אהבה קטלנית 977. על הספר



16.6.21 רע ולדן בעמוד הפייסבוק שלו: רומן עתידני מרתק הכתוב בפרוזה קולחת. קובי ניב מתאר עולם מפחיד בו האהבה אסורה, המין אסור ואנשים כלואים בתוך דירה ללא יכולת לצאת ממנה. כאשר מי שהוא מת מוציאים אותו החוצה. אחד הגיבורים של הרומן מקליט הכול למכשיר הקלטה ומתאר את תחושותיו וגם את סיפור האהבה שמתפתח בינו לבין דיירת בבית. הספר כתוב בצורה מאוד טובה ומאיר צד מפחיד ואפל בקיום האנושי. התרשמתי מהכתיבה ומהיכולת של קובי ניב לתאר מה קורה לאנשים ברגע שהם לא חיים בתנאים להם הם רגילים. ספר מעולה מומלץ לכולם. 

14.4.21  הספר יצא לפני כמעט שנה. ומאז לא כתבו עליו מילה ואפילו לא הזכירו אותו בשום עיתון, רדיו, טלוויזיה. כלום. ופתאום, היום ב"הארץ, ספרים", זה. הלם. 

 "הלשון הטבעית והקולחת והבחירה בקול מספר שכולו תמימות וחוסר הבנה של המציאות מאפשרות לקורא להזדהות מיידית עם המתרחש, והופכות את המתח הנבנה מעמוד לעמוד ליעיל מאוד. הנרטיב נבנה באופן מרשים. התוצאה היא רומן מרתק, מותח, מלהיב."  


הסיפור - שאנחנו מתוודעים אליו באמצעות הקלטות קטועות שמשדר אלינו המספר, בתקווה שמישהו שומע או ישמע אותן - מתרחש בעתיד כלשהו.  ארבעה אנשים כלואים בדירה שמספרה תשע-שבע-שבע, שהיא בעצם חדר גדול עם תאי שינה, מבלי יכולת לצאת משם. אין לדירה דלת יציאה, רק חלון גדול שדרכו הם יכולים לראות את מה שקורה בשכונה שבה הם כביכול מתגוררים. אבל זה כלא או מלון? הם שואלים עצמם. שהרי כל צרכיהם מסופקים להם – אוויר לנשום, אוכל לאכול, בגדים, ניקיון, הכול. אז למה הם שם? מי מחזיק אותם שם? ולאיזה צורך?  כל החיים הם בדירה הזאת. כשמישהו מת הוא מוצא משם, הם לא רואים ולא יודעים איך, ובמקום המת מוכנסים לדירה איש או אישה חדשים. כך שתמיד הם שם ארבעה. הם מצולמים ומוקלטים כל העת, כך הם חושבים, אבל גם זה הם לא יודעים כיצד. רמקולים כורזים ומזהירים אותם בכל פעם שהם עושים דברי אסורים. אלו החיים.  בתוך כך מתחיל להתפתח בתוך הדירה סיפור אהבה, בין המספר, לבין אישה חדשה שנכנסה לשם, אבל אהבה, ובוודאי יחסי מין, אסורים בדירה הזאת, בחיים האלו, באיסור חמור. אז מה יקרה, התניב אהבתם המתעצמת חיים או מוות? זאת השאלה. 

לקניית הספר באתר ההוצאה – בדפוס ובדיגיטלי - ליחצו כאן > אהבה קטלנית 977. פרדס

לקניית הספר באתר צומת ספרים  – בדפוס - ליחצו כאן >  אהבה קטלנית 977. צומת ספרים

לקניית הספר באתר ע-ברית -בדיגיטלי - ליחצו כאן > אהבה קטלנית 977. ע-ברית

אישה חכמה ומדהימה, מאוד יקרה לליבי, כתבה לי על הספר: 

"היי קובי, סיימתי לקרוא את הספר המופלא והמיוחד שכתבת. מעבר לזה שהוא קריא וסוחף מאד (מאד!) יצרת עולם מיוחד, שעל אף שהוא סגור ומסוגר יש בו את כל קשת הרגשות האנושיים וכל קשת היחסים הבין אישים האפשריים, מעורר מחשבות על כל מיני "כלאים" שלנו, מחיקת זיכרון ו'ריסטארטים' שלנו, תיקונים ושיחזורים, מה אמיתי ומה פייק ניוז, מי טוב ומי רע, הטבע האנושי שבלי ניתן לעצירה או לתיכנות אמיתי, וכמה חשוב העדות – כי מה שווים חיים שאין להם עד/הד. וסיום הספר מרגש ממש."  

