החיים יפים, אבל לא ליהודים. על הספר ופרקים מתוכו


מבט אחר על הסרט של בניני.

דברים על הספר. וגם קטעים מתוך הספר

הסופר עמוס עוז : לא רק ניתוח מעמיק של הדעות הקדומות החבויות בסרטו המהולל של בניני, אלא גם 'שיקוף' מזהיר ונוקב של השפה הקולנועית בכללה. קראתי אותו מרותק - זה ספר נהדר.            

ועוד כתב עוז:  ב"החיים יפים, אבל לא ליהודים" יורד ניב ל"מרתפים" המיתולוגים שמתחת ל"קומדיה הומאנית אופטימית ונעימה", שמיליוני צופים בהו בה בחיוך ונהנו ממתיקותה של מראית-עין. בניסוח נועז, מלומד וחריף, עתיר ארודיציה היסטורית תיאולוגיות, ועשיר בתובנות חדות, חושף ניב את התשתית הנוצרית-האנטישמית של הסרט, את זיקותיו לסטריאוטיפים עתיקים וחדשים, ואת יחסו הדו-משמעי אל הנאציזם. המימצא של ניב הוא מחריד ומשכנע.


לקניית הספר בדיגיטילי בלבד באתר ע-ברית- ליחצו כאן > החיים יפים, אבל לא ליהודים. ע-ברית

אפשר גם לקנות ספר מודפס מהמלאי ברשותי בהודעת וואטסאפ ותשלום 117 ש"ח בביט בטלפון 0506800965 ומשלוח חוזר מיידי של הספר בדואר ישראל רשום 


תרגומו לאנגלית Life is beautiful, but not for Jews יצא לאור בארצות הברית בהוצאת Scarecrow Press בשנת 2003 

הסופרת אלאונורה לב: רק קולות מעטים מחו על הזילות הבלתי-נסבלת שבה נהג רוברטו בניני בסרטו בחוויות השואה ובזכרה. ואולם איש לא ירד לעומק הסוד שבלב הצלחתו יוצאת הדופן של "החיים יפים" כפי שעושה זאת בספר מפתיע זה, קובי ניב. בהיגיון חד ובלתי-מתפשר ובתובנה מאירת עיניים, מנתח ניב בספר מפתיע זה את הסרט ואת התסריט שעל פיו נעשה ומדגים מדוע "החיים יפים" רחוק מאוד מלהיות הסרט התמים, היפה ורב-הקסם שהוא מתיימר להיות. לא רק שהסרט תומך בטיעוניהם העיקריים של מכחישי השואה, מסיק המחבר, אלא שלפנינו משל תיאולוגי נוצרי, שניתן לפרשו כהצדקה להשמדת היהודים במאה העשרים, כעונש על חטא צליבתו של ישו לפני אלפיים שנה.

נכתבו אז  על הספר עוד ביקורות – באחת מהן, ב'הארץ, ספרים" איבחן אותי, אני זוכר, הפרופסור להיסטוריה אביעד קליינברג כ"פרנואיד" – אבל בינתיים אני לא מצליח למצוא אותן, אולם יש לדברים הדים בציטוטים שמופיעים באתר אמזון של הספר באנגלית, שהקישור אליו מופיע מעלה. בבקשה:

  A brilliant argument ... Kobi Niv mordantly deconstructs the secret of the box-office success of Roberto Benigni and his film - Meir Schnitzer Sofshavua

Niv's book is an amazing text that presents its reader with a brilliant analysis, a book that blows your mind. In my opinion it should be required reading - Dudi Ben-Aroya Ma'ariv

A thought-provoking book ... [it] has fascinating things to say about filmmaking in general as a way for Western culture to bleach the moral stain of the Holocaust - Orit Prague Books and Literature Weekly Review

T
his book is not only a thorough study of the subterranean prejudices in Benigni's celebrated film, but a brilliant, penetrating "screening" of the cinematic language in general, and of how an "innocent", "well-meaning" comedy can easily become a vehicle for dangerous racist stereotypes. I read it with fascination - it is a splendid book -  Amos Oz, internationally renowned author and essayist

ותגובות קוראים באתר ע-ברית: מרים - מרתק וסוחף. מומלץ לכל מי שאוהב לחשוב על סרטים ומשמעותם. באשיר - קובי ניב לא עושה הנחות. ספר מאתגר! ספר חובה!  כריס  - הספר של קובי ניב, שופך אור מעמיק, מפורט ולעיתים מזעזע על האופן שבו הסרט של רוברטו בניני מכחיש את טבעו האמיתי של השואה ומה הוא בעצם ניסה באמת ניסה לומר בסרטו המוכר והאהוב.

המלצות נוספות

בשנת 2019, כמעט 20 שנה אחרי הופעתו, זכה הספר לפתע לעדנה מחודשת, לאחר הופעה שלי בשיחה על הסרט של בניני בהסכת (פודקאסט) של יונתן גת "פסטיבל כאן" ברדיו כאן, הנה זה כאן: 

כאן תרבות. שיחה עם קובי ניב על "החיים יפים" 


קטעים מתוך הספר 

עמודים 32 - 35

הסממן העיקרי, הבסיסי, הבולט והדומיננטי במידה שאין למעלה ממנה, במחנות-הריכוז – הסממן הראשוני, שלא היה דבר שני לו במרכזיותו, בחיים כפי שהתנהלו במחנות הללו – היה המוות.

זו נקודה חשובה, שלאדם בן ימינו ומקומנו, שהתמזל מזלו לנהל חיים "נורמליים" פחות או יותר, בתנאים "נורמליים" פחות או יותר, קשה במיוחד לצייר בדמיונו. החיים במחנות-הריכוז היו למעשה חיים בתוך מוות. הם התנהלו, כדבר שבשיגרה, בתוככי גיא הריגה מאורגן; בתוך מנגנון המתה בסרט נע, כשכל אדם ואדם, בין אם סוהר ובין אם אסיר, הוא בורג במכונת רצח שיטתית, שאיננה שובתת ממלאכתה ולו לרגע. 

במחנה-הריכוז הקולנועי של "רשימת שינדלר", המוות והרצח אכן קיימים ונוכחים באורח בוטה ומפורש על המסך. ואילו במחנה-הריכוז הקולנועי של "החיים יפים" בולט המוות דווקא בהיעדרו. הסרט אינו מראה, ולכן הצופים אינם רואים, ולו מקרה אחד ויחיד של המתה.   

לא שנוכחותו של המוות איננה מורגשת כלל, בעקיפין. יש בסרט, פה ושם, דיבורים על מוות ועל המתה, בסצינה אחת מוזכרים במפורש תאי גזים, ובאחרת יש איום ביריות בעורף; אבל בפועל, כלומר, במציאות הוויזואלית של הסרט, בתמונה שהסרט מציג לעיני הצופים – וקולנוע, אחרי הכל, הוא מדיום ויזואלי – איש אינו מת, ובוודאי שאינו מומת. 

אפשר היה אולי לעסוק כאן בניחושים, האם רוברטו בניני החליט לסלק את המוות ממחנה-הריכוז שלו, כלומר, להסתיר אותו מעיני הצופים בסרטו, בגלל סיבות אמנותיות או מסחריות, מתוך מחשבה שמוות על המסך (ובוודאי מוות מהסוג המזוויע במיוחד – רצח המוני, שיטתי, מתועש, של מיליוני אדם חפים מפשע – המשויך בתודעתנו למחנות הנאציים) עלול להרחיק צופים פוטנציאליים מן הסרט, האמור להיות, אחרי הכל, קומדיה. ואולי היו לו סיבות אחרות. אלא שהסיבה איננה משנה את העובדה החד-משמעית: במחנה-הריכוז של "החיים יפים" המוות אינו נראה. 

