שָׁלוֹשׁ ד', בַּחָדָשׁ [2015]



שלוש ד', בחדש הוא מקום קבורתה של ברכה, אימו של יואב צדוק, גיבור הספר, המשמש כעין ציר לעלילותיו, זהו סיפור אהבה טראגי, גירסה עכשווית בוטה ופשוטה לכאורה, אך בה בעת עמוקה וסבוכה, של "אדיפוס המלך", סיפור אהבה חי, תוסס, מרתק, מרגש וכואב, של יואב לאפרת, כתוב בשפה עסיסית וסוחפת, המתרחש בין באר-שבע, קיבוץ חצרים וברלין.
 


לרכישת הספר במודפס או בדיגיטלי באתר ע-ברית ליחצו כאן >>> מאיה לביא. שלוש ד' בחדש. ע-ברית


תכירו, קול חדש לגמרי. כל מה שפנים הכריכה הרכה מגלה על מאיה לביא הוא שהיא בת 41, נולדה ומתגוררת בבאר שבע וזה ספרה הראשון.

השם הקריפטי משהו — צריך היה לנקד בכריכה — גם הוא באר־שבעי ומקומי לגמרי: זו הכתובת של חלקת הקבורה שבה טמונה אמו של הגיבור. יואב צדוק, בן 40 וקצת, חבול ומוכה מדי מן החיים, אינו מפסיק להתגעגע אליה לאורך כל הספק־רומן ספק־נובלה שהוא מוביל בקולו ובגוף ראשון.

זה וידוי שמוביל כל הדרך ממשפחה כאילו־נורמטיבית אל עבר רצח אב, ויסלחו לי הקוראים הפוטנציאליים, כי גילוי הפרט הזה אינו בבחינת ספוילר. העלילה וקצב הווידוי מלאים רמזים מטרימים מכוונים לכך שהרצח יתרחש, ואלה מתפקדים גם כיצרני אמפתיה: בתום הקריאה, מתמלא הקורא אהדה לרוצח. אם תפקידו של סופר מוכשר ניכר ביכולת להעביר את קוראיו ממצב נפשי נתון בעמוד הראשון אל מצב נפשי שונה לגמרי בתום הקריאה, לביא מנווטת את הנפש הקוראת בביטחון של מקצוענים ובלי לעשות לעצמה, בוודאי לא לגיבור שלה, חיים קלים מדי: הרצח יהיה מחויב המציאות ומנומק בדיוק כמו האשם שנושא הגיבור, האנוס להחריב את חייו שלו.

יואב צדוק הוא יצור בדיוני נדיר למדי באסם הדמויות הספרותיות בעברית: גיבור טרגי, כלומר, קורבן כפול של נסיבות שמעבר לשליטתו ושל בחירותיו שלו. אין כאן אלים שמסמנים אותו מראש ככזה; קצת קשה לייצר אלים משכנעים בשיכון באר־שבעי ממוצע, ועל העדרם מפצה תודעה פרטית של הגיבור המבליחה בדרך הסיפור שלו — וידוי שיש בו הנמקה פנימית משכנעת ואפס חרטות. וזה עובד, עובד יפה מאוד.

יואב נולד למשפחה שחולש עליה אב קודר, פסימי, בוגדני ושתלטן, המתעמר באם חלושה המנסה בכוח לאחוז בקצוות הפרומים של כולם ולחבר אותם למארג מנחם. אבל מרגע שהוא עומד על דעתו, חבול מן הלעג המתמשך של אביו, יואב אינו מסוגל לקבל את ההתנהלות הקורבנית של האם וגם לא את ההתעללות המילולית של האב: מכאן ואילך, לא תהיה בחייו אפילו דמות אחת שיחסו אליה יהיה יציב ולא מזגזג, אפילו הזדמנות אחת שלא יחקור בחשדנות ויהרוס בסופו של דבר.לא, הוא לא אדיפוס מודרני, כמו שמישהו קבע בכיתוב על גב הכריכה בביטחון מוחלט ומבלי להזדהות: הוא מעניין בזכות עצמו, ובינינו — לא כל מי שרוצח את אבא שלו, ועוד בכוונת מכוון, ולפני כן סועד את אמו הגוועת במחלת הסרטן, הוא בהכרח בן דמותו של אדיפוס. אבל השימוש באזכור הזה לא מעלה ולא מוריד. הספר עומד יפה בזכות עצמו, בלי להיות אינטרפרטציה מודרנית של מיתוס עתיק.

