סיפור על מאמר שלי, על שר הביטחון משה דיין, ועל נחום ברנע ועוד


את הקריירה העיתונאית שלי התחלתי (אם לא ניקח בחשבון את עלון הסיום של קורס המ"כים "נשבר לי" שערכתי, ולצערי לא נותר לי ממנו כלום) בעיתון הסטודנטים "פי האתון" (הלוגו של העיתון, למיטב זיכרוני, לא היה כמו זה המופיע מעלה, אבל זה מה שמצאתי) של האוניברסיטה העברית, בה למדתי. זה היה בשנתי הראשונה בשנת 1969 או 70, ושלחתי לעיתון כמה מאמרים סאטיריים והם פורסמו. שנה או שנתיים אחרי זה, כשהעורך היה דומני אברהם גל (או אולי חיים שיבי, שבא אחריו) הצעתי לו לעשות, לערוך, מדור סאטירי, וכך קמה מה שאחר-כך נודעה כחבורת זוארץ או ניקוי ראש, כלומר ב. מיכאל, חנוך מרמרי, אפרים סידון ואנוכי.

למדור קראו "נעיר ובעיר" (משחק מילים מטופש שקשור גם לאתונות, אבל אלו היו יכולותי אז. אבל לא נורא) אבל... אבל לא עליו באתי לדבר, כי בינתיים עוד לא הצלחתי לשים יד על המדור ועל מאמריו, וזה עוד יגיע, אני מקווה. בכל מקרה - המדור היה מאוד מוצלח (גייסתי אנשים ממש מוכשרים) ומאוד הצליח, ועשה לו שם, כדי כך שבתל-אביב היו אנשים מחכים שחבריהם הסטודנטים מירושלים שחזרו הביתה לשבת יביאו להם את "פי האתון" לקרוא את המדור שלנו.

אבל אז פתאום, ממש משום מקום, בתקופה של ימים או אולי שבועות ספורים, מתקפה חריפה נגדי אישית ונגד המדור שלנו של בעיתונים החשובים, של בכירי העיתונאים, של אז. אני זוכר מאמרים ב"הארץ", ב"ידיעות" (שבינתיים עוד לא הצלחתי להגיע אליהם) ומאמר מגעיל במיוחד, שאותו דווקא יש לי, של נחום ברנע, אז עיתונאי צעיר ב"דבר".

ומעשה שהיה עם ברנע, כך היה - הוא צילצל ודיבר איתנו, ושיבח את המדור שלנו, ואמר שהוא רוצה לעשות עליו ועלינו כתבה. כמובן ששמחנו ונענינו. ואז הוא בא, יום שלם הוא בילה איתנו, והכול ברוח טובה, וצחוקים, ושבחים והלל ומה לא. ואז הוא פרסם את המאמר המשוקץ הזה:

וכאמור היו עוד שניים שלושה מאמרי התקפה דומים, אבל בלי לדבר איתי או איתנו, גם בעיתונים אחרים, שעוד אמצא יום אחד ואביא אותם כאן. ובאמת, הייתי, היינו אז, קצת יותר תמים ממה שאנחנו היום, ובאמת לא הבנו את פשר המתקפות הללו ואת מקורן. 

ואז , כעבור חודשיים או משהו כזה, ביום שישי בהיר אחד, ה-16 לפברואר 1973 (עוד שמונה חודשים תפרוץ מלחמה נוראה, שתשנה את חיי כולנו) אני קורא (או שמישהו שלח אותי לקרוא) בעיתון "מעריב" שהיה אז "מדורת שבט" כמו ערוץ 12 של היום,  לכבוד איזשהו יובל לעיתון, "שיח רמטכ"לים לשעבר על הנוער על הביטחון, על השלום, על הגבולות" ועל החיים בכלל.  לא שיח של סופר, פילוסוף, שופט עליון, מדענית (או בכלל איזו אישה), כלכלן, גנרל ואני לא יודע מה, אלא שיח של  שבעה רמטכ"לים לשעבר. "חיינו במחנה שבויים יפני", תיאר פעם חבר בן-גילי את הישראל בה גדלנו, והוא צדק. וברב-השיח השתתפו (כפי שאתה יכולים לראות בתמונה המטשטשת משהו) יצחק רבין, צבי צור, חיים לסקוב, משה דיין (שבאותו זמן גם כיהן כשר הביטחון), יגאל ידין, חיים בר-לב (שגם הוא דומני היה איזה שר אז) ומרדכי מקלף.