הסופר עודד וולקשטיין:

המשורר ארצ'יבלד מקליש קבע: A poem mustn’t mean but be . במובן הזה, הרומאן של קובי ניב הוא שיר. בטרם כל כוונה, פרשנות ומדרש – הרומאן הזה ישנו, מפוסל בחומר לשונו הייחודית ופועם בהולם מקצביה המאיצים. ניב בורא בספר הזה עברית רדופה ודחוקה, עברית של מצבי קצה ואזורי ספר, שמלווה את הגיבורים הנאבקים על שארית אנושיותם בתנאים דיסטופיים קיצוניים. מתוך ההישג הפואטי הנדיר הזה, מן האופנים שבהם הרומאן הזה מבצע את האמור בו בגופו ממש, מתברר גם ההומניזם העמוק שביסוד היצירה הזאת: בסיטואציה הקיצונית שבה לכודים הגיבורים, כל מעשה או הימנעות מגלמים את האנושות כולה - מוליכים את תמציתה או מפקירים אותה לשיכחה. כשמבני היסוד של האנושי מתפרקים, כל אדם נושא אותם בהווייתו; בעל כורחו הוא מופקד על שימורם. ניב יורד אל עינות הבדידות ומפליג עד קצות החשכה של דמויותיו. ועם זאת, ודווקא מתוך כך, רטט-הצמרמורת של הפרטיות מצפין בתיבותיו הקטועות את מושג האדם: במרחב של האסון, כל אדם הוא תיבת נוח, וכל מחוות אהבה היא יונה שלוחה אל הארץ.     

ומה אמרו הקוראים? 

וואו. מבריק. הנאה צרופה. מצאתי את עצמי נשאבת לעולם של מדע בדיוני מהול בעצב ובצחוק. ממליצה לקרוא. תמצאו את עצמכם צוחקים ומשתאים לגבי הקיום האנושי. שפה שאין לה מחסום  (ליאורה רנרט. מועדון הקריאה לאוהבי ספרים) 

הנאה צרופה. סיפור אהבה מיוחד מלא שנינות הומור וחמלה (נילי לוביץ-דרבי) 

אלגוריה מפתיעה ומרתקת (יפתח גוטמן)

ספר מלא הפתעות והמצאות, ויש בו גם ובעיקר המון אהבה (יעל אדמוני) 

ספר מעולה (לילך מלה וקס) 

הספר הכי מטופש שאני קראתי. בלי כל היגיון. מעורבב בכל הנושאים. צריך מוח מעוות לכתוב דבר כזה. ואולי אני לא חכמה מספיק כדי להבין אותו (רחל, אתר עברית)

הסיפור מקורי, צובט בלב, קריא מאוד, ונחמד לקריאה מהירה וסוחפת (יאיר ברק) 

חמישה כוכבים. ספר מעולה רומן עתידני מרתק הכתוב בפרוזה קולחת. קובי ניב מתאר עולם מפחיד בו האהבה אסורה, המין אסור ואנשים כלואים בתוך דירה ללא יכולת לצאת ממנה. אחד הגיבורים של הרומן מקליט הכול למכשיר הקלטה ומתאר את תחושותיו וגם את סיפור האהבה שמתפתח בינו לבין דיירת בבית. הספר כתוב בצורה מאוד טובה ומאיר צד מפחיד ואפל בקיום האנושי. מומלץ (אתר סימניה) 

ספר מופלא ומיוחד (סיגלית, אתר GETBOOKS)


