נֶתֶז טִיפָּתִי אֲהוּבָתִי [2021]



"והרגשתי פתאום דחיפה כזאת בגב. הוא דחף אותי, העיף אותי, לכיוונו של השרלטן-הסטלן נציג האלוהים, כדי שיברך את הבת שלו שתמצא בחור הגון, שיביאו ילדים יפים ובריאים, בעזרת השם. ככה הוא אמר הדתי של ברסלב וקיבל עוד חמש עשרה שקל במטבעות. הרגשתי שווה הרבה פחות ברגע הזה. הרבה, הרבה, הרבה פחות, הרבה פחות. קחו עוד, אחורה, אחורה, יש לכם עוד, מלא, קחו עוד, עוד, יש לכם עוד. שוב הדמעות והחנק נוסח קוקו כהן בגרון וההשפלה, ההשפלה, שלא יכולתי לה ולא יכולתי נגדה. לא יכולתי נגדו. פשוט לא יכולתי. זה היה קרב לא הוגן, כל החיים האלה. הוא ניצח אותי כל פעם מחדש בנוק אאוט. קרב לא הוגן זה היה. אבוד, מכור מראש. אבוד ועלוב ואבוד. בעיקר אבוד. ועלוב. כמה עלוב."

"נתז טיפתי אהובתי" הוא רומן המספר בגוף ראשון את סיפור חייה של עמנואלה, נלי, כהן, אישה המתקרב לגיל חמישים. רווקה, בת למשפחה מרוקאית. אימה, סוזי, נפטרה לפני כמה שנים, ואביה, קוֹקוֹ כהן, שהוא בעלים של קיוסק הקרוי קוקוקיוסק, כבר בן שמונים ושתיים. לנלי יש גם אחות, רונית, הגדולה ממנה בשנתיים, נשואה ואם לשלושה בנים. העלילה מתרחשת בימי תחילת הקורנה לקראת הסגר ההדוק של ליל הסדר, הזכור בכינויו ליל הסגר.

הספר כתוב כמונולוג המסופר מפיה של הגיבורה בז'אנר או סגנון שבחוג לספרות קוראים לו  "זרם התודעה". ציר הזמן של ההתרחשויות  הוא אומנם סביב אימת הקורונה והסגרים לקראת הסדר, אולם העלילה, הסיפור שהספר מספר, נעים דווקא באי סדר מוחלט, אחורה וקדימה בזמן. הגיבורה, נלי, היא "ברמנית בשירות הבר המקצועי" ולסבית בארון. היא חיה חיי סוד ושקרים. הכל מחשש ופחד ממה יגיד אביה. אביה, כפי שהיא מתארת אותו, הוא: "איש, אדם, כמו כולם. כמו כולנו. רגיל ככל הרגילים. מלא כוונות טובות ומפוצץ דעות קדומות. איש מצחיק ועקשן ומעצבן ובלתי נסבל שחייב שכל החיים יתיישרו לפיו. איש מצחיק ועצבני ומדכא וקשה ונודניק ומלא, מלא, ים של נתינה". היחסים שלה עם אביה אמביוולנטיים ואמוציונליים. כמו גם עם אלה שלה עצמה. היא לראשונה מקיימת קשר, רומן עם בחורה רק על סיפו של גיל שלושים. רומן מטורף ששולח אותה בסופו להתקפי חרדה קשים ולאשפוז" בבית הוריה. היא "אוכלת סרטים" קשים על עצמה ומעצמה. היא רוצה לחיות בלי "לדפוק חשבון", אבל היא ממשיכה להיות "הילדה הטובה" של אבא, כי הפחד הגדול שלה הוא שיקרה לו משהו, שהוא ימות אולי, אם הוא יגלה שהבת שלו אוהבת נשים. חיים של ייסורי מצפון בלתי מרפים ומתפשרים. 

