עבר שחור, עתיד ורוד. על הספר. וקטעים מתוכו


החזון ההומוסקסואלי של גל אוחובסקי ואיתן פוקס בסרטם "ללכת על המים"          

״סרטים הפותחים במוות, בדרך כלל סופם מוות. אבל מה משמעותו של המוות המסוים הזה הפותח את הסרט "ללכת על המים", שבו גבר הורג גבר על ידי החדרת רעל לישבנו באמצעות מזרק, באופן המדמה יחסים הומוסקסואלים? ״האם בעיני יוצרי הסרט הומוסקסואליות הינה חטא כה חמור, הראוי לעונש מוות - אם לא מוות ממשי, אזי לפחות מטאפורי, בקולנוע? או שמא לוקים היוצרים בהומופוביה, שביטויה שנאת מוות לכל הומו, בוודאי זה הפיקטיבי־קולנועי? ״הייתכן שיוצרי "ללכת על המים", התסריטאי גל אוחובסקי והבמאי איתן פוקס, הומואים מוצהרים וגלויים, נגועים בהומופוביה עצמית?״ בשאלות אלה פותח הספר "עבר שחור, עתיד ורוד" דיון מרתק ומפתיע בתכנים הגלויים ובמסרים הסמויים של הסרט ללכת על המים. סיפורו הכמו-ניסי של הסרט, שבו הופך סוכן מוסד, גבר־גבר סטרייט ישראלי (ליאור אשכנזי), תחת הדרכתו של הומוסקסואל גרמני טוב ומיטיב דמוי־ישו, נכדו של רוצח נאצי, מרוצח מקצועי אטום־רגש לשוחר־שלום מזיל־דמעות, זוכה כאן לניתוח מעמיק, מעורר־מחשבה ומשעשע. שלב אחר שלב, סצינה אחר סצינה, חושף המחבר את כשלי הסרט כיצירה קולנועית ואת השקפת העולם הבעייתית, בלשון המעטה, העומדת בבסיסו.

לקניית הספר רק בדיגיטלי – באתר ע-ברית - ליחצו כאן >  עבר שחור, עתיד ורוד. ע-ברית

אפשר גם לקנות ספר מודפס מהמלאי ברשותי בהודעת וואטסאפ ותשלום 117 ש"ח בביט בטלפון 0506800965 ומשלוח חוזר מיידי של הספר בדואר ישראל רשום 

מאיר שניצר. מעריב. פעם ראשונה שסרט מתוצרת הארץ מושכב על שולחן ניתוחים כשאזמל סקרני בוחש במעיו

מלחמה. מבחינות רבות משול עתה קובי ניב לאותו מרטיר הרץ לפני המחנה, נשכב בעבורו על גדר התיל וחוטף בשביל כולם את היריות מהמוצב המבוצר שממול. השבוע הגיע לחנויות "עבר שחור, עתיד ורוד" - ספר חדש של ניב שעטיפתו הוורודה וכותרת המשנה שלו - "החזון ההומוסקסואלי של גל אוחובסקי ואיתן פוקס" אינן מותירות ספק לגבי בחירתו המוקפדת של היריב שעליו מתבייתת כוונת רובה הצלפים של המחבר.

לא, אין מדובר פה בהתקפה שלוחת רסן כנגד ההעדפה ההומוסקסואלית מהסוג שכבר כמעט קבר פעם את הקריירה של מאיר אריאל המנוח. הפעם זהו ספר פולמוסי שמתמקד בניתוח מדוקדק, סצנה אחר סצנה ודקה אחר דקה של "ללכת על המים", סרטם המשותף של הבמאי פוקס והתסריטאי אוחובסקי שהופק לפני כשש, שבע שנים. מותר לנחש שהאש לא תישאר לזמן רב נחלתו של המחנה האחד וכי הצד המותקף יידע אף יידע להשיב בחזית תוקפנית משלו אל מקורות הירי של ניב. 

ניב אינו נוטה פה לאנליזות על אודות אופני העמדת המצלמה, בחירת זוויות הצילום או ביצוע עבודות העריכה והגימור לסרט האלגנטי הזה, כי אם מסתער בשאון רב על האידאולוגיה שניצבה איתן מאחורי העשייה, על המנועים הדתיים שבה וכמובן על הרעיון הבסיסי שמוביל לדעתו את היצירה כולה - שימת דגש על המוטיב הגורס שמוטב ההומו על פני ההטרו. 

נפח הספר, 200 עמודים המוקדשים כולם לצלילה אל עומקו של סרט אחד בלבד, הוא אירוע נדיר במו"לות המקומית. ניב כבר עשה בעבר דבר דומה כשהקדיש ספר שלם לניתוח מבריק ל"החיים יפים", סרטו נוטף האוסקרים של רוברטו בניני האיטלקי. אך זו הפעם הראשונה שסרט מתוצרת הארץ מושכב על שולחן הניתוחים כשאזמל סקרני, עוין יש להודות, בוחש במעיו. 

מהסצנה הפותחת את הסרט - שבה מחסל ליאור אשכנזי, כשהוא בתפקיד סוכן מוסד, פעיל פלסטיני ועושה זאת בטורקיה לעיניו של ילד קטן בנו של הנרצח - ועד הסצנה החותמת את הסרט שבה אוחז אותו אשכנזי, הפעם בכסות אזרחית מלאה, בבנו שזה עתה נולד, דורך ניב על כל התפניות העלילתיות והדרמטיות בסרט. כל זאת כדי לשרטט את המסלול שמוליך את הישראלי מרצח אב אל אימוץ עצמי של התואר הזה. 

תהליך הפירוק הזה לוקח בחשבון סכמות של אגדות ילדים, מיתוסים נוצריים, מניפולציות של פוליטיקה ג'נדרית וקווירית ובעיקר מתעכב המחבר על העוינות המפורשת של יוצרי הסרט אל האישה באשר היא ואל אותו סוג גברים שעדיין, אללי, מכחישים את ההומוסקסואליות הטבועה בהם. מטרת הסרט על פי פרשנותו של ניב היא חתירה מתמדת להשלטתה של הומוקרטיה - שלטון ההומואים - על התרבות ועל ייצוגיה השונים, והמקפצה הטבעית לכך היא הנצרות. 

ו"ללכת על המים", יודע כל צופה בסרט, עושה שימושים מושכלים בהקשר הנוצרי הקדום. החל מהטבילה במי הירדן, דרך ההליכה של המושיע על מימי הכנרת ועד לאקט החסד הפייטה המזוהה כל כך עם מעשה הצליבה. החתירה אל ההתממשות הזאת, נכתב בספר, עוברת בסרטם של פוקס ואוחובסקי דרך בריחה מפורשת מנשים המזהמות את הסביבה ובאמצעות הימלטות מהטרוסקסואלים זורעי רצח, ומגיעה עד להתכנסות בתוך העונג הוורוד. 

