ספטמבר - אוקטובר


13.9.21

לא תברחו מזה

הנקודה הרגישה שלנו במה שאנחנו מגדירים "ביטחון ישראל" כחלק ממלחמת הדיכוי שלנו בעם הפלסטיני, הוא לא מחבלים מתאבדים ולא הרג חיילים ולא רצח ילדים, אלא הפגיעה באגו הלאומי שלנו ובתחושת העליונות שלנו, אדוני הארץ, על הילידים הפלסטינים בכול התחומים - השכלי, המוסרי, הטכנולוגי, הצבאי ובמה לא. בהכול. והנה באו ברצף שני המאורעות "הביטחוניים" האחרונים - הרג הצלף בראל חדריה שמואלי בידי פלסטיני ובריחתם של ששת האסירים הפלסטינים מהכלא השמור ביותר בישראל - הציפו את פגיעותו של האגו האדנותי הציוני והניבו שלל רב של תגובות מטורללות ומוטרפות.

וכי למה קמה הזעקה הכל-כך מרה במקרה על הריגתו של חדריה שמואלי? הרי זה לא ש"מחבל" שחט ילד בשנתו. הפלסטיני הרג חייל ישראלי שהיה שם כדי להרוג אותו. ככה זה במלחמה, לא? כל צד מנסה להרוג את השני. לרוב מצליח הצד המוגן והחמוש להרוג בחסרי המגן הבלתי חמושים, כלומר אנחנו בהם, ולעתים רחוקות, פה ושם, גם הם הורגים בנו קצת. ככה זה במלחמה חד-צדדית ובלתי הוגנת. על כך קמה הצעקה - איך זה שמפקדי צבאנו מאפשרים להם להרוג אחד מאיתנו, מוגן וחמוש כמו טנק, בעת מה שצריך להיות שם זה שאנחנו נהרוג בהם? "כמו כבשים", כפי שאמר האב השכול.

לא חלף זה רב וצץ עניין הבריחה הנועזת והמפתיעה לעילא של ששת האסירים מכלא גלבוע של היהודים, אומת ההיי-טק, הביטחוניסטים המצוינים מסדרות הטלוויזיה, ממציאי "כיפת ברזל", הגאונים זוכי פרס נובל. ועוד בערב ראש השנה שלנו. כל-כך משפיל בעיניים ישראליות. הרי, הבה נודה על האמת, הבריחה הזאת היא לא מפגע או פיגוע ביטחוני. לא באמת נשקפת סכנה לישראל ולביטחונה מההימלטות הזאת. הפגיעה היא אך ורק באגו הציוני. איך זה שישה פלסטינים מחוריינים עושים לנו דבר כזה? ומה עושים עכשיו?

בינתיים, בימים שבין הבריחה ללכידה, ראו מה הציעו המנהיגים, המומחים והפרשנים המופלאים שלנו לעשות בעניין הזה של בריחת "המחבלים" (הם מחבלים בדיוק כמו שהיו מנחם בגין ויצחק שמיר, והרבה פחות פושעי מלחמה משהיה אריק שרון): הימין הקיצוני יצא לגמרי ממעט הדעת שעוד נותרה בו. ח"כ איתמר בן-גביר טען שהבריחה היא בגלל "שנותנים למחבלים תנאי כליאה של חמישה כוכבים". הוא אף הניח על שולחן הכנסת תיקון לפקודת בתי הסוהר לפיה "כל מי שיוגדר כאסיר ביטחוני המשתייך לארגון טרור שנלחם במדינת ישראל, לא יסופק לו בשר מכל סוג שהוא, ובכלל זה עוף או דגים". בדיוק ככה, צודק, אם הם לא יאכלו דגים ייפסקו גם הבריחות וגם הפיגועים.

עמיתו של בן-גביר, ח"כ בצלאל סמוטריץ', גרס שהכל הבריחה קרתה בגלל "תנאי הכליאה המפנקים להם זוכים מחבלים בכלא הישראלי". קרני אלדד כתבה ב"ישראל היום" ש"המדינה היא אסירה והם [האסירים הביטחוניים] עושים מה שהם רוצים" וקראה "לאפס [מלשון אפס] את התנאים של המחבלים", יען כי "נגמרה הקייטנה". וואלה? אם זו כזו קייטנה, למה שלא תשלחי לשם את הילדים שלך?