לא הכל אפרורי ורע בחייו של יואב, המסופרים לנו בעברית דיבורית לגמרי. כשהיה חייל, הכיר את מי שהוא קורא לה "הנשר שלי". אפרת, אמנית וקיבוצניקית ועלמה אהובה ומוערכת, היא כמובן ההפך הגמור ממה שיואב חושב על עצמו, ואהבה גדולה מיכולתו להכיל צומחת שם. כל כך גדולה, שכבר בראשיתה יואב מתמסר לה עד כלות, כאילו היתה גאולתו, ועל הדרך דופק נפקדות כדי להישאר עוד יום־יומיים עם אהובתו בבריחה ראשונה לאילת. אמת, יחסיו עם הצבא מורכבים כבר קודם: אחיו התאבד בזמן שירותו, והוא נושא בגופו את האשם הכפול על כך שלא יכול היה להצילו ועל כך ששרד, בתוספת מבטו המצמית של האב המלמדו כי הבן הלא נכון היה לקורבן.

קשה להתרומם מתחת למבט המשפיל, הממית הזה. ניסיונותיו של יואב לבנות לעצמו חיים שאין בהם התעללות אינם עולים יפה. הוא נכשל שוב ושוב, הוא בורח ובוגד ומתעלל בדרכו שלו, והקורא ממשיך ללוות אותו בתקווה לנס — תמיד אנחנו מקווים שגיבורים מעניינים ישרדו — ובהבנה שלא יתרחש. שום מלאכים לא יבואו.

ובכל זאת יחוש הקורא שהוא רוצה לחבק את המתוודה הזה ולמחול לו מראש, כי כשאנו הופכים לנמענים של וידוי ספרותי, הכותב מעניק לנו כוח לשפוט לשבט או לחסד, משל היינו באמת הסמכות העליונה והיחידה בעברו השני של תא הווידוי. מנין לנו גדלות הלב הזאת? מן ההישג המקצועי המוביל ביצירה, והוא יכולתה של הכותבת ליצור דמות אמינה עד מאוד רק באמצעות הלשון.

וידוי בגוף ראשון בשפה עכשווית לא עשירה במיוחד, רוויה בדימויים משומשים, מנוקדת בשיבושי לשון רווחים, מינימליסטית בשימוש שלה בחיווים רגשיים: זה המצע הלשוני שממנו צומח יואב צדוק, כולל דיווחים מכניסטיים על מפגשים מיניים וקללות לרוב. הנה כך הוא מדווח על הפרידה מאהובתו: "אין יום שהזין הדפוק שלי ואני לא מתגעגעים אל הנשר שלנו. כוס אמק, יום יום, כמו שטף דם שלא עובר, רק מחליף צבעים". וכך הוא עצמו מייחל לרגע אחד לנס, אחרי תאונת דרכים עם האופנוע שלו: "אני מרגיש את הטעם הזה של הברזל החלוד, הפה שלי בטח מפוצץ בדם. אני לא מסוגל לקום. הרגל שלי כאבי תופת. אם זה היה סרט, אז היה עכשיו איזה סופרמן מגיע ומציל אותי. אבל כמו שאלוהים מת, גם סופרמן מת די מזמן".

הציטוטים עושים עוול למרקם הלשוני המתפענח טוב יותר במונולוגים ארוכים, קופצניים, שבהם מצליח יואב לנעוץ סכינים בלבו של הקורא, רק מפני שהוא אמין כל כך, והוא אמין רק מפני שלשונו נשמעת טבעית לגמרי.ומובן שאין כאן שום דבר טבעי. כתיבה טובה היא תמיד מניפולציה סבוכה ומתוחכמת המתרחשת באמצעות הלשון, ויואב צדוק קורם עור וגידים בדמיוננו כשהוא מדבר מפני שהכותבת ניקתה את לשונו מכל התנחמדות או קיצור דרך או התייפיפות ספרותית. זה לא פשוט: מנוסים ומקצועיים ממנה חטאו בכותרים עבריים רוויי "דיבורית" מזויפת.