נכון הוא שגם בסרטים אחרים שאוחובסקי ופוקס קשורים אליהם ("יוסי וג'אגר" או "הבועה") ניכרת חתירה לפתרון עלילתי דומה שמשלב מוות הכרחי (מהבחינה הדרמטית אם לא האידאולוגית) בגאולה רוחנית ובאוטופיה שמימית. אלא שסרטים אלה מקבלים פה אזכור קצרצר בלבד. מ"פלורנטין", סדרת הטלוויזיה של בני הזוג פוקס/אוחובסקי מתעלם הספר לחלוטין. במילים אחרות: "עבר שחור, עתיד ורוד" אינו מתהדר בניסוח תאוריית קונספירציה אנטי קווירית. הוא באמת שואף לחפור את עלילת "ללכת על המים" ומאפייניה. 

מכנה משותף אחד לאקדח החרישי הפולט כדור מוות שמחסל את הפלסטיני בסצנה הפותחת ולמזרק הקטלני שננעץ בגופו של נאצי גוסס בסצנות הסיום של "ללכת על המים"; שניהם מעוצבים כפאלוס זכרי ממית, אך כזה שאינו מותיר אחריו שום סימני דם. כמו אקט הלידה המקודש של ישו, מוסיף ניב, שלא היה כרוך במגע מיני ובהזלפת זרע. 

כל תחנות הדרך הדרמטיות שאוחובסקי ופוקס זורעים לאורך סרטם - החל מהמאבק המוזיקלי בין השירים "הגבריים" של ברוס ספרינגטין וטום ווייטס לבין לקט הדיוות הנותנות קולן בשירי האירוויזיון ועד הקרב החד משמעי בין ריקודי העם העבריים ובין מוזיקת מועדוני הגייז - מטופלות בידיו של ניב כמו היו חיילים שנשלחו על ידי התסריטאי אוחובסקי והבמאי פוקס למלחמה בין המינים המתחוללת על גב ההיסטוריה הכריסטיאנו יהודית. בין אם היא כרוכה בנאציזם ובשרידיו העכשוויים בברלין ובין אם היא מהללת את מסר הקדושה הנוצרית כפי שנאמר בשירם של היינה ומנדלסון - "אט זורמת בנפשי מנגינת הטוהר" החותם את "ללכת על המים".   

דן לחמן. אימגו. 3.3.12 קטעים נבחרים.   

ספר מעניין וחשוב. ניב מגלה ידע עמוק בהווי ובהוויה ההומואית והתזה שלו חשובה ומרתקת - פוקס ואוחובסקי נגועים בהומופוביה עצמית

את התזה החשובה שלו שוטח ניב כבר בהתחלה ומכאן והלאה ילך ויעמיק להצדיק את טענתו. פוקס ואוחובסקי נגועים בהומופוביה עצמית לדעתו של ניב. ללכת על המים מתחיל בסצנה בה נרצח מחבל בהזרקת רעל לישבנו. קשה שלא להיזכר בניסיון ממשי, שם נדקר המחבל בגרונו. אין שום סיבה להשתמש בסרט במזרק ככלי נשק. לא כפי שהרצח מוצג. כלי רצח נחשבו תמיד לסמלים פאליים, ואין כמו מזרק להיות סמל פאלי מדויק. כזה המרוקן את נוזליו לתוך הגוף שחדר אליו. המזרק נכנס להכרה הציבורית גם ככלי המביא צרות צרורות. שימוש בסמים, הדבקות במחלות ובעיקר איידס כמובן. וכדי להעצים את הכוונה, המזרק מוחדר לישבנו של הגבר. דימוי משלים למיניות הומוסקסואלית. ללכת על המים הוא מושג נוצרי. ישו חצה את הכינרת בהליכה על המים. האם הומוסקסואליות היא חטא נושא מוות? ביהדות ובנצרות כן. וניב שואל, האם שני היוצרים רואים בהומוסקסואליות חטא בלתי נסלח וחשים שנאת מוות לכל הומו, המבטאת הומופוביה עצמית. האם אמרו בלא מודע שיחסים הומוסקסואליים סופם מוות. הפתיחה הרצחנית הפאלו–אנאלית של הסרט מנבאת לא רק את סופו, כי כידוע אקדח המופיע בתמונה הראשונה יורה באחרונה. נראה שהסצנה באה להגיד שאין קיום ליחסים הומוסקסואליים, כי סופם מוות. כשמסתכלים על סרטיהם האחרים די ברור שהסרט לא יכול להסתיים בהפיאנד הומוסקסואלי. באופן מפתיע, הם, היוצרים שמקיימים זוגיות ארוכה אומרים אין אפשרות לקיים אהבת גברים. לא ביוסי וג'אגר. לא בבועה. עד שנות השבעים הרגו דמויות של הומוסקסואלים כשהופיעו בסרטים הוליוודיים. מסתבר שיוצרים ישראלים העומדים לכאורה בראש מאבק חברתי של הקהילה לא יכולים להשתחרר מהרג גיבורי הסרטים שלהם. עובדה המאשרת את התזה של קובי ניב. לדעתם של אוחובסקי פוקס לא תיתכן אהבת גברים, הם משלמים במוות. אכן הומופוביה עצמית עמוקה. ניב מגלה ידע עמוק בהווי וההוויה ההומואית. הוא מנתח עמדות חברתיות הנוגעות לתפיסת ההומוסקסואליות בציבור, וגם בשאלות התפיסה של הומוסקסואלים את החברה. [ . . . ] התזה של ניב חשובה, מרתקת ומגלה כמה רבדים של אישיותם של היוצרים כפי שהיא באה לידי ביטוי בסרט. הוא הופך כל אבן כדי לגלות את הגלוי והנסתר בסרט. וזה מקומו של המבקר לעומק. לגלות את המקומות בהם החליק היוצר למקומות שלא חשב עליהם דיו ומה הם אומרים עליו. [ . . .] אני יכול לשאול את עצמי איך לא ראיתי את כל זה בסרט. או כמה עמוק היה צריך לחפור ניב כדי לראות כל צל כל קו דק ככל שיהיה. אני לא ראיתי בסרט משהו ששווה לנתח לעומק. טוב שסטרייט אחד, גם אם למיטב זכרוני השמיע כמה הערות הומופוביות בעצמו פה ושם, טורח לכתוב כזה ספר מעניין וחשוב לספריה הענייה שלנו. אם יש שם איזו התחשבנות אישית, לא הצלחתי לגלות. הניתוח משכנע. תמיד יכולה להישאל השאלה למה דווקא הוא. מצד שני הוא עשה עבודת מחקר עומק מעמיקה.