"ושוב עלתה לי בחילה והמחשבות האסורות האלה, שימותו כבר. הרצון, לא יודעת אם רצון, המשאלה האמורפית שלי שהם לא יהיו יותר. לא לקבור אותם בלב, כמו שאמרו לי הפסיכולוגים. לקבור באמת. לבכות שבוע ולחזור לקרוע את החיים. לשבור את הארון מתים הזה שאני חיה בתוכו ולחיות. זה ארון קבורה, גבירותיי ורבותיי, זה לא ארון בגדים כזה, אל תטעו, אל תלכו לשם. זה ארון קבורה, צר, חשוך וקודר. זה לא ארון שאפשר לשבת בתוכו ולעשן סיגריה, כמו שעשיתי במדריד, במלון. כדי שהגלאי עשן לא יתפוס אותי. לא. זה אפילו לא ארון כמו בסרטים האמריקאים, הפתוח שרואים את הגופה יפה ומאופרת ושלווה. זה ארון סגור, אטום, קלסטרופובי, מחניק, קודר, מלחיץ. זה ארון מתים ואני כל כך רוצה לחיות ריבון האלוהים. זה לא הולך ביחד, אני והם. בעיקר הוא. זה לא הולך ביחד. אין התאמה. ואני דופקת לו חשבון, כמה חשבון אני דופקת לו. ואני מלקה את עצמי כל הזמן. על השקרים שלי מצד אחד ועל ייחולי המוות שלי מצד שני. וייסורי המצפון מה איתם? מה עושים עם הערמות האלה של הייסורים במצפון? נראה לי שהמצפון הוא האיבר הכי גדול שיש לי בגוף". וברקע, כל הזמן, הסיפור של הגיבורה מול כוכבה, קוראת בקפה. אליה היא מקפידה ללכת מעת לעת, כדי לשמוע מה יהיה העתיד שלה. "והיה משפט שכוכבה אמרה שאני כן זוכרת דווקא טוב מאוד, זוכרת, אכבר זוכרת. היא אמרה לי, נֶלִי, תיזהרי מאהבה של נשים היא מסוכנת. טוב, היא לא אמרה נלי ככל הנראה. ככל הנראה אמרה עמנואלה כי זה השם שלי. לא, נלי היא בטוח לא אמרה. אין מצב. כי בלקסיקון שמות של כוכבה קסבּי, פותחת בקפה ובפסוקים של הרמב"ם, אין שמות כאלה נלי או נולי או לולי. שמות של ערוץ לתינוקות. אבל היא בטח בכלל אמרה משהו כמו כפרה שלי, או נשמה שלי, או וואה, וואה, מה יהיה אִתֵּךְ כבר הא? משהו כזה".

לכתבה על הספר בעיתון של אוניברסיטת בן-גוריון ליחצו כאן >>>

כתבה על מאיה לביא ונתז טיפתי אהובתי. אב"ג

ראשוני הקוראות והקוראים כבר מהללים: "יצירה מבריקה, שנונה, עוצמתית, מפרקת" (סער ליבן) "שפה סוערת, פראית, עברית מהפנטת" (ליאורה רוזנפלד סופר) "בלי בולשיט. ישר לפנים. ללב. לכּוּס. לבטן. וזה כואב. ומצחיק רצח. ומחרמן" (אלה לוי) "נפלא. אני מעביר לאימא שלי לקרוא" (ערנסקי)

