתנהל מול מצרים המלחמה הבאה תהיה, ואכן היתה, בלתי נמנעת. הדבקות של ממשלות ישראל והאופוזיציה והאזרחים בחולות סיני הקדושים, מבלי להשאיר ולו חריץ דקיק של פתח לשיח של פתרון מדיני, הוליכה בהכרח, בעיניים פקוחות בעיוורונן, אל המלחמה הנוראה ההיא.

ועכשיו, חמישים שנה לאחר מכן, מה שעושה הדרג המדיני, ממשלות ישראל והמפלגות היהודיות כולן, בתמיכת העם כולו, אל מול הפלסטינים והחזקתם תחת שלטון כיבוש אכזרי ביהודה שומרון ועזה מ-67', מוליך, ושוב בעיניים פקוחות בעיוורונן – לכינונה בישראל של מדינת הלכה יהודית דיקטטורית, והפעם, לא כמו עד עכשיו, לא רק לערבים.

ההפיכה המשטרית המתרחשת לנגד עינינו המשתאות פתאום, באיחור קל של 50 שנה, לא נובעת מהשקרנות של ביבי ועליית הפתע לשלטון של הימין הדתי הקנאי, שקם עלינו – שמאלנים, ליברלים, חילונים ואשכנזים שכמונו – לכלותנו ולהעבירנו, תרתי משמע, מן הארץ. ההיפך הוא הנכון – הממשלה הזו, השלטון הזה, המשטר הזה, הם תוצאה בלתי-נמנעת של 56 שנות הכיבוש ודיכוי הסיכוי לשלום. כמו שסירובה של ישראל למשא ומתן עם מצרים הוליך בהכרח למלחמת יום הכיפורים, כך סירובה של ישראל להסיר את עול הכיבוש מהפלסטינים, מוליך אותנו בהכרח לדיקטטורה הלכתית יהודית.

המאבק על דמותו של בית המשפט העליון הוא, תסלחו לי, בדיחה. כי לא בג"ץ וגם לא תנועת המחאה יעצרו את קימומה של הדיקטטורה היהודית בארץ ישראל. הם אולי יאטו ויעכבו קצת, בשנה וחצי ומשהו, את צמיחתה, אבל מדינה ההלכה הדיקטטורית בארץ-ישראל כבר עולה ופורחת באין מפריע ועוצר, אלא פה ושם בקצת עיכובים.וגם אם, בנס כלשהו, תיפול פתאום הממשלה הזאת, ותקום תחתיה, לרגע קט, ממשלת מחאה-אופוזיציה "ליברלית", היא לא תהיה מסוגלת, לא בחשיבתה ולא בכוחותיה, להנהיג פה את משטר הדיכוי הנדרש (והבלתי-דמוקרטי בעליל) של המתנחלים אחוזי הדיבוק המשיחי, כדי להציל את ישראל מן המאכלת שבידם. והשלטון יחזור אז לידיהם, ובכך יסתיים העניין המגוחך והמיותר הזה של הדמוקרטיה.

הדבר יביאנו אז, במקודם ובמאוחר, אל סופנו המר. איך בדיוק? אם נזכה ונחיה, אז נראה.

11.9.23

אנחנו נגד אפרטהייד, אבל בעד הפרדה

אין ספק שאנחנו נמצאים עתה בעיצומו של עידן התגליות הגדול ביותר מאז הסתיים עידן התגליות הגדול הקודם בראשית המאה ה-17. בתקופה קצרה של פחות משנה קמו לנו מגלים חדשים – תת-אלוף במיל. ואסקו דה-גמה, מפקד מגלן לשעבר פרדיננד מגלן, ראש השב"כ לשעבר כריסטופר קולומבוס, ראש המוסד לשעבר אמריקו וספוצ'י, ועוד ספנים נועזים – שכולם מגלים פתאום שישראל מקיימת ביהודה ושומרון (ומה עם עזה, לעזאזל?) משטר של כיבוש ואפרטהייד.