לקניית הספר רק בדיגיטלי – באתר ע-ברית - ליחצו כאן >  עבר שחור, עתיד ורוד. ע-ברית

אפשר גם לקנות ספר מודפס מהמלאי ברשותי בהודעת וואטסאפ ותשלום 117 ש"ח בביט בטלפון 0506800965 ומשלוח חוזר מיידי של הספר בדואר ישראל רשום 

ראיון  איתי ב'הארץ ספרים'. נועה לימונה

"ללכת על המים", סרטם של איתן פוקס וגל אוחובסקי מ-2004, הוא אחד מסיפורי ההצלחה הבולטים של הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות. הסרט פתח את פסטיבל ברלין, וזכה שם לביקורות אוהדות, השתתף בפסטיבלי קולנוע בינלאומיים רבים ונחשב לסרט הישראלי הרווחי ביותר עד כה. הוא עוסק בנושאים טעונים כמו ציונות, שואה והומוסקסואליות על ידי תיאור היחסים המתפתחים בין סוכן מוסד מאצ'ואיסט, בן לניצולי שואה, ובין צעיר גרמני הומוסקסואל, שסבו היה נאצי. בספרו "עבר שחור, עתיד ורוד" טוען התסריטאי קובי ניב שמאחורי חזותו הליברלית של הסרט, יש תסריט שרווי בדעות קדומות וחוטא בהומופוביה. 

מה הניע אותך לכתוב ספר שלם על סרט אחד, ודווקא על "ללכת על המים"? 

יצירות קולנועיות הן יצירות אמנות משפיעות, שלא רק ראויות אלא ממש נדרשות לדיון ולניתוח. כמו 'החיים יפים', שגם עליו כתבתי ספר שלם, גם על 'ללכת על המים' מעניין להתעכב, כי אין תוכו כברו והוא מתחזה למה שהוא אינו. לכך נוסף העניין בניתוח מלאכת סיפורו וחשיפת רבדיו הסמויים כמפתח להבנתם של סרטי קולנוע בכלל. הבונוס הוא שב'ללכת על המים' עולות שאלות, חשובות ומסעירות בעיני, על המבנה המשפחתי והזהות התרבותית של החברה שלנו על ציר המגדר. 

למה לדעתך "ללכת על המים" הוא סרט הומופובי? 

הן בסרט הזה והן בסרטים האחרים של אוחובסקי ופוקס שגיבוריהם הומואים, הם לעולם אינם מאפשרים לגיבוריהם לממש את אהבתם בסוף הסרטים. ב'יוסי וג'אגר' וב'הבועה' הם אף הורגים את הגיבורים הגברים, אם כעונש על הומואיותם ואם כדרך למנוע את מימוש אהבתם. בכך, לדעתי, מפנימים ומציגים אוחובסקי ופוקס את הדעות הקדומות ההומופוביות העמוקות ביותר: שהומוסקסואליות אינה צריכה להתקיים, ושהיא נושאת עמה רק מוות. 

אילו עוד סטריאוטיפים מוצגים בסרט לדעתך? 

יותר מסטריאוטיפים, אלו הן דעות קדומות מכלילניות. במישור הגלוי, הסרט מציג את הסטרייטים כנכים רגשית רצחניים, אטומים וסגורים, ועוד מרעין בישין; ואילו את ההומואים הוא מציג כפתוחים, רגשיים ורגישים, יפי נפש אוהבי אדם ורודפי שלום. 

מצד אחד, אתה טוען שהסרט מבטא הומופוביה ומצד שני, מצביע על כך שייצוג ההומואים בו חיובי לחלוטין. אין כאן סתירה? 

בסרט, כמו בכל יצירת אמנות וכמו בכל דבר אנושי, יש לפחות שני מישורי פעולה ומשמעות: הגלוי - המודע; והסמוי - הלא מודע. הספר עוסק בניתוח, פיענוח ובהעלאה למישור המודע והגלוי של המשמעויות והמסרים הלא-מודעים הנמצאים בסרט. במישור הסמוי, הוא מציג את ההומואים כבני אדם שכל מה שמעניין אותם ביחסים זה מין ותו לא, ושאינם מסוגלים לקיים מערכות יחסים מתמשכות, מעבר לסטוצים של לילה או מקסימום של כמה שבועות. 

אתה מזהה בסרט עמדה שלפיה זיכרון השואה הוא "משהו שהישראלי צריך להתגבר עליו" כדי לכונן יחסי שלום עם הסביבה. מה מרגיז אותך ברעיון הזה? 

הרעיון בסרט הוא שצריך לשכוח 'קצת' את השואה, כי זיכרון השואה עצמו, ולאו דווקא אופן השימוש בו, מונע מאתנו לעשות שלום עם הפלסטינים. זו תפישה הרסנית. שני הצדדים צריכים לבוא למשא ומתן באופן שלם ומלא, על כל תקוותיהם, זיכרונותיהם וחרדותיהם. וכשם שאני, באופן אישי, לא דורש מהפלסטינים לשכוח את הנכבה שלהם בבואם לדון אתנו, כך אינני דורש מאתנו לשכוח את השואה שלנו בבואנו לדון אתם. אם הסכם השלום ייחתם מעל קופסה סגורה של הכחשות והדחקות, סופם של אלה להתפרץ ולקום על כל הסכם, לפוצצו ולכלותו.  


קטעים מתוך הספר עצמו

עמודים 11 – 14

פאלוס קטלני

הסרט מתחיל ברצח. התחלה מצוינת, מבטיחה ומסקרנת, לכל סיפור עלילה. באיסטנבול שבטורקיה, סוכן מוסד ישראלי מחסל מחבל פלסטיני. 

ארבעה פרטים, לאו דווקא הכרחיים מן הבחינה העלילתית, בולטים מיד לעין ברצף הפתיחה הזה ומעוררים תהייה לגבי מקומם בסיפור ובסרט: 

הפרט הראשון הוא כלי הרצח. יוצרי הסרט, התסריטאי גל אוחובסקי והבמאי איתן פוקס, בחרו להראות אותו מתבצע באמצעות מזרק. לכאורה, בחירה לגיטימית. שירותים חשאיים נוהגים להמציא פטנטים שונים ומשונים לביצוע מטרותיהם, כך שבמובן זה אין השימוש במזרק ככלי רצח יוצא דופן במיוחד. במציאות של המלחמות החשאיות הבינלאומיות והמזרח תיכוניות, כבר קרו דברים כאלה, וגם מרחיקי לכת מהם. ואולם השליחות החשאית שמדובר בה אינה מתבצעת במציאות, אלא בסרט; כלומר - הבחירה בכלי הנשק הספציפי אינה נובעת מצרכים מבצעיים כלשהם המתחייבים בסיטואציה המבוימת לעינינו, כי אם מהיבטים קולנועיים. 