ההישג הזה, כמו הצער העמוק שהקורא נגרר אליו בסוף הסיפור, מעידים על כך שיש כאן קול חדש, מעניין — וייתכן מאוד שיש פה יכולות וכישורים נוספים שנקרא בהמשך.


לרכישת הספר במודפס או בדיגיטלי באתר ע-ברית ליחצו כאן >>> מאיה לביא. שלוש ד' בחדש. ע-ברית


שָׁלוֹשׁ ד', בַּחָדָשׁ - פתיחת הספר


מכירים את זה שכמו בסרטים. שהגיבור נכנס לאמוק כזה וצוחק וצוחק עד שנחנק? אז ככה אני רוצה. אני מת לצחוק. אבל לא יוצא לי צחוק ולא יוצא לי קול. וכואב לי בפה ובגוף. אני חושב שאני החי הכי מת שתכירו בחיים האלה. אבל יודעים הכי מה? הכי הייתי מת להגיד לכם עכשיו שאני, יואב צדוק. ושארזתי לבד ושאפ'חד לא נתן לי שום דבר להעביר. ושהמזוודות המזוינות היו איתי כל הזמן. ושאני עכשיו חוצה את הדיוטי פרי לכיוון שער A 5 טיסת אייר ברלין שבע פקינג שבע לשונפלד ומשם דוּך מונית לקרויצברג. לחפש את היפנית עם הכוּס הכי יפה שזכיתי לטעום בברלין שלי. אבל וואלה. הייתי באמת מת. כי אני, יואב צדוק מת. מת אני. מת.   