וואו! איך הם הגיעו לזה? איזה אומץ, איזו תבונה, איזו תעוזה. אבל יותר וואו מזה, זה איך הם הגיעו לזה רק עכשיו? זה שיש בשטחים הכבושים משטר אפרטהייד, כי לוואסקו דה-פרדו התגלה עכשיו ש"יש שם מערכות חוקים שונות ליהודים וערבים", זה לא חדש. זה כבר ככה 55 שנה, והיה ככה תחת כל ראשי הממשלה והמפלגות ששלטו כאן מאז - אשכול וגולדה ורבין ופרס ובגין ושמיר ושרון ואולמרט וביבי ובנט ולפיד ועוד פעם ביבי; ומפלגת העבודה והליכוד והמפד"ל על שלל גלגוליו, ומרצ, וד"ש, וד"ש עם שיר, והרפולים והגימלאים והשין-גימלים ומי לא. אין מנהיג או מפלגה ציונית קיימת או נעלמת, שלא היתה שותפה להנהגת ולהנהלת משטר הכיבוש הגזעני הקלגסי בשטחים שנכבשו ב-67. אז עכשיו אתם באים? למה? בגלל שבן-גביר מחברון החליף את בר-לב מצהלה?

ולא רק זה. זה גרוע מזה בהרבה. כל מגלי האפרטהייד ומגני הכיבוש הפתאומיים החדשים, כולם עד אחד – פרדו ודיסקין וארגמן והטייסים והספנים והסיירים; וכל ראשי "האופוזיציה" ומנהיגי המחאה – גנץ, יעלון, חלוץ, איזנקוט ועוד; ומלך הווילה בג'ונגל, הוד מעלתו אהוד ברק השלישי – הם כולם, כולם עד אחד, לא רק שלא שמו לב 55 שנים שבשטחים יש משטר אפרטהייד, אלא שהם כולם, כולם עד אחד, הנהיגו וניהלו את משטר הכיבוש הנורא הזה, שהם גילו עכשיו פתאום, כשהם יצאו לפנסיה, שהם נורא מתנגדים לו.

אבל גם הגילוי החדש הוא שקר. כי משטר האפרטהייד היהודי כלפי הפלסטינים הילידים נוהג כאן מאז הקמתה של מדינת ישראל, לפני 75 שנה, ובכל שטחה, מדן ועד אילת ומרפיח ועד יריחו. כל יהודי בעולם יכול להפוך בהינד עפעף לאזרח ישראלי. אזרח ישראלי פלסטיני לא יכול להקים משפחה במדינתו עם פלסטינית מהשטחים. יהודי יכול לעבור לגור, על פי חוק ובאישור בג"ץ המושמץ, בבית של פלסטינים, שגרים שם שבעים שנה, כי לפני מאה שנה גר שם יהודי אחר. אף פלסטיני, אפילו פלסטיני אזרח ישראל, לא יכול, גם זה על פי חוק ובג"ץ, לחזור לבית בו נולדו הוא או הוריו וגורשו ממנו. וכל חוקי האפליה והעושק הללו, הם כולם אפרטהייד ובן בנו של אפרטהייד. במדינת ישראל כולה, מראשיתה ועד היום, ובכל שטחה, נוהג משטר אפרטהייד. זו האמת.

והכי מצחיק, כלומר עצוב, הוא שכל שוחרי השלום והשוויון הללו מבקשים לבטל את משטר האפרטהייד ולהחליפו במשטר הפרדה. אבל יצא המקרה שאפרטהייד בשפת אפריקאנס (שפת שליטיה הגזענים של דרום-אפריקה) פירושו בעברית (שפת השליטים הגזענים בארץ-ישראל) הוא הפרדה. אז אנחנו נגד אפרטהייד, אבל בעד הפרדה. תודה.

4.9.23

בקבר יוסף אנחנו כורים את קברנו אנו

מי מכם, או אבות-אבותיכם, שמע, למד, ייחל, יילל, התפלל, או התלחשש על "קבר יוסף" כמקום חשוב וקדוש ליהודים? תמיד הוזכרו כמקומות קדושים וחשובים הכותל המערבי, מערת המכפלה וקבר רחל, וזהו.