כלי נשק בכללם, מאז ומעולם, במציאות ובאמנות, מהחרב והרומח ועד התותח והטיל, הם מסמנים של גבריות, שלוחות מעצימות של הפאלוס. אבל דומה שמשלל כלי הנשק הרצחניים עלי אדמות, דווקא המזרק הוא הפאלי מכולם. שהרי לא רק שצורתו, כצורת רובם של כלי הנשק האחרים, מזכירה איבר מין גברי; אלא שאופן פעולתו הספציפי - חדירה לגוף והתזת נוזל בתוכו - דומה להפליא לפעולתו החודרת והמתיזה של הפאלוס. 

הרצח הפותח את ללכת על המים מתבצע אפוא, באופן סימבולי ברור, על ידי איבר מין גברי - רצח באמצעות פאלוס. 

תכונה נוספת המייחדת את המזרק מכלי המשחית האחרים, ומגבירה עוד יותר את דמיונו, לעומתם, לאיבר המין הזכרי, היא כפל תפקודיו. כלי הנשק הרגילים, הקונבנציונאליים והלא קונבנציונאליים, הינם אך ורק, ותמיד, מכשירי הריגה. ואילו איבר המין הזכרי, וכמוהו גם בן דודו הסימבולי המזרק, פועלים ומופעלים, וגם נתפסים, בראש ובראשונה כמכשירים שעיקר ייעודם יצירת חיים ומניעת מוות. רק במדרגות ובמחשבות משניות, בעיקר בהקשר של צריכת סמים והידבקות במחלות קטלניות כאיידס, הם משמשים, או נתפסים, ככלים נושאי או גורמי מוות. 

אחד השימושים הקולנועיים המוכרים ביותר במזרק היה, כמובן, זה שעשה קוונטין טרנטינו בסרטו ספרות זולה, שם תוקע וינסנט וגה (ג'ון טרבולטה) מזרק אדרנלין היישר לליבה של מיה וואלאס (אומה תורמן) הגוססת ממנת יתר של סמים, ומחזיר אותה לחיים. לבד ממכשיר החייאה, משמש המזרק בסצינה מבריקה זו גם כמטאפורה פאלית, כשהחדרתו על ידי וינסנט לליבה של מיה מהווה תחליף ראוותני ומשעשע ליחסי המין שהשניים רוצים, אך אינם יכולים, לקיים. וקשה לתאר יחסי מין עזים ומופלאים יותר, לפחות כפנטזיה גברית, מאשר החדרה מרהיבה שכזו של איבר המין הגברי ותוצריו היישר אל ליבה של האישה. 

ואילו כאן - וזהו הפרט המעניין השני באופן ביצוע הרצח הפותח את הסרט - מוחדר המזרק לא אל ליבה של אישה ומחייה אותה, אלא דווקא אל אחוריו של גבר - ולא אל זרועו או ירכו, למשל - וממית אותו. 

באמצעות המזרק, המופעל באופן המדמה את פעולת הפאלוס ביחסי מין הומוסקסואליים, גבר הורג גבר. כך נפתח ללכת על המים

סופם מוות

סרטים הפותחים במוות, בדרך כלל סופם גם הוא מוות. אבל מה משמעותו של המוות המסוים הזה, הפותח את ללכת על המים, שבו גבר הורג גבר על ידי החדרת רעל לישבנו באמצעות מסמן פאלי, באופן המדמה, מטאפורית, יחסים הומוסקסואליים? 

האם בעיני יוצרי הסרט, עם השם הדתי נוצרי שנתנו לו, ההומוסקסואליות הינה חטא כה חמור, הראוי לעונש מוות - אם לא מוות ממשי, אזי לפחות מטאפורי, בקולנוע? או שמא לוקים היוצרים בהומופוביה, שביטויה שנאת מוות לכל הומו, בוודאי זה הפיקטיבי קולנועי? שהרי כשם שהאנטישמי מתעב את היהודי ומייחל למחוק את קיומו, כך בעיני ההומופובים עצם קיומם של ההומואים נתפס כאיום, לא רק על זהותם, המינית ובכלל, אלא על עצם קיומם. 

הייתכן, אם כן, שיוצרי ללכת על המים, הומואים מוצהרים וגלויים, נגועים בהומופוביה עצמית, כפי שיש אכן המאשימים אותם, ודווקא מקרב הקהילה ההומולסבית הישראלית? 

או שמא ביקשו יוצרי הסרט לומר, בין שבמודע ובין שלא, שיחסים הומוסקסואליים סופם מוות, במובן זה שיחסים אלה אינם יכולים להביא חיים? במציאות, בעוד יחסים הטרוסקסואליים מובילים, או לפחות יכולים להוביל, להולדת ילדים, כלומר הבאת חיים לעולם, הן במובן המילולי והן במובן של המשכיות הקיום, הרי שביחסים הומוסקסואליים - כשלעצמם, ולא באמצעים חיצוניים כאימוץ וכדומה - אין דרך לברוא חיים, ואין לכן אפשרות ליצור בהם המשכיות, וסופם אכן מוות. 

כך שלבד מהשאלה האם המוות הפותח את הסרט מנבא את שיקרה בסופו, עולה גם השאלה האם הפתיחה הרצחנית הפאלו אנאלית של הסרט באה גם לומר שאין קיום ליחסים הומוסקסואליים, כי סופם, תכליתם ואולי גם מהותם - מוות.

עמודים 40 – 44

קול בגבר ערווה

למחרת לוקח איל את אקסל לטיול בארץ - זה הרי סיפור הכיסוי שלו, הוא מדריך טיולים. אקסל מציע שהפעם ישמעו שירים מהדיסקים שהוא הביא עימו. במילים אחרות, אקסל מראה ומשמיע לאיל את שלו, אחרי שקודם הראה והשמיע איל לאקסל את שלו. 

הדיסק שהוא משמיע לשניהם ולצופים הוא של ג'יליולה צ'ינקווטי בשירה המפורסם נון הו לטה (שניתן לתרגם את שמו כ"אינני בוגרת מספיק" או "אינני בשלה"), שזיכה אותה בשנת 1964, כשהייתה בת 16 בלבד, פעמיים במקום הראשון - הן בפסטיבל סן רמו האיטלקי, והן בתחרות האירוויזיון הכל אירופית. תרגום חופשי של כמה משורות השיר מבהיר את מה שחש אקסל ברגע זה כלפי איל, או ליתר דיוק, כלפי יחסו של איל אליו בשלב זה - "אינני בשל/ה, אינני בשל/ה לאהוב אותך, אינני בשל/ה להיות איתך לבד... אם את/ה רוצה, אם את/ה רוצה להמתין לי, כל אהבתי תהיה שלך יום אחד." 