וכמה מילים משלי על מלאכת הספר 

1 

את הרגע שבו נבט, אולי הוצת, הספר הזה, אני דווקא זוכר במדויק.  זה היה בשבת בבוקר לפני איזה שלוש או משהו שנים, במפגש החברתי השבוע הקבוע שלנו (ואל תגידו "הפרלמנט". אני שונא את הכינוי היאכנעי הזה), של ארבעת החברים הטוביים הוותיקים, שהיו לזקנים, שאנחנו. לא זוכר על מה דיברנו ובאיזה הקשר זה עלה, אבל מישהו מהחברים סיפר שמי שהיה בערוב ימיו נשיא אורוגוואי, חוסה מוחיקה, זה שמכונית השרד שלו הייתה הפולקסוואגן חיפושית הישנה שלו, ושהיה בבחרותו חבר ואחר-כך מנהיג המחתרת השמאלנית האלימה "הטופאמרוס", היה כלוא במשך שנתיים בבור עם כיסוי שכל מה שהוא ראה במשך כל אותה תקופה זה רק את נעלי הצבא או המשטרה של סוהריו. זה הדליק אצלי משהו שכבר רחש הרבה שנים על גחלים. אז קודם כל, כשחזרתי הביתה בדקתי את העובדות בוויקיפדיה.  ואכן כתוב שם שמוחיקה "ריצה 14 שנות מאסר במהלך שנות ה-70'. הדבר כלל גם ריתוק לתחתי אבוס להשקיית סוסים למשך יותר משנתיים". עכשיו, התמונה הזאת, מנקודת מבטו של אסיר, 

שכל מה שהוא רואה זה רק את נעלי סוהריו, עוררה בי אכן שורה של תמונות ומחשבות שהתרוצצו במוחי במהלך השנים עד לאותו רגע, ושביחד הבשילו למה שנהיה בסופו של דבר הספר הזה, "אהבה קטלנית 977". ואני אנסה לשטוח פה בפניכם, לא לפי איזשהוא סדר, לא של זמן ולא של חשיבות, את המחשבות והתמונות הללו, בצורת ההיולית הראשונית לפני שהתחברו להם למיקשת הספר. קודם כל היא לי כבר מזמן רעיון לכתוב תסריט או הספר שבהם מישהו, אסיר, או אולי מאושפז בבית-חולים לחולי נפש, שזה משהו דומה, מדבר, דרך שמשה, אל מצלמה, אל הצופים, במקרה של סרט או סדרת טלוויזיה, כל פעם שעה [נגיד פרק של סדרה] או במשך זמן ארוך רצוף, או אלו יהיו קטעים קצרים ערוכים ומחוברים מהופעותיו בפני המצלמה. לא החלטתי, כי זה לא הגיע למצב שבו אני נדרש להחליט. ומה שחשבתי זה שהאיש הזה מנה לשכנע את מי שלא עומד בפניו, מעבר לזכוכית, ואולי אין שם בכלל אף אחד, שזה לא הוא, שהוא לא זה שביצע את הפשע, שאנחנו, הקוראים, הצופים, בכלל לא יודעים מהו בהתחלה, ושבסופו של דבר, כאילו כדי להוכיח שהוא חף מפשע, הוא בעצם מודה ומספר למה ואיך הוא ביצע את הפשע הזה, רצח של הבת של החבר הכי טוב שלו, שבגד בו, כך לתחושתו, ועשה לא איזה מעשה נוראי.משהו כזה. ואפילו התחלתי לכתוב את זה, זה היה לפני איזה עשר שנים, כספר, כמונולוג ארוך אחד וממושך, והיה לי אפילו שם, מאוד יפה לדעתי, לספר הזה. קראו לו, או חשבתי לקרוא לו  "הוא הרס לי את החיים, החרא הזה, אבנר". אבל כתבתי איזה 3500 מילה ולא יספתי. אני חושב הים שעוד לא הייתי בשל אז לכתיבה כזאת, ספרותית נקרא לה. אבל לא נורא. כשאני קורא עכשיו, לצורך כתיבת המאמר הזה, את מה שכתבתי אז, אני רואה שזה היה תירגול או אימון הכנה מצוין לכתיבה שלי שהגיעה, הבשילה, כמה שנים לאחר מכן. המחשבה השנייה שהתחברה לי הייתה גם כן מחשבה שהעסיקה אותי, בעצם מעסיקה אותי עדיין, שנים רבות. שבעצם בתוך כלא, בית-סוהר, סגור, מבודד, וכל בתי-הכלא בעולם הם כאלו, זו הכי מהותם, אז בעצם לא רק האסירים כלואים, גם הסוהרים כלואים. לא ככה? רק שאולי התנאים בשני האגפים, אגף האסירים ואגף הסוהרים, גם קצת שונים, ואצל הסוהרים התנאים-  האוכל, החדרים, המיטות, אפשרויות התנועה, ואולי גם תדירות החופשות – הם קצת יותר טובים, טיפה יותר משופרים. אבל בעצם גם הם הסוהרים כלואים שם בדיוק כמו האסירים. ואני זוכר אפילו שפעם, כשעוד לימדתי באוניברסיטת בן-גוריון, יצא לי באיזה יום חמישי, לנסוע בחזרה לתל-אביב בקרון שהיה מלא בסוהרים, לבושים כולם במדים של שירות בתי הסוהר, שנסעו יחד איתי לחופשת סוף שבוע בביתם מבתי-הכלא בנגב, כך אני מניח, שבהם שירתו בשבוע או בשבועיים או בחודש, לא יודע איך זה הולך שם, הקודמים. והם היו כולם צ'רקסים, אולי דרוזים, אולי גם וגם, לא יודע להבדיל ביניהם [איך? לפי השפמים?] כשהם כולם לובשים מדים ומדברים ביניהם ערבית. והמחשבה הזאת שכל הסוהרים הם בעצמם בעצם גם אסירים, רק קיבלה חיזוק ומשנה תוקף [ומשנה תוקף, שלא תטעו, זו לא דרגה בשב"ס]. 

