החיים קשים, הא? על הספר


בעיר קטנה בצפון אירופה מתגלה באקראי ארכיון חשאי, המכיל אלפי מסמכים המגוללים פרשייה עלומה, רחבת יריעה והיקף: האמת המרה, העקובה מדם ושאר נוזלי גוף, שמאחורי האגדה המפורסמת של הנס־כריסטיאן אנדרסן - "בגדי המלך החדשים". ברומן היסטורי־היסטרי חדש, מזוויע ומצחיק עד מוות, מתגלה האגדה כפיסת תעמולה רצחנית, אנדרסן כעט־להשכיר, שני החייטים המתחזים כצמד מתנקשים, והילד שצעק "המלך הוא עירום!" כקורבנה של רדיפה אכזרית, וכל זאת על רקע מלחמת אחים שכולה פרי דמיון פנטסטי גרוטסקי. החיים קשים, הא? הוא סאטירה אנטי־מלחמתית ופרודיה כמו־תיעודית חריפה עד כדי דמעות. האבסורד הקומי הגס והנשגב של קובי ניב יורד חדרי בטן בלי לחשוש מהקולות המהדהדים בה ומתעלה לגבהים של הומור שחור כל כך, עד שהוא חורג מהספקטרום המוכר לנו אל תחום פרוע ומרגש, שרוחותיהם הסוערות של ג´ונתן סוויפט, ירוסלב האשק וקורט וונגוט מרחפות מעליו.

לקנייית הספר המודפס ב-10 שקלים בלבד (זה מה שאני שווה) באתר ההוצאה - ליחצו כאן >  החיים קשים, הא? כנרת

לקנייית הספר בדיגיטלי  ליחצו כאן >  החיים קשים, הא?  ע-ברית או  כאן > [גם בקינדל]  החיים קשים, הא? אינדיבוק

ומה חשבו הקוראים? 

הספר הוא פנינה, לא פחות. אני לא מכירה שום דבר דומה לזה בעברית. עשו לעצכם טובה ותקראו אותו, ולו רק כדי להיזכר כמה מענג הומור יכול להיות כשהוא כל כך אינטליגנטי (אורלי נוי)  

לא זוכר מתי בפעם האחרונה ספר הצחיק אותי ככה (מורן שריר) 

הספר הכי מצחיק, שנון, כואב, בועט, חכם, עצוב וכיפי שקראתי בחיי, ואני לא מפסיק לתת ממנו דוגמאות ולהמליצו לחברים  (עומר זייטמן)  

אוצר בלום של חוכמה ושנינות. ספר מעולה ומרתק (חיים ברעם) 

ספר חזק (ורדה לץ וולפה) 

388 עמודים מחכימים על אודות הטמטום, האיוולת והאידיוטיזם שעליהם עומד האדם (מאיר שניצר)  

ספר חכם ונורא. ומענה ומענג ומדמיע (מאיה לביא) 

הספר משעשע וגאוני בצורה מדהימה. אינני חדל מלצחוק תוך קריאת הספר, ופשוט קשה להתנתק ממנו (יוסי בן-פורת)  

ספר נדיר ומצחיק (עמוס נוי) 

אזהרה: לא לקרוא בסמיכות לאוכל, לא לפני ולא אחרי. לא לקרוא במקומות ציבורים, פן תחטפו בחילה איומה, או פרצי צחוק בלתי נשלטים (דורית ישראל) 

בכל דקה פנויה אני בתוך הספר (ליאת גרצס)  

"החיים קשים, הא?" של קובי ניב הוא מהספרים הטובים שלנו. אם "הגביע הקדוש" ו-"מלכוד-22" היו עושים ילד, "החיים קשים, הא?" היה הבריון שמרביץ לו בהפסקות. על כל אלו וגם מעבר לכל אלו, מדובר בספר שאחרי שפינק אתכם בצחוקים גם תופס אתכם באחיזת נלסון מפכחת, ועושה את זה בערמומיות, בחן, בהומור, בוולגאריות ובעדינות (גיא בהיר)  

מעולה, מצחיק ועצוב. ממליץ לכולם (יהודה ביטון) 