גם תגובות מגוחכות, מצחיקות ומטורפות אחרות לא חסרו. יחצ"ן הצמרת רני רהב פסק בטוויטר ש"במדינת חוק לא בורחים מהכלא!" (ממש ככה, עם סימן קריאה) והפרופסור למשפטים עמנואל גרוס, שיצא נגד קביעתו של גדעון לוי ב"הארץ" שהבורחים הם "לוחמי חופש", קבע נחרצות שהמונח הזה שמור ל"אזרחים המתקוממים נגד שלטון כיבוש ופוגעים בלוחמיו, כלומר בצבא". בכך, הגדיר את הפלסטיני שירה והרג את חדריה שמואלי כ"לוחם חופש", קביעה שכנראה הוא עצמו מסתייג ממנה נחרצות לא פחות.

הפרשן המדיני "השמאלני" של ynet, אטילה שומפלבי, צייץ בטוויטר שהוא "מקווה שהלוחמים שרודפים אחרי המחבלים שברחו יודעים שידיהם לא קשורות ושיש להם תמיכה מלאה. ירי בזמנכם החופשי, לוחמינו, רצוי ישר לפלג העליון. בהצלחה". וישראל הראל כבר התחרפן לגמרי כשקבע כאן, ב"הארץ" שלנו, כי "כדי לכבות את הבערה הנוכחית והבערות בעתיד, עלינו להבעיר את השטח". ומה זה אומר? "לצאת עתה למבצע דוגמת חומת מגן'' כדי "להוציא את האויב משיווי משקל לשנים רבות, ובמאמץ לא רב, אם רק נאמין שאפשר, אפילו לתמיד". זו גם שיטה טובה למנוע את שריפת היערות בישראל לשנים רבות ואולי גם לתמיד – לשרוף בעצמנו את כל היערות וזהו - יותר לא יהיו שריפות יערות בארץ. איזה מוח יהודי יש לנו. לתפארת.

השר לביטחון פנים שלנו, עמר בר-לב, איש מפלגת העבודה "שוחרת השלום" יצא לביקור עבודה באחד מבתי הסוהר שבהם התעוררו "מהומות" בעקבות הרעת התנאים של האסירים אחרי הבריחה מכלא גלבוע. הוא דיבר עם המפקדים ועם הסוהרים, ועם מי לא דיבר בכלל? עם מישהו מבין האסירים. למה מה, הם חתולים? תרנגולים? הם אמנם פלסטינים, אבל הם בני אדם. אולי גם להם יש משהו להגיד שכדאי שכבוד השר ישמע מפיהם?

אורי משגב, עמיתנו כאן ב"הארץ", יצא לכאורה נגד העיוורון הישראלי וקבע שהסיפור האמיתי פה זה הסיפור הפלסטיני. אלא שמסקנתו היא שיש "להתעמת בעיניים פקוחות עם נושאי הליבה שעומדים בבסיס האירועים: המצור בעזה, ירושלים, הכיבוש, בעיית האסירים". אבל גם זהו עיוורון. הסיפור האמיתי אינו זה. הסיפור האמיתי הוא שוויון. עד שאנחנו, היהודים, לא נוותר על העליונות הפריבילגית שלנו בארץ הזאת (מה שקרוי בפינו "מדינה יהודית") - לא יכון כאן שוויון מלא, אישי ולאומי בין יהודים לפלסטינים, ולא תנוח ולא תשקוט הארץ לרגע. לא תברחו מזה. כמה מבין היהודים מוכנים לכך כיום? אפילו לא אלפית האחוז. אז בינתיים תמשיכו להרוג ולמות. אבל תפסיקו כבר לבכות.

