מעריב. 2000? 2008 - 2010


לפי דעתי כתבתי ב'מעריב' כמה פעמים, במדורים שונים, בכל מיני תקופות וגלגולים. מה שהצלחתי בינתיים למצוא באינטרנט (עוד אחרוש את בית אריאלה לפני ומלפנים) זה מספר מאמרים, לא את כולם, שפרסמתי שם במדור 'דעות' בין אחד לכאורה משנת 2000 והשאר מהשנים 2008  עגד 2010. אז הנה הטובים שבין המעטים הללו:

12.10.2000 זה התאריך שמופיע לי

ארבע קושיות 

מעל המדיניות וההתנהגות הישראלית מאז פרוץ המהומות מרחפים כמה סימני שאלה

1. למה אנחנו לא מסוגלים לראות את הפלשתינים כבני-אדם? דוגמה אחת: ביום חמישי שעבר ראיינה אילנה דיין - עיתונאית מנוסה, משכילה ונאורה - בגלי צה"ל את ג'מאל דורא, אביו של הילד שנורה למוות על ידי חיילי צה"ל לעיני מצלמות הטלוויזיה. הראיון עם האב הפצוע התבצע בעברית והיה ארוך מאוד, כשבמהלכו פרץ האב בבכי ולא יכול היה להמשיך לדבר. אז עברה דיין לראיין קצין בכיר בצה"ל על המקרה, ואחר-כך שבה לדבר עם האב, ואף איחלה לו בסיום "תהיה בריא". רק דבר אחד לא עשתה אילנה דיין במהלך כל השיחה המשודרת הארוכה הזאת - היא לא הביעה באוזני האב את השתתפותה בצערו על מות בנו. האם היתה דיין נוהגת כך לו היה האב יהודי? 

2. למה להם אסור מה שלנו מותר? מדינת ישראל הדמוקרטית חטפה בשנים האחרונות עשרות אזרחים (ולא חיילים) לבנונים, ומחזיקה אותם ללא משפט - באישור בית הדין הגבוה לצדק - במשך עשרות שנים כבני ערובה וכקלפי מיקוח להחזרת שבויים ואסירים. מדוע, אם כך, אסור לאירגון גרילה עוין, ואפילו למדינה ריבונית אחרת כלבנון, לחטוף חיילים ישראלים בדיוק לאותה מטרה? 

3. למה משטרת ישראל יורה והורגת רק מפגינים ערבי ם? עכשיו זה כבר ברור וגלוי: אפילו כשפורעים יהודים מתנפלים על אזרחים ערבים, גם אז יורה משטרת ישראל והורגת רק ערבים. האם בכדורי הגומי יש איזה שבב מתוחכם שגורם להם להרוג רק ערבים? או שמא משהו במבנה הביולוגי של הערבים גורם רק להם למות מכדורי גומי? או שאולי משהו אצל היהודים הישראלים הוא שמביא להבדלה הגזענית הזאת, שבה העונש על התפרעות הוא מעצר ליהודים ומוות לערבים? 

4. למה אנחנו מבינים רק כוח? מדינת ישראל מבינה רק כוח, וחוזרת ומוכיחה את זה שוב ושוב ושוב. כל מה שסרבנו לעשות מתוך חוכמה ונדיבות כשהיינו או כשחשבנו שאנחנו חזקים, עשינו בסופו של דבר, בתנאים גרועים יותר, לאחר שחטפנו מכות. החזרנו את כל סיני למצרים רק לאחר שהפסדנו במלחמת יום הכיפורים. היכרנו באש"ף ובפלשתינים רק לאחר שהותשנו באינתיפאדה. נסוגונו מלבנון רק לאחר שהחיזבאללה הקיז שם את דמנו. פינינו את קבר יוסף רק לאחר שהפלשתינים צרו עליו והרגו בחיילינו שם פעמיים. נשחרר את עובייד ואת דיראני ואת כל החטופים הלבנונים, ועוד נוסיף עליהם כמה עשרות אסירים פלשתינים, רק לאחר שהחיזבאללה חטף לנו חיילים. האומנם זה חייב להיות כך ואי אפשר אחרת?

18.2.2008

התנשאות מוסרית 

האם רגל פגועה של ילד ישראלי כואבת יותר מזו של ילד פלשתיני? 