מהבחינה הזאת, אכן, בניני המספר, דהיינו, התסריטאי-במאי, עושה לצופיו בדיוק את מה שגואידו, הדמות שמגלם בניני בסרט, עושה לבנו הקולנועי: הוא מסתיר ממנו, במה שהוא מספר לו ובמה שאינו מראה לו – אבל באותה מידה גם מאיתנו, בסיפור שהוא מספר לנו ובדברים שאינו מראה לנו – את קיומו של המוות במחנה-הריכוז. כלומר, את עובדת השמדת היהודים בשואה.  

וצריך להבדיל כאן היטב בין שני הדברים. זה שהאב, המשוחק על-ידי בניני, מחליט להסתיר מבנו את המוות שסביבם – לא זו בלבד שההחלטה היא לגיטימית, אלא שזו מהותו של הסיפור שבניני רצה לספר לצופיו. אבל נשאלת השאלה, מדוע טרח כל-כך בניני להעלים את המוות לא רק מבנו שבסרט, אלא גם – אם לא בעיקר – מצופי הסרט? 

והרי יכול היה לספר אותו סיפור ממש, על אב יהודי במחנה-ריכוז גרמני, המסתיר מבנו את הרצח המתמיד המתחולל סביבם; כשלנו, הצופים, להבדיל מהילד בסרט – מזווית-הראייה השונה שלנו, שהיא בהכרח מאוחרת, היסטורית, בוגרת וכוללת יותר – כן מתאפשר לראות את מכונת המוות שמסביב. 

אבל בניני בחר והקפיד להעלים את ההשמדה ההמונית האמורה להתרחש סביב העלילה שרקח – ואת המוות בכלל – לא רק מבנו שבסרט, כביכול בניסיון להצילו; אלא גם מאיתנו, הצופים, כחמישים שנה ויותר לאחר מעשה.  

ההסתרה המוזרה הזאת בולטת במיוחד ברצף הסצינות של הריגת האב, לקראת סופו של הסרט. החייל הגרמני, הלוכד את היהודי הבורח המחופש לאשה בניסיונו למצוא את אשתו, עומד לירות בגואידו במקום – כלומר, לעיני הצופים. ואולם מייד מופיע יש מאין מפקדו, עוצר אותו וגוער בו: "עצור! מה אתה עושה? לא כאן, קח אותו למקום הרגיל."  

והחייל הגרמני אכן נשמע להוראת מפקדו, ומוליך את בניני-גואידו דרך די ארוכה – כולל מַעֲבָר מול מקום מסתורו של הבן, המציץ באביו הצועד כליצן – עד שהם נעלמים מאחורי קיר, מוסתרים מעין המצלמה – כלומר, מוסתרים מעיניהם של הצופים. רק שם – מחוץ לטווח ראייתנו, מחוץ למה שהסרט מראה – יורה הגרמני ביהודי; ואנחנו הצופים איננו רואים דבר. רק מתוך כך שמייד נשמעות יריות ואחר-כך אנו רואים את החייל יוצא לבדו מאחורי הקיר, אנחנו מוזמנים להסיק, ומסיקים, שהאב היהודי הומת בירייה.  

מבחינת התייחסותו אל המציאות ההיסטורית, גם רצף הסצינות הזה סותר, במשתמע, את ממשות השואה. הרשות הרשמית והחוקית להרוג יהודים – גברים, נשים, זקנים וילדים – בפומבי, ללא היסוס, ללא שום עכבה מוסרית, משפטית או אחרת, בכל מקום ובכל עת, על דברים של מה-בכך, או סתם כך ללא סיבה, היוותה חלק אינטגרלי מתהליך השואה וממהותה. חיסולו של יהודי, שהוכרז רשמית כלא-אדם, היה בגדר לא-אירוע, ובוודאי כך במחנות-הריכוז, שם לא היה לגרמנים כל צורך, כפי שהיה להם בנסיבות ובמקומות אחרים, להעלים את מעשיהם כדי להוליך שולל את דעת הקהל. על אחת כמה וכמה בימים האחרונים למלחמה – כפי שאכן מעידים הניצולים שהצליחו לשרוד את ההשתוללות הרצחנית ב"מצעדי המוות", שאליהם הוציאו הגרמנים, ערב התבוסה, את האסירים שעוד נותרו במחנות.  

ונשאלת אפוא השאלה – מדוע מתרה המפקד הגרמני בסצינה הזאת בחיילו, שלא לירות ביהודי הבורח מייד, במקום שבו הוא נתפס? האם הוא מתבייש בפעולה הזאת, או שמא הוא נתקף לפתע בייסורי מצפון, שמקשים עליו לחזות במחזה של הריגת יהודי? 

התשובה היא שוב: מדובר פה בסרט. לפיכך הקצין והחייל אינם פועלים לפתע לא על-פי צו מצפונם, וגם לא לפי הוראות מפקדיהם. הם מתנהגים ופועלים כפי שהורה להם התסריטאי שהגה וכתב אותם. 

רוברטו בניני (יחד עם שותפו לכתיבת התסריט, וינצ'נזו צ'ראמי) הוא שהגה וכתב אותם כפי שהם מתנהגים, והוא שהורה למפקד להורות לחייל שלא לירות ביהודי במקום; הוא שהורה לחייל לקחת את היהודי ולירות בו הרחק מעין המצלמה ומעינינו. דהיינו, בניני עצמו, לא המפקד או החייל, הוא שהחליט להרוג, והוא שהרג כך ולא אחרת, את גיבור הסרט שלו – מחוץ לטווח המצלמה, מחוץ לטווח ראייתם של צופי הסרט.

מכאן שלא האב, המגולם על-ידי בניני, הוא המסתיר מבנו את מותו שלו; אלא יוצר הסרט, בניני, הוא המעלים מצופיו את המוות הזה בפרט, ואת עצם קיומו של המוות במחנה-הריכוז בכלל.

עמודים 40 - 44

מפתח מרכזי לאבחון אי-ההבנה או הטשטוש של מהות השואה בסרט, טמון ברצף הסצינות שבו נלקח, בטעות, ילדו של האסיר היהודי גואידו לסעודת ערב יחד עם ילדיהם של קציני מיפקדת המחנה. 

הרצף מתחיל מכך שבעת בדיקה רפואית במחנה, מזהה גואידו-בניני את הרופא הגרמני כידידו משכבר הימים, מתקופת היותו מלצר במלון באיטליה לפני המלחמה. הרופא, ד"ר לסינג, מסדר לידידו הוותיק עבודה קלה כמלצר במועדון הקצינים הגרמנים במחנה. תוך כדי עבודתו שם רואה גואידו קבוצה של ילדי הקצינים משחקים במחבואים בחצר. הדבר מעלה רעיון במוחו. הוא אץ לביתן שבו מתחבא ג'וזואה, בנו, ולוקח אותו למקום שבו משחקים הילדים, כדי להראות לג'וזואה הקטן, שחשב שנותר לבדו מכל בני גילו, שטעות בידו ושעוד נותרו במחנה ילדים מלבדו, והם בסך הכל מתחבאים במסגרת אותו משחק, שהאב שכנע את בנו שכל יושבי מחנה-הריכוז משתתפים בו. 