לרכישת הספר באתר ההוצאה לאור ליחצו כאן >>> 

מאיה לביא. נתז טיפתי אהובתי. מרום תרבות ישראלית

לרכישת הספר באתר צומת ספרים ליחצו כאן >>> 
נתז טיפתי אהובתי. צומת ספרים

נֶתֶז טִיפָּתִי אֲהוּבָתִי - פתיחת הספר

הפעם הראשונה שהלכתי לכוכבה ובכלל לקוראת בקפה היה בגיל עשרים ושבע ככה, בערך. עשרים ופאקינג שנה עברו מאז. עשרים ויותר שנה. יכולתי לבנות וילה, לקנות אי בודד, להתחתן, למות. אבל את כל הכסף שבקושי יש לי, היה לי, יש לי, בזבזתי עליה. ובפעם הראשונה שהייתי אצלה, ביחד עם זיו, שהייתה זיוה, אבל בגיל שמונה עשרה, לפני שהיא התגייסה, היא הלכה למשרד הפנים וקיצרה לזיו. היא אמרה להורים שלה מהיום שהיא נולדה, ככה היא מספרת ואני מאמינה לה, כי היא וואחד ג'דע, שכשהיא תגדל היא תשנה את השם שלה לזיו. ואלה היו שנים שהשם זיו היה שם זכרי לגמרי. וזיו אמרה לכולם, שעל הַפָּאפִּי שלה כל זה ושהיא תגיע לגיל שמונה עשרה היא תשנה את השם שלה בתעודת זהות לזיו. אבל כבר מגיל שתיים בערך, היא סיפרה לי, היא הכריחה את כולם במשפחה לקרוא לה זיו. היא לא ענתה למי שקרא או קראה לה זיוה. כולל המורות בבית הספר. ובגלל זה הרבה מהזמן היא בילתה בבית, כי היו מעיפים אותה על התנהגות לא נאותה. אבל זאת זיו. מי שמכיר לא מתפלא שכבר מילדות היא הייתה מְקוּחָה רצינית. והיא זו שגם הכירה לי את כוכבה ובזכותה, בזכות כוכבה, זיו באמת מצאה חתן, או לפחות היא אמרה לה שהיא תתחתן עם מי שהיה אז הבחור שהיא בדיוק רק הכירה, תומר. את זיו הכרתי בתקופה הקצרצרה שעבדתי בקופת חולים. היינו יושבות אחת על יד השנייה. היא הייתה נותנת שירות לקוחות טלפוני ואני פרונטאלי, והתחברנו אחת לשנייה באופן מיידי על בסיס מיזנתרופיות. חוץ מזה שכל אחת קינאה בשנייה. מי ישמע. כי אני חשבתי שלשרת אנשים חולים, או סתם כאלה שמרחמים על עצמם, פייס טו פייס, זה גיהינום. וזיו אמרה שלקבוע תורים, גם אם זה בטלפון וגם אם את לא רואה את מי שמולך, זה עדיין מזעזע ת'לייף. כי יש קולות ומבטאים שלא באים לה טוב באוזן, יותר מזה, שעושים לה עצבים בכל הגוף. וכל פעם שהיו מתקשרות אלה שעלו מהמדינה של פוטין, אז זיו הייתה אומרת להם, מקללת אותם בְאִיגִ'יק סְחָנָה. והן היו מבוגרות מאוד, וגם מאוד לא הבינו ערבית מרוקאית. בקושי עברית עברית הן מבינות, מסכנות. והן היו נלחצות ועונות לה לא, לא, דוקטור חנה. אז קיצר, זיו, אולי חמש שנים בערך אחרי האפיזודה המזוויעה הזאת של הקופת חולים, לקחה אותי לכוכבה. והיה משפט שכוכבה אמרה שאני כן זוכרת דווקא טוב מאוד, זוכרת, אכבר זוכרת. היא אמרה לי, נֶלִי, תיזהרי מאהבה של נשים, היא מסוכנת. טוב, היא לא אמרה נלי, ככל הנראה. בטח אמרה עמנואלה, כי זה השם שלי. לא, נלי היא בטוח לא אמרה. אין מצב. כי בלקסיקון שמות של כוכבה קָסָבִּי, פותחת בקפה ובפסוקים של הרמב"ם, אין שמות כאלה, נלי או נולי או לולי, שמות של ערוץ לתינוקות. אבל היא בטח בכלל אמרה משהו כמו כפרה שלי, או נשמה שלי, או וואה וואה, מה יהיה אִיתֵּךְ כבר, הא? משהו כזה. וקיצר, כשהיא אמרה את מה שהיא אמרה, אז נשתלתי בכיסא, האמת. אני זוכרת. כמו משקולת של מיליון טון. כי עד אז הייתי בקטע של בנים, אבל חזק. גם הייתי הראשונה שהזדיינה מכל החברות, גיל ארבע עשרה וחצי, על המיטה של תמיר הגבר עם האופנוע סוזוקי הכחול, ערס צעצוע שאז חשבתי שהוא מינימום מקסימום אלביס פרסלי. זה היה על המיטה המכוערת, עם סדינים מנומרים, מסאטן, של ההורים שלו, שנסעו לאיזה סוף שבוע. הוא הזמין אותי לראות את הלגונה הכחולה עם ברוק שילדס וכל הסרט עמד לו. עלי הוא רק התפרק. הוא קם והביא לי נייר טואלט כדי שאני אנקה את השפיך שלו מֵהַכּוּס שלי. ורק אז נזכר לשאול אם אני לוקחת גלולות. אבל לפני זה דידיתי, כמו ברווז שטבחו בו, לשירותים, כי כאב לי כל הלמטה, והכוּס כאב, שרף כמו פצע פתוח, כאילו פוצצו אותי עכשיו עם איזה מחבט. ובשירותים התיישבתי על האסלה ודם, מלא דם, כמו של מחזור. אז תקעתי מלא נייר טואלט על התחתונים ויצאתי החוצה. הולכת עם רגליים פתוחות, פצועה. מה גלולות? שוּ גלולות? עוד ישבתי לראות צעירים חסרי מנוח, היה עניין של זמן בטלוויזיה. אז נכון שהיינו דלוקות כולנו על ויצמן ומרקוביץ', נכון. אבל ילדה הייתי. אפילו לא קיבלתי עדיין מחזור. אז מה גלולות עכשיו, תמיר פרסלי? 

