העולם הזה. 1973. מלחמת יום הכיפורים


בשנת 1973, רוב השנה הייתה לפני המלחמה, שכר עורך ''העולם הזה'' אורי אבנרי, לאחר שפגש אותנו –  את ב. מיכאל, חנוך מרמרי, אפרים סידון ואותי - במזנון הכנסת, שבאותה עת היה חבר בה, מבלי להזמין אותנו אפילו לכוס מים, לכתוב מדור סאטירי בעיתונו, וכך נולד קם המדור השבועי בן שני העמודים ''זו הארץ'', שזכה להצלחה גדולה ולקהל קוראים גדול ומסור. המדור נכתב רובו ככולו באופן קבוצתי, בהרכבים כאלו ואחרים, ולפיכך לא ניתן קרדיט כתיבה לכל אייטם, אלא למדור כולו, באופן שוויוני לחלוטין, בלתי היררכיוני בעליל. בפועל מי שערך את המדור ופיקח על עימודו בדפוס  -  כך היה הנוהל אז, בימי דפוס הבלט-העופרת וגלופות הצילום הצינקוגרפיות, הרבה לפני המצאת דפוס האופסט המהפכני ובטח לפני המצאת המחשב - ב''הדפוס החדש'' של ''על המשמר'' ושל ''חדשות הספורט'', מנוחת שניהם עדן, ברחוב בן-אביגדור פינת רחוב שונצינו (שנקרא על שם משפחת שונצינו, שלפי ויקיפדיה ''הייתה משפחה יהודית, מראשוני המדפיסים בעברית במאות ה-15 וה-16, שפעלו באיטליה ובאימפריה העות'מאנית, ובבית הדפוס שלה יצא לאור בראשונה התנ''ך בדפוס בשפה העברית, בנוסח שלם ומנוקד), שהתפרסם יותר בשנים שלאחר מכן כמקום משכנה של מועדון ''הפלקה'', מעוז המוסיקה המזרחית טרם פריצתה אל המיינסטרים, ולאחר מכן של תיאטרון ''תמונע'', מעוזו האחרון של תיאטרון הפרינג' – הייתי אנוכי, כשמלאכת העימוד הפיסי נתונה בידיו של סאשה האגדי זכרונו לברכה. כשהיה המדור סדור וגמור, היינו מדפיסים את שני עמודיו, והשליח הוותיק על הקטנוע, שלדאבון ליבי שמו פרח מזכרוני, היה לוקח את העמודים אל אורי אבנרי, שהיה עובר עליהם, כמו על כל מילה מודפסת אחרת בעיתון, ואז מחזיר את העמודים אלי מאושרים, או עם הערות לתיקון. וזהו. 

ולמה אני מספר לכם את כל זה? משני טעמים: ראשית – כדי להסביר מדוע אין באתר הזה קטעים מ''זו הארץ'', שכן אלו היו כתבים קולקטיביים, וממילא גם הופיעו (הטובים שבהם) בספרנו המונומנטלי ''זו ארץ זו?''. שנית – כדי לספר ולפרסם בכל זאת כמה דברים שקשורים כמובן, איך לא, למלחמת יום הכיפורים. בדרך כלל, ככל שאני זוכר, עימוד ''זו הארץ'' בדפוס היה מתבצע במוצאי שבת. אולם מאחר שבאותה שנה חל, כידוע לכם, בשבת יום הכיפורים, התבצע בפעם ההיא העימוד ביום שישי בבוקר. לקראת צהרים, כשסיים סאשה את העימוד, התברר שיש בעמודים חור שצריך למלא אותו במשהו כתוב. תהליך העימוד אז היה מאוד סבוך, מורכב, ובעיקר מסורבל. לא הייתה שום דרך לספירה מדוייקת של מילים והתאמתם לגדלים העמודים, ובעיקר אי אפשר היה לשנות את גודל התמונות, שהיו יצוקות באבץ דומני (צינק זה אבץ, לא?) על מצע עץ עבה, וגודלן נקבע מראש, ואי אפשר היה לשנותו. בקיצור, התיישבתי בדפוס וכתבתי קטע קצר,  כדי למלא את החור, משהו על זה שאולי צריך עכשיו מלחמה קטנה, וזהו. מילותי נטבעו על ידי אחד הדפסים בשורות עופרת, כנהוג אז, הועמדו ומילאו את החור בעמוד על ידי סאשה, העמודים המודפסים נשלחו לאבנרי, הוחזרו מאושרים, ואז קמתי ונסעתי הביתה לירושלים,  לשם הגעתי כמעט לקראת כניסת השבת והחג כדי לקום למחרת לתוך מלחמת יום הכיפורים.  המלחמה שיבשה כמובן את כל הסדרים, ובתוכם גם את מועד יציאת העיתון, וברור שהמדור, כפי שעימדתי אותו לפני המלחמה, לא הופיע כלל, וגם לא נשאר לי ממנו שום זכר, כי לא לקחתי איתי את הדפים המודפסים שאושרו על ידי אבנרי, כי איכשהו לא ידעתי גם אני, בדיוק כמו ממשלת ישראל, שלמחרת תהיה מלחמה ולכן כדאי שאשמור לי אותם. וזהו. כל מה שנותר לי במהלך השנים מאז, זה לספר שוב ושוב לאנשים, שאני לא יודע אם האמינו לי או לא, ולהישבע להם שערב המלחמה כתבתי קטע, שנעלם, שצריך מלחמה. 