האב מוליך את הילד לארונית-מתכת הניצבת בחוץ, ומאיץ בו לפתוח אותה. ג'וזואה פותח את הארונית, ובתוכה מתגלה-מתחבא ילד שצועק משהו בגרמנית. ג'וזואה סוגר את הדלת, ואז מסביר לו האב שהילד שבתוך הארונית, המתחבא שם כבר שלושה שבועות, היה במקום השני במשחק, והנה עכשיו הם "שרפו" אותו. 

השניים מתכוונים לחזור לביתן, אבל אז יוצאת משגיחה גרמנייה, וקוראת לילדים להיכנס לאכול. כל הילדים יוצאים ממחבואיהם והולכים אליה, אבל היא מבחינה גם בג'וזואה, וקוראת לו לבוא איתה. 

גואידו מורה לבנו ללכת עם הגרמנייה, אבל אוסר עליו להוציא מפיו ולו מילה אחת, כשלצופים ברור שהאב חושש פן תסגיר אותו שפתו. הילד נשבע לנהוג כמצוות אביו, והולך עם המשגיחה ועם הילדים הגרמנים, מתוך אמונה שמדובר בחלק מאותו משחק שמטרתו לזכות בטנק. גואידו חוזר לעבודתו כמלצר בעוד בנו סועד בחדר השני, בהנאה ובנחת, עם ילדי הקצינים הגרמנים. אלא שאז, ברגע של היסח הדעת, אומר לפתע ג'וזואה למלצר הגרמני המשרת אותו "תודה" באיטלקית. המלצר הנרעש חש לקרוא למשגיחה; אלא שבינתיים מתייצב גואידו מול הילדים ומלמד את כולם לומר "תודה" באיטלקית, וכך הוא מציל את בנו. בסוף הארוחה, הילד משעין ראשו על השולחן ונרדם. מאוחר יותר נוטל אותו אביו בחזרה לביתנם. 

לכאורה, רצף סצינות יפה ומרגש. אלא שכדי שהוא יוכל להתרחש במחנה-ריכוז כדרך שהוא מתרחש בסרט, צריכים כל המשתתפים בו להיות חירשים ועיוורים גם יחד, ולפחות חסרי יכולת הסתכלות והבחנה מינימלית, עד כדי טמטום גמור. 

הילד ג'וזואה, בנו של גואידו-בניני – ילד בן שש, אסיר במחנה-ריכוז גרמני – רואה ילדים גרמנים, בניהם ובנותיהם של קציני המחנה ונשותיהם,  והוא אינו מבין שהם אינם אסירים כמותו. גם לא כשהם פונים ומדברים אליו בגרמנית, שפה שאפילו אם אינו יודע לקרוא לה בשם, הרי שהוא בפירוש חייב לדעת – כיוון שכבר נתקל בה ושמע אותה בסצינות קודמות בסרט – שזוהי שפתם של "הרעים", ולו במשחק שאביו שכנע אותו שהם נוטלים בו חלק (אביו אף מזהיר אותו ש"הם מדברים משונה, לא מבינים כלום"). אבל לא – הילד אינו קולט דבר ואינו מבחין כלל בשוני שבינו לבין הילדים האחרים. 

מצד שני, גם איש מן הגרמנים הבאים במגע עם ג'וזואה ברצף הסצינות הזה –  המשגיחה, כל חבורת הילדים, הקצין הגוער בהם על הרעש שהם מקימים, המלצר המשרת אותם – אינו מבחין שהילד הזה שונה מהאחרים, וכי הוא אסיר במחנה, ולא בנו של קצין גרמני.  

כדי ליצור מצב עלילתי שבו טעות כזאת תתקבל לכאורה על הדעת, הורידו התסריטאים בלילה הקודם גשם, שהפך את אדמת המחנה לבוץ, וכך – לפי התסריט לפחות, מפני שבסרט עצמו לא נראה שום בוץ בסצינה הזאת – מתאפשרת הטעות. גם הילדים הגרמנים אמורים להתלכלך, תוך כדי משחקם במחבואים, ולכן אין הילדים הללו מבחינים בהבדל, וגם המשגיחה הגרמנייה שלהם לא, והיא רק גוערת בילד האסיר על שהוא "המלוכלך מכולם." 

כלומר: ההבדל היחיד בין ילד אסיר במחנה-ריכוז לבין ילדיהם של קציני אותו מחנה אמור להיות, שהילד האסיר קצת יותר מלוכלך. ההבדל העקרוני – הפיזי, הפסיכולוגי, הקיומי – בין הקורבן לבין בני מעמד רודפיו ומעניו מתבטל על-ידי כמה כתמי בוץ דמיוניים. 

למען האמת, גם בתמונה שמציג לנו הסרט, ההבדל אינו ניכר. הילד-האסיר אכן נראה נקי ומסודר בצורה מפתיעה, לא רק בסצינות הללו אלא לאורך כל הסרט. שערו מסורק, פניו נקיים, הוא אינו מתגרד מכינים, בגדיו אינם קרועים ובלויים, עיניו אינן שקועות בחוריהן.  

גם הדרך שבה הילד המורעב-כביכול אוכל את המזון שמוגש לו אינה שונה, כפי שמציג זאת הסרט, מדרך אכילתם של הילדים האחרים. אביו אמנם מתרה בו ש"לא יאכל מהר מדי", אבל נראה שהאזהרה מיותרת, והילד כלל אינו מתקשה לציית. ואכן, איש איננו מבחין בשום דבר מיוחד בהתנהגותו של ג'וזואה, כשם שאיש איננו מעלה שום תמיהה על נוכחותו. רק כשהוא אומר בטעות מילה אחת באיטלקית מתעורר החשד, וגם הוא מתפוגג במהרה ובלי הרבה קושי. 

ושוב: במשך כל רצף הסצינות הזה, המתרחש כביכול במחנה-ריכוז, איש אינו מבחין בהבדל בין ילד אסיר, שהורעב במשך שבועות ואולי חודשים, ובמשך כל אותה תקופה לא התרחץ ולא החליף בגד, ילד שמסתתר כל הזמן וחי באימה עמוקה (גם אם הוא חושב שזה חלק ממשחק כלשהו), לבין חבורת ילדיהם השְׂבֵעים, החופשיים, המיוחסים, של קציני המחנה הגרמנים.  

טעות מעין זו היתה בלתי-אפשרית בעליל במחנה-ריכוז שבמציאות, ולפיכך גם ברצף הסצינות הזה יש משום הכחשת ממשות השואה. שכן, אילו היתה אפשרות, ולו קלושה, שמישהו מתושביו של מחנה-ריכוז – בין אם אסיר ובין אם סוהר – יטעה ולא יבחין מייד, במבט חטוף וללא שמץ היסוס, בהבדל התהומי שבין ילד אסיר-קורבן לבין ילדיהם של סוהריו הגרמנים, כי אז משתמע מכך שההבדל בין מראם ומצבם של ילדי הסוהרים לאלו של ילדי האסירים (אם לא נרצחו עדיין) היה זניח, אם בכלל. דהיינו – מה שהתרחש במחנות-הריכוז הללו לא היה כל-כך נורא. 