זהו אחד הספרים החכמים והמצחיקים שקראתי. שנון וחד. הקריאה הייתה מאתגרת ועם זאת הנאה צרופה!  (דניאלה דנציגר זייטמן) 

ספר מצחיק ומעורר מחשבה. מומלץ ביותר (צחי מיצנמכר) 

סאטירה מעמיקה. מופלאה. גסה, בוטה, אבסורדית, על גבול חוסר טעם. יחד עם זאת משעשעת, מהממת, מעניינת, נוגעת ללב, מזעזעת. כמה טמטום, טיפשות, אווילות, יש בבן אדם. על איזה דברים אידיוטים יוצאים למלחמה (יהודה עזר)

 

וגם כמה מילים משלי על מלאכת הספר   

1

הספר נולד, הרבה פעמים שואלים את הסופר איך הספר נולד, מאיפה בא הרעיון, אז הנה אני עונה. ואגב, אוסף, לא תמיד אפשר לענות  על השאלה הזאת, כי לא תמיד אתה יודע איך זה קרה. במקרה הזה, בכל מקרה, אני יועד את התשובה. הספר נולד משאלה שעלתה במוחי, אני חושב שזה היה בעת נסיעה לבאר-שבע, שם לימדתי כמה שנים טובות תסריטאות במחלקה לתקשורת ובחוג לספרות. פתע, תמיד זה פתע, שהרי אין לנו, אני לא מדבר על המדענים, אני מדבר על כל אחד ומוחו, אין לנו הרי מושג איך המוח שלנו עובד, אז תמיד זה לפתע. לפתע עלתה במוחי השאלה מה היה קורה לילד שצעק 'אבל המלך הוא עירום' ב'בגדי המלך החדשים' של הנס כריסטיאן אנדרסן, אילו הדברים היו מתרחשים לא באגדה ספרותית, אלא במציאות ממשית? 

ולמה בכלל עלתה בי השאלה הזו? שאלה טובה, אני משבח עכשיו את עצמי, וגם רלוונטית. למה רלוונטית? כי כל מי שכותב ספר, או תסריט, זה לא משנה, צריך שמה שהוא כותב עליו יהיה בנפשו, שינבע ממעמקי נפשו, בטנו, כאבו, מצוקתו, קיראו לזה איך שאתם רוצים. וזה התהליך הטבעי. זה לא שאתה יושב וחושב מה מציק לי או מעיק עלי, עושה רשימה ואז מחליט לכתוב על השלישי או החמישי ברשימה. ההיפך הוא שמתרחש. עולה בך רעיון לספר או לסרט, ואתה מתחיל לכתוב, וכותב וכותב, בלי להיות מודע כלל על מה ולמה אתה כותב את זה. רק בשלב סיום הכתיבה, ובהרבה מקרים בכלל הרבה אחרי שהספר או הסרט יצאו לאור, אתה בכלל מבין על מה ולמה כתבת את מה שכתבת. 

כך, למשל, סטיבן קינג מספר בספרו המצוין והמומלץ "על הכתיבה", כי רק שנים רבות לאחר שסיים לכתוב את ספרו "מיזרי" ולאחר שבר יצא הסרט שנעשה על פיו, בבימויו של בוב ריינר, הבין קינג שהסיפור שכתב על סופר שנפצע בתאונה ונשבה על ידי מעריצה פסיכופתית המענה אותו עד מוות, הוא סיפור נפילתו בשבי הסמים שנטל במשך תקופה בחייו, והעינויים הגופניים ונפשיים שהעביר כך את עצמו. 