איל מציץ בדיסקים של אקסל ומתפלא ש"יש לך כאן הרבה זמרות," ואקסל מסכים, ואף קובע - "רק זמרות." איל שואל למה, ואקסל מסביר שהוא "אוהב זמרות. כשגבר שר אני תמיד מרגיש שמשהו חסר." המוזיקה בללכת על המים, כמו בחיים בכלל, היא לא רק אילוסטרציה להלוך הרוח, אלא אף פתח או מפתח אל הנפש. לא במקרה, אם כן, המוזיקה של איל היא גברית, ואילו המוזיקה של אקסל נשית. 

טעמו המוזיקלי של אקסל, כפי שהוא מוצג כאן, הוא בוודאי הרמז הברור הראשון בסרט - אם נתעלם מהרמיזות במילות השירים שהושמעו עד כה - לכך שהוא הומו. אבל איל - להבדיל כנראה מרוב הצופים, או לפחות מחלק ניכר מהם - אינו מבין. אי ההבנה או חוסר ההבחנה הנמשכת והולכת שלו בהומואיות ההולכת ומתבררת של אקסל הם, כך יתברר בהמשך, נדבך חשוב בתהליכים שהסרט מוליך בהם את איל. 

איל אינו תופס את המסמנים התרבותיים המוחצנים המקובלים לכך שאקסל הוא הומו, כמו העובדה שהוא אוהב "רק זמרות", שאחת מהן היא זוכת אירוויזיון. יוצרי הסרט מדגישים כאן, ברצף אחד, שלושה מאפיינים של מה שניתן לכנות בהכללה "התרבות ההומואית": הסגידה ל"דיוות", העדפת נשים זמרות, והאהבה לתחרות האירוויזיון ולשיריה. 

חובה, כמובן, לסייג בתקיפות את ההכללות הקלישאיות הללו שבהן דבק הסרט, ולומר שלא כל הומו חייב לסגוד לדיוות או לסלוד מזמרים גברים, ובאותה מידה לא כל מי שמזמר שירי אירוויזיון במקלחת הוא הומו, או בעל נטייה הומוסקסואלית. הדברים מנוסחים כאן כך מפני שכך הם מוצגים על ידי יוצרי הסרט, באופן המזכיר את  פרסיליה מלכת המדבר, סרט הקאלט האוסטרלי המצליח, העוסק אף הוא בתרבות ההומואית ומתאר באופן משעשע את פולחן האירוויזיון הקיצוני של גיבוריו. 

המאפיין הראשון, כאמור, הוא הסגידה ל"דיוות" - לנשים "גדולות מהחיים", בעיקר כוכבות קולנוע וזמרות - ג'יליולה צ'ינקווטי, למשל. ניתוח מלא של התופעה אינו מענייננו כאן אך נוכל להגיד, שוב, בהכללה גסה, כי כיוון שהומוסקסואליים אינם נמשכים אל נשים, הרי שלהבדיל מגברים, אין הן נתפסות כפרובוקציה או כאיום על מיניותם. לכן קל לגברים הומוסקסואליים להתחבר לנשים על בסיס לא מיני - הן כידידות נפש, והן כמושאי הזדהות והערצה. הסגידה ל"דיווה" (שפירושה בלטינית ובאיטלקית "אלה") היא מיצויו הקיצוני של היחס הזה - התבטלות גמורה, מלודרמטית, נטולת מיניות, של הגבר ההומו לפני אישה "אלוהית", "גדולה מהחיים". במילים אחרות, לא אישה אמיתית אלא סטריאוטיפ מדומיין, מוקצן, אייקון מסוגנן ותיאטרלי של נשיות מופרזת. 

המאפיין השני הוא העדפת נשים מזמרות ("רק זמרות") מתוך הסתייגות מזמרת גברים ("כשגבר שר אני תמיד מרגיש שמשהו חסר"). שוב, בהכללה ובלי שנמצה את התופעה לעומקה, נוכל לומר שזו פשוט השלמה לעניין הערצת ה"דיוות". מבחינת המאזין והמעריץ ההומו, שירתן של נשים מנוטרלת מכל מיניות. כשגבר שר, אולי קשה יותר למאזין ההומוסקסואל לנטרל מן הזַמָר את אלמנט המשיכה המינית. 

באופן מפתיע מזכירה הרתיעה הזאת מגברים מזמרים את יחסה של הדת היהודית לנשים מזמרות. במסכת ברכות מתואר ויכוח הלכתי לגבי מידת החשיפה המותרת לגבר מול קסמיו המדיחים של הגוף הנשי, במיוחד השיער והקול, הנחשבים להפרעה בקריאת שמע, למשל. האמורא שמואל קובע כי "קול באישה ערווה", דהיינו - שקול האישה, ממש כמו שׂער ראשה (שהרי גם "שיער באישה ערווה"), עלול לעורר את היצר המיני של הגברים ובכך להפריעם מעבודת אביהם שבשמיים. פוסקי ההלכה מאז נטו לפרש שמדובר באופן ספציפי בקול זמרתה של האישה, לא בדיבור סתם, ולפיכך אסרו על גברים לשמוע נשים שרות או לצפות בהן, אף שיש חילוקי דעות אם האיסור חל רק על הופעה חיה, או שמא הוא תופס גם לגבי האזנה לרדיו או לדיסק וכיו"ב. 

דומה שהפחד מהפיתוי המיני שבשירה חוזר על עצמו גם בתרבות ההומואית, אף כי אינו בא לידי ביטוי, מטבע הדברים, בטאבו דתי מסודר, אלא ברתיעה רגשית נפוצה מזמרה גברית. 

המאפיין השלישי הוא האהבה הכמו פולחנית לתחרות האירוויזיון ולשיריה, הנפוצה במה שמכונה "הקהילה". נראה שזו נובעת משני טעמים ברורים למדי. הראשון הוא שוב אותה סגידה ל"דיוות", שרבות מהן איישו את עמדת המנצחות בתחרות במהלך השנים. הטעם השני, שעוד נעמוד עליו בהמשך, שכן הוא עוד יחזור ויופיע בסרט - הוא אלמנט ההתחפשות הקרנבלי, הראוותני והקיטשי, שהוא חלק בלתי נפרד מתרבות האירוויזיון. 

שלושת המאפיינים הללו נכרכו יחדיו בסצינה הזאת על ידי יוצרי הסרט כדי שהצופים יתקשו לחמוק מההבנה שאקסל הוא הומו. רק איל נשאר אטום כדרכו, ועדיין לא מבין כלום. יש לו עוד דרך לעשות עד שיוצריו ירשו לו להבין.

