ספרים עם דודו גבע. ספר מגוחך. בנו של מגוחך. מגוחך בעורף האויב. אהלן וסהלן במערב הפרוע. ונקמת הנקניק.


הטרילוגיה המגוחכת  - ספר מגוחך, בנו של מגוחך, מגוחך בעורף האויב.


ספר מגוחך [1981]

לקניית הספר בהוצאה המחודשת – באתר הוצאת מודן - ליחצו כאן >>> ספר מגוחך. מודן

בימים ההם, כשיצאו הספרים ההם, לא היה אינטרנט לא נעליים. ולכן כל מה שנכתב על הספרים, אם לא נגזרו ונשמרו על ידי האימהות של היוצרים, ואם כן – לא הצלחתי לשים ידי עליהם,  נשמרו אולי אך ורק בארכיוני העיתונים ו/או בכל מיני ארכיוניים עירוניים ולאומיים, ואין זמן וכוח עכשיו להתחיל לחפש אותם וכל זה. אבל בספר "בנו של מגוחך" הבאנו (בעמוד 97,  ראו שם) באופן מצויר, כאילו בלוני קומיקס בשיחות של אנשים, קלט קצרצר של  דברים שכתבו אז על הספר, אז הנה הם: 

אחד הספרים המשוגעים ביותר שהופיעו בארץ בשנים האחרונות, אולי אפילו בכלל. צריך לקרוא ולאשפז מיד בכוננית. לפעמים להוציא משם להסתכלות נוספת (אהרון בכר, ידיעות אחרונות) זהו שיאו של ההומור הישראלי (רפי לביא, העיר) מצחיק מאוד (אלמוני, אנשים) יפה, מהודר ועשיר (מאיר עוזיאל, מעריב) יצירה העומדת בשורה אחת עם החייל האמיץ שווייק של האשק (רפי לביא, העיר) ההומור הוא מסוג ההומור האבסורדי, כשהדברים מצחיקים מכיוון שהם לא מצחיקים (מיכאל הנדלזלץ, הארץ) מבריק, משעשע, נעים לקריאה ומרגיז למחשבה (אילון דיסקין, במחנה) הומור מפוקפק ואכזר. חסר כל עומק הגותי. בדיחות אינפנטיליות. חיקוי דהוי (דן עומר, קול ירושלים) הוא נחטף מיד על יד שני בני, הם לא הרפו ממנו והשתוללו מצחוק בגללו (רפי לביא, העיר) הכל שמח ומצחיק באמת ורווי סאטירה ארסית (אורי סלע, ידיעות אחרונות) מי שרוצה לתפוש ראש טוב יכול להתמסטל עם ספר מגוחך, יופי-יופי (אהרון בכר, ידיעות אחרונות) אני אוהב קומיקס (מאיר עוזיאל, מעריב) אני שומע שהנוער אוהב אותו (נחום ברנע, מוניטין) ספר מגוחך הוא חלוץ הקומיקס בישראל, חלוץ עם ראש טוב, עשוי עלא-כיף-כיפאק (אהרן בכר, ידיעות אחרונות) שני צעירים ירושלמים תוססים הצליחו לגלגל את המדינה בצחוק מטורף. במספר שורות הם יכולים לגרום לך להתפתלות בלתי מרוסנת על הארץ (משה בן-לולו, א-פרופו, ירחון תלמיד ביה"ס קוגל בחולון)  

והנה משהו שמצאתי ברשת שנכתב בימינו אלה:  

איפה אתה יוסף? געגועי ליוסף ואחיו ולהומור של קובי ניב ודודו גבע. יגאל זורע

כתבתי טור "שנון" וכואב על ההומור של פעם וההומור של היום – מ"ילקוט הכזבים" ו"שלושה בסירה אחת" דרך "ארץ נהדרת" ועד "ממים של פייסבוק" – והוא יצא לי כל-כך עצוב ולא מצחיק שהחלטתי לגנוז אותו בינתיים, כדי לא להשבית שמחות לקראת השבת והסכנות שעוד נכונו לנו בהמשך הקיץ. כדי להתעודד עשיתי מה שאני עושה כמעט תמיד: פתחתי את "ספר מגוֹחך" של קובי ניב ודודו גבע ומיהרתי אל "יוסף ואחיו", ומיד הוקל לי. אני מרגיש עכשיו הרבה יותר טוב, תודה. 

אין דבר יותר טוב מלקרוא קטע קטן של "יוסף ואחיו" כדי להעביר את רוח הנכאים ולעודד גם את הנפש במצבים השפופים ביותר. הטקסט שלא נס ליחו, האיורים הוירטואוזיים בדרכם הכאילו-מרושלת. כל משבצת היא מעשה אמנות של הומור משובח. לא פלא שאת הקטע שאצטט היום צילמתי מזמן ונעצתי בלוח המבולגן שבמשרדי, כמין מוטו-שכזה, כדברי הרמטכ"ל של דודו גבע (מלפני עשרות שנים, ושנראה בערך כמו רפול): "אילו כולם היו כמוך – לא הייתה פה סמטוכה".