נשיא אורוגוואי חוסה מוחיקה ומכונית השרד שלו

2 

התחלתי פרק חדש לא בגלל שהשתנה הנושא, אלא בגלל שעייפתי פתאום כשהגעתי לסיום הסיפור הקודם על השב"ס, והפסקתי לכתוב, ועכשיו חזרתי. אז אמרתי יאללה, נתחיל כאילו פרק חדש, אבל נמשיך מאותו מקום. זה לא באמת מפריע לכם, נכון? אז היו עוד כמה דברים שהבשילו לתוך הרעיון שהחל לקרום עור וגידים לספר. אחד מהם היו הרהורים, פילוסופיים נקרא להם, למרות היומרה, על כך שבעצם את חומות הכלא המטפורי שבו כל אחד ואחת מאיתנו נתונים בו באופן אישי, זאת בין או מחוץ לחומות וגדרות הכלא הממשיים הקולקטיביים שבהם אנחנו נתונים [כמו המדינה שלנו, הדת שלנו, השפה שלנו וכדומה], שאת חומות הכלא המטפורי שבוא אנחנו נתונים, ואנחנו כולנו כלואים, או ליתר דיוק – כולאים אל עצמנו, כל אחד בכלאו שלו, שאת חומות הכלא הזה שלנו אנחנו בונים במו ידינו, במו מוחנו, לעצמנו. יצא לי משפט מפותל ומסורבל, ואנסה לפשט ולהבהיר את המחשבה שלי. אלו אנחנו עצמנו, זו התובנה והטענה שלי, שמקיפים את עצמנו בגדרות ובחומות, שגם אם הם לא מוחשיים ובלתי-נראים, הןם חומות עצומות, עם גדרות חשמליים קטלניים, ואמצעי הגנה סופר-מתוחכמים, שלא ניתן כמעט לעולם, לאורך כל החיים שלנו, לחדור אותם, לא מהצד השני אלינו, אלא מאיתנו אל החוץ, על העולם, אל החירות. אני מקווה שעכשיו הבהרתי את עצמי טוב יותר. כל המחשבות הללו עלו לי למראה מתמשך של אישה שבעצם הייתה נתונה, עכשיו פחות, בכבלי הפטריארכליה החונקת, המסרסת, המשתקת, גם אם בגלגולה המודרני היא לא אלימה ואכזרית כמו פעם, ופועלת עכשיו לא בשם "אני הגבר", אלא בשם "אנחנו המשפחה". וחשבתי על זה שבמשפחה הזאת לא רק הבת, זו שאני מכיר, היא הקורבן, אלא גם האבא, הקובע את החוקים והתקנות ואוסר את האיסורים ומתיר את האסורות, גם הוא אסור בכבבלים העבותים, בלשלאות הברזל הכבדות של הדעות הקדומות שלו עצמו. וזה לא רק האבא הזה, או האחר. כולנו ככה. כולנו שבויים, אסורים, כלואים בדעות הקדומות שלנו. היהודים הם ככה. הגברים הם ככה. הערבים הם ככה. הנשים הם ככה. ככה לא עושים. ככה צריך לעשות. לא משנה מה. וכל דעה, כמו שכבר אמרתי פעם בפתגם אוזבקי [ואם לא אמרתי, כדאי שאומר] כל דעה היא דעה קדומה. כי ברגע שאתה מגבש או קובע או מקבע לעצמך דעה באיזשהו עניין, בכל עניין שהוא, מן הרגע זה יש לך בעצתם דעה קדומה, מקובעת, על אותו עניין ואתה לרוב אסור, כלוא לגמרי בדעתך הקדומה הזאת עד סוף חייך. אז המחשבה הזאת, שאנחנו אלו שכולאים את עצמנו בבתי-סוהר של מחשבות מקובעות ודעות קדומות, שאנחנו, וזה לא אף אחד אחר שעושה לנו את זה, הם אלו שכולאים את עצמנו במחשבות מקובעות ודעות קדומות היא אבן יסוד בבניית הבניין או ליתר דיוק החומה שמקיפה את הספר הזה. 