אחרי תמיר נפרץ הסכר ונהיה לי שם של נותנת. כל החברים של תמיר הסתובבו סביבי פתאום ואני הרגשתי איילת זורר ודנה ברגר ביחד. הבעיה הייתה אבל הפער המטורף מאיך שהן נראו ואיך שאני, תספורת שושנה וגבות מחוברות. עד שסתיו קראה לי יום אחד לפארק, איפה שהיינו יושבות לעשן, ואמרה לי בַּפָּנִים שֶׁרָצָה עלי שמועה של מזרון. שהיא וְאֵלֶּה-לָהּ רצו לדבר איתי על זה, אבל אֵלֶּה-לָהּ טסה עם ההורים המזדקנים שלה לתאילנד, והיא לא יכולה לחכות עד שהיא תחזור. לקחתי שכטה מהסיגריה, אני זוכרת. והעשן נכנס, וזה כאב. כי היינו בתולות בכל מה שקשור בסיגריות. רק התחלנו לעשן לא הרבה קודם. ביום העצמאות החלטנו שאנחנו מתחילות. מה יותר סמלי מזה? החלטנו שאנחנו כבר גדולות, כיתה ט'. והלכנו למכולת של סמי, שהיה אחרי הניתוח מספר אלף של קיצור קיבה שהוא היה עושה. והוא, כרגיל, ישן על השולחן, דפק נחירות בגלל העייפות, או בגלל שהניתוח לא הצליח והחולה נרדם. אז ביקשנו בלחישות מהבחורה שעבדה איתו חפיסה של מונטנה. גם כי לא רצינו להעיר אותו, או שפשוט פחדנו שיראו אותנו קונות סיגריות וילשינו להורים של כולנו. וכשסתיו אמרה את מה שהיא אמרה, התחלתי להשתעל והגרון שלי שריפה. סתיו, לעומת זאת, לא הכניסה לריאות והיה לה דאווין כזה עם האצבעות הארוכות והרזות שלה עם הורידים הקצת בולטים, כשהיא הייתה מעשנת. סטייל, נו. והרגשתי אותו הרגע כל כך מטונפת ומסריחה. לא רק מטפורית. למה לא אמרתן כלום עד עכשיו? שאלתי אותה, למה חיכיתן שאני אזדיין גם עם טל וגל ואורן? איזה חברות אתן? לא נשבענו שבועת דם שאנחנו חברות לנצח? היא שתקה ושאפה לא לריאות. כל העשן יצא מכה אחת על הפרצוף שלי. הבנתי לבד. הייתי צריכה לפזר את העשן בעצמי ולראות. מה אני, בת שתיים? אני כבר בת חמש עשרה. ניצנים של חזה שבקושי התפתח ושיער נפוח ומקורזל. פסולת רדיו אקטיבית הרגשתי שאני. סתיו היה לה שיער שָׁטֵנִי גלי כזה, ארוך. היה לה כבר ציצי וחזייה. אֵלֶּה-לָהּ בכלל, היה לה חזה חזה. ריירו עליה כל הנועם ורון וערן ויהודה ומרסלו. ריירו עליה כולם. אבל היא שמה זין על כולם, כי ככה היא נולדה. ואני קיללתי באותו הרגע את היום שנולדתי. אבל ככה זה בגיל הנעורים. את מקללת כל יום את הרגע שנולדת. בשלהי גיל ההתבגרות זה מתחיל לעבור, לאנשים הנורמאליים. לי זה כמעט לא עבר. כמעט. 

ואז אמרתי לכוכבה רגע, רגע, מה אמרת? מי זאת נטלי? היא שאלה, מתעלמת מהשאלה שלי. מדריכה שלי בהתעמלות, עניתי לה. דפק לי הלב. לא, לא דפק. פילח לי את הלב איזה חץ. כמו שעושים טיפול שורש וההרדמה לא חזקה מספיק, ואז הרופא או הרופאה יש קטע שהם מכניסים את המחטים האלה כדי להוציא את השורשים, או לא יודעת מה, ויש קטע שהמחט נכנסת ויוצאת מהתעלה בשן, ואם ההרדמה לא מספיק חזקה אז יש רגע נוראי, זוועתי, שהמחט פוגעת שמה בעצב, וזה כאב שמפלח מהקרקפת ועד לקצות האצבעות של הרגליים, שמזעזע את כל הגוף. אז ככה היה כשהיא שאלה מי זאת נטלי. עכשיו כוכבה, סבבה, ידעה להגיד לי איך קוראים להורים שלי, קוֹקוֹ וסוזי כהן, אבל זה, חשבתי לעצמי, כי אולי היא פתחה ספר טלפונים דפי זהב לפני כן. לא יודעת. אבל נטלי? מה הקשר? אני בקושי הכרתי אותה. היא הייתה המדריכה שלי בסטודיו להתעמלות, פעמיים בשבוע משבע עד שמונה בערב. אני לא זוכרת מה נכנס בי אז, אבל כנראה שהחלטתי לחיות נכון כמו ששרה רונה קינן, או לה לה לה, גם אני רוצה לחיות נכון, או לה לה לה, ושלווה גדולה תיפול עלי, תיפול עלי. ונרשמתי להתעמלות. לא אירובי וכל החרא הזה של ריקודים וקפיצות. מזרון ומגבת וקצת מתיחות. ואיך שהיא נכנסה, המתולתלת, הגבוהה, לסטודיו, נעתקה לי הנשימה, כמו שאומרים. חום בלחיים, זיעה בכפות ידיים. חשבתי שהמזגן לא פועל, אבל הוא פעל. וככה התחיל הסרט שלי עם אהבה לבנות. הייתי מחכה לשיעורים שלה כמו חמצן. לא באמת עניין אותי להיות חטובה וכוסית. כי בואו, הייתי. ובטח לא עניין אותי שריר התאומים, מסתבר. וכשהיא הייתה עוברת בינינו לראות שאנחנו עושות את התרגילים נכון, איך שהיא הייתה מתקרבת לשורה שהייתי בה, התחתונים שלי היו צועקים רטיבות. לא תמיד היא עצרה על ידי ואני זוכרת כמה זה היה מבאס אותי. פחח. מבאס. הייתי חוזרת לדירה או הולכת לאֵלֶּה-לָהּ ויושבת אצלה ובוכה לה. יצא לי חרוז.  והיא הייתה נקרעת מצחוק ומפילה ראש בָּבַּאֲנְג וכל העשן על הפרצוף שלי. ושעה היא הייתה צוחקת תוך כדי זה שהיא מנסה להגיד לולי שבלולי אוהבת בנות. מי היה מאמין? עד שיום אחד שפכתי לה על הראש את כל המים העכורים שבבאנג. אבל סטלנים כמו אֵלֶּה-לָהּ, גם מים של באנג על הראש לא מזיז להם. אז לקחנו את האוטו ונסענו לחפש את האוטו שלה בכל העיר. מי ידע איפה היא גרה? ידעתי רק שיש לה פז'ו אפורה, קטנה. את המספר של האוטו זכרתי בעל פה. וככה היינו נוסעות שעות. חולת אהבה וסטלנית עם ריח של באנג על ידה. ומלא פז'ואים בצבע אפור, ואפילו לא נטלי אחת. כל החברות שלי נשואות, חוץ ממני. אחת גרושה. יש אפילו אחת אלמנה. קָרְצִי אנחנו קוראות לה. כי היא כולה לב, הבחורה, אבל מה? איך שיוצאים לאיזה דרינק או לאכול משהו, היא יש לה קטע סדיסטי להתעלל במלצרים, בברמנים, בכל הנותני שירות באופן כללי. ואלה קולגות שלי. סתם, צוחקת. מה לי ומילים של משרד. אבל היא הייתה מתחילה לתזז אותם עוד לפני שהיו מניחים את התפריט על השולחן. ותנקה פה ומלוכלך שם. ואיפה השירותים? ומי האחמ"ש? אני רוצה להתלונן שאין נייר טואלט. והמנה קרה והמנה חמה והמנה פושרת והקרח שהבאתם לי בצד לא מספיק קִרְחִי. בעלה, שרוליק, היה קיבוצניק מאיזה קיבוץ בצפון. הביאו שני ילדים ואז בום, סרטן בלבלב. שלושה חודשים והחזיר ציוד. השאיר אותה עם שני ילדים קטנים ומלא שאלות לבורא. למה דווקא הוא? למה דווקא לה? מי יבנה לה אוהל וסככה כמו שהיא אוהבת בטיולים למיטיבי לכת שהם היו יוצאים אליהם? מי יידע להכין לה את הנס קפה הכי מדויק מבחינת כמות המים והחלב והרבע כפית סוכר חום בהיר, לא הכהה? מי יגיש לה קולה זירו בכוס גדולה וכוס נוספת מפוצצת קרח כדי שהיא תוכל ללעוס את הקרח ולשחרר עצבים? המון שאלות ופחדים היו לה. אבל היום, עשר שנים אחרי, היא כבר בזוגיות שנייה, פרק ב', כל הקלישאות. עם אכבר גבר. גרוש. גם קיבוצניק, אבל מהדרום. והיא בכלל שונאת את כל הקונספט של הקיבוץ והזה שכולם דבוקים לתחת של כולם ונכנסים בלי לדפוק. אבל זה מה שהגריל לה הגורל. קיצר, 