בשבוע שעבר יצא "ידיעות אחרונות" בעמודו הראשי בכותרת "משני צדי הקסאם", עם תמונות שני ילדים, ישראלי ופלשתיני, השוכבים פצועים בבית חולים כתוצאה מהמלחמה בין העמים, כשליד מיטותיהם שתי נשים דואגות - האם ליד הישראלי, הסבתא ליד הפלשתיני. לכאורה, עמוד ראשי נועז במציאות המדממת שלנו, שיותר ממרמז על כך ששני העמים מקיזים באופן שווה ולשווא את דם ילדיהם-ילדינו. אלא שמערכת העיתון טרחה מאוד להבהיר שלמרות התמונות המתעתעות, זה לא באמת ככה, ושאין כאן בעצם שום שוויון, שהרי אנחנו נפלאים וצודקים, ואילו הם חארות ומגיע להם


קודם כל, תמונת הילד הישראלי הפצוע גדולה פי חמישה מתמונת הילד הפלשתיני הפצוע. וכי למה? האם במובן האישי-האנושי כאבו של הילד הישראלי ודאגת אמו לחייו גדולים פי חמישה מכאבו של הילד הפלשתיני ודאגת סבתו? בוודאי שלא. אבל בחירת התמונות של העיתון אומרת שזה כן כך, שכאבנו אכן גדול פי חמישה ושחיינו שווים פי חמישה.


וישנה גם ההבדלה המוסרית. הנה, כך כותב העיתון בכותרת המשנה: "במרחק 5 מטרים זה מזה שוכבים שני בני 8 פגועי גפיים, מורדמים ומונשמים. נסיבות הפגיעה שונות: אושר משדרות נפצע קשה עם אחיו רמי מקסאם שנועד לפגוע באזרחים. מוחמד מעזה נפצע מפגז ישראלי שנורה נגד מחבלים ופגע בו בשוגג". אבל רגע, ברמה האנושית, שאנחנו לכאורה כה מתהדרים בה, מה זה משנה? האם רגל קטועה בשוגג כואבת פחות מרגל קטועה במתכוון? ובכלל, מי הוא העושה את ההבדלה הזאת בין הכאבים? מי הוא המציג את הכאב הישראלי כגדול וכצודק יותר מהכאב הפלשתיני ? וחוץ מזה, הגיע הזמן שנרד כבר מההבדלה המוסרית השקרית הזאת. אנחנו לא יותר טובים, מבחינה מוסרית, מהם או מכל עם אחר. עצם העובדה שאנחנו מעזים להראות את כאבם כפחות במשהו משלנו מראה שמבחינה מוסרית אנחנו לא טובים מהם, אלא מתנשאים עליהם. ואם כבר מדברים על מספרים, הרי שאנחנו פצענו וקטענו והרגנו להם לא פי חמישה, אלא פי עשרות מונים ילדים מאשר הם לנו. אז מה זה משנה אם זה בשוגג או בפוגג?

והעיקר, במלחמה בינינו, מכונות המלחמה העומדות לרשותנו הן אדירות ומדויקות לאין ערוך מאלו העומדות לרשותם. ואין זו לכן חוכמה גדולה, אלא דווקא בושה גדולה, להתהדר בכך שהטיל "החכם" של המטוס השווה מיליונים שלנו קטע את רגליו של ילד שלהם בשוגג, ואילו ה"דוידקה" (הקרויה כיום קסאם) הפרימיטיבית שהם יורים עלינו בלי יכולת לכוונה כראוי, קוטעת את רגליו של ילד ישראלי "בכוונה".

וכקינוח הנה פסקה קטנה מתוך כתבתו של עיתונאי ישראלי, פליקס פריש, ב"סופשבוע" הזה של מעריב: "אחר-הצהריים היו בהירים, הציפורים צייצו, מסוקי האפאצ'י הגיחו, טילי ה'היילפייר' שוגרו, ונשמתו של עבאס מוסאווי, 39, מזכיר החיזבאללה החדש, נאספה אל רחמיו של אללה. ולא רק הוא: גם אשתו סיהאם ובנו בן השש חוסיין, ולפחות עוד חמישה ממאבטחיו - כולם נשא הרוח". והרי לנו, כשהם הורגים ילדים זה מעשה שטן, ואילו כשאנחנו הורגים ילדים זו שירה טהורה.