ואז אני קורא, להפתעתי ולתדהמתי, בתוך רב-השיח הזה, תחת כותרת המשנה - "פי האתון" ו"נמרודים למיניהם - את חילופי הדברים הבאים:

יגאל ידין: אני אולי מיטיב להכיר את הנוער ואני קורא גם את "פי האתון" וגם את כל העיתונים שיוצאים באוניברסיטה של חיפה, ואני ממליץ לכולכם לקרוא את זה. לא להיבהל. כי צריך לדעת על מה הם מדברים. אני לא פוסל אותם. להיפך. אני שמח שהם אומרים את זה, אבל זה חומר למחשבה. אני שומע ברדיו ובכלי התקשורת כל מיני ויכוחים בין איזה "נמרודים" 

משה דיין: קראתי את הכתבה של קובי ניב על גולני. 

יגאל ידין: הוא לא יחיד ולא אחד ולא מקרה. הוא חבר המערכת של "פי האתון". ובכן, אנחנו שומעים על ה"נמרודים" האלה, ולא מדובר על צה"ל ויוצאי צה"ל. מדובר כאן על שביעית ושמינית, בני טובים, ממשפחות טובות ביותר. שוב, אני לא רוצה להגזים כרגע, אבל שימעו את האידאולוגיה שלהם ואת האופן שבו הם מדברים. על זה אמרתי שאלו הם דברים בניגוד לאמונות שחונכנו עליהם ושאנחנו מאמינים בהם.

וואו. לא אתיימר לשחזר במדויק את מה שחשתי למיקרא הדברים. מצד אחד, מן הסתם, גאווה גדולה ששר הביטחון המיתולוגי של ישראל (מה שביבי היום עבור "עם ישראל" זה פודל לעומת מה שהיה אז משה דיין)  קורא מאמר של סטודנט פישר אלמוני כמוני. ומצד שני, את זה אני זוכר בהחלט, נאחזתי בהלה איומה, אימא'לה. דיין קרא אותי. מה קורה פה? מה היה במאמר הזה על גולני שגרם לו לקרוא ולדבר ולהגיב עליו?

עוד לא הצלחתי לשים יד על המאמר או המאמרים כולם ההם שלי, אבל דומני שהקטע המצוטט אצל ברנע, מסביר הכול. הנה הוא:

במבט של היום לאחור, נראה לי שדיין זיהה אז במאמר שלי שעליתי על מה שממשלות ישראל עשו אז (בגולני) ועד היום (במשמר-הגבול) - מרכזים ביחידות הללו את השכבות הנמוכות, הדפוקות, של ישראל - אז בגולני אלו היו המרוקאים והצפון-אפריקאים. הרוסים והאתיופים עוד לא היו אז, והצ'רקסים והדרוזים והנשים טרם גויסו ליחידות קרביות. היום זה כל אלו במשמר-הגבול - ומציבים אותם במשימות של חיכוך עם פלסטינים כדי שיוכלו "לדפוק את הערבים", וכך להרגיש חלק מקובל בחברה הישראלית. ועל כך יצאו דאגתם וחמתם.

כמה, די הרבה שנים אחרי זה, נסעתי עם נחום ברנע באיזה מונית לעכו דומני, לאיזה "ערב תרבות" שם, ובדרך שאלתי אותו על המאמר ההוא שלו. "מה זה היה צריך להיות?", תמהתי. "מה, אתה לא יודע?",הוא השיב לי בתמיהה משלו, "דיין חילק את המאמר שלך בוועדת העורכים (זה היה אז מין גוף כזה של עורכי העיתונים בישראל שתמורת שיתופם בסודות המדינה, שיתפו פעולה עם השלטונות בהשתקת עניינים לא רצויים) ואמר להם לתקוף אותך. אז חנה זמר שלחה אותי לכתוב נגדכם, וזה מה שעשיתי. ככה זה היה אז", הוא סיכם בכאילו-נחמדות, "אין מה לעשות"

זהו אפוא הסיפור כמעט במלואו. ויום אחד עוד אשלים אותו. להתראות.