והנה, אני כבר לא זוכר את השתלשלות העניינים, אבל לפני כמה שנים סיפרתי שוב את הסיפור הזה בפוסט שפרסמתי בפייסבוק, ופתאום, משום מקום, התברר שלמישהו יש, שמישהו שעבד בדפוס או בעיתון או משהו, משום מה לא רשמתי לעצמי מי זה היה ואיך  ולמה הוא שמר את זה, כתב לי שיש לו את הקטע הזה ושלח לי אותו. אז הנה הוא:   

אז הלכתי למלחמה, ונותקתי כמובן מהעיתון, מהמדור, לא ידעתי מי גויס ומי לא, לא היו אז עדיין טלפונים ניידים, ואם המדור בכלל ממשיך להופיע. אבל מגליונות שהגיעו למה שקראנו אז בשם ''אפריקה'', כלומר אל מעבר לתעלת סואץ, שם שהיתי עם הגדוד של חטיבת השיריון 14 שאליה סופח זחל''ם המרגמה שעלי פיקדתי, ראיתי שהמדור ממשיך, והתחלתי לכתוב להם גלויות, ושלחתי בדואר, עם טקסטים לפרסום. אני לא יודע כמה ומה כתבתי, וכמה מתוך זה בכלל הגיע אליהם, אבל הם, זאת אומרת מי שנשאר שם לעשות את המדור, פרסמו חלק, לא הכול טוב או ראוי או בכלל יכול להיות מובן למישהו עכשיו, אבל הנה בכל זאת חמישה קטעים מתוך המדור הזה שלי, שהם קראו לו בשם ''הזיות מלחמה'': 


 14.11.73    

השיטה פועלת 

אז זה הולך ככה – בהתחלה יש מלחמה ולאחריה יש גבול. כדי להגן על הגבול מקימים לידו ישובים וקוראים להם יישובי-ספר. אחר-כך יש מלחמה והאויב יורה על יישובי הספר. הישובים מתארגנים וקוראים לממשלה להרחיק מהם את האויב. הצבא כובש את מוצבי האויב ונוצר גבול חדש. כדי להגן על הגבול החדש מקימים יישובים חדשים וקוראים להם יישובי-ספר. אחר-כך יש מלחמה והאויב יורה על יישובי הספר. הילדים יורדים למקלטים וההורים מתארגנים וקוראים לממשלה להרחיק את האויב היושב להם על האף. הצבא כובש את מוצבי האויב והגבול מורחק. כדי להגן על הגבול מקימים לידו יישובים. אחר-כך מלחמה. מיקלטים. להרחיק את האויב. כיבוש. גבול חדש. יישובים חדשים. מלחמה חדשה.     