אני נזכר עכשיו כששכבתי בסורוקה, אחרי שעפתי מהאופנוע, שמה על יד הקונסרבטוריום. התרסקתי על הכביש. שכבתי במחלקה האורתופדית אחרי ניתוח בירך. שמו לי שתי פלטינות. הייתי עם כאבים מהגיהינום. כאבים שהגיעו לי בתכלס. אבל אני לא פראייר. רימיתי את החרא הזה שלמעלה ודפקתי מורפיומים על ימין ועל שמאל. הוא רצה שאני יסבול. הוא תמיד רצה. שם עלי עין מהיום הראשון שלי. נשבע לכם. כבר בברית כמעט הלכתי. המוהל הבן זונה חתך יותר מדי. דיממתי כמו תרנגולת שנשחטה לכפרות בערב יום הכיפורים. הקצב הבן אלף חבש לי ת'זין ואמר שהכול בסדר. אבל אימא שלי ידעה שהכול לא בסדר. אבל לא היה מי שיקשיב לה. כי האבא הדפוק שלי, כבר אז האמין למשוגעים האלה עם הכיפות. וככה אולי יומיים שאני רק צורח, אימא שלי מספרת. עד שהיא בסוף, בלי לשאול אותו, לקחה אותי ומונית, ישר לבית חולים. שמה אמרו לה הרופאים שעוד קצת הייתי זיכרון לברכה. הכניסו אותי לניתוח דחוף והצילו אותי ואת הבולבול שלי. כשהרופא יצא, הוא אמר לה שיש לו חדשות טובות וחדשות פחות טובות. שהטובות הם שניצלתי. והפחות, שהבולבול שלי יהיה תמיד סוטה לצד ימין. היא שאלה אם זה ישפיע עלי, 'אתה יודע דוקטור, בעתיד, כשירצה ילדים ובכלל'. אז הוא אמר שלא. ושזה רק עניין אסתטי או חרא כזה בסגנון. הכי דפוק היה שאבא שלי האשים את אימא שלי שכל זה קרה בגלל שהיא לא צמה באותו כיפור. אבל איך היא תצום עם בטן בחודש שביעי? אבל אבא שלי אכפת לו רק ממצוות, לא מצדק. בגלל זה גם מצחיק אותי שמכל השמות קוראים לו צדוק. צדוק צדוק, קוראים לאבא שלי. איש שפעם האמנתי, שאם יחפרו לו טוב בפנים ימצאו נשמה טובה שעוד לא התעוררה. וטעיתי. כי כל מה שאני יודע זה רק לטעות. אני אלוף בזה. אני מאסטר. אני מקום ראשון על הפודיום. מאז הזין שלי סוטה ימינה, כל הראש, הכובע, איך שלא קוראים ללמעלה של הזין, עקום אצלי. זה עשה לי מלא סרטים עם בחורות. אפילו עוד קודם, כשהיינו מודדים למי יש יותר ארוך. באזור כיתה ד' או ה'. אז הבנתי שהזין שלי לא דומה לאף זין אחר ושנאתי את עצמי. לא שלא היו לי עוד סיבות לשנאה עצמית. אבל אז, זה היה העיקר. כי זה הגיל שאתה מתחיל להשוויץ באורך. ושלי דווקא היה די נחש קוברה, אבל הסטייה הזאת שלו לצד הייתה מבאסת. מה זה מבאסת? לא הסכמתי להוריד מכנס גם לא אצל הרופאה כשהייתי חולה ורצו לדפוק לי זריקה של אנטיביוטיקה מרוכזת. הכרחתי את כולם לצאת מהווילון עד שאני לא שוכב על הבטן ואז קורא לה שתבוא לעשות לי. ילדים זה ידוע זה חרא של עם. וצחקו עלי. היו קוראים לי צדוק