ואם אתם מתעניינים בכתיבה וביצירה הנה קישור למדור מתעדכן ומתחדש העוסק בכך > הַגִּיגִיּוֹת - הגיגים על כתיבה ויצירה ועוד

3 

אבל הפעם, שלא כתמיד, או לפחות לא כמו בשני הספרים הקודמים שלי, הזדחלה לה לתוך תמונת העולם האפוקליפטית או הדיסטופית, או הסתם פסימית [ההיכרות בת שבעים ומשהו השנים שלי עם בני-אדם לא יצרה אצלי, משום מה, תקווה גדולה] הרגילה שלי, לפתע הזדחלה לה לתוך הספר המתרגש ובא אופטימיות זעירה וזהירה, שכמו ש"מים תמיד מוצאים את הדרך שלהם", כפי שאמר לי פעם איזה שרברב, כך היא מצאה לה את הדרך שלה, שהלכה והתעצמה, אל לב ליבו של הספר. אבל גם האופטימיות הזאת לא צמחה יש מאין. קודם כל  חברה טובה, מארץ טובה, שסיפרתי לי שאני מתחיל לכתוב עוד ספר, אמרה לי, בנימה קלה של נזיפה, "אבל הפעם תכתוב משהו אופטימי, עם סוף טוב". והאמירה הזאת נפלה אצלי לא על קרקע פוריה, אלא על אדמה יבשה, חרבה, ששיוועה באמת לקצת מים, פרחים, שמחה, אהבה ותקווה. וזה גם התחבר לי לאיזה רעיון נושן שהיה לי פעם לספר שחשבתי לכתוב, על זוג, גבר מבוגר ואישה צעירה, מין סיינס-פיקשן אולי עתידני אולי עברני [ככה החלטתי עכשיו לקרוא לסיינס-פיקשן שמתרחש בעבר] שבו השניים שאינם מכירים, נפגשים במקרה, באקראי, חבולים ופצועים, ונוטים למות, בטבע החרב שמחוץ לחומות העיר, שהוקיעה אותם מקירבה, גירשה אותם מהעיר ודנה אותם כך עצם למיתה. הסיבה לגירוש, שאני לא זוכר אם הגדרתי אותה במדויק לכל אחד ואחת מהם, הייתה שהם לא עמדו בחוקים החברתיים הנדרשים על ידי שלטונות העיר. ובעולם הזה שדמיינתי אי אפשר היה לחיות מחוץ לעיר. רק בתוך העיר היו הדברים שאדם נזקק להם כדי לחיות – אוויר, מים, מזון. מחוץ לעיר, להיכן שהם הושלכו, איפה שהם נפגשו, לא היו הדברים הללו, או כמעט לא היו בנמצא. אבל הסיפור שלי היה שלמרות התנאים הללו, בגלל שהשניים מתאהבים, ואהבה, כך אני תופס זאת, היא בעצם תהליך שבו שני האוהבים מרפאים האחד או האחת את פצעי השני או השנייה, וכל אחד מאיתנו מסתובב בעולם חבול ופצוע, הם כן מצליחים לחיות יחד נגד כל הסיכויים, אולי לא לשנים רבות, בטח לא לנצח, אבל לתקופה מסוימת של אהבה, אושר ושמחה, מה שלא בטוח [יותר בטוח שלא] שיש, למרות החיים הנוחים והארוכים, לתושבי העיר. 