נדמה שגם ההנהגה של היום הייתה חותמת על זה ומשבחת אנשים כמו יוסף, הפקיד הממושקף מהעירייה, שעושה מילואים ועוד בשיריון! (איפה תמצא כיום אנשים כאלה, או כנהוג להגיד במקומותינו המטוקבקים: "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש הזה?!!!1:)) "). ויוסף זה הוא אפילו "מפקד טנק במילואים"!!, "מקובל מאד בין החבר'ה" ו"במלחמה חיסל 27 טנקים סוריים"!!! ומעל הכל הוא חסכן גדול – "הוא אוסף תרמילי פגזים שנשארו בשטח אחרי האימון"!!!! מה הפלא שכל סגל הפיקוד הבכיר טס אליו בלהק של מסוקים כדי לשבח אותו על חסכנותו!!!!!

תדע כל אם עבריה איזה צבא נהדר (וגם מנהיגים שמעל הצבא) יש לנו. ותודה-תודה לדודו גבע ז"ל ולקובי ניב יבדל"א, שידעו לתאר אותנו כך ביד אמן נפלאה. ואולי קצת חבל שיוסף יש לנו רק אחד, ישתבח-שמו והלוואי שפעולתו החסכנית והנמרצת תאיר לנו את הדרך (עד המבוי הסתום הבא).  שבת שלום!!!!!!,

בשנת 2015, עשר שנים לאחר מותו של גבע, הוציאה לפתע פתאום הוצאת מודן מחדש  את ספר מגוחך (זאת מבלי לדבר איתי או לקבל את הסכמתי. לגבי הסכמתם של בנו ובתו של גבע, יורשיו, אינני יודע, כי כם הם לא דיברו איתי. וגם ככל הנראה מבלי שהיו לו, למודן, זכויות לכך. אבל למי יש כוח למריבות משפטיות) . ואז נכתבו על הספר כמה דברים, שכמובן כבר ראו אור גם באינטרנט, אז הנה הם:

אתר חנות הספרים 'מגדלור' על ההוצאה מחודשת של ספרם הקלסי והמצחיק עד מאוד של דודו גבע וקובי ניב

בספר טורי ביקורת וסאטירה, ומגוון של דמויות מאוירות בלתי נשכחות שהיו פופולריות במיוחד בעיתוני שנות השמונים והתשעים של המאה העשרים, כמו זוג הבלשים הירושלמים החובבנים אהלן וסהלן, האחים מקק וכמובן - סיפורי יוסף ואחיו, שבמרכזם פקיד זוטר ואפרורי במחלקת המים של עיריית תל אביב, אנטי גיבור תמים המקבל בהכנעה את גורלו, עבודת פקידות, ואת בדידותו ורווקותו הנצחיים.

עטרה אופק, מרמלדה, חוגגת את חזרתו למדפים של "ספר מגוחך" מאת קובי ניב ודודו גבע הגאונים, עם פנינים ודמויות שכל דור ודור חייב להכיר. 

בימים הקרובים ימלאו עשר שנים להסתלקותו המקוממת של הגאון הצדיק דודו גבע הי"ד, והנה, בין שאר המחוות, הופיעה גם מהדורה חדשה של "ספר מגוחך", אסופת קומיקסים מפוארת שיצר המנוח ביחד עם קובי ניב יבל"א בראשית שנות ה-80, והוביל לספרי המשך מופתיים לא פחות ("בנו של מגוחך" ו"מגוחך בעורף האויב"). הספר הפך לספר פולחן, אזל מהשוק באלף שעבר, ונמכר עד כה כפריט לאספנים. כעת אפשר סופסוף להכיר את ההומור הפרוע והמרנין שלו גם לדורות שלא ידעו את יוסף, ויש לי יסוד להאמין שהם יודו לכם. כי כן, הספר נפתח בצרור פרקים מעלילות יוסף ואחיו, המסתיימים כולם כזכור בדיאלוג רב-משמעי בין הנורה התלויה מהתקרה לבין הקקטוס בפחית הזיתים, ואחריהם הקלאסיקה "אהלן וסהלן נגד כנופיית החומוס" (שימו לב לדמיון החשוד להוריהם דודו וקובי, בהתאמה), הנוהגים לברך זה את זה ב"אהלן אהלן" ו"סהלן סהלן", כמובן. ולא נפקד גם מקומם של חסמבא"ה במערות האף, סדרת "עולמנו האכזר" (הכוללת הופעת אורח של הברווז הקדמון!), "פילפלון" – השבועון המגוחך לפילון הממולח ועוד ועוד פלאי פלאות.  למרות עשרות השנים שחלפו,  שיני הזמן לא העזו לכרסם בספר, והוא טרי ורענן ומצחיק ועוקץ ודוקר כמו שרק השילוב החד-פעמי של גבע את ניב ידע להפיק. תרופה מומלצת נגד דיכאון ושיממון, יפה לעור הפנים וספר חובה בכל בית, לבני 10 עד 120.

בנו של מגוחך [1983] 

הספר אזל וניתן להשיגו רק בחנויות ובאתרים שמוכרים ספרים משומשים

לא מצאתי באינטרנט שום דבר שכתבו עליו, אבל זה אחלה ספר.