אז אני חוזר לעצמי, ואל השאלה מה בי, בתוכי, בנפשי, הניע אותי לכתוב ספר העונה לשאלה מה באמת קרה לילד שצעק המלך הוא עירום. כי  יש משהו שקרני להפליא, יותר נכון להחריד, באגדה הזאת, הקלאסית, הנפוצה והמוכרת והידועה כל כך של אנדרסן. זו אגדה שאשכרה משקרת לילדים שקוראים או מקריאים להם אותה. למה משקרת? כי היה מלמדת כאילו את הילדים שצריך להגיד את האמת, ואם הם יגידו את האמת, יעני יצעקו "המלך הוא עירום", אז כולם יקשיבו להם וישבחו אותם והם אפילו יקבלו עוגה לשבת, או אם להיות מעודכנים יותר, שלבר-מצווה ייקחו אותם לקלאסיקו, למשחק של בין ברצלונה לריאל מדריד. ולא רק שלא היא, אלא ההיפך הוא הנכון. אוי ואבוי לו לילד שיצעק "המלך הוא עירום". כן, גם אם המלך באמת עירום. ישתיקו אותו, יוקיעו אותו, יאסרו עליו לראות טלוויזיה, או יותר טוב – יחרימו לו את הטלפון הנייד, ואת הכרטיס לקלאסיקו יתנו לבן-דוד שלו כפיר, ששיבח את יפי בגדיו, שלא היו ולא נבראו, של המלך. כן, ככה זה עובד באמת, ולא כמו באגדה השקרנית של החרא הזה אנדרסן. ומי כמוני יודע את זה, שהרי אני כל חיי, הייתי אומר עובד, בלצעוק "המלך הוא עירום", ואני יודע איך זה עובד, אבל על באמת. 

אבל איך אני אספר את הסיפור הזה? לקח לי, אני חושב, ממש כמה שנים טובות עד שהגעתי לפתרון, שהוא שהוליד את הספר כפי שהוא. לא יודע, לא זוכר היום לומר, מה היו החלופות שנפסלו, אבל בסופו של דבר החלטתי לכתוב ספר כמו-היסטורי, כאילו-תיעודי, המתאר את האמת לכאורה מאחורי הסיפור השקרי שכתב אנדרסן [מה הביא את אנדרסן לכתוב את האגדה השקרית? גם זה מסופר בספר שלי] של המאורעות שאומנם התרחשו, כביכול כמובן, באותה תקופה היסטורית ובאותו מרחב גיאוגרפי שבו חי וכתב אנדרסן את סיפורו. לפיכך הספר שלי מספר איך ומה ולמה קרה "באמת", במציאות שהמצאתי, לילד פסקל [המכונה פאף], בנם הצעיר והמחונן של הקצב בארנאבאס ואשתו יוקה ]לבית מוסטאנן] אדלרספליגל מהעיר פלנסבורג, שהוא שצעק "המלך הוא עירום", כשהנסיך, שהכריז עצמו קיסר, היינריך צעד בתהלוכה בעיר כשהוא עירום כביום היוולדו, כמתואר אכן באגדה של אנדרסן. 

אז מבחינת מסגרת הזמן שבו מתרחשת העלילה הייתי כבר מסודר. כי הנס כריסטיאן אנדרסן נולד ב-1805 ומת ב-1874 וסיפור ''בגדי המלך החדשים" התפרסם ב-1837. יפה. אבל איפה בדיוק יקרו הדברים? היכן בדנמרק, או אולי בשכנתה מדרום גרמניה, אני יכול לתקוע את הסיפור, כפי שהחל כבר מתגבש במוחי הקודח? כי, אחרי ככלות הכל, נזקקתי לרקע היסטורי של נסיכויות וסכסוכים ופילוגים ואיחודים, שבתוכו אוכל לשתול, בשנות השלושים של המאה ה-19, את הסיפור ההיסטורי הדמיוני שלי. שיטוטים גיאוגרפים והיסטוריים מעמיקים, ככל שניתן, באינטרנט גרמו לי לבחור במדינת שלזוויג-הולשטיין, המדינה הצפונית ביותר, הגובלת בדנמרק, מתוך 16 המדינות המהוות את גרמניה, ושם אכן מתרחשת עלילת הספר שלי. 