31.3.2008

מעדן חלב או חומוס?

איך זה שסלחנו לגרמנים שרצחו מיליוני יהודים ולערבים שעשו הרבה פחות  לא  

יצא לכם כבר לטעום ממעדני החלב החדשים של "מולר"? הפריע לכם בטעם שזה מתוצרת גרמניה? טוב, נכון. זה לא מתוצרת גרמניה. זה מיוצר בתל-אביב. אבל האמת, המוסתרת קצת על ידי היצרנית הישראלית, ש"מולר" היא חברה גרמנית, שנוסדה בגרמניה, ומשם יצאה לכבוש את שאר אירופה והעולם, עכשיו גם את ישראל. הנה מה שכתוב באתר הרשמי של היצרנית הישראלית: "כמו כל אגדה קסומה גם הסיפור שלנו התחיל לפני יותר ממאה שנה בכפר קטן. שם נולד הטעם הנפלא שלנו". 

רגע , אבל היכן נמצא הכפר הקטן הזה? ומה עשתה וכיצד פעלה "מולר", שנוסדה בבוואריה בשנת 1896, בתקופת הרייך השלישי הקסום? האם היתה ספקית השוקו של "כוחות הבטחון" הנאציים, או שמא דווקא שפכה את חלבה כאקט של התנגדות למשטר? בשום מקום לא תמצאו, כמובן, את המידע הזה. וגם מה זה בעצם חשוב? מה שחשוב באמת אם זה טעים לכם או לא, לא? בקושי חלפו שישים שנה מאז רצח מיליוני בני עמנו ומשפחותינו על ידי הגרמנים בשיתוף פעולה כמעט מלא של שאר העמים האירופים, ולמעשה שכחנו מזה לגמרי, כמעט וזה היה כלא היה מבחינתנו, צאצאי הנרצחים. אנחנו יושבים בכיסאותיהם, ישנים במיטותיהם, נוסעים במכוניותיהם, מביטים בטלוויזיות שלהם, אוכלים את הדייסות שלהם, מטיילים בארצותיהם, מקיימים איתם יחסים מלאים, מארחים אצלנו את הקנצלרים שלהם, אנחנו אוהבים אותם. אבל את הערבים אנחנו שונאים. 

אבל אם תחשבו מה עשו לנו הערבים, לא רק במאה השנים האחרונות, אלא בכלל, מאז ומעולם, כולל פיגועי ההתאבדות הכי נוראיים, הרי זה כאין וכאפס לעומת מה שעשו לנו במהלך הדורות, כולל במאה השנים האחרונות, האירופאים כולם והגרמנים בראשם. יותר מכך - הקזת הדם ההדדית בינינו לבין הערבים אינה נובעת מאנטישמיות או משנאה, אלא היא במסגרת של סכסוך לאומי, של מאבק על כברת ארץ. ואילו הרצח ההמוני של מיליוני יהודי אירופה על ידי הגרמנים והאירופאים לא נעשה מתוך סכסוך או מלחמה, אלא מתוך שנאה בלבד, שנאה טהורה. ועם כל דברי הבלע של אחמדניג'אד ונסראללה ודומיהם, דת האיסלאם לא היתה מעולם ואיננה גם עכשיו אנטישמית. אבל הנצרות, האירופית וגם האמריקנית, היתה מעולם ועודנה עכשיו אנטישמית, שונאת יהודים, שכתבי הקודש שלה מאשימים אותנו ברצח המשיח שלה. להם אנחנו סולחים, אותם אנחנו אוהבים, אותם אנחנו רוצים לחבק ושהם יחבקו אותנו, להם אנחנו רוצים להידמות. ואת הערבים אנחנו שונאים. 

אבל אם אנחנו מלקקים עכשיו את שפתותינו לטעם מתיקותם של מעדני "מולר" ומוחאים כפיים שהקנצלרית, שאבותיה רצחו מיליונים מבני עמנו, אומרת בכנסת שלנו משפט שלם בעברית, למה שלא נוכל לראות, בעוד הרבה פחות משישים שנה, את עצמנו מנגבים בסבבה חומוס מבית-חנון, ומוחאים כפיים בכנסת לראש הממשלה הפלשתיני, בן אחיו של מחבל-מתאבד, שמצטט בנאומו בכנסת פסוק בעברית מהתנ"ך? 