כמה מילים על העבודה המשותפת שלי עם דודו גבע

העבודה, היצירה, המשותפת שלי ושל גבע נמשכה, אני בודק עכשיו באינטרנט לצורך כתיבת ההקדמה הזו, כתריסר, יענו שתים-עשרה שנים, וזה הרבה, הרבה מאוד אפילו, ויצרנו ביחד סדרות קומיקס וספרים באמת נפלאים, בוודאי לתקופתם, ואולי בכלל. את זה תחליטו אתם, לא אני. בכל מקרה, משך השנים והתפוקה העצומה – שתי סדרות קומיקס שבועיות - "אהלן וסהלן" במקומון "כל העיר" הירושלמי ו"יוסף ואחיו" במקומון "העיר" התל-אביבי - שפורסמו בהם במשך שנים ארוכות, ובנוסף לכך חמישה ספרים – הטרילוגיה המגוחכת, אהלן וסהלן במערב הפרוע ונקמת הנקניק – ועוד שלושה ספרים בסדרת "סיפורי יוסף לילדים" – מלמדים שהיה כאן שיתוף פעולה לא רק יצירתי הדוק ופורה להפליא, אלא גם חברי שמח ומענג ביותר. ואפילו אעז ואומר שהייתה כאן לא רק הערכה הדדית וחברות הדוקה, אלא גם אהבה. כי בלי אהבה אי אפשר ליצור כך יחדיו כל כך הרבה יצירות כאלו במשך זמן כה רב. 

כפי שאפשר לראות, גם למי שלא שם לב עד עכשיו, הרי שגם בסדרות וגם בכל הספרים, העבודה, היצירה, הייתה אכן משותפת. בכל היצירות הללו הקרדיט היה משותף – דודו גבע וקובי ניב או קובי ניב ודודו גבע. בשום מקום, אף פעם, לא נכתב "כתב קובי ניב, צייר דודו גבע" או משהו דומה. הקרדיט היה תמיד שווה ומשותף. כי כל היצירות הללו היו יצירות משותפות. זה לא שאני כתבתי ודודו צייר, כפי שיש רבים שכך מניחים, כי "ככה זה בספרים מצוירים", שיש כותב ויש צייר שמאייר את חרוזיו. אבל אצלנו זה לא היה כך. שנינו כתבנו את היצירות, גם את העלילות, גם מה יופיע בכל פריים בקומיקס, מה יגידו הדמויות, מה תגיד המנורה לקקטוס ברצועה המסיימת תמיד את "יוסף ואחיו" או החתולים דמויי אהלן וסהלן ברצועה המסיימת תמיד את "אהלן  וסהלן". הכול תוכנן ונכתב על ידינו במשותף, ביחד. 

ואם מישהו מכם זוכר משהו מקורפוס היצירה המשותפת הזו שלנו, נניח את המשפט שאומר הרמטכ"ל רפול ליוסף המילואימניק אוסף התרמילים (ספר מגוחך, עמוד 14) "אילו כולם היו כמוך, לא הייתה כאן סמטוכה", או את שיר ההספד של יוסף השיכור לג'ון לנון (ספר מגוחך, עמוד 83) "מסכנה יוקו / שותה רק שוקו / אם היה ג'ון / היו אוכלים המון", אז לא אני כתבתי את זה ודודו צייר. שנינו כתבנו את הדברים הללו, ואת כל הדברים ביצירותינו המשותפות, כפי שכבר אמרתי קודם, ביחד. זה לא שאחד כתב והשני צייר. שנינו כתבנו והוא צייר. ואספר, בעניין הזה , גם איך בדיוק הייתה נעשית העבודה. היינו נפגשים, פעם בשבוע, או בכמה שבועות, בדרך כלל בחומוסיה, בטח בתקופה הירושלמית שלנו, או בשקשוקיה (הייתה אחת מופלאה, בפתח שוק הכרמל, קצת ימינה מהכניסה), ותוך כדי בליסה היינו מתחילים לתכנן את הקומיקסים או את הספרים, כשדודו אוכל תמיד מנה וחצי או מנותיים, אוכל בתשוקה בוערת הגורמת לטיפות זיעה לבצבץ ולנצנץ באפו. מעולם לא ראיתי, לא לפני זה ולא אחרי זה, איש  שמזיע כך באפו מרוב תשוקה לאוכל, לחומוס, לשקשוקה. והיינו אוכלים, מדברים, צוחקים, ומתכננים, כותבים. ואחר-כך, או במסעדה עצמה, או בבית-קפה, או בבית מי מאיתנו, או בבית אחר, היינו ממשיכים את העבודה, כשדודו משרבט על כל מיני ניירות, את הסקיצות של היצירות שיופיעו בשבועות הבאים בעיתון או בעוד כמה חודשים בספר. וכמו שכתבנו את העלילות והטקסטים ביחד, גם את תכנון הציורים, ומה יהיה בכל פריים, עשינו ביחד. 

ואתן פה דוגמה אחת, כדי להבהיר את חלקי ביצירה הגרפית, ולא רק הכתובה, של היצירות המשותפות שלנו. הרעיון שרצועת הקומיקס של "יוסף ואחיו" תסתיים תמיד בציור של נורה התלויה מעל קקטוס בעציץ העומד תחתיה והם משוחחים ביניהם, בדרך כלל בשאלה של הנורה ובתשובת פאנץ' של הקקטוס, היה שלי. ודומני, אני כמעט בטוח,  שהרעיון שהקקטוס יהיה נתון בתוך פח שכתוב עליו "זיתים" היה של דודו. ולמה אני מספר את זה? כדי להבהיר את מהותה של הכתיבה המשותפת שלנו, שהתבטאה לא רק במילים אלא גם ברעיונות ויזואליים. ואחרי כל השקשוקה הזאת היינו נפרדים, ודודו היה הולך לביתו, מצייר את הקומיקסים שכתבנו ושולח אותם לעיתון. על הספרים היינו כמובן עובדים במשותף עד ההורדה לדפוס. אה, כן, וגם הרעיון שהכריכה של "בנו של מגוחך" תהיה כולה של דמויות ברחוב המשוחחות ביניהן, בלי שיופיעו בה שמות המחברים ושם הספר, היה שלי. אז מה? אז כלום. ככה זה בעבודה משותפת. הרעיונות צצים אצל כל אחד מהשותפים ואז מתחברים. 