משה, משה

פעם, לפני עשר שנים בדיוק, בערך באפריל-מאי 1973, הבטיח לנו שר-בטחוננו, מורנו ורבנו, כי במשך עשר (10) שנים לא תהיה מלחמה. והנה, ראו זה פלא – אכן עברו עשר שנים תמימות ללא מלחמה, ושקט ושלווה ושלום באוהלינו למן תאריך הנבואה ועד עצם היום הזה. זה מה שמוכיח שוב שמשה עד משה לא קם כמשה, והמקטרגים בעת ההיא יסתמו את הפה.

 28.11.73                  

הם מבינים רק כוח 

הם מבינים רק כוח. כבר שנים שאנחנו אומרים את זה. הם לא מוכנים לוותר. הם אינם מוכנים לעשות שלום. הם מבינים רק כוח. אי-אפשר לדבר איתם. אפשר רק להילחם בהם. הם בוטחים בכוחם ולא מוכנים לדבר. הם מבינים רק כוח. כבר שנים שאנחנו אומרים את זה. הנה, תיראו אותם עכשיו את הישראלים – דפקנו אותם קצת, רוסיה מאיימת, ארה"ב לוחצת עליהם ופתאום – הם מוכנים לדבר ולוותר ובכלל. וזה מה שאמרנו תמיד – הם מבינים רק כוח.  

צחוק, צחוק, חצי ... ב ...

להלן לקט נבחר מתוך ספרוני בדיחות אשר מחולקים לכוחותינו הלוחמים בחזית, בין שאר דפי הספרות המופצת כנראה ביוזמת קציני החינוך: "המזל הגדול ביותר שלנו הוא שהרוסים לא הצטרפו למערכה נגדנו. אחרת איך היינו מסתדרים עם כמה מיליוני פליטים? .... מזל שסין לא הצטרפה למלחמה – מה היינו עושים עם 600 מיליון פליטים?" "משה דיין ויצחק רבין יושבים ומשתעממים. אין מה לעשות, אומר דיין באנחה, מה דעתך שנכבוש איזה מדינה ערבית? זה לא יעזור, עונה רבין, ומה נעשה אחרי הצהרים?" "בטילים החדשים שמספקת רוסיה למצרים תהיינה גם מושכות. על כל טיל ירכב פרש ערבי. הרוסים מקווים שמה שלא יעשה השכל תעשה המסורת ..." "מינשר נשיא מצרים ליחיד שהעמדה לצלוח את התעלה ולתקוף את הכוחות הישראלים החונים מעברה השני של התעלה – יש לכם מזל! אחרי שתצלחו את התעלה לא תצטרכו להתבייש שהרטבתם ..." עם חוש הומור כזה, אין פלא שניצחנו!  

12.12.73                        

[ללא כותרת] 

ויקומו שבעת גיבורי ישראל ויקומו כאוד עשן מן המנורה. ויתייצבו מי בכס-הגלגלין מי בקב, מי על ערש דווי, ויבואו נוכח כס-הכבוד, ויסתדרו בשורה ויצדיעון ויאמרו לאמור: "המפקד! הננו ובאנו, אני פליט בניך, לבשרך כי תמה המשימה ונשמה – שנית מצדה לא נפלה!" וביט המפקד נכוחה אל הארץ, והיא עשנה וחרבה, כולה עיים ותעלובות, וירא כי אכן מעוז מצד עומד נכן על גבעה רמה, והגבעה היה תיכון כמימים ימימה. וייפול אפיים ארצה, ויישתחו ויבכ ויתפלל אל עצמו, ויאמר: "נס נעשה לנו כי גברנו, אף כי לא נותר בינינו ולא גם איש אחד אשר נשמה באפו, אך הגבעה הן תיכון, זיכרון עולם על אשר ניצחנו." ויצהל לבבו ויבכ. ויפצחו הגיבורים פיהם בשיר ויפזזו במחול הורה סביב כס-הכבוד וישירו לאלוהיהם ''עם ישראל חי'' עד אשר כלתה נשימתם. וימלא המפקד שחוק פיהו ויאמר: "שוב צדקתי! שנית מצדה לא נפלה וגם בשלישית וברביעית וחמישית ובשישית לא תיפול". ויילך, והוא לבדו בארץ כולה, להשתתף בטקס האזכרה.