4 

וכך, מכל המישמש הזה, נולד "אהבה קטלנית 977", שלאורך כל דרך כתיבתו נקרא בשם, במספר, 977, שזה, כך החלטתי משום מה [אני יודע משום מה. אלו שלוש הספרות הראשונות במספר הצבאי האישי שלי], מספר הדירה שבו גרים, כלואים, כלואים, ארבעת גיבורי הספר הזה – שלושה גברים ואישה אחת. למה דווקא ארבעה ולמה דווקא שלושה גברים ואישה אחת? כשהתחלתי לכתוב לא היה לי מושג למה. בהמשך התהליך זה התחוור לי פתאום וכשנגיע לזה אספר לכם בדיוק מאיפה זה בא. והבנתי שהספר, סיפור הספר צריך להתרחש באמת בדירה אחת כזאת, סגורה ומסוגרה, שאין בה בכלל אפילו דלת, אבל שמספקת -  איך בדיוק? תקראו את הספר ותבינו, או לא תבינו, גם אתם – את כל צרכיהם, משהו בדומה לעיר ההיא של פעם – מים ומזון ואוויר וניקיון וכל מה שצריך, אפילו טלוויזיה יש לכל אחד מהם בתא השינה שלו, וגם חלון יש להם בסלון , לא לים התיכון, אבל שהם רואים בו את כל מה שקורה בחלק השכונה שבו הם כביכול מתגוררים. וכדי כך המצב, שבין הדיירים יש ויכוח מתמיד, האם הם בבית כלא או בבית מלון? והדעות חלוקות ומשתנות. אבל איפה הדירה והשכונה עצמה נמצאים, ולמה הם כלואים בדירה הזאת, ואילו השכנים חופשיים לנפשם? את זה הם לא יודעים ולא מבינים. זו בערך תמונת המצב הראשונית שיצרתי, שלתוכה ובתוכה מתרחש הסיפור. אבל איך לספר את הסיפור? מי מספר את הסיפור? ידעתי כבר מי המספר, ובעצם גם הגיבור, אחד מגיבורי סיפור האהבה האסורה המתרקם בכל זאת בדירה 977. אבל איך הוא יספר את הסיפור? הרי אין להם שם מכשירי כתיבה. שהרי בתוך כדי כך גם בניתי את חוקי המקום, נקרא לזה כך. אך איך זה יקרה? ואיך הסיפור יגיע החוצה, אלינו הקוראים? אולי הוא ידבר את זה? יקליט את זה? אבל איך יקליט? וחוץ מזה, הרי, אני ממשיך בחוקי המקום, כל מה שהם עושים ואומרים שם מצולם ומוקלט. בעיה. לבסוף החלטתי שמתברר לו, בטעות, במקרה, שבובת הרופא תוכי שהוא קיבל מתנה, לכל אחד שם מותר להחזיק חפץ אישי קטן משלו, מהבחורה היחידה, שהים גם חדשה שם, היו לה כל מיני שמות בדרך, אבל בסוף קראתי לא שלולית, היא גם מכשיר הקלטה. והוא מחליט לספר את הסיפור של מה שקורה להם שם, על ידי זה שהוא יקליט את זה. מדי פעם, בשירותים. מותר להם להיות כל פעם רק שש דקות בשירותים, אבל שם, ובמקלחות, כך אמר לו רוברט, שבהתחלה קראתי לו קרחת, שהוא זה שיודע לאת כל החוקים, שבשירותים, בגלל צנעת הפרט, הם, מי זה הם זאת שאלה טובה ובלתי פתורה, הם לא מקליטים. ולכן הוא מחליט להקליט, לספר את הסיפור שלהם, במקטעים של שש דקות כל פעם.