 

5.9.21

המציאוּת היא סאטירה

סאטירת הדגל של "קשת" היא בכלל לא תוכנית החיקויים "ארץ נהדרת" - זו שמודיעה לצופים מראש את מי הולכים לחקות כי ברור שהחיקויים כה דלים שבלי שיגידו לנו מי זה לא נדע לזהות אותו. סאטירת הדגל של "קשת" מתרחשת באתר האינטרנט שלה "מאקו" במדור "סלבס". והנה לכם משם דוגמית מופלאה לטקסט סאטירי נוקב, חריף, שנון ומצחיק מאת יפעת הללי אברהם, שכותבת בלשון רבים:

"הערב (ה') ציפי רומנו תעמוד מתחת לחופה בפעם השנייה בחייה יחד עם בת זוגה, נועה משש. השתיים התארסו באירוע מרגש בחודש יוני האחרון, ומאז אנחנו מחכים בציפייה ליום המרגש בחייהן... ורגע לפני שאנחנו מתחילות לבכות מהתרגשות – גילינו את המחיר המטורף של אירוע השנה...  ציפי ונועה יינשאו הערב באירוע מרגש עם 350 מוזמנים... האירוע ייערך בקונספט צרפתי קלאסי ועל ההפקה הופקדה המפיקה סינגה. עלות עיצוב האולם - שיעוצב בניחוח פריז של המאה ה-19 - תעמוד על כ-150 אלף שקלים.האורחים ייהנו מארוחות מפנקות עליהן הופקד השף דניאל רחמים, שהיה אחד המתמודדים האהובים בתוכנית "משחקי השף". המנות יוכנו ממיטב חומרי הגלם הטריים המשלבות אוכל מקומי שורשי לצד השראות מודרניות באווירת ביסטרו צרפתי, והמחיר בהתאם: מנה לסועד תעלה לציפי ונועה 450 שקלים, ול-350 האורחים - לא פחות מ-157 אלף שקלים... ציפי ונועה ישלמו על החלק המוזיקלי לא פחות מ-70 אלף שקלים לפני מע"מ (והנחת סלב). כמובן שאין חתונה בלי אאוטפיטים מפציצים, ובזמן ששתי השמלות של נועה עלו 16,400 שקלים, ציפי הסתפקה בחליפה של איב סאן לורן שעלתה לה עשרת אלפים שקלים חדשים. על האיפור והשיער של השתיים הוציאו 6,000 שקלים, ולצלמים הן ישלמו לא פחות מ-28 אלף שקלים. חתונת השנה של ציפי ונועה תעלה לא פחות מ-437 אלף שקל(!) לפני מע"מ והנחות סלב. אם יש לכם תוכנית להגיע הערב לחתונה של השתיים – ממליצים להכין צ'ק שמן במיוחד".

קולע וקורע. שימו לב לשפה המיופזפת (מזויפת ומיופייפת) המחקה בלעג משעשע את שפת הדיבור המתיילדת שפשתה בארץ כקורונה ביום שרב; וגם לאופן הפוסט-אירוני הכאילו-מעריץ הלועג בבוז חינני דקיק לאצולת הממון הנובורישית שכולה רהב וראווה; וכמובן לחזרתיות הנלעגת על סופרלטיבים "מפציצים", המייצרים כביכול יש מאין מלא-כלום, כמו "אירוע מרגש, אירוע השנה, חתונת השנה, קונספט צרפתי קלאסי, ניחוח פריז המאה ה-19 (כנראה ריח של צואת סוסים) ושכמותם; ובעיקר - לזעקה המרה, הכואבת, העטופה לכאורה בממתקים מילוליים מאופרים בצבעי מאכל של תהילה חלולה, מול בזבוז הכספים האיום ונורא לנוכח מצבם הכלכלי העגום של ניצולי שואה, נכים ועניים בישראל, שהגיעו עד פת קרואסון.

נכון, גם הסאטירה הזאת, כאחותה ה"נהדרת", נגועה באנטי-מזרחיות (דווקא רומנו ומשש הן קראו לדמויות המושמות כאן ללעג...) ובלהט"בופוביה קשה (למה דווקא שתי נשים נישאות בפארודיה הלעגנית הזו?), אבל לא נורא. העיקר הבריאות ושנה טובה. וגם זו סאטירה. כי איזו בריאות ואיזה טובה, הא?