אז כל החברות שלי או נשואות או גרושות או אלמנות. אבל כולן עם ילדים. הגיעו ליעד. כל החברות שלי האלה, זה מגיל שתיים עשרה. מצחיק. כי ראינו אז ביחד את הסרט כשהוא יצא אז. אני והחבר'ה. היינו דלוקות כולנו על ריבר פיניקס. אֵלָהּ-לה עד היום. יש לה בבית מקדש קטן עם נרות ותמונות שלו. כשהוא מת היינו בצבא. צבא של כל יום בבית. והתארגנתי בדיוק, זה היה בוקר, ללכת לצבא. והיא צלצלה אלי הביתה. לולי, ריבר מת, היא אמרה. והיא בכתה. הברזנו אותו יום מהצבא ונסענו לים עם שירה שהייתה ברגילה. שירה הדליקה קטורת לעילוי נשמתו, אֵלֶּה-לָהּ הורידה ראש ואני הכנסתי לריאות את הברודווי מאה. היא קיבלה נזיפה על הנפקדות ואני ריתוק של שבוע. אבל מה לא עושים בשביל חברות אמת? יש לי חברות שהתווספו עם השנים, גם טובות, גם מאוד. אבל כמו  שאמר גורדי המבוגר בסרט “I never had any friends later on like the ones I had when I was twelve. Jesus, does anyone?” בגיל שלושים נתתי לעצמי מתנת יום הולדת. קעקוע ראשון. חרטתי על השכם את השורות האלה.   