או שמא שנאת הערבים שלנו לא נובעת מכך שהם הורגים בנו ואנחנו הורגים בהם, אלא מכך שהם דומים לנו ולא לאירופים שאנחנו כל כך רוצים להידמות להם?

3.11.2008

המפלצת היא אנחנו

יגאל עמיר אינו הסרטן, אלא הביופסיה שמעידה על המחלה בה החברה הישראלית נגועה

בכל פעם שמוזכר שמו של יגאל עמיר, מי שרצח את ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, נתקפים חלקים נרחבים בתקשורת, ובראשם "ידיעות אחרונות" אך לצערי גם "מעריב",  בהיסטריה פרימיטיבית בנוסח ימי הביניים, וזועקים "מפלצת! מפלצת! אל תראו לנו את המפלצת!". אבל מה לעשות ויגאל עמיר איננו מפלצת, אלא לחלוטין אדם. ולא רק זה, אלא שמבין שלל הרוצחים שגידלנו וטיפחנו בארצנו הקטנטונת, הוא אפילו רחוק מאוד מלהיות הנורא, המזוויע, ואם תרצו – המפלצתי מכולם. וכדי לסבר את האוזן, אמנה שלוש "מפלצות" גדולות מיגאל עמיר רק מן החודשים האחרונים – רוני רון, שרצח את נכדתו-בתו-המאומצת רוז בת החמש וזרק את גופתה במזוודה לירקון; שי סימון ושלום ימיני שדרסו את מיטל אהרונסון והרגוה ואת מלי יסדי ופצעוה וברחו; וכמובן השוטר פקד מייקל פישר שרצח את אשתו ואת שני ילדיו בני השלוש שנים והחודשיים ימים. 

והנה, הפלא ופלא, בכל מקרי הרצח מעוררי הפלצות הללו, לא רק שאף כלי תקשורת אינו מחרים או קורא להחרים את הרוצחים המזוויעים הללו, אלא שכל כלי התקשורת, כולל "ידיעות" ו"מעריב", אפילו מחזרים, ממש כך, אחרי "המפלצות" הללו כדי לראיין אותם ולפרסם ברבים את תחושתם והגותם. וכי במה טובים, קדושים, טהורים, כשרים ומותרים יותר לקוראי "ידיעות אחרונות" ושאר העיתונים ולצופי הטלוויזיה בכל הערוצים רוצחים כרוני רון מרוצח כיגאל עמיר? מדוע, וזאת השאלה החשובה כאן, אנחנו (קרי "ידיעות אחרונות" והמחזיקים בדעתו) לא רוצים לראות או לשמוע את יגאל עמיר? מדוע "אנחנו" (אם אהוד ברק מייצג אותנו) רוצים שיימק בכלא עד סוף ימיו מבלי שנראה ונזכור ונשמע אותו לעולם? מה אנחנו לא רוצים לראות שם? מה יש בו, ביגאל עמיר, שתמונה או מילה שלו מעוררים אימה כה עמוקה בענקים עזי נפש כ "ידיעות אחרונות" ואהוד ברק? כי זו אכן השאלה – מהו הדבר הנורא שיש ביגאל עמיר שמשקף לנו, כמו בתמונת מראה, את עצמנו ולכן כל כך מפחיד אותנו, עד שאנחנו לא מוכנים אפילו להציץ בו? 

התשובה, למרבה הצער, פשוטה ומחרידה. כי יגאל עמיר הוא לא מפלצת, אלא הוא קצה ציפורנה של המפלצת האמיתית, האיומה והנוראת באמת, זו שחיה בתוכנו, זו שהיא אנחנו עצמנו, זו שנחשפה ברצח שביצע עמיר. ויגאל עמיר הוא גם לא סרטן, אלא הוא הביופסיה שנחשפה בפנינו לפני שלוש עשרה שנה, כדי להראותנו באיזה סרטן נורא ואיום נוגענו כולנו. אבל את כל זה אנחנו מסרבים לראות. מה זה מסרבים? מסרבים בכל עוז ותוקף. אבל עצימת העיניים, ככל שהיא עצומה, לא תשנה את העובדות. כי יגאל עמיר הוא רק סימפטום, מפלצתי וסרטני, של מפלצת הכיבוש וההתנחלות הסרטנית, שקמה עלינו לכלותנו. אנחנו לא רוצים לראות את המפלצת, כי המפלצת היא בתוכנו, המפלצת היא אנחנו עצמנו.