עכשיו נותרה לי רק עוד בעיה אחת קטנה לפתור – הכיצד זה מתגלה פתאום לעולם, איך אני כסופר אגלה לכאורה פיסת היסטוריה לא קטנה המתרחשת במשך כעשור, מ-1830 עד 1839, מבלי שאיש, לא היסטוריון לא יצרן-נעליים, לא ידעו מזה כלום? אז הפתרון בא [ותוכלו לקרוא על זה בהקדמה לספר] בצורת תאונה אקראית שחשפה לכאורה אגף סמוי, נסתר, בארכיון ההיסטורי של פלנסבורג, שבו הוחבאו והוסתרו במשך המאה וחצי שחלפו מאז, כל המסמכים הנוגעים לפיסת ההיסטוריה הזאת, וכפי שכתוב בהקדמה עצמה [היאח, אני מצטט את עצמי] – 

"לדוכס הראשון של שלזוויג-הולשטיין-זוֹנְדֶרְבֶּרְג-גְלִיקְסְבּוּרְג, פְרִידְרִיך וִילְהֶלְם, שמלך בדוכסות המורחבת מאז מות אביו פרידריך קַרְל לוּדְוִויג, הדוכס של שלזוויג-הולשטיין-זונדרברג-בֶּק, בשנת 1816 ועד למותו שלו ב-1831, היו – כך מתברר מן המסמכים שנתגלו בארכיון החתום - אחד-עשר ולא עשרה ילדים, כפי שהיה ידוע עד כה. בנו הבכור היה הַיִינְרִיך, שנולד ב-1812, ולא קרל, שנולד ב-1813, אלא שעצם קיומו נעלם מדפי ההיסטוריה כלא היה, ורק התגלותם המקרית של מסמכי הארכיון הגנוזים של העיר פלנסבורג היא שחשפה לראשונה לא רק את עובדת קיומו, אלא גם את מעלליו המזוויעים בתקופת שלטונו בשנים 1837-1830, שאותם היו מי שניסו למחוק ולהעלים מדברי הימים של אירופה."

לקנייית הספר המודפס ב-10 שקלים בלבד (זה מה שאני שווה) באתר ההוצאה - ליחצו כאן >  החיים קשים, הא? כנרת

לקנייית הספר בדיגיטלי  ליחצו כאן >  החיים קשים, הא?  ע-ברית או  כאן > [גם בקינדל] החיים קשים, הא? אינדיבוק