עמודים 70 – 75 

שר לי עם הרדיו שיר אהבה

מיד אחר כך מגיעה הסצינה היפה והמרגשת ביותר שרקחו אוחובסקי ופוקס בסרטם. איל ואקסל כבר נוסעים בחזרה במכונית, שפנסיה מאירים את דרכם בחשיכה. ברדיו מזמרת סיון שביט את שירה נשקי אותי. אקסל אומר "זה היה נהדר. תודה." איל מקדם את תודתו בברכה. הם שותקים ואז איל אומר "תקשיב, הנה, זמרת ישראלית בשבילך." אקסל שואל "על מה השיר," ואיל משיב "שיר אהבה, אתה יודע." אקסל רוצה לדעת יותר - "אבל מה המילים שלו? אתה יכול לתרגם?" 

בגירסתו העברית המקורית, שרה שביט את מילות השיר כאישה לגבר, לאמור "שנינו נוסעים במכונית / אתה אומר לי שהדרך תהיה ארוכה / ושאני יכולה להירדם / אחרי זה תספר לי כל מה שקרה / אני לא ישנה / סופרת כוכבים דרך חורים בשמיכה / ואתה עם סיגריה בפה / שר לי עם הרדיו שיר אהבה", ואז היא ממשיכה ושרה את בתי השיר כאילו היא הגבר השר לה שיר אהבה, לאמור "נשקי אותי חזק / נשקי עד שיכאב / והשמש לא תשקע / את האחת והיחידה / אהובתי המופלאה / ואני אוהב אותך". 

כשאיל מתרגם לאקסל את מילות השיר לאנגלית, מתרחש מהפך בזהויות המיניות של דברי השיר ודובריו. שיר האהבה של אישה לגבר וגבר לאישה ששרה שביט במקור, הופך, בתרגום מפיו של איל, לווידוי או דיקלום אהבה של גבר לגבר, של איל לאקסל. 

ההיפוך מתבצע בשלושה מישורים. ראשית - במישור הלשוני, מעצם העובדה שבאנגלית אין הבדל בין "אתה" לבין "את", ו"you" יכול להיות גם זה וגם זה, תלוי בהקשר. שנית - במישור הדמויות הפועלות, שהרי בסיטואציה שעל המסך, עכשיו במכונית, גבר, איל, אומר את המילים הללו לגבר, אקסל. ושלישית - בדמיון שבין הסיטואציה שבה נתונים הגיבורים לבין זו שמתאר השיר; השניים אכן נוסעים במכונית כשאיל אומר לאקסל "שנינו נוסעים במכונית... ואתה... שר לי עם הרדיו שיר אהבה." 

כלומר, כשאיל מתרגם לאקסל את שיר האהבה של סיון שביט, הוא בעצם מכריז במפורש על אהבתו לאקסל - גם אם זו אינה מודעת לו. 

ובהכרזת אהבה זו, כשהשניים נוסעים במכונית, מסתיימת הסצינה, ולמעשה מסתיימת גם "הרפתקת האהבים" שחוו אקסל ובעיקר איל בסיקוונס ים המלח. 

מילות הסיום של השיר אמנם אינן מופיעות בסרט, אך הן מבטאות היטב - אם מתרגמים אותן משפת הגבר אישה של שביט ואהובה לשפת הגבר גבר של איל ואקסל - את מה שהתרחש ועוד יתרחש בין השניים: "שנינו נוסעים במכונית / הלוואי ויכולנו לנסוע לנצח / אתה חושב שאני / מזמן כבר נרדמתי ולא מקשיב / איך אתה עם סיגריה בפה / שר לי עם הרדיו שיר אהבה / נשק אותי חזק / נשק עד שיכאב / והשמש לא תשקע / אתה האחד והיחיד / אהובי המופלא / ואני אוהב אותך." 

הבחור עבר טראומה - יותר מדי זמרות

ומכאן קאט, ואנחנו שוב במטווח, אלא שהפעם איל קולע רע מאוד. וכשהוא רואה את הפגיעות הלא כל כך מדויקות שלו במטרה הוא מקלל - "קוס אמק!" המדריכה שואלת אותו "מה קרה?" ואיל אומר, כאילו בצחוק, "יותר מדי זמרות," ומתייחס בכך, כמובן, לשהותו הממושכת מדי, כביכול, עם אקסל. 

משם אנחנו עוברים היישר למנחם, מפקדו של איל ודמות האב החלופית שלו, המפרש ומסביר לנו (רק אחר כך נראה שהוא בעצם מדבר עם עמיתו למוסד) את מצבו של איל - "שמע, יש בעיה. הבחור עבר טראומה. הוא מתכחש לזה. הוא מתנהג כאילו כלום לא קרה," ואף מוסיף ומסביר "אתה יודע מה? תבדוק את התוצאות שלו במטווח היום. אני שם כסף שלא יצא טוב." 

מנחם מדבר לכאורה על הטראומה של התאבדות אישתו של איל. אבל חודש אחרי אותו מוות ראינו את איל במטווח, ואז הוא פגע במדויק, כלומר - לפי מנחם, והסרט, הוא לא היה אז בשום טראומה. מה קרה עכשיו פתאום שאיל בטראומה, קרי - לא פוגע טוב? האם מדובר בטראומה מאוחרת ובלתי מוסברת - בסרט, אף שיכולה להתרחש במציאות - בשל מות אישתו? או שמא מדובר בטראומה חדשה ואחרת לגמרי? 

התשובה נעוצה הן בתשובתו של איל לשאלתה של מדריכת המטווח "מה קרה?" והן ברצף התחבירי שיוצר הסרט בין התרחשות האהבה בים המלח - לבין הפיספוסים במטווח - לבין הסבריו של מנחם, כרצף של מאורע תוצאה והסבר. מדובר, אפוא, לא באי הטראומה הישנה של מות האישה, אלא בטראומה חדשה - טראומת ההתאהבות בגבר, טראומת ההומוסקסואליות.   

רק במועדון נופל לו האסימון 

איל עצמו, למרות כל מה שראה ועבר, אינו מבין דבר וחצי דבר. הוא סועד במסעדה תל אביבית עם פיה, אחותו של אקסל. יש ביניהם אפילו שמץ של חיזור. "את נראית שונה היום," הוא אומר. "שמתי ליפסטיק," היא מסבירה. "זה יפה," אומר איל. "תודה," עונה פיה. 