עכשיו זה ימי קורונה, מגיפה מגיפה. אני בבית עם אֱלִימִיאַוּ החתול שלי וסמי, שהוא כלב בלי רגל ימין קדמית. לסבית, לפי הספר. אבל שום תמרור אזהרה לא הבהב לאבא שלי בעיניים. הוא בן שמונים ושתיים ויש לו מרץ כמו שלא יהיה לי בחיים. הוא עובד בקיוסק שלו משנות השישים המאוחרות. קוקוקיוסק קוראים לו, לקיוסק של אבא שלי. עבדו שם קשה הקופירייטרים בשביל למצוא שֵׁם נכון. מיטב המוחות. והוא מוכר שם, אבא שלי, לילדים אסימפטומטיים, בָּרָד בצבעים, והם שמים על זה שטיחים חמוצים כאלה, שאם אתם רק תיקחו מהם ביס, זו חמיצות שעולה ישר למוח. זה משהו נוראי, חמוץ שאי אפשר להכיל. רק ילדים קטנים וְאַסימפטומטיים יכולים, ואולי גם חולי קורונה שאיבדו חוש טעם. הוא פותח בשש בבוקר לכל הנרקומנים שחייבים את הסיגריה של הבוקר והקפה השחור. וכל סוף שבוע הוא מביא לי פאקט של נקסט. יש כאלה ששמחים שאבא שלהם רופא. אני מאושרת שלאבא שלי יש קיוסק. הוא עבד עד השנייה האחרונה, האבא הזה שלי. עד שאיימו בקנסות. והוא בונקר בכל מה שקשור לכסף. אז הוא ישב בבית והכריח אותי להתקין את הזום המזוין הזה. כי אולי הוא בן שמונים ושתיים, אבל הוא זה שאני קוראת לו כשיש לי בעיה עם המחשב, או הלפטופ, או הטאבלט. הוא מת על ביבי. אבל הקטע של הסגר לא בא לו טוב. ואם יהיו בחירות, אני חושבת, נדמה לי, אולי, לא בטוחה בכלל, שהוא יצביע לליברמן או לבנט. אני לא סגורה. למרות שהוא לא מת על רוסים, או מולדבים, או אוקראינים. כל אלה עם המבטא הוא שונא. הם באו רק לקחת את הסל קליטה וללכת מפה. ככה הוא אומר על יוצאי חבר העמים. הייתי מתווכחת איתו מלא על פוליטיקה. זה אף פעם לא נגמר טוב. הייתה פעם שהוא לא דיבר איתי איזה חצי שנה, כי אמרתי לו שאני חושבת להצביע ליוסי שריד. יוסי שריד מבחינתו זה אש"ף. ואש"ף זה ערבים וערבים צריכים למות. אבל בחוץ לארץ, אבא, לא גרתם עם ערבים? חס וחלילה, אנחנו גרנו בשכונה ליד נוצרים. זה הצחיק אותי. גם נוצרים הם ערבים, אבא. גם מוסלמים וגם יהודים מרוקאים. הוא צרח, הייתי בטוחה שההתקף לב תכף מגיע. איך את מדברת על אבא שלך? אני ערבי? את לא מתביישת. תתביישי לך, גועל נפש. אני לא מאמין למה שאני שומע. חצי שנה הוא לא דיבר איתי בגלל יוסי שריד ובגלל שקראתי לו ערבי. הגיוני סך הכול. הוא לא מאמין באלוהים, האבא שלי, אבל הולך כל שבת לבית כנסת, כי כל החברים שלו שם. אחר כך הם יושבים בחוץ לאפריטיף עם שיבאס וחמין בעשר בבוקר. והוא מדליק סיגריה, כי הוא מעשן ארבע קופסאות טיים ביום. אלף פעם ניסיתי להעביר אותו לסיגריה אחרת. אלף פעם אימא שלי, זיכרונה לברכה, ניסתה לשכנע אותו להפסיק. בסוף היא מתה מהתקף לב, והיא לא עישנה סיגריה אחת בחיים שלה. אבל הייתה מעשנת פאסיבית. כבדה רצח. היא מתה לפני שנתיים והייתי בטוחה שהוא ימות מיד אחריה. כמו הזוגות האלה שמתים שעה אחרי שאחד מהם נפטר. רצינו להביא לו מטפלת שתהיה איתו, עובדת זרה. כי אבא שלי עד שאימא שלי מתה לא ידע איפה נמצאת המכונת כביסה ואיך מקפלים תחתונים ואיך מכינים ביצה קלה. אחרי שגדלנו קצת אחותי ואני, אימא שלי הייתה הולכת לעזור לו בקיוסק. הוא היה עובד משש בבוקר עד שמונה בערב רצוף, והיא הייתה מצטרפת בסביבות שתיים שלוש, עד שש, וחוזרת אלינו הביתה. אימא שלי ואבא שלי הם הדמויות שאני הכי לא רוצה להיות בחיים האלה. הם נציגים, במירכאות או לא במירכאות, אחד חי והשנייה מתה, של כל מה שאני רוצה לברוח ממנו. אני חושבת על אימא שלי, שהייתה בחו"ל פעם ראשונה כשהיא הייתה בת שישים. היא לא רצתה לטוס. זה אף פעם לא עניין אותה. אני זוכרת שחזרתי מטוסקנה. נסעתי לשם עם קָרְצִי. שבועיים של יין ונקניקים וגבינות ופסטות ופירות ים וצחוקים ושיכורות כל היום. וקיללנו, כל בוקר כשקמנו, קיללנו את האיטלקים האלה שקיבלו נוף כזה בן זונה ואוכל כזה בן זונה ויין כזה בן זונה והכול בן זונה. ולמה הם ולא אנחנו? האם לא סבלנו מספיק? האם לא היינו צריכים לקבל איזה שובר פיצוי על תקופת השואה? וכשחזרתי, אימא שלי ראתה את התמונות, רק את תמונות הנוף, לא את אלה שאנחנו מקיאות על השיח ורדים במדשאה של המלון. ואני זוכרת שהיא נורא אהבה ולא הפסיקה לדבר על כמה יפה טוסקנה הזאת שהיית בה. אז תיסעו גם, אמרתי לה, למה אתם אף פעם לא נוסעים? בשביל מה לי, נלי? היא הייתה עונה לי כל הזמן אותה תשובה, כזאת מעצבנת, מספיק לי לראות בתמונות. זה היה שורף לי את הראש, את הראש, התשובה שלה. אימא שלי חיה בשביל המשפחה שלה. בשביל ההורים שלה, שהיא סעדה את שניהם. בשביל אבא שלי ובשביל רונית ובשבילי. ואחר כך, כשהגיעו הנכדים, אז בשבילם. היא, חיים של שפחה היו לה. התחננתי בפניה כמה פעמים שתבוא איתי לחוץ לארץ. לאבא שלי לא היה אכפת, לכאורה. תיסעי, הוא היה אומר לה. תיסעו. אני יסתדר, ברוך השם. לא צריך את הדאגה של אף אחד. וככה הוא היה חותם גם את השיחה וגם את החלומות, אם היו לה, לראות קצת עולם אחר מארבע קירות של בית, ואם לרדת לרזולוציות, אז ארבע קירות של מטבח, כיור, תנור וגז. אבל עכשיו קורונה, אז הוא, אבא שלי, מטפס על הקירות, מגרד אותם, אוכל את הטיח. הוא, על אמת, התחילה לו פְּרִיחָה בגוף. הוא צילם ושלח לי בווטסאפ. לי ולרונית, אחותי. קרוב למפשעה. לא קלטנו בהתחלה מה זה. הוא גם לא הסביר. הוא אף פעם לא מקליד. אף פעם לא ראיתי בווטסאפ את המשפט אבא מקליד/ה. הוא שולח את כל מה שיש לו, בלי לסנן, על פני הווטסאפ. לא מכיר במילה חְשׁוּמָה. היא לא בלקסיקון שלו. כשהיינו קטנות, רונית ואני היינו נקברות מבושה, כי הוא היה מסתובב בבית בתחתונים. ואז לא היו בוקסרים, שזה סבבה, שזה כמו מכנסיים קצרים. שזה עובר. היו את התחתוני סְלִיפּ האלה בצבע לבן. כל התחתונים שלו היו רק בלבן. תחתוני סבא כאלה, גם כשהוא היה צעיר. וכלום לא הזיז לו. גם כשהיו באות חברות לבקר. גם חברים שלהם, של ההורים. כלום. מבחינתו זה סבבה. זה כמו בגד ים, הוא היה אומר, מה הבדל בין התחתון לבגד ים שלי? אז אם היינו רוצות להעיר לו היינו הולכות לאימא, להעיר לה, שתעיר לו. לא שפחדנו ממנו. לא. פחדנו ממנו, מה אני עכשיו מנסה לייפות? פחדנו. לא בקטע שהוא ידפוק לנו מכות עכשיו. אבל מספיק מבט אחד שלו, כשהוא היה מצמצם את העיניים, וכבר היינו עוברות לדום. לא יודעת. מכירה גם מקרים אחרים. כמו אֵלֶּה-לָהּ, שאבא שלה הוא האיש הכי שותק בעולם. אני חושבת שאולי שמעתי את הקול שלו, כל החיים שלי בחברות בינינו, אולי שלוש פעמים, ואני לא מגזימה. הוא היה מסתובב עם אוזניות רדיו על האוזניים. הכי הרבה שהיה אפשר לקבל ממנו, מִמָּתִיאָס, אבא שלה, זה הנהון כזה עם הראש וגם רק חצי, בקושי. אבל עם כל השתיקות האלה שלו, שתקן שתקן, אבל ביצועיסט. אני זוכרת לילה אחד שישבנו אצלה בחדר, בתיכון, ועשינו רעש. והוא קורא לה אֵלָה, אֵלָה, שקט, אֵלָה. ואנחנו? איזה שקט? תיכוניסטים חארות שחושבים את עצמם. בלתי מתחשבים, שבטוחים שהנעורים האלה, שהיינו אז עמוק בתוכם, יימשכו לכל הנצח. ואז, באיזה רגע, הוא קם ויצא מהחדר שלו, ומתוך השתיקה פתח את הדלת של החדר של אֵלֶּה-לָהּ ועם מברגה הוציא את הדלת מהמקום. בלי להוציא מילה. גם אנחנו לא הוצאנו. ועכשיו תמותו. הלכנו הביתה. אחד אפס לאבא של אֵלֶּה-לָהּ. 

