גלובס. 2009 ?


לא יודע, לא זוכר, כמה זמן כתבתי מאמרי דעה ב"גלובס". בעיקר הייתי שם, שנתיים-שלוש, אולי יותר, מבקר התיאטרון. אבל ביקורות התיאטרון של אז לא נראות לי מעניינות היום. בכל מקרה, בינתיים הצלחתי לשים יד, ברשת, רק על שני מאמרי דעה שיש בהם עדיין עניין. אז הנה הם, בבקשה:

6.5.09

ידו הארוכה של צה"ל 

בכל פעם שהצבא יוצא "להפריד בין הנצים", ערבים נהרגים ומתנחלים יוצאים ללא פגע  

בריטואל קבוע פחות או יותר, יוצאת מדי כמה שבועות, קבוצת מתנחלים חמושים ל"מסע עונשין" פרטי, באחד הכפרים הפלסטינים השכנים להם. מסע העונשין החינוכי הזה כולל בדרך כלל יריות באוויר, ניפוץ דודי שמש, פגיעה במכוניות, שבירת שמשות וכיוצא באלו, והוא מיועד כדי "ללמד את תושבי הכפר לקח", בשל מעשה פוגעני שעשה, או נדמה למתנחלים שעשה, אחד מביניהם. שהרי כתוב בפירוש בתורה ש"הערבים מבינים רק כוח" (בראשית או ויקרא או משהו כזה), ואת המצווה הזו יש להקפיד ולקיים, בדיוק כמו את מצוות שמירת השבת ואי אכילת חזיר. 

אלא שהערבים הפלסטינים בכפר המותקף, במקום להבין רק כוח דווקא יוצאים, כמו כל אנשים מותקפים בכל מקום עלי אדמות, להגן על עצמם ועל רכושם, מפני הפורעים הפושטים על כפרם. ואולם, שמאחר שאין בידם כלי נשק, שכן הללו ניתנו על פי חוקי השמיים והארץ אך ורק בידי היאהוד למיניהם, הם זורקים על הפורעים אבנים, מקלות ויללות, או כפי שזה נקרא בעברית - "מתפרעים". 

בשלב זה, כך זה מתואר תמיד בכלי התקשורת של היהודים שבדרך כלל לא נמצאים במקום, נקרא או נזעק הצבא, צבא ההגנה לישראל, "להפריד בין הניצים", כלומר להסיג את המתנחלים הפורעים ליישובם ולהשיב את הסדר והשקט בכפר המותקף והנרעש על כנו. עד כאן הכול כביכול טוב ויפה, וכל הכבוד לצה"ל או משהו כזה. אבל איך זה שבכל פעם שהדבר הזה קורה, וכך גם השבוע, תוצאת ההתערבות של הצבא היא שניים או שלושה פלסטינים פצועים, ולעיתים גם איזה הרוג, ואילו המתנחלים יוצאים תמיד ללא שום פגע, וחוזרים כולם לבסיסם בשלום, לפעמים לאחר שמפקד הגזרה נזף בהם קשות באצבעו? 

מדוע אין הצבא והתקשורת הישראלים קוראים לתוקפים החמושים בשמם, קרי "פורעים", ואילו לכפריים המתגוננים המגיבים באבנים ומקלות אנחנו קוראים "מתפרעים"? איך זה ששערה משערות ראשם של הפורעים החמושים אף פעם לא נפגעת, ודווקא המתגוננים הלא-חמושים הם תמיד אלו שנורים ונפצעים ונהרגים? התשובה הרי ברורה, שהרי התמונה המצוירת כאן איננה נכונה. הצבא הישראלי לא באמת נזעק להפריד בין הניצים המתנחלים לפלסטינים. הצבא נזעק, מתוקף היותו צבא ההגנה לישראל ולא צבא ההגנה לישמעאל, להגן על המתנחלים היהודים מפני הערבים הפלסטינים, בלי קשר למי התוקף ומי המותקף, ומי הפושע ומי הפוגע ומי החף מפשע או הנפגע. 

הצבא לעולם, בלי שום קשר לסיטואציה, יירה בפלסטינים לפוצעם ולהורגם, ואף פעם לא ייגע במתנחלים, בלי שום קשר לסיטואציה, אלא תמיד יגן וישמור עליהם מכל משמר. וכי למה? כי צה"ל והמתנחלים חד הם. אלו גם אלו זרועות, אפילו לא נפרדות, של מנגנון הכיבוש והדיכוי שמפעילה ישראל על הפלסטינים. העצוב הוא שגם התקשורת הישראלית כולה, באופן שבו היא מציגה את ההתרחשויות הללו, משתפת פעולה עם מנגנוני הכיבוש הללו, והופכת בכך גם היא לזרוע של כיבוש ודיכוי. ואולי באמת הגיע הזמן שלפחות כלי תקשורת ישראלי אחד יתאר את הדברים כהווייתם, ובמקום לכתוב ולספר שצה"ל הפריד כביכול בין הניצים, יאמר את האמת, לאמור "מתנחלים חמושים פשטו בחסות צה"ל על כפר פלסטיני. לפלסטינים שני פצועים והרוג. צה"ל והמתנחלים חזרו בשלום לבסיסם"

25.5.09

אל תהללו את המתים

ארבעה חברים נהרגו בתאונה שהם עצמם גרמו לה - והעיתונות הספידה אותם בשבחים

המתנתי שבעה, ועכשיו אני נזהר שבעים ושבעה, יען כי מדובר במוות ובשכול ובכאב גדול, ובכל זאת הדברים צריכים להיאמר. 