העקום. הייתי בוכה בלילות, מדבר עם אלוהים, למרות שכבר אז ידעתי שאין כלום למעלה. מבקש ממנו שיעשה לי בולבול כמו לכולם. כמו לאורן ויניב ודודו. אימא שלי התייעצה עם הרופאה שלנו. היא נתנה לה כבר הפנייה לאיזה רופא שמתמחה בניתוחים כאלה של יישור זָיִנִים. אבל אבא שלי לא הסכים לשמוע על זה אפילו. זה היה נראה לו חסר משמעות ובזבוז של כסף להוציא על ניתוח. והיה לו. היה לו את הכסף. אני יודע. אני זוכר את הוויכוח שלהם כשחזרנו מהרופא של הבולבולים. 'זה יעשה לו טוב לביטחון העצמי, צדוק'. היא אמרה לו. הקשבתי להם מאחורי הדלת. אבל הוא לא הסכים לשמוע אותה בכלל. 'יש דברים יותר חשובים להוציא עליהם את הכסף, ברכה'. הוא אמר לה. 'ואל תדאגי לבן שלך. צדוקים מסתדרים תמיד, אני לא דואג לו'.  אבל אימא שלי דאגה. כי זה מה שאימהות עושות. אימא שלי היפה, הטהורה. נפטרה מסרטן לפני איזה שנתיים, שלוש. לא זוכר כבר. הייתי מדבר אתה המון כששכבתי שם בבית חולים. סיפרתי לה שאני בסדר, שהאחיות דואגות לי, שאורן בא כל הזמן. ושאפילו אפרת, הנשר האהובה שהייתה לי, באה פעם אחת. לא יודע איך היא שמעה על זה. אבל היא באה. נכנסה כמו איזה פֶיָה מהאגדות עם שקית של ה'פלאפל הירוק' ובקבוק קולה מזכוכית. כמו שאני אוהב. חשבתי שאני הוזה מכל המשככי כאבים. אבל זה באמת הייתה היא. כמו שזכרתי. עם התלתלים השחורים  והעיפרון השחור בתוך העיניים. והלק השחור בציפורניים האכולות שלה. היא הבטיחה לחזור עוד פעם. ככה היא אמרה. אבל היא לא חזרה. חודש לפני התאונה של האופנוע הייתי בברלין. שבועיים ביליתי בתוך הכוּס של מִיזוֹקִי. היפנית הכי יפה שראיתי. והאמת שלא יצא לי לראות הרבה יפניות. אבל מה שהכי הגניב אותי הוא שהפירוש של השם שלה הוא 'ירח יפה'. ואני בעצמי קוראים לי ירח. כלומר קראו לי. קראה לי. אפרת, הנשר שלי. האהובה שלי. אני מת על ירח. יש לי עשרות תמונות, אולי אלפים, אני לא מגזים, של ירח. בכל הצורות שלו. לכל מקום שאני מגיע, אני מצלם אותו. ובאף תמונה החרא היפה הזה לא נראה אותו הדבר. תמיד תראה שם איזה שפיץ שלא ראית, כתם שלא היה. אור שלא האיר קודם. בגלל זה אני מת עליו. הוא תמיד מפתיע. לא נותן לך להשתעמם ממנו. וכל זה היה עוד לפני שהכרתי את ה'הרבסט מון' של ניל יאנג, שהעיף לי את הראש. איך הוא אומר שם? ניל הבן זונה הזה, איך הוא יודע לכתוב, איך הוא אומר לה: 'בגלל שאני עדיין מאוהב בך אני רוצה לראות אותך רוקדת שוב, בגלל שאני עדיין מאוהב בך בליל ירח הקציר הזה', ירח קציר זה הירח המלא של אוגוסט, ככה הנשר שלי הסבירה לי.