3

זהו. עכשיו נשאר רק לכתוב את זה. וזה היה מענג וקשה בעת ובעונה אחת, ממש כמו החיים עצמם. ועיקר הקושי לא היה בלבנות את הדמויות או לטוות את העלילות, אלא במשהו אחר לגמר. כי מה שקרה זה שבעצם בספר הזה הקמתי דוכסות. כמו הרצל, שבעצם רק חלם, אז בעצם יותר כמו בן-גוריון, הקמתי ספר הזה מדינה יש מאין. עם שלטון ומוסדות, וצבא ומשטרה, וערים וכפרים, ואזרחים, בעיקר הייתי צריך למלא את המדינה, את הספר, באנשים, במאות אנשים, כמעט כולם מומצאים מרגל עד ראש. ולא רק שהייתי צריך להמציא אותם, את זה אפילו בן-גוריון לא היה צריך לעשות, אלא שהייתי צריך גם לשלוט בהם, בכל מה הם עושים ועושים בהם, מלידה ועד מוות, שלטון ללא מיצרים, כזה שגם שלטון בן-גוריון נראה לידו כדמוקרטיה נאורה. ולא הייתה לי ברירה, לכן, אלא להקים לא ממש משרד פנים, אבל מה שכן קראתי לו בשם "מרשם התושבים". אלו היו חמישה קלסרים עבי-כרס, ובתוכם מסודרים, לפי סדר האלף-בית, דפי מידע על כל אחד מתושבי הספר, מדמויותיו, מגדול וגיבור ועד קטן ופחדן. ולכל דמות היה שם מלא [והשמות גם השתנו, כמו שקורה הרבה בתהליך כתיבה, ואז הדפים עברו ונדדו בין הקלסרים] ושם הנעורים, וכינויי החיבה, ותאריך הלידה, ותאריכי הולדת הילדים השונים של כל אחד ואחת ושמותיהם, וההתקדמות לפי תאריכים בסולם הדרגות והתפקידים, ועוד מיליון דברים, וכמובן תאריך המוות, אם היה כזה, ובספר זה יש הרבה מיתות. והמלאכה הזאת הייתה, נאמר זאת בעדינות, קריאת תחת של ממש. למה? כי לא רק שהייתי צריך להמציא לכל דמות את כל הפרטים שרשמתי מעלה, אלא כל אחד כמעט גם היה חלק ממשפחה וחלק מארגון וכולי וכולי, והכול היה צריך לעבוד פיקס, בלי טעויות ובלי משגים. שחס וחלילה  איזה ילד ימות לפני שהוא נולד. ושלא יקרה שבמהלך השנים האיש ובפיתולי העלילות, והספר הזה מלא עלילות כרימון רסס, היה בתחילה גנרל ואז בהמשך ירד לו, ככה סתם, לדרגת סמל, ואסונות ספרותיים שכאלו ודומים להם, שארבו לי על כל צעל ושעד [התכוונתי לצעד ושעל] במהלך כתיבה ספר "ההיסטוריה" המורכב, הסבוך והמפולת לאין קץ הזה. והגיעו הדברים כדי כך שבמהלך כתיבת הספר, אי-שם עמוק בתוך התהליך, חשתי שאם אני לא עושה איזו הפסקה, הרי שתיטרף עלי דעתי. מיד גייסתי שניים מחברי הטובים ונסענו לסוף-שבוע כמעט ללא שינה של מוסיקת רבטיקו במועדונים באתונה ופיריאוס, ומשחזרתי הצלחתי לחזור למלאכת הכתיבה, ואף לסיים אותה בשלום. אבל רק כדי לתת לכם קצה קצהו של מושג על מה מדובר, אני מצרף לכם, בקובץ נפרד, את מה שקראתי "לקסיקון גיבורי הספר ודמויותיו", שהוא בעצם מעין תמצית מקוצרת להפליא של "מרשם התושבים" ההוא, ושבתחילה חשבתי להוסיפו כנספח בתחילת או בסוף הספר, ובו שמות כל הדמויות ותקציר מצבם המשפחתי והתעסוקתי, וזאת כדי לעזור לקוראים למצוא את ידיהם ורגליהם  בין שלל הדמויות. אלא שבסופו של דבר החלטתי שלא לכלול את הלקסיקון בספר המוגמר, ולאפשר לקוראים להבין מי הוא מה, כמו שזה קורה לנו בחיים. שהרי לא בכל פעם שמישהו מוריד את המסכה ואומרים שקוראים לו רונית גבאי או ינון מגל, או שמופיע שוב איוב גרא עם חיסון לקורונה, אז מניחים שאנחנו יודעים מי הם האנשים הללו ולא חוזרים ומספרים לנו שינון מגל היה חבר כנסת מטעם "הבית היהודי", אבל בגלל שהתפרסם שפעם, כשהיה שיכור, תפס את התחת של רחלי רוטנר [נו, ומי זאת?] הוא נאלץ להתפטר מן הכנסת, ושאיוב קרא היה שר התקשורת ושבנעוריו שיחק כדורגל בקבוצת בני-יהודה תחת השם יואב קרוא. ואותו דבר עם ראשי תיבות. לא מסבירים לנו, בכל פעם שאומרים מנכ"ל או רמטכ"ל מה ראשי התיבות, וגם כשאומרים מזל"ט לא אומרים לנו אם הכוונה למזל טוב או למטוס זעיר ללא טייס, נכון? אז חשבתי לנכון שכך יהיה גם בספר, "כמו בחיים". אבל טעיתי בגדול, שלא לומר בענק. שכן, המוני אנשים התלוננו, בפני ושלא בפני, שלהבדיל מן החיים, הרי שבספר הפריע להם שיש כל כך הרבה דמויות ושמות וראשי-תיבות. טוב, נו, אזכור זאת לפעם הבאה.