לפני שבועיים נהרגו שני בחורים צעירים ושניים אחרים נפצעו בתאונת דרכים שאירעה בנתיבי איילון. זו היתה מה שחוקרי המשטרה נוהגים לכנות "תאונה עצמית", דהיינו שלא היו מעורבים בה כלי רכב אחרים לבד מהרכב של הבחורים שנהרגו ונפצעו. עיתון "הארץ" תיאר כך את שאירע: "התאונה הקטלנית התרחשה סמוך לשעה שלוש בלילה, בעת שהארבעה חזרו מבילוי בתל-אביב. בשעה שנסעו בנתיבי איילון לכיוון צפון, יצא נהג הרכב לעקיפה מימין, וכששב לנתיב השמאלי, מסיבה שעדיין אינה ברורה, איבד את השליטה על ההגה, והתנגש במעקה הבטיחות במרכז הכביש. כתוצאה מההתנגשות התהפך הג'יפ ועלה באש". 

לא צריך להיות גאון גדול או חוקר תאונות כדי לתאר לעצמנו פחות או יותר מה קרה שם. הבחורים היו שמחים ועליזים, אולי גם עייפים ורצוצים, חלקם גם שתויים, אולי גם שרו בקולי קולות, בוודאי נסעו מהר, כי בנתיבי איילון בשלוש בלילה נוסעים מהר, אולי גם השוויצו, כדרכם של צעירים, ביכולת הנהיגה שלהם או של הג'יפ שלהם, אולי עשו תחרות עם מישהו, אולי עם עצמם. כולנו היינו שם, במצבים האלו, ובנסיעות הללו, ואנחנו מכירים זאת היטב. חלק מהתנהגויות הללו, אם הן נעשות בשכל ובמידה, הן סבירות ולגיטימיות. מותר ואף רצוי לשמוח ולעלוז, ולשתות ולשיר. אבל אסור, גם כשאתה צעיר, אולי בעיקר כשאתה צעיר, לעבור את הגבול, שממנו ואילך אנחנו מסכנים את חיינו. ובמקרה הזה, "מבחן התוצאה" מורה בבירור שהארבעה הללו עברו כל גבול, ואכן הביאו על עצמם ועל משפחותיהם מוות ושכול ופציעות פיסיות ונפשיות וכאב גדול. 

הארבעה נהגו באופן חסר-אחריות, ולא היה בהם כנראה אפילו חכם ואמיץ אחד שעמד על הסכנה ומנע אותה, בכך שאמר "חבר'ה, תפסיקו, אנחנו משתוללים, זה מסוכן". בהתנהגותם ובמחדלם אלו גרמו הארבעה לאסונות גדולים, הכי גדולים שיש, לעצמם ולאוהביהם. וזוהי התנהגות ומחדלים פסולים שבפסולים, שעל כולנו להוקיע בקולי קולות, כדי לנסות ולמנוע מצעירים נוספים להביא על עצמם אסון שכזה בנסיבות דומות.

אלא שלמחרת התאונה עשו שני העיתונים היומיים הגדולים, "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", בתמונות ענק של הנעורים היפים שנקטעו באיבם, בדיוק את ההיפך. הכותרת של "מעריב", שהקדיש לסיפור עמוד שלם, הייתה "החברות האמיצה נקטעה באיבה", ובגוף הכתבה, לבד משיר ההלל לחברות של הארבעה, שיבח העיתון, מפי מכריהם וחבריהם, גם את שני המתים בסופרלטיבים לרוב. "ידיעות אחרונות" הקדיש למות הנעורים שני עמודים. בגוף הכתבה שפך גם "ידיעות אחרונות" סופרלטיבים, מפי החברים והמכרים, על המתים,ומנהלת בית-הספר בו למדו הארבעה הפליגה בשבחיהם.

חברים וחברות, הורים ומשפחות, מנהלי בתי ספר ומורים, עורכים ועיתונאים, קוראים וקוראות - הארבעה הללו לא נהרגו ונפצעו במבצע צבאי או באסון טבע. הם נהרגו בתאונת דרכים שהם עצמם גרמו. איזו מין "חברות אמיצה" זו, כשאחד מהם הרג ופצע את חבריו? איזו "חבורה איכותית ומקסימה" זו שאף אחד מהם לא מנע את מותם ופציעתם של חבריו? אתם לא מבינים?! כשאתם מהללים את המתים והפצועים בתאונות מטומטמות שהם עצמם גרמו, אתם מעודדים את המשך התאונות והמיתות והפציעות המיותרות הללו. די כבר להלל את המתים. יחי החיים.