אבל יחד עם זה שהיצירה הייתה משותפת, ברור ומובן, גם לי, שאני הייתי בה רק כינור שני. שהרי אין ספק שמה שעשה את היצירות הללו למה שהן אלו הציורים הכול כך ייחודיים של דודו. בלי דודו, בלי הציורים שלו, שום דבר מהיצירה שלנו לא היה קם ולא עומד. זה שאני הייתי שותף לכתיבה וליצירה זה נכון, אבל הציורים של דודו  עשו אותה למה שהיא. בלי דודו כל זה לא היה. אותי אולי היה יכול להחליף מישהו, יש כותבים לא פחות מצחיקים ומבריקים ממני, אבל צייר כמו דודו לא היה ומאז מותו גם אין כזה בנמצא. והעובדה שחלקו של דודו ביצירה המשותפת היה גדול, בעצם כפול, משלי, באה לידי ביטוי גם בחלוקת ההכנסות, שני שליש לו ושליש לי. אבל הייתי שם גם אני, והייתי שותף, ולא איזה שוליה שולית, במכלול היצירה הזאת.

ואם אתם מתעניינים בכתיבה וביצירה הנה קישור למדור מתעדכן ומתחדש העוסק בכך > הַגִּיגִיּוֹת - הגיגים על כתיבה ויצירה ועוד

אבל, כי בכל רומן מחורבן יש אבל, יום אחד, לא זוכר מתי ואיך, התברר לי שדודו מכר, במלוא מובני המילה, את הדמות של יוסף, פקיד מחלקת המים בעירייה שיצרנו יחד, למסע פרסום כלשהו, לא זוכר אפילו של מי, מבלי ששיתף אותי בעצם המעשה ובוודאי שלא בהכנסות מהמכירה. אם לא הייתי מגלה את זה במקרה, לא הייתי יודע על זה עד היום כלום. אבל גיליתי, ונדהמתי. אמרתי לו דודו, מה זה? מה אתה מוכר את יוסף לפרסומת מבלי לשאול אותי או ליידע אותי ולהתחלק בהכנסות איתי? אבל גם הוא נדהם. הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו. שהרי יוסף הוא שלו. הוא המציא אותו. הוא צייר אותו. הנה, אפילו, הוא אמר, הוא כאילו הכין כבר את ההגנה המשפטית לכאורה, למעשהו המכוער, הנה, בספר שכתבתי או איירתי לפני כמה שנים כבר מופיעה דמות כזאת בתור משרת או טבח או משהו. אבל דודו, המשכתי בטיעוני המטופשים בעיניו, לא קנו ממך את יוסף לפרסומת בגלל הדמות שאיירת בספר ההוא, קנו ממך את יוסף הפקיד ממחלקת המים, שיצרנו יחד. והרי בגלל המוניטין הזה שלו, שיצרנו יחד, שבנינו יחד, לקחו אותו לעשות פרסומת. יוסף הוא לא שלך, דודו, אפילו שאתה מצייר אותו. הוא של שנינו. 

משבר האימון הזה, שסדק ועירער את כל מערכת היחסים בינינו, הסתיים לכאורה בכך שהחתמתי אותו על מסמך שבו הוא מתחייב שלא לעשות שימוש מסחרי בדמות של יוסף או בכל דמות אחרת שיצרנו, ואם יעשה זאת,  יהיה עליו לשלם לי שליש מן ההכנסות שיקבל בתמורה. הוא חתם. אבל הוא מעולם לא קיים את קיים את הנאמר בהסכם. הוא המשיך, פה ושם זה התגלה לי, למכור את יוסף, ואולי גם דמויות אחרות, לא הכול אני יודע, לכל מיני שימושים מסחריים בלי ליידע אותי, ומעולם כמובן גם לא ראיתי מכול זה אפילו חצי גרוש. אבל רציתי להמשיך לעבוד איתו, אז שתקתי. 

זה לא שדודו היה איש רע או קמצן, חלילה. אבל היה טבוע בו איזה נרקסיזם תינוקי, שלא הכיר בקיומם של אחרים מלבדו בעולמו הילדותי המדומיין שבנה סביב עצמו. לרוב זה היה בלתי-מזיק ואפילו מצחיק, ואולי גם שימשה לו הילדותיות הנרקסיסטית הזאת כדלק יצירתי. 

אבל לפעמים, כמו במקרה הזה, זה היה מעליב ופוגעני ובגידתי. ואז הוא מת פתאום. וזה היה הלם נוראי וכאב עמוק וצער עצום. המריבה הכספית שלנו לא מחקה את שנות החברות והיצירה המשותפת שלו. אהבתי אותו. וגם חשבתי שהוא באמת יוצר ומצייר נפלא, ושהברווז שלו הוא גאוני, ושכמה מריבועי הברווז, בעיקר בהם הוא מולך לטבח ושחיטה, הם יצירות מופת מופלאות. 