17.11.2008

בזכות הפהקה

מותר לחייל לפהק, גם בכוונה, וגם כמחאה, בזמן נאום על רצח רבין, אבל אסור לקצין בכיר בחיל-האוויר להיות מטומטם עד כדי כך שיכניס חייל לכלא על שפיהק בעת נאומו.

לפי כמה עיתונים ואתרי אינטרנט נדון בשבוע שבעבר חייל בחיל-האוויר ל-21 ימי מחבוש, כלומר – מעצר, על שפיהק בטקס שנערך בבסיסו לזכרו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין. אז נכון שחוק השיפוט הצבאי מאפשר בעצם להעמיד חיילים לדין על כל דבר, שעשו או לא עשו, אבל להעמיד בן-אדם לדין על שפיהק ועוד לדון אותו בשל כך לשלושה שבועות כלא, האם לא נשתבשה, שלא לומר – נטרפה, כאן דעתו של מישהו? 

דוברים שונים ומשונים מטעם שלטונות הצבא מסרו בתגובה שהחייל הנדון הועמד לדין כי הוא לא סתם פיהק כאחד האדם העייף או היגע, אלא שהוא פיהק "בכוונה". וזאת לא רק כנראה, אלא ממש בוודאות, שהרי הנ"ל הורשע בדינו, כדי למחות, כך לטענתם הגורמים הצה"ליים המוסמכים, נגד עצם קיום הטקס לזכרו של רבין וייתכן אף, טפו-טפו-טפו, נגד זכרו של רבין עצמו. וכיצד יודעים הדוברים שהחייל פיהק "בכוונה"? האם הודה בכך החשוד בפיהוק בחקירתו? האם אמר הנדון משהו מעין זה למי מעמיתיו לובשי המדים קודם לטקס, במהלכו או לאחריו? או שמא התוודה הנאשם בפיהוק במהלך משפטו שפיהוקו היה מכוון, ולא סתם מכוון, אלא לצורכי מחאה, ולא לסתם מחאה, אלא למחאה נגד זכר רבין? 

התשובה המוסמכת של צה"ל לשאלה זו היא שברור שהחיל פיהק בכוונה כי "הוא לא כיסה את פיו בידו". שכן, לדעת מומחי הפיהוק, הגיהוק והשיהוק הצה"ליים, בן-אדם שמפהק שלא בכוונה מכסה פיו בידו, ואילו בן-אדם שמפהק בכוונה אינו מכסה פיו בידו, יען כי הוא רוצה להראות לכולם שהוא מפהק, כי זכר רבין משעמם אותו. רגע, ואולי החייל הזה לא כיסה פיו בידו בעת הפיהוק סתם כי הוא לא מנומס, או שבעדה שלו זה לא מקובל? ובכלל, אולי הוא לא פיהק,  בכוונה או שלא בכוונה, במחאה או שלא במחאה נגד זכרו של רבין, אלא בגלל שנאומו של מפקד הבסיס היה מלא קלישאות ומשעמם עד מוות? 

האם יכול, לפיכך, מפקד הבסיס בכבודו, כך נמסר בידיעות, לדון חייל לשלושה שבועות מעצר על שפיהק בנאומו המשעמם של המפקד עצמו?

 והכי חשוב, מפקדי צה"ל נכבדים, אנחנו עדיין לא חיים תחת משטרה של הדת הקתולית או של ברית-המועצות הסטאליניסטית, ועם כל הכבוד לרבין, הרי שעל אף שנרצח ולא מת בדרך הטבע, עדיין אין הדבר עושה אותו לקדוש. ולפיכך מותר לכל אדם, וגם חייל הוא אדם, להתנגד למעשיו ולדבריו של יצחק רבין, לכולם או לחלקם, למחות כנגדם, ואפילו לפהק נגדם, או בעדם, או סתם. מה שאסור זה שקצין בכיר בחיל האוויר יהיה מטומטם עד כדי כך שיעמיד לדין חייל שפיהק, בין שבכוונה ובין שלא, בעת נאומו שלו על יצחק רבין, וידון אותו לשלושה שבועות מעצר. יחי הפיהוק! הלאה הטמטום!