"קבר יוסף" כמקום קדוש הוא המצאה של כת המתנחלים המטורללים, שהשתלטו ב-1982 על קבר שייח' בשם יוסוף דוואקאת בפאתי שכם, ששימש מאות בשנים כאתר תפילה מוסלמי, הכריזו עליו כעל "קבר יוסף" (שלנו. הצדיק) והקימו שם ישיבה בשם "עוד יוסף חי", שזכתה, משם מה, להכרה של המדינה. והחל מפרוץ האינתיפאדה הראשונה ב-1987, זכתה הישיבה הזו גם לאבטחה צבאית, ובפועל הפכה לבסיס של צה"ל שבלבו ישיבה.

ישיבה זו ", עוד יוסף חי " הממוקמת היום בהתנחלות הסמוכה יצהר, היתה ועודנה הסמן הימני הקיצוני ביותר של כת הציונות הדתית הקנאית, ובראשה עמד הרב יצחק גינזבורג, עורך הספר "ברוך הגבר" המצדיק ומשבח את הטבח שביצע ברוך גולדשטיין הצדיק במערת המכפלה. ושקבע בספר אחר שלו כי "לערבי אין זכות קיום בארץ ישראל".

ועל המקום ההזוי, נוטף הטירוף הזה, התעקשה ממשלת ישראל בראשות יצחק רבין, במסגרת "הסכמי אוסלו", לשמור כמובלעת ישראלית בתוך השטח שנמסר לשליטה פלסטינית מלאה. למה? הרי המקום חסר כל ערך וחשיבות דתית או ביטחונית. אז למה "השמאל" התעקש לשמור על "קבר יוסף" והישיבה הימנית קיצונית המטורללת שהתנחלה בו, כמובלעת ישראלית בתוך שטח פלסטיני, כשהיה צריך להיות ברור לכל רבע-אידיוט שהדבר יביא בהכרח לשפיכות דמים עתידית מתמשכת?וכי למה, נשאל במאמר מוסגר, הפלסטינים הסכימו לזה? כי כך הם התכוונו להשמידנו, כמו שאומרים לנו, או שבתמימותם הם האמינו שישראל באמת רוצה שלום?

בכל מקרה, התחזית הכל כך צפויה, שאף אחד משום מה לא חשב עליה – או אולי דווקא התכוון אליה, לך תדע – התממשה במלואה, ומאז ועד היום, בפעם האחרונה ממש לפני כמה ימים, נהרגו ונפצעו בהגנה על המקום זה, על הטיפשות האדירה הזאת, על הטירלול המטורף הזה, מאות חיילים ואזרחים ישראלים ופלסטינים, וזה כמובן עוד לא הסוף.

רק אחרי כעשרים שנה של טמטום קטלני נוראי, בהתקף רגעי של שכל ישר, פינתה ממשלת ישראל מן המתחם הן את הישיבה והן את הכוח הצבאי ששהה שם כל הזמן, ותחת זאת הוסכם עם הפלסטינים על ביקור חודשי מוסדר, שבו לוקחים חלק בעיקר המטורללים שבמתנחלים וחסידיו השוטים של הרב ברלנד, כששלושה גדודים, כלומר חטיבה שלמה של צה"ל, מאבטחת את הביקור, שמטרתו השולית פולחן פגאני אלילי, ועיקרו, אם לנקוט בלשון בן-גביר-סמוטריץ', "להראות לערבים מי כאן, בכל ארץ ישראל, בעל-הבית".