אקסל בינתיים משוחח ליד הדלפק עם אחד המלצרים, בחור נאה, במה שנראה כאינטימיות יתרה, שאינה תואמת שיחה בין זרים. איל אכן מתפלא. "הוא מאוד חברותי, אחיך," הוא אומר לפיה והיא מחייכת ומאשרת. אז חוזר אקסל מהמלצר עם כתובת של מועדון הטי.אל.וי, שבו מתקיימת "המסיבה הכי טובה בעיר." 

איל, אקסל ופיה נכנסים למועדון. רוב המבלים והרוקדים בו הם גברים, אחדים מהם כשחלק גופם העליון חשוף. איל תוהה. "אתה בטוח שזה המקום הנכון?" הוא שואל את אקסל, שדווקא מתלהב מהמקום, "כן, זה נראה מצוין, נכון?" איל הולך לבר לקנות להם משקאות. שני הברמנים מגישים כשחלק גופם העליון חשוף, ואיל נרתע. גבר קירח לבוש בגופייה שעומד לידו עושה לו עיניים. אחד הברמנים פונה אליו "מה בשבילך, חמוד?" 

אי ההבנה של איל לאן נקלע והבהלה הקלה האוחזת בו משעשעים למדי, אבל מנקודת מבטו נראה שהפעם הוא מתחיל להבין. 

אקסל הולך לרקוד עם המלצר איתו דיבר במסעדה. הם מפלרטטים, משוחחים בקירבה אינטימית, ממתיקים דברים זה באוזני זה, נוגעים בלטיפות בידיים, ועוברים לריקוד צמוד, ארוטי. 

הסרט מנגיד כאן בין ריקודי המועדון לבין ריקודי העם בקיבוץ, שעוד נכונו להם עלילות בהמשך הסרט. הריקודים במועדון הגייז הם אישיים, חופשיים, ספונטניים, ארוטיים, יצירתיים ומשוחררים. 

במילים אחרות - יש בהם מכל מה שחברת השפע הצרכנית המערבית קפיטליסטית מקדשת כערכים חיוביים. לעומת זאת הריקודים ההטרוסקסואליים, הלאומיים אחוותיים (כמעט שיש פיתוי לתרגם לגרמנית: הנציונאל סוציאליסטיים) בקיבוץ הם בדיוק ההיפך, והם מתאפיינים בכל מה שמתויג היום כערכים שעברו מן העולם כגון שיתוף פעולה קבוצתי, הליכה בתלם, המשכיות של מסורת, תכנון קבוע מראש וכדומה. 

בכל מקרה - עכשיו, אל מול הריקוד של אקסל והמלצר, סוף סוף נופל לאיל האסימון. הוא מבין, הוא מתבאס וכועס, ואולי גם מקנא, והוא ממהר לצאת, שלא לומר - לברוח, ממה שנראה בעיניו באותו רגע - כשאורות המועדון האדומים מלחכים את הגופות המיוזעים המרקדים - כמעין גיהינום או כִּבשנה של מכשפה.

לקניית הספר רק בדיגיטלי – באתר ע-ברית - ליחצו כאן >  עבר שחור, עתיד ורוד. ע-ברית

אפשר גם לקנות ספר מודפס מהמלאי ברשותי בהודעת וואטסאפ ותשלום 117 ש"ח בביט בטלפון 0506800965 ומשלוח חוזר מיידי של הספר בדואר ישראל רשום 

עמודים 91 – 92  

ברוכים הבאים לארץ הפאלוס 

איל מגיע לגרמניה. במונית, בדרך משדה התעופה למלון, הרדיו משמיע שוב את השיר בשביל מה שזה שווה של להקת באפאלו ספרינגפילד, הפעם לא בגירסת כיסוי, אלא בזו המקורית. 

כדאי לשים לב שבתרבות ההומואית בכלל, וגם בסרט הזה כחלק ממנה, יש עיסוק נרחב בגירסאות כיסוי מוזיקליות, כלומר בביצועים מחודשים לשירי עבר. גם "תזמורת בצורת" (ליפסינק) כמו שעשו בסרט אקסל ופיה לסינדרלה רוקפלה של אסתר ואבי עופרים, היא למעשה גירסת כיסוי - ביצוע מחודש מפי זמרים חובבים לשיר ישן, מוכר ואהוב. 

בתרבות ההומוסקסואלית נתקבע המונח "גירסת כיסוי" בראש ובראשונה לביצוע מחודש של שיר שבוצע לראשונה על ידי אישה או נשים, בפי גבר או גברים מחופשים לנשים, קרי - "דראג-קווינס", בהופעות חיות במועדונים. 

סוד המשיכה ההומוסקסואלית לגירסאות הכיסוי המוזיקליות, במתכונת זו (ההתחפשות המועדונית המקורית), נעוץ בחדוות ההסרה ובשמחת השחרור, שהן מייצרות ומייצגות, מהכיסוי ההטרוסקסואלי המזויף שרבים מההומואים נאלצו, בוודאי בעבר, וגם היום, לעטות על עצמם בחיי היום יום. 

והנה, כשהוא מגיע לראשונה בחייו לגרמניה, מלווה את איל, ההטרוסקסואל, גירסת המקור של שיר שהושמע קודם לכן, בהיותו בישראל, בגירסת כיסוי. האם משמעות הדבר היא שאיל עומד להסיר מעליו כיסוי כלשהו ולחזור אל המקור? ואם כך, מהו הכיסוי ואל איזה מקור הוא אמור לחזור? האם נרמז פה איכשהו שישראל הנוכחית היא גירסת כיסוי לגרמניה ההיא? או שמיניותו הסטרייטית היא רק כיסוי לזו המקורית, ההומואית? 

כשהמונית עוצרת בפתח המלון ואיל מרים את עיניו, מתברר שהוא נמצא קרוב מאוד למגדל פרנזהטורם המקורי, שבתוך הדגם הזעיר שלו בחדרה של פיה בקיבוץ שתל את מכשיר ההאזנה. כשהוא נכנס לחדרו במלון ופותח את החלון, כל מה שהוא רואה זה שהמגדל, הפאלוס הענקי הסמלי הזה, חולש על חדרו - על חייו, אם תרצו - כשם שהוא חולש על העיר כולה. 

ברוך בואך, איל, וברוך בואכם, הצופים, אל ארץ הפאלוס.  

עמודים 159 – 162  

התמונה הנכונה

כדי להבין את התמונה טוב יותר יש לעקוב בקפידה אחר הסצינה של אי ההריגה ואז ההריגה של הסב, כפי שהיא מתרחשת בפועל. 