22.12.2008

המציאות שמסתירה הריאליטי

 אחד מתפקידי תוכניות המציאות המדומה בטלוויזיה היא להסתיר את באמצעותם את המציאות האמיתית.

ביום שלישי, שבסיומו שודר פרק הסיום של "האח הגדול", פרסמו שתי שופטות בישראל שני גזרי דין מעניינים. באחד מהם נדון יהודי, שירה ברועה ערבי וגרם לשיתוקו, לשנה ושליש מאסר, ואילו בשני נדון ערבי שהסיע שב"חים, ניסה לברוח מן המשטרה וגרם לתאונה קלה, לשבע וחצי שנות מאסר. אך בעוד כל העיתונים סיקרו למחרת בגדול את פרטי ניצחונה של שפרה, הרי שרק ידיעה אחת פורסמה בעיתון אחד בלבד על אחד מגזרי הדין הללו. 

במקרה הראשון ירה הנאשם, אהוד גדות, ברועי צאן שרעו עדרם סמוך ליישוב בו גרים הוריו. "הנאשם ואחיו צעקו לעבר הרועים ויידו אבנים לעבר העדר. ג'מאל קרא לעברם, 'מדוע אתם זורקים אבנים?". גדות שלף אקדח וירה ירייה אחת סמוך לרגליו של ג'מאל. "ג'מאל נבהל וברח. האח השני מוחמד, שרכב על סוס, צעק לעבר גדות. הנאשם ירה לעברו של מוחמד ירייה נוספת מאקדחו - ופגע בו". מוחמד נפל מהסוס כשהוא מתבוסס בדמו. הנאשם ואחיו קרבו אליו, וכשהבחינו שהוא נפגע, ברחו בריצה מהמקום ולא דיווחו על האירוע לאיש. בעקבות האירוע נותר הנפגע משותק בפלג גופו התחתון. במקרה השני הסיע הנאשם, אמג'ד סלאמה, ברכבו שבעה נוסעים שאינם מורשים לשהות בישראל, וכשמכונית משטרה ניסתה לחסום את דרכו, לא עצר אלא המשיך בנסיעה פרועה, התנגש ברכב שעמד בשוליים, ונמלט מן המקום. זה תיאור המקרים מפי השופטות.

 ועכשיו ההנמקות. השופטת מוניץ כתבה ש"הנאשם (היהודי, שירה בערבי) עשה את המעשה מבלי שהתכוון לפגוע פגיעת גוף בקורבן". השופטת בן אור כתבה כי נהיגתו של הנאשם (הערבי שהסיע שב"חים) מעידה "כי חיי אדם אינם נחשבים בעיניו". לגבי הבריחה, השופטת מוניץ קיבלה את גרסת הנאשם היהודי כי "בריחתו נבעה מתוך חרדתו מנקמת דם", ולא החמירה בשל כך את עונשו, ואילו השופטת בן אור הוסיפה גם את חטא הבריחה על פשעו של הנהג הערבי, בהיותה "היבט נוסף של חוסר האכפתיות ביחס לחיי אדם" וכך יצא שעונשו של הערבי שהסיע אנשים לחפש עבודה ונמלט מן המשטרה, ובתוך כך גרם לתאונה לא קשה, חמור פי חמישה מזה של היהודי שירה ברועה חף מפשע, פצע אותו קשה, והפקיר אותו מתבוסס בדמו. למה? 

כי בשני המקרים נובעות ההנמקות של השופטות לא ממה שקרה, אלא מדעות קדומות -  יהודי, גם שהוא יורה במישהו, לא מתכוון לפגוע בו, ואילו ערבי, מה שלא יעשה, "חיי אדם אינם נחשבים בעיניו". יהודי שיורה באדם ומפקיר אותו למות עושה זאת "מתוך חרדה", ואילו כשערבי בורח ממשטרה הצדה אנשים שכל חפצם למצוא פרנסה, זה מוכיח, כמובן, על "חוסר האכפתיות שלו לחיים אדם". אבל מה כל זה חשוב? העיקר ששפרה ניצחה.