ואם אתם מתעניינים בכתיבה וביצירה הנה קישור למדור מתעדכן ומתחדש העוסק בכך > הַגִּיגִיּוֹת - הגיגים על כתיבה ויצירה ועוד

אז מלאכת הכתיבה הייתה אכן, כאמור, קשה ומתישה, אבל לקראת יציאת הספר לאור התרגשנו, עורכת הספר המעולה נועה מנהיים ואנוכי, התרגשות גדולה, כי היינו שנינו בטוחים שאנחנו מוציאים תחת ידינו "יצירת מופת" [אני משוכנע בזה, כמובן, עד עצם היום הזה? והיא? תקראו מה היא כתבה בכריכה האחורית. והיום? לא יודע]. מצד שני, ידענו שזה ספר לקל לעיכול, ולכן ציפינו שהוא יתקבל, בתקשורת ואצל הקוראים, במה שקרוי "רגשות מעורבים" שיהיו הרבה שישנאו אותו שנאת מוות, אבל שיהיו גם כאלו, אולי פחות, אבל שיהיו גם כאלה, שיאהבו אותה אהבת אמת. 

אבל ממש לא כך היה. ההיפך לגמרי היה. התקשורת כולה, כאיש אחד, שנאה את הספר את הספר ושחטה אותו חד וחלק. רק ביטול ותיעוב. גם המכירות היו נוראיות. משהו כמו 184 עותקים. אני סתם תוקע מספר, כי זה המספר המיתולוגי שלי של מכירת ספרים שלי כסופר כושל. אבל זה לא בטח לא היה הרבה יותר מזה, אולי אפילו פחות. בין מעט הקוראים שהספר כן הגיע אליהם, ושכן קראו אותו היו דווקא הרבה שאכן אהבו אותו אהבת אמת, ושחשבו גם הם, כמונו, שזו "יצירת מופת". באקדמיה, כמובן, הס אפילו מלהזכיר, הס פן תעיר את אפרוח התקן וההתקדמות הזעיר. 

וזו הייתה מכה קשה, כמעט אנושה, שלקח לי שנים, ממש, להתאושש ממנה ולחזור ולכתוב ספרים. ורק שתי נחמות, הרי צריך למצוא ולהמציא לך משהו במצבים שכאלו, ליוו אותי, חוץ מאוהבי והפסיכולוגית הנהדרת שלי. האחת – ככה זה. ישראל היא מדינה טוטאליטארית. יש בה אולי, לפחות לכאורה, כמה מפלגות, אבל מחשבה אחת. בכל תחום. והרי גם סרטו המתועב של רוברט בניני "החיים יפים" התקבל בישראל, רק בישראל, בשירת מקהלת הלל אחידה, כמעט בלי שום ציוץ של הסתייגות, שלא לדבר על התנגדות [ראו בעניין זה, באתר זה, דברים על ספרי ''החיים יפים, אבל לא ליהודים", המבקר קשות את סרטו הזה של בניני]. והנחמה השניה הייתה פרימו לוי, אחד מגדולי הסופרים שהתהלכו אי-פעם על הפלנטה הזאת, ובוודאי גדול מתעדי שואת היהודים בספרות. הנה הסיפור, כפי שמסופר בויקיפדיה: "כאשר שלח לוי להוצאת ספרים בטורינו, עירו, את הספר "הזהו אדם?", ההוצאה דחתה את הדפסתו. הוצאה קטנה יותר רכשה את הזכויות על הספר מלוי ובנובמבר 1947 [במקרה בדיוק נולדת אז – קובי ניב] הדפיסה 2000 עותקים של הספר. אף על פי שבאותו הזמן הופיעה בעיתון "לה-אוניטה" סקירה חיובית של הספר על ידי איטלו קאלווינו [אחד, בן-דוד של ינון מגל]  מכרו ממנו רק 1500 עותקים. רק 11 שנים מאוחר יותר, ב-1958, פרסמה ההוצאה בטורינו את הספר בהגהה מחודשת. אותו פרסום מחדש הוביל לתרגום הספר לאנגלית ב-1959, ולאחר מכן לתרגום לשפות שונות ולקבלתו של הספר לספרות הקלאסית". אז אני לא פרימו לוי. רחוק מזה. אבל אתם יודעים, נחמה זו נחמה. 