אבל מבחינתי האישית, האגואיסטית אפילו אולי, אבל אדם קרוב אצל עצמו, הרי שאחרי מותו המצב מבחינת חלקי ביצירותינו המשותפות רק החמיר. אם קודם נדחקתי לשוליים, הרי שעם מותו, שהעניק לו מעין הילה של כמעט קדושה, נמחקתי  כליל מן הזיכרון התרבותי הקולקטיבי כיוצר שותף לגבע. ומאז כל מה שעשינו יחדיו הפך להיות ליצירה בלעדית שלו, שלו ותו לא. וכל הזמן אני חוזר ושומע וקורא אנשים אומרים וכותבים כמה הם אהבו את ספר מגוחך של דודו גבע ואת יוסף הפקיד מהעיריה של דודו גבע ואת אהלן וסהלן של דודו גבע, ושמי אינו מוזכר כלל, והייתי כלא הייתי. שקוף נהייתי. נמחקתי. וזה מכעיס אותי ומוציא אותי מן הדעת. לעיתים אני גם כותב לאנשים האלו ומעיר. אבל לרוב אני שותק. כי לך תתווכח עם קדושים. 

את הסימן הראשון לבאות קיבלתי אכן בסמוך לאחר מותו. כשהתחלתי להתאושש מההלם והכאב ועייינתי בספרי הטרילוגיה המגוחכת שלנו, עלה בי הרעיון לקחת את מיטב הדברים משלושת הספרים, ויש הרבה כאלו, ולאחד, לאגד אותם לספר אחד, אסופה של המיטב שבמגוחך. היה לי גם שם טוב, אניח חושב, לספר הכאילו חדש, בשבילו, מגוחך בעולם הבא. וצלצלתי לעודד מודן, המו"ל של הספרים שלנו, והוא מיד הסכים. ואז צלצלתי לאהרון, הבן של דודו, לקבל גם את הסכמתו. והייתי בטוח שהוא לא רק יסכים, אלא אפילו יתלהב, מה גם שאמרתי שלבד משכרי כעורך הספר, אני מוותר על חלקי בהכנסות שיילכו, כך הצעתי, לקרן או משהו לזכרו של דודו. אבל להפתעתי, אכזבתי ותדהמתי אהרון סרב. לא הבנתי את זה. אבל למה? שאלתי אותו. "כי לא נוגעים בדברים של אבא", זו הייתה תשובתו.לא התווכחתי איתו. כי הבנתי  \שנרקיסיזם ילדותי הוא כנראה תורשתי. והספר הזה כמובן לא ראה לכן אור. וחבל. 

אבל שיא השיאים, כי בדרך היו עוד מיני מני פיגועים פוגעניים, התרחש כעבור עשר שנים. במלאת עשור למותו של דודו נתארגנה לזכרו מחווה יפה  בדמות תערוכה של 120 צירים של "אמנים מציירים דודו גבע", שבה בעת הופיע גם כספר שנשא את השם "עדיין אופטימיים". אך ראו זה פלא, לא רק שאיש ממארגני התערוכה ועורכי הספר לא פנה אלי אולי לכתוב משהו, להגיד משהו, אלא שאפילו איש אף לא טרח להזמין אותי, או יותר נכון – הם טרחו מאוד שלא להזמין אותי, לפתיחת התערוכה או השקת הספר, ובספר המדובר שמי כלל אינו מוזכר. איך זה יכול להיות דבר כזה? עובדה. הנה, שתראו בעצמכם, השורה הראשונה בדברי הפתיחה לספר, וזה ציטוט מוחלט – "במשך שלושה עשורים ברא דודו גבע דמויות שהיו לאיקונות תרבותיות. יוסף הפקיד, אהלן וסהלן, וכמובן הברווז". אז הידד לברווז, שהוא באמת יצירתו הבלעדית והבאמת נפלאה של גבע, אבל את יוסף ואהלן וסהלן "ברא דודו גבע"? בעצמו? לבדו? לא היה איתו שם, במקרה, עוד מישהו, תזכירו לי איך קוראים לו? 

אז מה, אתה אומר לעצמך, יכול באמת להיות שכל מי שהיה לו חלק בארגון והוצאה לאור של התערוכה והספר הללו, כולל כמובן ילדיו של גבע, שכחו, בטעות, בשוגג, בהיסח הדעת, ועוד באופן כה מוחלט, את קיומי ואת חלקי ביצירתם של אהלן וסהלן ושל יוסף? ברור שלא. זה משהו שנעשה במודע, במתכוון, ברשעות ובזדון. אבל למה? מה רע עשיתי למי מהם? ומה רע עשיתי לדודו המנוח, בחייו או לאחר מותו? שום דבר. ממש כלום. אבל זה מה שהיה. זה מה שהם עשו לי. נכון, שתקתי, לא צייצתי הברה. אבל זה כאב, זה כואב, והפצע מדמם כל הזמן, עד היום, ולא נרפא. 

אבל, הפתעה, כי אחרי השיא הזה, הגיע עוד שיא של רשע וגועל נפש. בשנת 2015, אולי גם זה לכבוד העשור למות דודו - אבל הדברים נגלו לי, גם כאן רק במקרה, וגם במאוחר - פרסם אתר החדשות "המקום הכי חם בגיהנום" קטעים ממכתבים פרטיים ששלח גבע ב-1985, עשרים שנה קודם לכן, בעת שהותו בפריז, לבן דודו אביב הברון, שהוא כנראה מי שמסר את המכתבים למערכת האתר, ובין השאר, תחת הכותרת "חרא של בנאדם", שאינה מתייחסת דווקא אלי, כתב עלי שם דודו כך - "באו קובי ואורנה ... קובי סיפר לי על הצלחותיו הגדולות. בקושי התאפקתי שלא לספר לו על גובהה המדויק של משכורתי. העבודה איתו הייתה בסדר, למרות שעדיין אני לא מתפעל מהמוח הבינוני שלו. ברק, למה אין לו ברק לעזאזל!?" 