29.12.2008

איך הגענו עד הלום?  

בהתחלה זה נראה נפלא. הם מתים ובוכים, ואנחנו מנצחים וצוהלים. אחר כך כמו תמיד זה שוקע בבוץ ונתקע אי שם בשום מקום

ושוב יצאנו, בפעם ה-4797, להלום באויב הערבי המבין רק כוח, כשמטרתנו, גם אם איננו יודעים מהי, נחושה ובלתי מתפשרת. בהתחלה, כמו תמיד, זה ניראה נפלא - הם מתים ובוכים, ואנחנו מנצחים וצוהלים. אחר-כך, בהמשך, כמו תמיד, זה יילך ויסתבך, וישקע בבוץ ויתקע אי-שם בשום מקום. ואז ניקח רברס, ונחזור לנקודת ההתחלה, וחוזר חלילה עד הפעם ה-4798, בעוד שבועיים או חודשיים, שבה נצא שוב להלום באויב הערבי המבין רק כוח, כשמטרתנו, גם אם איננו יודעים מהי, נחושה ובלתי מתפשרת אף יותר מתמיד. 

כי כדי להכריע במהלך צבאי, צריך קודם כל לדעת מה רוצים להשיג. ולמדינת ישראל גם הפעם, כמו תמיד, אין שמץ של מושג מה היא רוצה. נכון, הממשלה רוצה, כמו כולנו, להפסיק את ירי הטילים והמרגמות על אזרחינו. זה אכן רצון כן ויפה. אבל איך בדיוק אמורה הפעולה הצבאית הנוכחית להשיג אותו? יש שלוש דרכים אפשריות: האחת – למגר ולהכניע את האויב עד אחרון חייליו ואחרונת פצמ"ריו, ואת זה הרי לא ניתן להשיג. השנייה – לכבוש מחדש את השטחים שמהם יורים את הטילים והפצמ"רים ולשלוט בהם, אלא שגם זה בעצם בלתי אפשרי. 

אז מה נותר? רק אפשרות אחת – להגיע להסכם עם החמאס על הפסקת אש לתקופה קצובה. אבל זה הרי כבר היה לנו. אז למה לצאת למלחמה כדי להשיג בסופה את מה שכבר היה לנו בתחילתה? כדי לשפר את התנאים, יגידו הפרשנים. מה לשפר? ראשית, שבמסגרת הפסקת האש החדשה לא יטפטפו הפלסטינים על ראשינו טילים ופצמ"רים כמו שהיה עד כה, ושנית – שהפסקת האש תיקצב לטווח ארוך יותר מחצי שנה, ושלישית - שיהיה לקראת סיומה מנגנון של שיחות דו-צדדיות להמשכה. טוב ויפה. 

אבל רגע. יש פה שתי בעיות. הראשונה היא שמי שמסרב לשוחח עם הצד השני הוא דווקא אנחנו, הישראלים, שכן איננו מוכנים לדבר עם מי שאינו מכיר בקיומנו, אלא רק לירות עליו ולהיירות על ידו. ודבר שני – גם הפלסטינים, תתפלאו, ירצו מבחינתם, אחרי הקרבות העקובים מדמם, לשפר את תנאי הפסקת האש החדשה. הם, למשל, יבקשו שישראל תסיר כליל את המצור מעל רצועת עזה, ושלא יהיה מצב שבו תוכל ישראל לסגור את שערי עזה כאוות נפשה. אתם מוכנים לזה? אנחנו מוכנים לזה? כי אם כן, אז למה לא הסכמנו לזה לפני המלחמה הנוכחית? ואם לא, אז איך בדיוק אתם חושבים להפסיק את ירי הטילים והפצמ"רים על שדרות ונתיבות ואשקלון ואשדוד וקרית-גת? בעוד פעולה צבאית, 4799 במספר? שהרי איך הגענו עד הלום? איך הגענו לכך ששוב ושוב אנחנו חוזרים ויוצאים להלום חזור והלום בערבים, ואלו מצידם ממשיכים לא להבין שהם מבינים רק כוח? אולי יש כאן משהו שאנחנו לא מבינים, שאנחנו לא עושים נכון?

המשך, כלומר - עוד מאמרים - יבואו.