וחשוב, גם בהקשר הזה, לחזור ולהזכיר שמדובר בסרט, ולכן אי-ההבחנה – הוויזואלית והפסיכולוגית – בין הילד הנרדף לבין ילדיהם של הרודפים והמדכאים, לא באה מצד המשגיחה הגרמנייה או הקצין הגרמני, ולא מצד המלצר הגרמני, ולא מצד בני הקצינים הגרמנים. אי-ההבחנה היא כולה של מי שיצר את הסרט. בניני, אם כן, הוא זה שאינו מבחין בין שני סוגי הילדים שהוא מפגיש כאן: אלה שסווגו כתת-אדם, וטופלו בהתאם – ואלה שחזקה עליהם שידעו, שהם והוריהם מסווגים כבני הגזע העליון, והכל מותר להם. יוצר הסרט הוא זה שאינו מבין ואף מטשטש את מהותה של השואה. 

האם אי-ההבחנה הזאת, אי-ההבנה הזאת, הטשטוש הזה, העוברים כחוט השני בסרט, הם מקריים וסתמיים, ובסך הכל יש כאן הצטברות מקרים אווילית וחסרת משמעות; או שמא יש כאן איזו חוקיות, היגיון ושיטה כלשהם – מודעים או לא-מודעים – המצטרפים יחד לידי אמירה שלמה ומשמעותית? 

שהנה, באופן מוזר למדי, ועם זאת חד-משמעי, מסתבר שיש דמיון בין הצורה שבה מציג הסרט – שנעשה על-ידי יוצר אירופי-נוצרי בסוף המאה העשרים – את השמדת היהודים באירופה, לבין הצורה שבה התקבלה השמדת היהודים בפועל, חמישים שנה קודם-לכן, על-ידי רובם הגדול של הנוצרים האירופים.  

בסרט, היהודים אינם נרצחים, לכל היותר הם נעלמים כך סתם ונמוגים להם; וכך, כידוע, היה נוח לרוב שכניהם הנוצרים של היהודים ברוב ארצות אירופה לראות (או ליתר דיוק, שלא לראות) וכך אף לתאר, לעצמם ולאחרים, את מה שקרה בימי השמדת היהודים עצמה: באמת שאין לנו מושג מה קרה, אמרו רבים מהם אחרי המלחמה, אבל פתאום, יום אחד, היהודים הלכו ולא חזרו; הם פשוט נעלמו להם.

עמודים 105 - 106

דקות ספורות לפני שהגרמנים בורחים והאמריקאים מגיעים, קרוב מאוד לסוף "החיים יפים", מוּצא גיבור הסרט להורג. דהיינו, רוברטו בניני (בעזרת התסריטאי-השותף שלו וינצ'נזו צ'ראמי) החליט שהגיבור שלו, גואידו, צריך למות, ודווקא בעיתוי הזה. 

מדוע החליט כך? מדוע בעצם לא איפשר בניני לגואידו שלו להינצל ממחנה-הריכוז ולהמשיך את חייו באושר אחרי המלחמה בחיק משפחתו האוהבת, כפי שאיפשר לאשתו של גואידו דורה ולבנם ג'וזואה? התשובה, לכאורה, היא שגואידו מקריב את חייו בניסיון להציל את חיי בנו. אלא שמה שקורה בפועל, בסרט עצמו, אינו תומך בתשובה זו. 

רצף הסצינות המוביל אל מותו של גואידו מתנהל כך: במחנה-הריכוז משתררת מהומה. גואידו קופץ ממיטתו לברר מה קורה. ברתולומיאו מסביר לגואידו, "המלחמה הסתיימה. הם [הגרמנים] בורחים." 

גואידו רואה שהגרמנים מעמיסים אסירים על משאיות, ושואל את ברתולומיאו, "לאן נוסעות המשאיות?" ועל כך משיב לו ברתולומיאו את התשובה הטעונה, "הן יוצאות מלאות וחוזרות ריקות. לאן אתה חושב שהן נוסעות?" גואידו אומר לברתולומיאו, "אנחנו חייבים להסתלק מפה." והוא אכן נוטל עימו את ג'וזואה ויוצא מהביתן, ומחביא את הילד בתוך ארונית-מתכת עזובה במגרש המחנה. אחר-כך הוא רץ לאגף הנשים במחנה, ואז חוזר משם למחבוא של בנו, לוקח ממנו שמיכה, ולפני שהוא עוזב את הילד שוב, הוא מתרה בו ש"גם אם אאחר מעט", הוא חייב להישאר במחבואו עד יעבור זעם – עד שכל הגרמנים יסתלקו ו"יהיה שקט מוחלט, ולא יהיה אף אחד מסביב". 

הוא אינו אומר לו, למשל, "חכה לי כאן, ובשום אופן אל תצא עד שאחזור אליך". מדבריו ברור אפוא, לצופים לפחות, שגואידו מכין את הילד לאפשרות שהוא, אביו, לא ישוב עוד. כלומר, נראה, שבניגוד לילד, הוא כבר הספיק לקרוא את התסריט, ויודע מה עומד לקרות עוד מעט.  

גואידו מתעטף בשמיכה כך שתדמה לשמלה, ורץ שוב לאגף הנשים. שם, בין המשאיות העמוסות באסירות והביתנים הריקים, הוא מחפש בתזזית את אשתו דורה, אך אינו מוצא אותה. אז מבחינים בו החיילים הגרמנים, תופסים אותו, ובסופו של דבר מוליכים אותו משם ומוציאים אותו להורג. 

לאחר-מכן נראים אחרוני הגרמנים עוזבים את המחנה וגם אחרוני האסירים יוצאים ממנו, ואז יוצא ג'וזואה ממחבואו ומולו מגיח הטנק האמריקאי המשחרר, בו הוא בטוח עכשיו שזכה במשחק שהמציא למענו אביו. 

מהשתלשלות האירועים הזאת אין דרך להסיק שהאב הקריב את חייו כדי להציל את בנו; אין שום קשר סיבתי או נסיבתי בין מות האב לבין הינצלות הבן. אולי הוא הציל את חיי בנו בכך שהסתיר אותו בארונית, אך אין שום קשר בין מעשיו לאחר-מכן לבין העובדה שהילד נותר בחיים. התסריט לא יצר מצב שבו האב היה חייב להקריב את חייו כדי להציל את בנו, והוא גם לא עושה כן. 

אין זה אפוא סיפור על אב שהקריב את חייו למען בנו; זה סיפור אחר. והשאלה נשארת: מדוע נטל בניני את חייו של גואידו, אם לא היה בכך שום צורך תסריטאי-עלילתי כדי להציל את הילד?

לקניית הספר בדיגיטילי בלבד באתר ע-ברית- ליחצו כאן > החיים יפים, אבל לא ליהודים. ע-ברית

אפשר גם לקנות ספר מודפס מהמלאי ברשותי בהודעת וואטסאפ ותשלום 117 ש"ח בביט בטלפון 0506800965 ומשלוח חוזר מיידי של הספר בדואר ישראל רשום 

עמודים 112 - 119 

ג'וזואה, בנם של גואידו ודורה, יכול היה להיחשב ליהודי (וליתר דיוק כ"יהודי-למחצה") על פי חוקי הגזע הנאציים, אך לא על פי כל אמת-מידה אחרת. הוא איננו יהודי על פי ההלכה היהודית, הקובעת שיהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה, או שנתגייר, ושני התנאים אינם מתקיימים בו. ג'וזואה גם איננו יהודי בעיני אביו; גואידו כאמור אינו מגדל את בנו כיהודי, ואף אינו אומר לבנו אף פעם, בשום מקום בסרט, שהוא יהודי. גם בעיני אמו, כמובן, ג'וזואה איננו יהודי, והיא אינה מגדלת אותו ככזה. וחשוב מכל, ג'וזואה עצמו אינו תופס את עצמו כיהודי, אף לא במרומז – לא לפני שהוא נלקח למחנה-הריכוז עם אביו, לא במהלך שהותו שם עם עוד אסירים האמורים להיות יהודים, וגם לא לאחר-מכן – לא מייד לאחר שחרורו ולא שנים אחר-כך, כשהוא מספר לנו, בבגרותו, את סיפור העלילה שלפנינו. 