וגם אחרי שכבר שבתי ארצה המשיך דודו לכתוב עלי. הנה - "קובי שם לי קטע. אבל אין לי כוח להגיד. בנאדם עייף ומשמעם, שאפילו בלריב איתו אין כיף". ועוד: "כתבה לי אמא מיקה שקובי גורף שם בארץ ביקורות רעות אל 'קרמבו בעורף האויב' [הצגה שכתבתי – קובי]. אם תוכל לשלוח כמה מהביקורות האלה, רצוי הרעות ביותר, הרי שאשמח לתלות אותן" 

וואוו. עברו כבר שנתיים-שלוש מאז שראיתי את הדברים האלו, אבל עדיין, עכשיו, כשאני קורא אותם שוב ומספר לכם את זה, העלבון עדין חי וצורב בחדרי הבטן ודקירות הפיגיון בחדרי הלב עדיין שותתות דם. וואוו. אלה הדברים שהוא חושב עלי, כותב עלי – חמש שנים בתוך היצירה המשותפת שלנו, שתימשך עוד כחמש שנים, ושבה נוצרו מיטב יצירותי ויצירותיו – זה מה שהוא אומר עלי מאחורי הגב לחברים שלו, לקולגות שלנו, לילדים שלו -  שהוא, גבע, רק הוא, הוא היוצר הגאון, אבי אבות הברק והזוהר, של הכול, ושאני, קובי ניב, אפילו לא סתם סרח עודף או שוליה שולית שולית, של המאסטר הדגול, אלא שאני זה שמביא ליצירה המשותפת שלנו את הבינוניות והשיעמום שאך מחבלים במיטב יצירתו הגאונית מלאת הברק וההוד. 

\ועכשיו ברור לי, מתברר לי, שכל מהלך הדחיקה שלי מהיצירה המשותפת שלנו לא קרתה, לא בטעות ולא במקרה. היא מכוונת להפליא, להחריד. והשמחה לאיד המטורפת הזו, מניין היא באה? ועל מה ולמה כל זה? באמת, אני שב ושואל, מה רע עשיתי לו? שום דבר. כלום. אז למה ככה, למה? והתשובה היחידה שאני מסוגל לתת לעצמי היא משהו שכתבתי בספרי "בסוף כולם נמותו", שם (עמוד 223) אומרת דמות המספר יוז'י, בהקשר אחר כמובן, אבל כשהוא נתון, פגוע, שותת דם, בסיטואציה דומה, ש"אנשים יכולים לסלוח לך על עוול שעשית להם, אבל לעולם הם לא יסלחו לך על עוול שהם עשו לך". אין לי הסבר אחר. 

אבל לא להכפיש או לפגוע בזכרו של גבע באתי הנה. כבודו של גבע, כלומר כבוד יצירתו, במקומו מונח, ובצדק. ואין לי שום כוונה, רצון או צורך, וגם לא יכולת, לפגוע בנפלאותה. באתי רק כדי להרים קצת את עצמי מהאשפתות, שלא לומר מפח האשפה, שאליו הטילו אותי גבע וחבר מרעיו, ולהלל טיפה גם את עצמי. מגיע לי, אני חושב.

מגוחך בעורף האויב [1986]

הספר אזל וניתן להשיגו רק בחנויות ובאתרים שמוכרים ספרים משומשים 

גם עליו לא מצאתי באינטרנט שום דבר, אבל גם הוא אחלה ספר.

הסיפור "במשפחתנו" נכתב עם חנוך מרמרי

בקרוב מאוד מעל דפי אתר אלו גם הסיפור המופלא סינדרל במלואו

אהלן וסהלן במערב הפרוע [1984] 

הספר אזל וניתן להשיגו רק בחנויות ובאתרים שמוכרים ספרים משומשים

גם על הספר הזה, שבעצם היה במתכונות של מעין חוברת דקיקה, לא הצלחתי למצוא שום דבר ביקורת שכתבו, אם בכלל כתבו, עליו. אבל בתמורה תקבלו שני ערכים מוויקיפדיה, אחד על הדמויות אהלן וסהלן והשני, מורחב להפליא, על הספר עצמו: 

אהלן וסהלן 

"אהלן וסהלן" הם זוג דמויות בדיוניות אשר הומצאו על ידי דודו גבע וקובי ניב בסדרת ספרי הקומיקס "מגוחך" ובטורי העיתונות שיצרו השניים בשנות ה-80, אותם כתב ניב ואייר גבע. [הערת קובי – לא נכון. צ"ל אותם יצרו ניב וגבע] 