 אני לא מהטיפוס שרוקד. אני לא יודע להזיז רגל. אני מקסימום רוקד כמו רובוט שנפל לו בורג. גם הנשר שלי לא הייתה מהרוקדים. בגלל זה אף פעם לא הלכנו למועדונים. זה לא עניין אותנו הבילוי הזה של רעש מטורף ואנשים שזזים בצורה מוזרה. היינו יושבים בעיקר בבית. במקסימום היינו הולכים כמה צעדים לפאב של הקיבוץ, נותנים לפִּינִי לפנק אותנו עם 'פיאנו מן' של בילי ג'ואל וערק עם שיבה. אבל פעם אחת. פעם אחת מזוינת, רקדנו. זה היה, אני כרגיל, לא זוכר, באיזה חגיגת יום שנה לחברות שלנו. שמנו את 'הרבסט מון' על המערכת. ישבנו בחוץ, היה ערב אביב כזה, מדליק, ריחות יסמין, אני מת על ריח של יסמין. וכשהגיע השיר, אז הנשר שלי אמרה לי פתאום: "בוא נרקוד ירח". היינו מסטולים ונפלתי מצחוק. אבל היא קמה והושיטה לי יד. הייתי קרוע מהתחת. קמתי. חיבקתי אותה, כמו בַּסְלוֹאִים של כיתה ה'. ורקדנו. שלוש בלילה ושני אהבלים רוקדים על המרפסת של הצריף שלהם. רוקדים ושרים את המילים, עם ניל. פעמיים הייתי אמור לראות אותו בהופעה. פעם אחת עם אורן כשהיינו בברלין, אבל בסוף לא הספקנו להזמין בזמן את הכרטיסים. ופעם שנייה עם אפרת, כשתכננו לנסוע. כבר היו לנו כרטיסים והכל ואני כזה שמוק, אלוהים. שמוק! חזרתי ליחידת דיור בערב, אחרי העבודה. היא ישבה על הספה, כמו תמיד עם הברכיים צמודות לחזה. ידעתי. היא לא הייתה צריכה להגיד כלום. "נשר", אמרתי. היא הרימה את הראש. ראיתי שכנראה בכתה כל היום. "הוא דיבר אתך"? היא לא ענתה. היא קמה, הלכה לחדר שינה שלנו והוציאה משם מזוודה ועוד תיק. "תני לי להסביר, נשר". נשמעתי לעצמי כמו הדמות של הבן זונה מסרט אמריקאי. היא המשיכה לשתוק. "אני מתחנן, יפה שלי, תני לי רק לדבר ואחר כך תעשי מה שאת חושבת, בבקשה, נשר". והיא קטעה אותי וקמה ונכנסה לשירותים עם הנייד ויצאה אחרי איזה שתי דקות. ולקחה את המזוודה והתיק וגררה אותם לכיוון הדלת. "נשר, אל תעשי לי את זה בבקשה, אני מתחנן. אני כלום בלעדייך". ואני מתחיל לבכות. והיא שותקת. מילה לא מוציאה. ואני ממשיך, כאילו כלום לא קרה ואומר לה, "אבל תכננו לנסוע לברלין. את תציירי ואני ימכור את הציורים שלך ויצלם. ואחר כך נטייל בעולם. תכננו, נשר, את לא רצינית. תחזירי את המזוודה". ותפסתי לה את המזוודה ופתחתי אותה והתחלתי להעיף את כל הבגדים שלה החוצה. והיא בשקט המטריף שלה, אספה הכול בחזרה. "אל תגרום לי להזמין משטרה, יואב. תן לי ללכת בכבוד". ואני נטרף. אני קולט שהנשר שלי עוזבת את הקן שלנו, לנצח. ואני מתחיל לצרוח. כמו מטורף. "למה לדבר נגוע? נשר? מאיפה הבאת לי משטרה עכשיו? לא נראה לך שחטפתי מספיק כאפות מכל הָמַאניֵיֵק האלה? הא? זה מה שאת מאחלת לי"? ואני ממשיך לצרוח ופותח ת'מקפיא ומוציא בקבוק וודקה ודופק שוטים מהבקבוק. ואָלִיק, הבעלים של הדירה יורד אלינו ודופק בדלת ושואל אם הכול בסדר. והיא בעדינות שלה, עונה לו שכן. ואני זוכר, שאני הודף ת'דלת ודוחף אותו פנימה ואומר לו, "כנס. כנס אחי. תראה ת'בת זונה הזאת עוזבת אותי". והוא מנסה להרגיע אותי ואני עם הבקבוק וודקה ביד. ואני צורח כמו מטורף ורואה אותה בזווית של העין עומדת ובוכה. ואני ממשיך לצרוח, לא זוכר אפילו מה. והיא חוזרת להמשיך לקפל את הדברים חזרה למזוודה ואני נטרף מזה עוד יותר. ואליק מנסה לחבק אותי שאירגע ואני תופס ת'בקבוק ושובר על הרצפה. וכל היד זכוכיות ודם וחתכים. והיא באה אלי עם מגבת, רוצה לעצור לי את הדם. ואני מעיף את היד. ופוגע לה בעין. בלי כוונה. אבל פנס, איזה פנס עשיתי לה. מסכנה שלי. יפה שלי. נשר שלי. איזה כלב אני. מגיע לי. מגיע לי. והגיעה מונית כנראה, כי הנייד שלה צלצל. והיא ביקשה מאליק שיעזור לה עם המזוודה. ואני ממשיך לצרוח. והיא הולכת. ואני מוריד מהקיר את התמונות שלה ושובר אותם על