כילד וכבוגר, לאורך כל הסרט, לפני השואה, במהלכה ולאחריה, ג'וזואה אינו חי ואינו תופס את עצמו כיהודי. 

הגרמנים שולחים אותו למחנה-ריכוז, ולפיכך נוטים הצופים להסיק שג'וזואה יהודי, אך כפי שראינו בפרק הקודם, אין לסברה זו אחיזה בסרט עצמו. בשום מקום לא נאמר שג'וזואה יהודי, או שזו הסיבה שהוא נכלא במחנה. אפילו לא ברור שהוא נכלא בגלל שאביו יהודי, או שהאסירים האחרים במחנה נכלאו בגלל יהדותם. אדרבא, לאיש מן האסירים, בדיוק כמו לג'וזואה עצמו, אין שום סממן יהודי, וגם הם, כמוהו, אינם מראים, לכל אורך הסרט, שום סימן לכך שהם תופסים את עצמם כיהודים.  

במציאות של התקופה הנאצית, הגרמנים שלחו בעיקר יהודים למחנות. בסרט, כפי שנוכחנו בפרקים הקודמים, העובדה ההיסטורית הזאת טושטשה מאוד, או שהיא איננה קיימת כלל. לפיכך ההיקש ההגיוני כביכול, שעל פיו, אם הילד נשלח על-ידי הגרמנים למחנה-ריכוז, הרי שהוא בהכרח יהודי – בטעות יסודו, והוא אינו נובע כלל מן המתרחש בפועל בסרט. 

אנו כצופים, ובמיוחד צופים ישראלים ויהודים, עושים כאן מה שמכונה במינוח הפסיכולוגי "השלמה קוגניטיבית": כיוון שידוע לנו שבמציאות, מי שנשלח למחנה-ריכוז היה יהודי, אנו מסיקים שג'וזואה הוא יהודי, אף שבסרט עצמו הדבר איננו נאמר כלל. 

במאמר מוסגר אעיר כאן שלפחות בשלושה תרגומים שראיתי – כתוביות הסרט בעברית, התסריט בעברית, והתסריט באנגלית – יצרו המתרגמים הטעיה – לא מכוונת, יש להניח – בכך שתרגמו באופן אוטומטי את שמו של ג'וזואה לשם התנ"כי המקורי, יהושע בעברית, ו-Joshua באנגלית; מה שעשוי לחזק עוד יותר אצל הצופים את הטעות, כאילו הילד יהודי. 

אבל הילד איננו יהודי ישראלי ששמו יהושע, ולא יהודי אנגלי או אמריקאי ששמו ג'ושוע. שם הילד הוא ג'וזואה, והוא ילד איטלקי, לא יהודי, שגם אמו שבסרט לא יהודייה, ורק אביו מוצג בעקיפין כ"יהודי". ובסוף הסרט, היחיד מבני המשפחה שהודבקה לו תווית של יהודי, מת. שני בני המשפחה האחרים ניצלים ממוות, שבים ומתאחדים בדרך פלא, וכך מתברר לנו, סוף סוף, מוסר ההשכל של הסרט. 

כלומר, מי שמגיע למסקנה ש"החיים יפים" איננו היהודי המת, אלא בני משפחתו הנוצרים שנותרו בחיים. הם אלו המגיעים בסוף ההרפתקה למוסר-ההשכל ש"החיים יפים". החיים אכן יפים, אבל לא ליהודים. הסרט מתאר את פגישתם ואיחודם מחדש של האם דורה והבן ג'וזואה כניצחון עצום ונפלא, כהפי-אנד אמיתי, שעובדת מותו של האב היהודי אינה פוגמת בו ולו כזית.   

הנה כך מסתיים הסרט: 

הטנק האמריקאי שעליו רכוב ג'וזואה נע על דרך עפר, שמשני צידיה צועדים אסירים משוחררים ממחנה-הריכוז במדיהם המפוספסים. לפתע מבחין ג'וזואה בדמות מוכרת. הוא צועק. ג'וזואה: אמא! הטנק עוצר. הילד קופץ ממנו ורץ במהירות, כשהוא ממשיך לצעוק. ג'וזואה: אמא! הילד ממשיך לרוץ ומטיל עצמו לזרועותיה של אמו הישובה על הדשא לצד הדרך. היא נופלת לאחור, ג'וזואה  עליה, מנשק אותה. דורה: ג'וזואה. השניים צוהלים ומתחבקים. ג'וזואה: ניצחנו! דורה: כן, ניצחנו! ג'וזואה: אלף נקודות! נכון שאפשר למות מצחוק? הגענו ראשונים! אנחנו חוזרים הביתה עם הטנק. ניצחנו! והאם מניפה את ילדה אל על. הילד צוחק, והיא צוחקת. והתמונה קופאת. סוף. 

לא רק שמותו של גואידו, הבעל והאב, אינו מעיב כהוא-זה על אושרם ושמחתם של אשתו ובנו האהובים; הם אפילו אינם מזכירים אותו, אף לא בחצי מילה, ברגע ניצחונם הגדול – כאילו לא נרצח אך לפני רגע, או אפילו, כאילו לא היה ולא נברא. פשוט נמחק. אולי הם לא יודעים בוודאות על מותו, אבל האם גם לא מתעניינת היכן הוא, והילד לא תוהה לאן הוא נעלם. האם והבן החוגגים מוחים את זכר אבי המשפחה. 

בחירתו של בניני לסיים את סרטו כך, שניות ספורות לאחר רצח גואידו בידי החייל הגרמני מאחורי הקיר, יוצרת אצל הצופה רצף חווייתי פרובלמטי מאוד, המוביל ישירות מתחושת הצער המתבקשת על מות גיבורו – הסימפטי – של הסרט, אל תחושת הגאולה השלמה של האם והבן, והשמחה הגדולה על הצלתם. והנה השניים הללו, כל-כך בסמיכות להוצאתו להורג של הבעל והאב, מתנהגים לא רק כאילו הם אדישים למותו – אלא אפילו כשמחים עליו; ויוצא שהמוות המחוק, המוסתר, חסר הטעם הזה הוא בעצם חלק בלתי-נפרד משמחת השחרור האדירה, כאילו הביא להם הקלה ופתר להם בעיה, לא פחות משעשו זאת הטנקים האמריקאים. 

בואו נדמה לרגע, שבסופו של אותו סרט דמיוני על רקע זוועות האפרטהייד, היה האב השחור נלקח למקום סתר ומומת שם, הרחק מעינינו, ומייד אחר-כך היו האם והבן הלבנים משתחררים מכלאם ומתאחדים, שמחים ומאושרים, מבלי להתעצב כלל על מותו, או אפילו להזכיר עוד את דבר קיומו; כאילו אמר לנו יוצר הסרט, "הכל בסדר, הבעיה סולקה ונפתרה, הכושי עשה את שלו, החיים יפים, אפשר לחזור לשיגרה." 