אהלן וסהלן הם זוג בלשים ירושלמים חובבנים. כמו שאר דמויותיהם של גבע ושל ניב (יוסף, האביר זיק והברווז), גם אהלן וסהלן לא מצליחים למלא את תפקידם כהלכה, ומצליחים להסתבך בפרשות משעשעות והומוריסטיות. המאפיין המייחד את זוג הבלשים הוא ה"ירושלמיות" שלהם - האהבה לחומוס, הזיקה ל"חבר'ה" מהשכונה והפשטות והתמימות שגילו הדמויות. עוד דבר שהבליט את צמד הדמויות משאר דמויותיהם הם הציטוטים והביטויים הרבים שאותם אימצו מעריציהם הרבים, והמפורסמים שבהם הם: "זה חשוד מאוד" (נאמר על ידי סהלן) ו"זה נראה מודבק" (נאמר על ידי אהלן); כחלק מהמגוחכות של חקירותיהם. מבנה סיפוריהם של זוג הדמויות, שמאוירים בסגנון הקומיקס, הוא מבנה ה"סיפור בהמשכים" השכיח בעלילות חוקרים, דבר המבליט את חוסר ההצלחה של השניים, שבסוף כל פרק מצליחים להסתבך עוד יותר ולהקלע למצבים   משעשעים עוד יותר. לטור הקומיקס הרוחבי הוספו בסופו שתי דמויות נוספות - החתולים - שדיברו ביניהם, תוך הבאת הערות מלאות הומור ציני. מבנה הסיפורים של אהלן וסהלן דומה דמיון רב למבנה עלילות "יוסף ואחיו" שיצרו גם הצמד גבע וניב: קומיקס רוחבי, ללא צבע, עם הערות שוליים של צמד דמויות שונות מעלילת הסיפור (במקרה של "יוסף" אלה הקקטוס והמנורה המואנשים). כמו כן, שני הטורים פורסמו ברשת שוקן, בעוד שיוסף התל אביבי הופיע ב"העיר", המקומון של תל אביב, הופיעו השניים במקבילו הירושלמי - "כל העיר". 

בשנת 1984 התנהל סכסוך קטן בין גבע לניב וזה הוביל לחתימת הסכם משפטי על זכויות יוצרים משותפות. 

בשנת 1979 החלו שני היוצרים ביצירת עלילות "אהלן וסהלן בפרשת הפנדל המפוקשש" שהתפרסמו, כאמור, במקומון הירושלמי "כל העיר". עלילות אלה התפרשו, בנוסף ל"חדשות", על פני סדרת ספרי "מגוחך" שיצרו השניים - "ספר מגוחך" (1981), "בנו של מגוחך" (1983) ו"מגוחך בעורף האויב" (1985). לאחר הוצאת הסדרה, פרסמו השניים את הספר-חוברת "אהלן וסהלן במערב הפרוע" (1985), המתארת את עלילותיהם של צמד הבלשים במערב הפרוע, בסגנון של סרט מערבון. ארבעת ספרים אלה זכו להצלחה גדולה ולקהל מעריצים רחב.

אהלן וסהלן במערב הפרוע

אהלן וסהלן במערב הפרוע היא חוברת קומיקס שהוציאו דודו גבע וקובי ניב בשנת 1985 המתארת את הרפתקאותיהם של צמד הלא יוצלחים הירושלמי אהלן וסהלן במערב הפרוע הדמיוני. 

מבנה הספר  

החוברת מכילה, כעדותם של המחברים, "48 עמודים בשחור לבן!!! מתח בלתי נסבל!" ומוגדרת כ"מאוד מאוד לא מומלצת על ידי משרד החינוך!". על הכריכה הפנימית מודפסת, כביכול, פרסומת שהדפסת הצבע בה זזה ל"חזית הפלדה הפלסטית מתוצרת 'פלסטיקון' מקיבוץ הנופלים" עם פתקה מחיה לעזרא בנוגע לפרסומת, ופתקת תשובה מעזרא: "חיה, חבל על הנייר. נשתמש בו לעטיפה של המערב הפרוע." 

בתוך החוברת, נוסף לסיפורם של הצמד הירושלמי, מופיעים עמודי פרסומות מזויפות ("עם פאות לחיים, תזיין שבעתיים!") וסיפורו של "סופרנחמן מברדצלב בפרשת 'ויקרע'", על נכדו של אביעזר צדרבוים, שעסק בתורת הקבלה, כפקיד קבלה במלון בירנבאום, וירש ממנו את סיסמת הסופרנחמן השימושית: "כהכגצמוללך!".

עלילה

סיפורם של אהלן וסהלן מתחיל כאשר הם נשלחים במצוות אייבי נתן לינקולן להעביר ידיעה כלשהי. הם יוצאים לדרכם במרכבה, תחת השם הבדוי סמית א' וסמית ב', בלוויית הכומר ג'ונסון, האיש הרע שתפקידו לחשוף אותם, בנקאי עשיר ואשתו, הזונה המהירה ביותר במערב. 

במפתיע, כצפוי, מותקפת השיירה על–ידי אינדיאנים, המחסלים את הכומר המנדנד ואת הרכבים, כשהבנקאי נמלט על גבה של אשתו, המצדיקה את שמה כזונה המהירה ביותר במערב. אהלן וסהלן נידונים לתפקיד הקומפוט בחתונת בת הצ'יף, אך למזלם מתאהבת באהלן הבת והשלושה נמלטים דרך שער האריות, כשבת הצ'יף רכובה על אהלן וסהלן. 

בצירוף מקרים מופלא, לוקחים אהלן וסהלן את הסיבוב מהר מדי, נופלים לתהום ומחסלים את מר בן זונה, מחסל התוכים הנודע. כפרס, הם ממונים לתפקיד השריף, אך כאשר הם רושמים דוח חניה למר סמי וקוקי, שכל העיירה בבעלותו, הם נידונים לתלייה

למזלם, ברגע האחרון נופלת הבורסה, תושבי העיירה חשים למכור את הדולרים, העץ נשבר והצמד נמלט ומתגייס לעבודה במסילת הברזל "חוצה שומרון". למרות העבודה השקדנית עד הרגע האחרון, מתמוטטת המסילה ברגע האמת והצמד יוצא כשרק 6.5 דולר בכיסו. 