לקניית הספר באתר ההוצאה – בדפוס ובדיגיטלי - ליחצו כאן > אהבה קטלנית 977. פרדס

לקניית הספר באתר ע-ברית -בדיגיטלי - ליחצו כאן > אהבה קטלנית 977. ע-ברית

לקניית הספר באתר צומת ספרים  – בדפוס - ליחצו כאן >  אהבה קטלנית 977. צומת ספרים

5

וכך, מתוך ההחלטות האלו, גם נבע, כמעט בהכרח, המבנה, או אם תרצו להמשיל את הספר ליצירה מוסיקלית – הריתמוס, המקצב, של הספר. מקטעים או מקצבים קבועים של שש דקות, שהמרתי אותם לאלף מילים כל אחד. מקצב  קבוע, כמו מונטוני, שנשבר, כמובן רק לפחות מילים [חוץ מסוף הספר, אם תגיעו אליו] כשיש משבר בדירה, למקטעים קצרים יותר, כמובן. בכל מקרה, כל הפרקים "השלמים" הם בדיוק בני אלף מילים. ואיש, כמובן, לא שם לב לכך או אמר על זה מילה. מצד שני, בתקשורת אפילו כלב לא התייחס לספר, אז למה שמישהו יגיד מילה על האלף מילה? וההחלטה השנייה שנבעה מהחלטת ההקלטה המקוטעת הייתה שהקיטוע יהיה לא רק בין ההקלטות, אלא גם בתוכן. לפיכך במהלך כל תהליך הכתיבה הספר היה כתוב כך, כשיש בו מרווחים לא רק בין ההקלטות, אלא גם בתוך ההקלטות עצמן, הנה כך: 

רציתי       רציתי שתדעו       אני         שלולית, היא         עכשיו היא יותר בסדר. היא כבר לא      לא אומרת וגם לא עושה את הדברים שסיפרתי לכם, שאסור, שהבהילו אותי. היא לא        אבל היא עדיין       אני רואה לפי המבטים שלה. הם רכים, מלטפים. כמו הנגיעה הזאת שלה בברך שלי שסיפרתי לכם, שבגללה קיבלתי את ההתקף-חרדה. וזה נעים לי. גם המבטים שלה. וגם הזיכרון של הליטוף. זה     זו פעם ראשונה שאני        שאני מתגעגע למשהו         אני בכלל אף פעם לא השתמשתי במילה הזאת, מתגעגע. זו מילה יפה.

אבל כשהספר כבר נכנס לתהליך עימוד לקראת הדפסה, התברר לנו, למו"ל דוד גוטסמן ולי, שהצורה הזאת של הריווח, כשהיא באה בתוך עמוד של ספר ולא בעמוד במחשב, לא עובדת כל כך טוב, שמשהו בה הולך לאיבוד, שזה חלילה עלול להיראות לקוראים כמשהו לא מובן או הטעות, וחיפשנו דרך איך לפתור את זה. לבסוף דוד הוא שהציע שבמקום הרווחים נציב בספר עצמו פסים מנוקדים, שיעשו את התפקיד. הוא שלח לי דוגמאות, וזה נראה לי מצוין, וכך באמת, זה עכשיו בספר. תקנו ותראו.

רציתי ░░░░ רציתי שתדעו ░░░░ אני ░░░░ שלולית, היא ░░░░   עכשיו היא יותר בסדר. היא כבר לא ░░░░  לא אומרת וגם לא עושה את הדברים שסיפרתי לכם, שאסור, שהבהילו אותי. היא לא ░░░░  אבל היא עדיין ░░░░   אני רואה לפי המבטים שלה. הם רכים, מלטפים. כמו הנגיעה הזאת שלה בברך שלי שסיפרתי לכם, שבגללה קיבלתי את ההתקף-חרדה. וזה נעים לי. גם המבטים שלה. וגם הזיכרון של הליטוף. זה ░░░░   זו פעם ראשונה שאני ░░░░  שאני מתגעגע למשהו ░░░░ אני בכלל אף פעם לא השתמשתי