עד גיל שלושים, שלושים ואחת, הייתי סטרייטית. ככה חשבתי, ככה הייתי בטוחה. למרות שהרבה לפני הקראש הזה על נטלי, הרבה, הרבה לפני, כיתה ו', אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול, יש זיכרונות שאי אפשר לשכוח עד המוות, נראה לי. גם אם אני אהיה דמנטית, גם אם אני אמות אפילו, אני אשכב בקבר עם הרבה קלונקסים, בגלל הקלסטרופוביה, ואזכר בערב הזה ששכבתי במיטת נוער שלי. מיטת יחיד. מה נוער? לא היו אז מיטות וחצי מפנקות וכל מיני כאלה כמו שיש היום לנוער המפונק והממוסך ממסכים. ושכבתי, והייתה לי טלוויזיה קטנה, פיצית, של אפס אינץ'. שחור לבן היא הייתה. ההורים שלי קנו אז אחת בצבע לחדר שלהם, שני אינץ'. ונתנו לי את שלהם. רונית, כבר אז היו לה עקרונות של מאוסה רצח. היא לא רצתה טלוויזיה בחדר, זה הפריע לה לקרוא את דוקטור סוס והנסיך הקטן. היא נתנה לי פעם לקרוא אותו. את חייבת לולי, זה ספר חובה לכל בן אדם. אבל איך שפתחתי סגרתי. לא הבנתי כלום. נסיך, עצים, כוכבים. אני רציתי נסיכה. 