הרצף הרגשי-חווייתי של הסצינות האחרונות ב"החיים יפים" בנוי כך, שניתן בקלות לטעות ולהאמין כאילו מות האב הוא זה המאפשר את איחודם המחודש והשלם של האם והבן. ובמילים אחרות, כאילו העובדה שהיהודי לא יצא חי מן המחנה היא המאפשרת חיים מאושרים ושמחים לנוצרים אחרי השואה. 

נדמה שגם בניני עצמו חש איזו אי-נוחות לסיים את סרטו בצורה כזאת. אולי לכן שתל – ככל הנראה לאחר השלמת הסרט, כי בתסריט המקורי הדברים אינם מופיעים – לתוך הסצינה הזאת דברים הנאמרים בווייס-אובר (קריינות על רקע תמונה) מפי ג'וזואה המבוגר המשמש כדמות המספר את עלילת הסרט: "זה הסיפור שלי. זה הקורבן שאבי הקריב. זו המתנה שהוא נתן לי".

אבל דבריו השתולים המאוחרים של ג'וזואה הבוגר לא רק שאינם מרככים את ההצדקה המלאה של מות האב, העולה מסצינת הסיום של הסרט, אלא אף מחזקים אותה. כי הנה הבן המיותם, כביכול לאחר שבגר והחכים, מציג את חייו ומותו של אביו לא כאבידה וכטרגדיה, לא כפשע וכפצע שאיננו נרפא לעולם, אלא רק כ"קורבן שהקריב וכמתנה שנתן" האב עצמו, כדי שאשתו ובנו יוכלו להתאחד מחדש ולהמשיך לחיות. 

כלומר, תפקידו של היהודי בסיפור הזה הוא למות מרצונו, כדי לאפשר את ההפי-אנד. מותו איננו מתואר כאן כלל כרצח, שבו יש תמיד גם רוצח, כלומר נֵטל האשמה במלואו הוא על מישהו אחר, מסויים ומזוהה; אפילו לא כתאונה, כמקרה או כטעות, שבהם, עם כל הצער והכאב, אין את מי להאשים, פרט ליד הגורל העיוור; אלא – וכדאי שנשים לב היטב – כ"הקרבה" עצמית. וזו, מטבע הדברים, תלויה בעיקר בבחירתו החופשית ובהחלטתו של הקורבן. 

בזכות "ההקרבה" הנאצלת הזאת (הקרבה במרכאות, כי, כפי שראינו, לא היה לגואידו שום צורך עלילתי אמיתי למות למען הצלת חייהם של אשתו ובנו, שניצלו ממילא; התסריט הוא שהקריב אותו, ולצורך אחר לגמרי) חזרו האם והבן זה לזרועות זו – הפעם, בלי יהודי במשפחה. 

האיחוד המאושר הזה בסיום הסרט גם מסביר, רטרואקקטיבית, את פשר סצינת ההתפייסות של דורה ואמה ממש ערב פרוץ השואה.  

על פי נוסחת תת-הז'אנר – קומדיה רומנטית עממית-מעמדית – גם כאן, מתאהבים גבר ואשה בני מעמדות (ובמקרה הזה גם דתות או גזעים) שונים זה בזה, כשמשפחת בן או בת המעמד (והגזע) העליון מתנגדת בכל מאודה לעצם הרומן, ובוודאי לנישואים. ואולם בני-הזוג המאוהבים בכל-זאת מתחתנים, למרות התנגדות המשפחה (במקרה הזה – אמה של דורה) ולמורת-רוחה, ומקימים משפחה, דהיינו מביאים ילד לעולם. 

בסופו של דבר, בכל סרט בז'אנר הזה, כאמור, מבינים בני משפחת הכלה שחתנם הלא-רצוי (מזרחי, עני, שחור, יהודי, אסקימואי, ערבי, אינדיאני) הוא בכל-זאת איש טוב, בעל מסור, ואב נפלא; ולפיכך חוזרת בה המשפחה מהתנגדותה, משלימה עם הנישואים ועם בתם וחתנה, וגם עם משפחת המוצא "הנחותה" שלו, וכולם הופכים למשפחה אחת גדולה ומאושרת.  

אבל בסרט שלפנינו, החלק הזה, השני, של הנוסחה הקבועה איננו קורה כצפוי. הוא לא מספיק לקרות. כי ממש לפני הפיוס המלא, באה פתאום השואה ומקלקלת את החגיגה. שניות מספר לפני שאמה של דורה פוגשת ומשלימה – אחרי שש שנים של התכחשות ונתק – עם חתנה היהודי, לוקחים הגרמנים אותו ואת בנו למחנה-ריכוז. 

אבל כך זה רק לכאורה. כי יש בהחלט דרך אחרת לראות את ההשתלשלות הזאת: השואה כלל לא מקלקלת את החגיגה, היא דווקא פותרת את הבעיה. 

אמה הנוצרייה של דורה מתכחשת לבתה מאחר שזו התחתנה עם יהודי. שש שנים היא לא מדברת אתה, ואינה רואה כלל את נכדה. והנה לפתע פתאום, בלי סיבה, היא מודיעה על רצונה להשלים ולהתפייס. אלא שאז, ממש לפני הפגישה עם החתן היהודי, מתערב כוח עליון, מטעמו של הגזע העליון, ומוביל את חתנה ונכדה למחנה-ריכוז, וכך מונע ברגע האחרון את ההשלמה בלית-ברירה עם היהודי שהסתנן למשפחה. 

הפלא ופלא, ממש אותו כוח עליון, אותו דאוס-אקס-מאכינה, שפעל כדי למנוע את ההשלמה השגויה והכפויה באמצע הסרט, מתערב שוב לקראת הסוף והורג את היהודי, שלרגע היה נדמה שייצא חי גם מזה. והנה עכשיו, לאחר שנפטרה סופית מהיהודי שחדר לתוכה בעורמה, יכולה המשפחה להתפייס באמת. הבת והנכד יחזרו לחיק האם­-סבתא הנוצרייה – שכביכול רצתה להשלים איתם גם קודם, רק שהדבר, מה לעשות, לא נסתייע – והכל יחזור למקומו הטבעי והנכון. ואגב, 

אחד הסטודנטים בכיתה שבה לימדתי את הסרט הבין ופירש את השתלשלות העלילה כאילו הסבתא, אמה של דורה, היא שהלשינה לגרמנים שחתנה הוא יהודי וגרמה לשילוחו של גואידו למחנה-ריכוז, בלי ששיערה שגם נכדה יילקח לשם, ושגם בתה תלך לשם בעקבותיהם. "שהרי," תהה אותו סטודנט, "איך זה שהסבתא מגיעה פתאום לחנות הספרים מייד אחרי שלקחו משם את האבא, אם לא היתה לה ידיעה מוקדמת על כך – כלומר, שהיא היתה זו שהלשינה?" 

שאלה מצוינת. לדעתי, לא ניתן להסיק מתוך הסרט עצמו, בוודאי שלא באופן חד-משמעי, שכך אמנם קרה. מצד שני, הסרט גם אינו סותר את ההשערה הזאת או מוציא אותה מכלל אפשרות. 

בכל מקרה – חשוב לציין בנקודה זו שאמה של דורה, זו שתקבל ללא ספק בשמחה לזרועותיה החובקות את בתה ונכדה השבים מן המתים, לא השלימה בעצם מעולם עם חתנה היהודי, לא הכירה אותו או בו, לא לחצה את ידו ולא שוחחה איתו. השואה, מבחינתה, היא לא אסון. היא פתרון.  