ובאמת עכשיו זה נראה מצוין, גם לא מפריע בכלל לשטף הקריאה וגם, בה בעת, מייצר הרבה יותר טוב מהחללים הריקים שאני יצרתי, את תחושת הקיטוע שרציתי ליצור. פרפקט. פרפקט?! הצחקתי את עצמי. כי לפתע, אחרי הופעת הספר, אני מגלה שיש לו מעט קוראים המתלוננים על כך שיש בתוך הספר "מחיקות", כך הם קראו לזה, וחלק אפילו הוסיפו שזו כנראה צנזורה, שמפריעים בקריאת הספר. אבל הלו, אנשים, מאיפה הבאתם שזה מחיקות? מחיקות זה לא ככה ░░░░ זה ככה ░░░░ ולמה זה מפריע לכם ברצף הקריאה? זה לא זה מפריע לכם. זה משהו, דעה קדומה כלשהי, אצלכם שמפריע לכם. תקראו את זה רצוף. בלי הפרעות, והכול יסתדר.

6

ועוד שני דברים אני חייב לכם [אני לא חייב לכם כלום, אבל ככה אומרים]. הראשון זה עוד משהו לגבי מה שקראתי קודם "החוקים" של הדירה. כתבתי החוקים במירכאות, כי החוקים זה לא רק באמת החוקים, אלא גם המבנה הארכיטקטוני, נקרא לו כך, של הדירה, איך היא מחולקת, מי ישן איפה וכל זה. לצורך זה נזקקתי לצייר לעצמי מעין מפה, שאוכל לדעת איפה מה נמצא ואיך הולכים לאן וכל זה. אז הנה באמת אחת המפות, נדמה לי שזו האחרונה שצוירה ונתקבעה, אלא ששמות הדמויות בה הן עדיין שמותיהם כפי שהיו בתחילה ולא אלו שנהיו בסוף. אז אני מסביר – פופר זה מספר הספר, שבסוף קוראים לו מִישְׁקַשׁ, ואילו קרחת הפך בסופו של דבר לרוברט. 

והדבר השני שאני עוד "חייב" לכם, זו תשובה לשאלה "למה דווקא ארבעה אנשים ולמה שלושה גברים ואישה אחת"? אז כבר אמרתי לכם שכשהתחלתי לכתוב את הספר לא היה לי מושג למה זה מה שבחרתי. אבל בתוך כדי תהליך הכתיבה זה פתאום היכה בי, בתודעה שלי, והבנתי. אז כתשובה יפה ומלאה (אני מקווה שתתנו לי עליה את כל הנקודות) אני מביא קטע קטן מתוך סוג של יומן כתיבה (חלקי מאוד) שכתבתי תוך כדי כתיבת הספר הזה עצמו, ושם מתואר בדיוק הרגע שבו הבנתי את הדבר הזה:

"כאן עצרתי אתמול, היום ה-8 באפריל, מחר הבחירות, במחשב הנייח, תוך כדי התיאור החדש של הדירה, כפי שהיא/הוא מתגבשים אצלי, והמשכתי היום כאן, במחשב הנייד, והתחלתי בצפייה והורדה של פוסטרים מאתר ALLPOSTERS כדי לבחור פוסטרים לחדרים-תאים של כל אחד מהדיירים בדירה והנה, תוך כדי שאני בודק, והולך לפוסטרים מהסרטים, ופתאום רואה ופותח את הפוסטר של 'הקוסם מארץ עוץ', ורואה מולי את ארבעת גיבורי הספר/סרט – בחורה אחת, אנושית, ושלוש דמויות כאילו-אנושיות, אבל לא ממש, לא יודע, לא משנה – הדחליל, האריה ואיש-הפח, ואני חוטף הלם. מביט בהם ורואה את הספר שלי, את הדמויות שלי מולי, ולא היה לי שמץ של מושג שאני כותב מחדש, או כותב ואריאציה או הומאז', או הכל ביחד, של 'הקוסם מארץ עוץ'. המודע לא ידע כלום. הלא-מודע, כרגיל, ידע הכול." 

יאללה להתראות. תיהנו מהספר.  

ואם אתם מתעניינים בכתיבה וביצירה הנה קישור למדור מתעדכן ומתחדש העוסק בכך > הַגִּיגִיּוֹת - הגיגים על כתיבה ויצירה ועוד