איל, במסגרת תפקידו כסוכן ונוקם מטעם המוסד, מגיע לחדרו של הסב כדי לבצע את המשימה שהוטלה עליו (אולי רק באופן פרטי על ידי מפקדו, כמו שראינו לעיל), להרוג את הפושע הנאצי הישיש לפני שימות מוות טבעי. ואולם, ממש כשהוא עומד לעשות את המוטל עליו, נשקו מזרקו הטעון והדרוך בידו, הוא מגלה שאינו מסוגל. או כפי שהוא עצמו יאמר עוד מעט, "אני לא יכול להרוג יותר. אני לא רוצה להרוג יותר." בעקבות תהליך ההומוסקסואליזציה שעבר במהלך הסרט, נשמט המזרק הפאלי מידו של איל, והוא עומד חסר אונים מול הזקן שעמד להרוג. ואז הוא פונה והולך משם בלי לבצע את משימתו. 

כפי שהדמות של איל מוצגת בסרט הזה, יכולתו להרוג היא תמצית הגבריות שלו ומהותה. המזרק הקטלני הוא הפאלוס המבטא את כוחו ודרך פעולתו בעולם. והנה בסצינה הזאת הוא הופך לנגד עינינו מגבר רבאון, בעל פאלוס קטלני, ללא גבר חסר אונים, שהפאלוס נשמט לו ברגע המכריע. ואם הסצינה הזאת אמורה לבטא את שיאו של המהפך באישיותו בסרט, מסתבר לנו כי איל הפך במהלך ללכת על המים לאימפוטנט. 

לכאורה העביר הסרט את איל, בהדרכתו של אקסל, תהליך של התנקות והיטהרות מעברו ההטרוסקסואלי הרצחני, שבו נעשה לאדם טוב יותר, שמושך ידו מהרג מתוכנן של בני אדם. אלא שבפועל, כפי שהדברים מוצגים בסצינה הזאת, התהליך שעבר אינו דווקא עידון והאנשת גבריותו, כי אם סירוס גבריותו ואונו עד חידלון. 

העובדה שאיל חדל להרוג, כמעשה של בחירה מוסרית כביכול, מוצגת בסרט כניצחון רוח האדם, האנושית ההומוסקסואלית האוניברסלית, על רוח הבהמה הגברית ההטרוסקסואלית הציונית. אלא שהסצינה אינה מסתפקת בסירוס גבריותו הרצחנית של איל. צריך לשים לב גם להמשך. 

כי ברגע שאיל שומט מידו את המזרק הפאלוס חסר האונים שלו, ברגע שהוא מאבד את יכולת ההריגה שלו - בדיוק שם אורב אקסל כדי לקחת אותה מידיו ולאמץ אותה לעצמו. כשאיל מוותר, כאילו מרצון ומתוך הכרה, על יכולת ההריגה שלו ומשליך אותה מעליו, אקסל עט עליה וממהר לנכס אותה לעצמו. 

מה שמתרחש בחדר הסב איננו אפוא, כפי שהסרט מוליך אותנו לחשוב, "טקס של התנקות והיטהרות", של השלת "הרוע הגברי ההטרוסקסואלי" לטובת תפיסת חיים עדינה ואוהבת יותר. מה שאנו רואים מתרחש - כזכור, בווילה ברובע ואנזה - הוא, הן מבחינת תוכנו והן מבחינת צורתו, טקס מפורש של העברת "יכולת ההריגה" הגברית מאיל לאקסל, טקס העברת שרביט האונות הגברית מהטרוסקסואל להומוסקסואל. 

שהנה, במקום איל, הסטרייט הכושל שאונו ניטל ממנו, מבצע אקסל, ההומו הנחוש, את מעשה הרצח הנדרש והופך בכך להיות בעל הפוטנציה ורב האון במקומו של איל. אקסל נוטל לעצמו את מהותו הקודמת והמרוקנת של איל, המצויה גם בפירוש שמו. הכוח, האומץ והעוז עברו עתה כולם לאקסל. 

איל אינו משליך את "יכולת ההריגה" שלו לפח האשפה של ההיסטוריה (האישית והלאומית שלו) כדי שלא יהיה יותר הרג בעולם. זה אולי מה שנדמה לו שהוא עושה, וזה אולי מה שנדמה לנו שקורה. אבל מה שקורה בפועל, על המסך, הוא שאיל, הישראלי ההטרוסקסואל, מעביר מבלי דעת את "יכולת ההריגה" שלו לחברו הגרמני ההומוסקסואל, אקסל. 

אקסל יפה הנפש מוליך אפוא את איל שולל, מרמה ומנצל אותו. הוא מוביל אותו לחשוב שעיסוקו ברצח ובהריגה הוא רע ובלתי מוסרי, ושעליו לחדול מכך כדי להפוך לאדם טוב יותר, לאדם נקי וטהור שיוכל "ללכת על המים". ובסופו של דבר, בסופו של הסרט, כשאיל משתכנע ומשליך מעליו את חרבו ההורגת, עט עליה אקסל ולוקח אותה לעצמו. כלומר - כל בשורתו והטפתו ההומואים פייסנים של אקסל לכל אורך הסרט, שהצטיירו כדברי ישו חיים - לא היו אלא כיסוי שקרי לשאיפתו ליטול מאיל את כוחו הגברי הקטלני. 

ולפיכך, מאחר שזווית הראייה שהסרט מזדהה איתה היא בעצם זו של אקסל, אין זה מפליא שהתכונות שהיו בזויות אצל איל ההטרוסקסואל, הופכות עתה, כשעברו לאקסל ההומוסקסואל, לתכונות מופת נעלות. 

העובדה שאקסל אינו משתמש במזרקו השמוט של איל לביצוע הרצח, אלא עושה זאת באמצעי לא חודרני כמו ברז הגז (אולי כרמז לשיטה הגרמנית הישנה והטובה, שבכמותה השתמש מן הסתם הסבא הנאצי נגד קורבנותיו), אינה משנה את מהות העניין. היא כן מרמזת שבעתיד ההומוסקסואלי הצפוי לנו, הפאלוס לא ישמש עוד כמכשיר הריגה, והחיסולים הנחוצים יבוצעו באופן אלגנטי, שקט, יעיל, אסתטי ונקי, כלומר, כפי שיוצרי הסרט רואים זאת - בלי אלימות, זאת אומרת בלי כאב, בלי דם, בלי "נוזלי גוף". 

זהו אפוא חזונו החבוי של הסרט - להביא את ההטרוסקסואלים לידי כך שישליכו מעליהם את "יכולת ההריגה" שלהם, כדי שזו תעבור לידי ההומוסקסואלים. והם שיקבעו מעתה, להלכה ולמעשה, במשטר ההומוקרטי החדש שיקימו, מי לחסד ומי לחרב. 

ונפילתו התייפחותו של איל בזרועות אקסל, בתום טקס העברת שרביט האונות, מהווה, בתחביר ובהקשר הזה, את הגשת כתב הכניעה של ההטרוסקסואלים בפני "גזע האדונים" ההומואי החדש.