ובטרלול הפולחני החודשי המוטרף הרצחני הזה משתתפים גם, בדרך קבע, בכירי צמרת השלטון הישראלית. והנה רשימה חלקית – השרים וחברי הכנסת שלמה קרעי, עידית סילמן, בועז ביסמוט, עוזי דיין, עמיחי שיקלי, נסים ואטורי (הליכוד) אלמוג כהן, לימור סון הר-מלך (עוצמה יהודית) ועוד כמה, וגם וקציני הצבא הבכירים תת-אלוף אבי בלוט ואלופי-המשנה שמעון סיסו ורועי צוויג, וגם מפכ"ל המשטרה קובי שבתאי בכבודו ובעצמו ובעוצמתו.

כלומר – הפולחן החודשי המטורלל ב"קבר יוסף", שחטיבה שלמה של צה"ל מאבטחת אותו, ושקצינים בכירים במדים ושרי ממשלה וחברי כנסת נוטלים בו חלק הוא לא באמת, כפי שכתבתי בטעות מעלה, טקס אלילי פגאני הזוי של חבורת מטורללים שולית. זהו לגמרי טקס פגאני אלילי הזוי מיותר ומטורלל, המלווה בשפיכות דמים, לרוב של פלסטינים אבל גם של יהודים, שמקיימת ומקדשת מדינת ישראל הרשמית, גם אתם.

ולא רק זה, אלא שאף אחד במדינת ישראל, לא שר ולא קצין, לא בעת כהונתו ולא לאחר פרישתו, לא קם ואמר לעצמו ולעמו "אולי די כבר עם שפיכות הדמים המיותרת הזאת? למה שלא נעביר את ה'קבר יוסף' הזה לשליטה מלאה של הפלסטינים, בלי ביקורים וקרקורים של יהודים, ונגמור כבר עם הצרה הרצחנית הזאת שהבאנו על עצמנו?" והרי אלפיים שנה התקיימו היהודים בלי קבר יוסף, וקברו של מרדכי היהודי נמצא בכלל באיראן, ויהודי ישראל, מסכנים, לא יכולים לפקוד אותו בכלל. נו, אז מה? למה סתם להרוג ולמות בשביל כלום ושום דבר, רק כדי להראות לערבים מאיפה ועל מי משתין הדג שלנו?

וגם המתיימר להנהגה בני גנץ, כשנשאל מה יש לעשות עם ביקורי ה"קבר יוסף" הללו, אמר שזה לא עניין מדיני, אלא טקטי מקומי, שנתון להחלטה המודיעינית והמבצעית של האוגדה וחטיבת שומרון בתוכה. כך שמי שחושב שתקום פה פעם "אלטרנטיבה", אז לא.

טוב, בסדר, תרטנו לכם עכשיו בחירוק שיניים קל, אז מה? כל מדינה יכולה לקיים לעצמה איזה טקס אלילי אחד של הקרבת קורבנות אדם עבור כלום ושום דבר, לא נורא.

אלא שהילולת הדמים החודשית סביב "קבר יוסף", בין אם קבור בו איזה שייח' או אכן יוסף שלנו עם כתונת הפסים שלו, היא רק סימפטום אחד, מטורלל במיוחד, של הבעיה הקיומית היסודית של מדינת ישראל – שתחת לעסוק בלהבטיח את חיינו כאן בעתיד, היא עוסקת בהבטחת עברנו, וגם זה רק לכאורה, ומקדשת במקום את החיים, את המוות. אנחנו מקדשים כל תל או צל ב"ארץ ישראל" והורגים ונהרגים עליו ("אבל אנחנו הורגים להם יותר!") כשהמטרה הגדולה, מה שנעשה בקטן ב"קבר יוסף", היא לגרש את הפלסטינים ולהקים מדינה יהודית אלילית, שתבטיח לנו אכן מלחמה ודם ומוות רבים לשנים קדימה.

לכן כשאנחנו – מנהיגינו, שרינו, מפקדינו, קצינינו ומטורללינו – רוקדים ב"קבר יוסף" הפלסטיני, כשבאותה עת מחוצה לו יורים חיילנו בפלסטינים והם בנו – רק כדי להוכיח כביכול ש"ארץ ישראל שייכת לעם ישראל" – אנחנו כורים בכך את קברינו אנו.