במעות הדלים, קונה הזוג 6.5 מ"ר ומתחיל לחפור. כשהם מתייאשים, מופיע במקום מר יואינג, לו הם מוכרים את השטח תמורת מכנסי ג'ינס, כיוון שסהלן הבטיח לבת אחיו שיביא לה ג'ינס. למרות שיואינג מגלה נפט במקום, בטוחים השניים כי עשו עסקה טובה, שכן ידוע ש"הישראלים איפה שאתה לא מפיל אותם תמיד נופלים טוב."

כאיור לחכמת דורות זו, פוגשים השניים זמן קצר אחרי כן במשה, ידידם הירושלמי, ובזכות קשריו המצוינים עם צ'ארלי בן אחותו רחל, מקבלים עבודה בבית הזונות התנ"כי אדם וחווה. במסגרת עבודתם המסורה במקום, פוגשים השניים בזונת הצמרת, הכבשה לולה, ובהמלצתה מקבלים עבודה אצל בן דודה רונלד ב"חוות החיות."

זמן קצר אחרי בואם לחווה, היא מותקפת על ידי "החזירים הקומוניסטים" וכל החיות, כולל החמורים, הסוסים ואהלן וסהלן, נדרשות להטיל חמש ביצים ליום. כדי להימלט מההטלה הבלתי נלאית, מתחזים אהלן וסהלן לחולים במגפת ניו-קאסל, מתחפשים לחזירים ונמלטים מהחווה. בדרכם הם פוגשים בהיפי שנתקע במדבר משנות השישים ובהשפעת החשיש שהוא מעשן מתחילים לרחף עם המשאית בתוכה הם נוסעים אל החלל החיצון. בדרך נכנס בהם מאחור סופרמן ולאחר דין ודברים ממושך ("חזירים! הרסתם לי את הבלורית") הם באים עמו להסכם ומקבלים ממנו מאתיים דולר, שכן הוא נכנס בהם מאחור. 

בכסף, מחליטים השניים לקנות רדיו-שעון בניו יורק, אך כאשר הם עוברים בלאס-וגאס מחליטים להמר מעט וכמובן, מפסידים את כל כספם, מוכרים את המשאית, וממש בסנט האחרון זוכים בכל הקופה, מיליוני דולרים. 

בכסף משתמשים השניים בתבונה, ומשקיעים אותו בהפקת הענק "קופיקו בניו יורק", בהשתתפות מרלון בנדו וקינג קונג. הסרט גורף הון, וכמוהו גם סרטם הבא, "האימפריה מכה את הג'דיי" בכיכובם של אורסולה אנדרס, פופאי וצחי נוי. עייפים מההצלחות הבלתי פוסקות, מחליטים השניים לביים סרט אמנותי, בו המוות משחק "מונופול" עם בריג'יט ברדו הערומה, אך כאן עולה ההצלחה על כל הציפיות. 

צמד העשירים משועמם. הם ראו הכול ועשו הכול. למזלם, מציעה להם המפלגה הרפובליקנית להיות נשיאי ארצות הברית, תחת השם הכובש "או'אהלן ואו'סהלן." יריבם בבחירות הוא הנשיא רייגן הקשוח, שמכריז בעימות ביניהם "אני מקווה שהציבור ייתן לנו להמשיך. השתתפנו בעשרות מערבונים ותמיד ניצחנו באורח דמוקרטי," אך הצמד הערמומי טומן לנשיא הפתעה: "סליחה, אדוני הנשיא," הם אומרים, "החנות שלך פתוחה." התרגיל המתוחכם מצליח, והזוג נבחר לנשיאות ארצות הברית

בכהונתם, הם מחסלים את העוני (באמצעות הפצצת רובעי העניים), מחליפים את הדולר בדונלד, נוחתים על המאדים, אך גם פותחים במלחמה אטומית ("סך הכול רציתי להפעיל את האייר-קונדישן"). 

"אהלן וסהלן במערב הפרוע" הציג את גבע וניב במיטבם הפרוע. לעלילה רק חשיבות מעטה, כהזדמנות להתגולל בהומור על תופעות שונות ששעשעו או הטרידו את השניים, אך הסיפור כולל, לצד התחכמויות לשוניות אופייניות, גם מספר אבחנות חדות לגבי התרבות הישראלית והאמריקנית, וכן כמה פרודיות משעשעות, שבולטת בתוכן זו בחוות החיות שבשליטת החזירים הקומוניסטים.  

נקמת הנקניק  [1992] 

הספר אזל וניתן להשיגו אולי אך ורק בחנויות ובאתרים שמוכרים ספרים משומשים     

כל ההבטחות בשער האחורי הן הבטחות שווא. כלומר – התכוונו להמשיך בששון, נשבע לכם. אבל לא יצא. למה? "זה לא היה כלכלי". [תעשיית הגאונות של גבע פרחה רק לאחר מותו]  ורינו צרור המו"ל הפסיד עלינו איזה כמה כספים. אבל לא נורא. אולי עוד ייצא משהו בעולם הבא.

 ובגלל שהספרון הזה הוא בעצם לא בר-השגה, אני מביא לכן כאן במלואו, את אחד משלושת הסיפורונים שמרכיבים אותו – אבא נקניק 2 (שני האחרים הם פצעי בגרות והמפץ הגדול). יאללה, תרבחו ותסעדו.
  

טוב, יאללה, בחורים, בחורות. זהו, מספיק. להתראות בשמחות