הרצפה. את התמונה שהיא ציירה במיוחד בשבילי עם הקדשה, אני שובר עם היד המדממת וצועק ומקלל. ותופס את ה- 32 אינץ' שכמה חסכנו בשביל לקנות אותה. ומנפץ את האימאימא שלה לחתיכות. וצורח כמו מטורף. וְאליק חוזר ותופס אותי ומחבק אותי חזק כדי שאני יפסיק. "חאלס, אחי". הוא אומר לי בשקט. "תירגע. בוא, בוא איתי. אל תישאר פה לבד". ואני רועד כולי, רעד לא נשלט. והוא לוקח אותי, מחבק אותי ולוקח אותי אתו. ואנחנו עולים אליו. ואני כולי בוכה ורועד. ואני מבקש ממנו שיצלצל לאורן. ואורן מגיע ולוקח אותי אליו. כל מה שקרה לי. מגיע לי. אני יודע את זה טוב טוב. על הבשר החרוך שלי, אני יודע. הכול זה עונש. מאלוהים. הבן זונה הזה. שירד לפה אם הוא גבר. אחד על אחד. אם אני לא הורג את הנבלה שהרג לי את אימא שלי, שהרג לי את האהבה. שהרג לי ת'חיים. לא חזרתי ליחידת דיור. לא יכולתי לחזור לשם לקחת את הדברים אפילו. הייתי אצל אורן. "כמה שאתה צריך", הוא אמר. ואני ישבתי שם בחדר ורק שתיתי כל היום ועישנתי באנגים. ולמרות שהוא היה אחרי גירושים בעצמו. ולמרות שהוא מסודר כזה ונקי הוא לא אמר כלום. רק נתן לי לזרום בשקט עם הדיכאון. ניקה אחרי, אחרי הבנות שלו שבאו פעם בשבוע. הכין לנו לאכול. ואני רק ישבתי בחדר כל היום ושמעתי בלופ את 'הרבסט מון' וחיכיתי שאפרת תדפוק בדלת או תצלצל. לעבודה הפסקתי ללכת. צחי, הנשמה הטובה, נתן לי שחרור של איזה שלושה חודשים מהעבודה. חל"ת כזה. חודשיים לא יצאתי מהדירה שלו. את האף לא הוצאתי. והוא הלך וסגר בשבילי את השכירות עם הבעל יחידת דיור. וארז לי את כל הדברים והביא אותם אליו לדירה ולא ביקש עזרה. אחרי חודשיים התחילו להופיע לי רעידות בידיים. כמו זקן עם פרקינסון. לא יכולתי להחזיק את הבאנג אז עברתי לסיגריות מגולגלות שאורן גלגל בשבילי. אבל אחרי שבועיים כששברתי לו את כל הכוסות, הבנתי שמשהו לא בסדר איתי. ויצאתי פעם ראשונה. זה היה למרפאה. הרופא שלח אותי לנוירולוג ולכל מיני רופאים דפוקים שעושים ניסויים בבני אדם. והם לא מצאו כלום. אז אורן אמר שאולי זה פסיכולוגי ושיש לאבא שלו, המוסכניק, קליינט פסיכיאטר, עם אאודי אֶי שמונה שחורה כזאת. של הטחונים. הלכנו אליו. הוא אמר שאני בדיכאון הגאון ונתן לי כדורים. שלחתי אס.אם.אס לאפרת. 'בגללך אני דפוק רשמית, רק שתדעי. באופן רשמי אני פסיכי'. אבל היא לא ענתה הבת זונה. כל הלילה רעדתי בידיים ובכיתי. בכי שלא בכיתי כשאימא שלי גססה. שלא בכיתי בהלוויה שלה. ואורן, אורן השכיב אותי במיטה שלו וישב על ידי ולקח לי את שתי הידיים וליטף אותם. אני לא יודע מה הייתי עושה בלי אורן האיש של החיים שלי. כשהשתחררתי מהבית חולים. צלצלתי לאפרת להודיע לה שאני משתחרר ושלא תגיע לשם. אבל היא לא ענתה. שלחתי אס.אם.אס. היא לא ענתה. הבנתי, בן אדם צריך להיות על סף מוות כדי שיאהבו אותו. כמו אימא שלי, כשהייתה כבר בהוסטל. איפה שמביאים את הגמורים לגמור. הוספיס יעני. ורק אז, נפל לאבא הבוגד שלי האסימון שהאישה שהייתה בשבילו כל החיים תכף לא תהיה. אז הוא עזב את כל הלריסות והסבטלנות וחזר הביתה. אבל זה היה כבר מאוחר. כי אימא שלי כבר הייתה במסדרון הזה בדרך לעולם הבא. ואני משכנע את עצמי שיש עולם הבא, רק כדי לדעת שטוב לאימא שלי עכשיו. בחיים החדשים שלה. כמה הייתי רוצה לחבק אותך אימא שלי. אימא היפה שלי. הייתי בא להזריק לה כל יום זריקה בבטן. היא כבר שכבה בלי לקום והייתה צריכה זריקות לדילול של הדם או משהו. הייתי מזריק לה ובוכה. והיא הייתה מנגבת לי את הדמעות עם היד שלה עם האצבעות הארוכות שלה והורידים הבולטים. איך אני שונא את העולם הזה. אלוהים, רד אם אתה גבר. אתה ואני אחד על אחד. רד.

לרכישת הספר במודפס או בדיגיטלי באתר ע-ברית ליחצו כאן >>> מאיה לביא. שלוש ד' בחדש. ע-ברית