ב"החיים יפים" שואת היהודים משמשת אפוא כפתרון הסופי לבעיה המרכזית שהסרט מעלה – התאהבותה של נוצרייה בת המעמד הגבוה ביהודי בן הגזע הבזוי. השואה פותרת את הבעיה בכך שהיא מסלקת את היהודי, והרי לנו הפי-אנד למהדרין. 

אלא – ושוב יש לומר זאת – שלא השואה היא שהרגה את גואידו. התסריטאי שיצר אותו, הוא גם זה שחיסל אותו. בכך הרג בניני, יחד עם צ'ראמי, שתי ציפורים, או ליתר דיוק, שני יהודים (גם הדוד אליזיאו מת, כמובן), במכה אחת. הוא גם פתר את "הבעיה" המרכזית של עלילת הסרט, וגם "הגשים" בדרך קולנועית-אמנותית את מה שביקשו הנאצים לבצע בפועל. שהרי בסיום הסרט הורג בניני את היהודי, רגע בטרם יצליח להינצל ממחנה-הריכוז הדמיוני שהקים, ומציל את שני הנוצרים, שהגיעו למחנה "בטעות". זהו אפוא, כמדומה, גזר-דינו של "החיים יפים": מי ש"מגיע לו" מת, ומי ש"מגיע לו" ממשיך לחיות. 

ואם סיפורה של המשפחה המסוימת הזאת הוא אכן משל, כפי שאומר לנו המספר בראשית הסרט, הנה דרך אחת להבין את הנמשל: מוטב לה לאירופה הנוצרית שייעלמו יהודיה, כמוהם כוויזיגותים או לכל היותר כעכבישים, ואז יוכלו כל השאר לחיות באין מפריע, בשקט ובשלווה, באושר ובעושר. 

אם נקבל את הפרשנות הזאת לסרט, הרי מה שעולה ומתפענח מ"החיים יפים" יכול להתפרש לא רק כסוג "אמנותי" של הכחשת מהות השואה, אלא אף יכול להתקבל כטיעון­ עומק  להצדקתה.

עמודים 125 - 129 

Giosue, שם נדיר ביותר, שכמעט אינו נהוג, הוא אם כן השם הקרוב ביותר באיטלקית ל-Gesu, שמו של ישו (אשר אינו נהוג כלל בחיי יום יום, כשם פרטי, מחמת קדושתו היתרה); Guido, שם מכובד ונפוץ לגבר, ונטול כל קונוטציות שליליות, הוא השם הקרוב ביותר הקיים בשפה האיטלקית לשמו של יהודה איש­-קריות, מלבד Giuda המקורי (שגם הוא איננו בשימוש כלל, מחמת מיאוס). 

המיתוס הכמו-נוצרי הפועל ב"החיים יפים", על שני חלקיו, הוא אפוא, על פי מדרש השמות הזה, מיזוג של שני סיפורי רדיפת ישוע המופיעים בברית החדשה – סיפור רדיפתו כילד על-ידי המלך הורדוס והצלתו על-ידי "אביו" (כלומר בן­-זוגה הארצי של אמו), וסיפור רדיפתו כמבוגר, הסגרתו על-ידי יהודה איש­-קריות, וצליבתו על-ידי הרומאים – החוברים כאן לנראטיב מיתולוגי-תיאולוגי אחד. יחד עם שני הסיפורים, חוברות גם שתי דמויות היהודי הארכיטיפיות – יוסף, היהודי הטוב המציל את המשיח, ויהודה איש-קריות, היהודי הרע, הבוגד במשיח ומסגיר אותו למותו – והופכות לדמות של יהודי אחד, הלוא הוא גואידו. 

אלא שהפעם, בגלגולו החדש של סיפור ישו ב"החיים יפים", יהודה-גואידו לא רק שאינו בוגד בישו-ג'וזואה ואינו גורם למותו, אלא הוא זה המציל את ישו; בזכותו הוא יוצא בריא ושלם מגיא ההריגה. 

לכאורה מציל גואידו את ג'וזואה כיוון שהוא אביו. אך למעשה – לא רק לפי פירוש שמו, אלא על פי עלילת הסרט – פועל גואידו במחנה-הריכוז, ובוודאי בשלבים האחרונים של "החיים יפים", בתוך מסגרת המיתוס הנוצרי, בתוקף תפקידו  כיהודה איש-קריות, העובר בסרט היפוך ותיקון רדיקלי. 

שהנה, בסיומו מוביל "החיים יפים" לשלושה מעמדים, המקבילים במידה מפתיעה לשלושת המעמדים האחרונים בחיי ישו הנוצרי – הסעודה האחרונה, הסגרתו של ישו, וצליבתו – אלא שסופם אחר. לקראת סיום הסרט "מוזמן" לפתע ישו-ג'וזואה לארוחה – "הסעודה האחרונה" שלו. גם ג'וזואה – כמו ישו לפניו – מסב לארוחתו בחברת תריסר סועדים (זה בדיוק המספר רב המשמעות – dozzina באיטלקית – הנקוב במפורש בתסריט המקורי שכתבו בניני וצ'ראמי; כלומר, הוא איננו מקרי). בברית החדשה אלו הם שנים-עשר שליחיו. ב"החיים יפים" אלו הם תריסר ילדים וילדות גרמנים, שאינם יודעים ואינם מבחינים שג'וזואה הוא המשיח, היהודי, שאותו הם בעצם אמורים להרוג ולהשמיד. 

מייד לאחר הסעודה האחרונה המקורית – זה היה, על פי המסורת, סדר פסח שקיים ישוע איש נצרת עם תריסר שליחיו – קם יהודה איש-קריות, מספרת לנו הברית החדשה, והסגיר את ישו לרשויות, שצלבו והרגו אותו (שעל כן נקרא המעמד הזה "הסעודה האחרונה"). ואילו כאן, בסרט, מתהפכים היוצרות – מישהו אחר, מלצר גרמני, הוא המלשין על ישו-ג'וזואה לפני הרשויות, ואילו גואידו-יהודה הוא דווקא זה המציל אותו מהסגרה וממוות, ומאפשר לו להימלט לחיים חדשים. 

כלומר – בסרט הזה מתקיים משהו שניתן לדמות אותו להופעתו המחודשת של ישו עלי-אדמות, שבה מקבל יהודה איש-קריות מידי האלוהים – כלומר מיוצרו, רוברטו בניני – הזדמנות לכפר על החטא העתיק שהוא נושא על מצפונו, הלוא הוא עוונו הישן-נושן של הסגרת ישו להורגיו, ולכפר בגדול: על-ידי הצלת ישו והחייאתו. 

והפירוש הזה גם מבהיר את סופו של הסרט. לאחר שהציל את חיי ישו-ג'וזואה, מקריב גואידו-יהודה את חייו שלו. כפי שאומר במפורש ג'וזואה המבוגר, המביט לאחור על כל ההתרחשויות הללו: "זה הקורבן שאבי הקריב. זו המתנה שהוא נתן לי". 

את תפקידו של היהודי גואידו בסרט ניתן אפוא לראות ככפרת העוול שעוללו אבותיו, ויהודה איש-קריות בראשם, לישו מייסד הנצרות. והכפרה שהיהודי מכפר כאן היא כפולה ומכופלת – הוא גם מציל הפעם, להבדיל מאז, את חיי ישו, וגם מוסר הפעם, להבדיל מאז, את חייו שלו תחתיו.  