מה זה אבא? כתבתי לו בווטסאפ. הוא לא ענה, אבל צלצל בשיחת וידאו מהווטסאפ. אני מסתכלת ורואה משהו דומה למה שראיתי בתמונה. מפשעה מלאה שערות לבנות וְפְּרִיחָה אדומה. נקודות נקודות. אבא? קראתי לו. מה את לא מבינה, עמנואלה? אני שומעת אותו מדבר, אבל המצלמה עדיין תקועה על המפשעה הפורחת. אתה יכול להרים את המצלמה, אבא, שאני אראה אותך? אבל ראית? את רואה מה יש לי? הוא התעלם מההצעה שלי. רואה אבא, רואה. תרים את המצלמה. איך אני יילך עכשיו לדוקטור נטליה עם החיידק הזה? נתק, אבא, אמרתי לו. אני מצלצלת אלייך מהרגיל. למה ניתקת? הוא ככה פתח את השיחה. כי אני לא יכולה יותר עם השיחות זום וכל הווידיאו הזה, אבא. למה לא יכולה? אם אני יכול, למה את לא? מתביישת באבא שלך? אבא, נו, מי מתבייש בך? מה השטויות האלה, מתביישת בי? אמרתי לו, חס ושלום. איך את מדברת? מתי תתבגרי כבר? נכד את לא רוצה להביא לי, בסדר, קיבלתי. אבל מתי תתבגרי יא בִּיַּנְתִּי, הא? ממתי הפריחה הזו? התעלמתי מכל מה שהוא אמר לי. לא יודע, כמה ימים. בהתחלה חשבתי פשפש במיטה. כיבסתי ביד את כל המצעים. בלי עין הרע, כמה כוח צריך. אני לא מבין איך אימא שלך עשתה את זה לבד. כל הכבוד לה, זיכרונה לברכה, צדיקה הייתה. אימא שלי הייתה חולת ניקיון ברמה שאם היו מאשפזים חולי ניקיון, היא הייתה נכנסת ראשונה, ולסגורה. וגם לא יוצאת משם יותר אף פעם. היא הייתה תמיד עם מגבת מטבח על הכתף וסמרטוט ביד. ככה אני זוכרת אותה. כשהיא נפטרה אמרתי לרונית שנעשה לה מצבה בצורה של מגב. היא נקרעה מצחוק. רונית היא אישה כבדה הכי קלילה שהכרתי. עד היום היא כבדה. שזה שם מכובס לשמנה, לדַּבַּע. אבל היא מתה על עצמה. יש לה בעל משעמם וחננה ושלושה בנים חננים. בעלה, אהרון, הוא איש מחשבים, שאין לי מושג מה זה אומר ומה הוא עושה ואיפה הוא עובד. אבל יש כסף, הרבה. והיא, היא יש לה חנות בגדים של מעצבות במרכז המסחרי של היישוב של הטחונים שהם גרים בו. אולי נכנסת ביום לקוחה אחת. אם להתפרע, אז עוברת עוד אחת. אין לי מושג איך היא לא נחנקת משעמום. בעצם יש לי. מה אני עכשיו מזיינת במוח? רונית היא, אין לה בלקסיקון את המילה שעמום. ויש לה, בעיקר מה שיש לה זה נחת רוח. היא גדולה ממני בשנתיים. כשנולדתי ההורים שלי חשבו שתצא להם ילדה כמו רונית. שקטה, ישנה בלילה, לא מתעוררת, לא בוכה סתם, לא סובלת מגזים, עושה גרפס אחרי כל ארוחה, ובמשקל של ארבע מאות קילו ומאתים וחמישים גרם. ואז הופעתי אני, בחודש שביעי, פַּגָּהּ, רזה, קירחת ומכוערת. חייזרית.  ואינקובאטורים ואוהלי חמצן ואשפוזים. מתנדנדת בין חיים למוות, כמו שאוהבים להגיד. ככה התחילו החיים שלי. במטוטלת. עכשיו, ארבעים ושבע שנה אחרי, אני יכולה להגיד שהמטוטלת המזוינת קצת מתייצבת. לפחות ככה זה מרגיש לי.

לרכישת הספר באתר ההוצאה לאור ליחצו כאן >>> מאיה לביא. נתז טיפתי אהובתי. מרום תרבות ישראלית