ואם הסיפור הזה על היהודי גואידו, כגלגול חדש של יהודה איש-קריות, המציל את חיי הילד הנוצרי ג'וזואה, כדמותו הקמה לתחייה של ישו, ומוסר את נפשו בתמורה, הוא אכן משל – כי אז הנמשל יכול להיות הסבר דתי, תיאולוגי, לשואת יהודי אירופה. על פי הפיענוח הזה של הסרט, היהודים באו על עונשם במאה העשרים על שאבות אבותיהם דחו בזמנם את בשורת ישו והביאו למותו; ויותר מכך, על פי "החיים יפים", השואה יכולה להתפרש כהזדמנות שניתנה בימינו ליהודים לכפרת עוונם ההוא. 

על פי האמונה הנוצרית, לא זו בלבד שהיהודים רצחו את המשיח שקם מקרבם, הם גם נטלו על עצמם את האשמה על כך. ולא רק על עצמם, אלא גם על כל היהודים שהיו עתידים להיוולד מאז ועד עולם. כמסופר בברית החדשה (מתי כז, 26–15): 

"בחג היה הנציב נוהג לשחרר לעם אסיר אחד על-פי בחירתם. אותה עת היה להם אסיר מפורסם, ישוע בר-אבא שמו. לכן כאשר נקהלו שאל אותם פילטוס: 'את מי אתם רוצים שאשחרר לכם, את ישוע בר-אבא או את ישוע המכונה משיח?'. כי ידע שמקנאה מסרו אותו... ואולם ראשי הכוהנים והזקנים שכנעו את המון העם לבקש את בר-אבא ולהכחיד את ישוע. פנה אליהם הנציב ושאל: 'את מי משניהם תרצו שאשחרר לכם?'. אמרו: 'את בר-אבא'. שאל אותם פילטוס: 'אם כן, מה אעשה לישוע המכונה משיח?'. אמרו כולם: 'שייצלב!'. שאל: 'אבל מה רעה עשה?', אך הם צעקו ביתר-שאת: 'שייצלב!'. כשראה פילטוס כי אינו מועיל דבר ומה גם שמתרגשת מהומה, לקח מים ורחץ את ידיו לפני ההמון באומרו: נקי אנוכי מדמו של זה. זהו עניינכם!'. ענו ואמרו כל העם: 'עלינו ועל בנינו'. אז שחרר להם את בר­ אבא, ואת  ישוע הלקה ומסר לצליבה." 

על פי המיתוס המכונן של הנצרות, אשמים אפוא כל היהודים לדורותיהם במות ישו; דם המשיח מכתים את ידיהם וצרוב כאות קין על מצחם לעדי-עד. וכפי שהדבר מוצג בברית החדשה, טקסט היסוד של הדת הנוצרית, הם עצמם היו אלה שנטלו על עצמם את האשמה הקולקטיבית הנצחית הזאת – "עלינו ועל בנינו." 

והנה, כעבור כמעט אלפיים שנה – כך נראה שמציג זאת הסרט – מכפרים יהודי אירופה, בני בניהם של היהודים ההם, על פשעם הנורא של אבות-אבותיהם; מיליונים מהם מוסרים את נפשם בתמורה. 

השמדה המונית? רצח עם? לא ולא. מה שקרה, אם קרה, בשואה, היה משהו אחר לגמרי. 

לכאורה יש סתירה בין הכחשת פשע לבין הצדקתו, אך פסיכולוגית הדברים פעמים רבות הולכים יחד ומשלימים זה את זה. לא אחת אנחנו שומעים, למשל, על פושע שרצח את אשתו, ומצהיר משהו בנוסח "קודם כל בכלל לא רצחתי אותה; וחוץ מזה זה הגיע לה, כי היא בגדה בי". כזו היא גם השתלשלות הטיעון העולה לכאורה מהסרט הזה. אלף, היהודים בכלל לא הושמדו; בית, זה הגיע להם. 

הסרט יכול להתפענח כמצדיק את השואה משום שהוא מספק לה מעין הסבר דתי, כלומר, הופך את המאורע ההיסטורי להכרחי ובלתי-נמנע בסדר הדברים האלוהי, הקוסמי. השואה יכולה, על פי פרשנות זו של "החיים יפים", להיות פשוט עונשם האלוהי של היהודים על רצח ישו, ובה בעת גם כפרתם. 

ונזכיר שוב שהסרט, לדברי יוצרו, הוא "משל". ובמשל הזה אומר ישו-גו'זואה, שיצא חי ממחנה-הריכוז – דהיינו, קם לתחייה מן המתים – שרציחתו של היהודי במחנה, זה עתה, היא "הקורבן שאבי הקריב, המתנה שהוא נתן לי". 

הנמשל, אם כן, ברור על שני חלקיו: זהות הקורבן, ומהות המתנה. הנמשל אומר, קודם כל, שרצח היהודים לא היה אלא "קורבן" שהקריבו היהודים עצמם, מרצונם. וקורבן, כידוע, נהוג להעלות לאלוהים. כלומר, מיליוני היהודים שנטבחו בשואה היו הקורבן שהעלו הם עצמם לאלוהים – כעונש וככפרה על כך שדחו ומסרו לצליבה את בנו, ישו המשיח. שואת יהודי אירופה, על פי "החיים יפים", יכולה להתפרש כהגשמת נבואה ומימוש העונש על אשמת מותו של ישו, שנטלו אבות אבותיהם של אותם יהודים אלפיים שנה קודם-לכן, על עצמם ועל בניהם לדורי-דורות. זה בעניין הקורבן. 

ובעניין המתנה: חלקו השני של הנמשל אומר שעונשם וכפרתם של היהודים, כלומר רציחתם, הם בגדר מתנה גדולה שהעניקו יהודי אירופה לתושביה הנוצרים. שכן עכשיו, לאחר השואה, אירופה יכולה להתאחד מחדש – כפי שקרה למשפחה שבסרט, כלומר במשל – כמשפחה נוצרית שלמה וטהורה מיהודים; אולי אף לחדש את בריתה עם ישו משיחה ולחזק את אמונתה, בעקבות כל הנסים והנפלאות הללו שנעשו לה. 

זוהי, אם נלך עד הסוף בפיענוח המשל, בשורתו של הסרט לנוצרים בני התרבות האירופית-מערבית. 

ובאשר ליהודים, אלו מביניהם שנותרו עדיין בחיים, מוצע להם עכשיו בנדיבות רבה לאזן ולסיים את החשבון. אתם רצחתם לנו את המשיח; כעונש רצחנו אנחנו – או ליתר דיוק, הקרבתם אתם – כך וכך מיליונים מביניכם. סוף סוף התאזן חשבון הדמים בין הנוצרים ליהודים. 

בניני הורג בסרט את היהודי שלו וסולח לו על כך, ואף מודה לו על "קורבנו". האם הוא עושה זאת בשמה של אירופה הנוצרית שקמה על יהודיה להשמידם, ועכשיו – חמישים שנה ויותר לאחר מעשה – מוכנה סוף-סוף לסלוח להם על כך?   

לקניית הספר בדיגיטילי בלבד באתר ע-ברית- ליחצו כאן > החיים יפים, אבל לא ליהודים. ע-ברית

אפשר גם לקנות ספר מודפס מהמלאי ברשותי בהודעת וואטסאפ ותשלום 117 ש"ח בביט בטלפון 0506800965 ומשלוח חוזר מיידי של הספר בדואר ישראל רשום