הספר התקבל, כאמור, בשחיטה טוטאלית. שלוש ביקורות התפרסמו בשלושה כלי תקשורת שונים [הארץ, וואלה וידיעות ] ובכולן הספר נשחט באופן מוחלט. נקודה..  

ב"הארץ, ספרים" עשה את מלאכת השחיטה פרופסור אברהם בלבן, ולא אביא מילה מדבריו. יש גבול. רק צדיק אחד מבין 22 המגיבים לביקורת באתר העיתון יצא להגנת הספר כשכתב "מי שדובר צרפתית, משובשת אגב, לכל אורך הספר, הוא איבר מינו של הדוכס ולא 'אחד הקצינים' כפי שכתבת. קראת בכלל את הספר או שלא הבנת שום דבר? הספר, אגב, נפלא, מצחיק, מזוויע, מרגש. כל מה שספר צריך להיות". 

ב"ידיעות אחרונות" רצח את הספר יוני לבנה. "זהו ספר שלוח רסן. אולי הגרוטסקי, האלים, וחסר המעצורים ביותר מזה שנים בספרות העברית", כתב, אבל מיד שש להיות, כדבריו, "הצנון התורן שיגיד 'נו, נו' שידבר על הספר כאנקדוטה שולית בספרות שלנו וישתין על המדורה הקטנה של ניב". ולא רק זאת, אלא שאף טרח להזהיר ש"יכול להיות שחוליגנים אנינים יעריכו את הומור הגרדומים שלו, את מגרש המשחקים שהוא בונה לעצמו כאן: הזכות לדמיין את הנורא מכל, מתוך חוסר מורא, בראש נטוי אחורה מצחוק ופחד, בלי לדפוק חשבון לאף אחד". אז היזהרו, חוליגנים. 

ב"וואלה" שחט את הספר דוד רוזנטל, וגם במקרה זה אני מוצא לנכון לא לצטט אותו, אלא דווקא, שוב, ארבעה(!) מן המגיבים באתר למאמר, שדווקא שיבחו את הספר. 

אחד מהם כתב "ספר מעולה. ביקורת קצרה/תחושות אחרי סיום הספר - שנון, חריף, חד, שחור ואכזרי שלא לוקח שבויים אבל בהחלט משאיר פצועים (מדממים ביותר) בשטח. כך הייתי קורא להומור שקובי ניב מציג בספר הזה. נכון, זה לא קשה לשחוט פרות קדושות, אבל לעשות מהן ארוחת מלכים (או שיש לומר נסיכים?) כזו זה ממש לא קל. הספר הזה הוא סאטירה טהורה שלא מרחמת על הדמויות שלה ובטח שלא על הקוראים. אין כאן דמות שהקהל יוכל להזדהות איתה, שתתן לו יד ותוליך אותו בדרך מבטחים בעולם האי-הגיון הגרוטסקי של ניב, אין כאן נרטיב ברור שבסופו מחכה אריזה יפה של מוסר השכל. יש כאן ערימות על גבי ערימות של הומור שחור על כל גווניו וסוגיו, יש כאן ביקורתיות נוקבת וחזקה על החברה שלנו, על הממשלות שלנו, ועל החיים והמוות שלנו בכללותם. כל זה מוגש בכתיבה קלילה, דינמית וחכמה של ניב. מומלץ בחום!".  

השני כתב "כרגע סיימתי לקרוא - סוחף, מהנה, מצחיק. מומלץ בחום [פה התחלתי לחשוד, זה עכשיו קובי מדבר, בגלל החזרה על ה'מומלץ בחום', שהמגיב השני והראשון הם אותו אחד, אבל למי אכפת?] נהניתי מאוד מקריאת הספר. סאטירה נוקבת בה הזוועות מהולות בקטעים מצחיקים/מטורפים, ובכך היא שונה מכל מה שקראתי עד היום. מה שמתרחש פה זה בדיוק מה שקרה שוב ושוב במהלך ההיסטוריה האנושית; הוסיפו לכך איזכורים רבים של דמויות סיפרותיות - וההנאה מושלמת. פרקים מסויימים הם ממש בלתי נשכחים (למשל בפרק 50 הכומר ברגעיו האחרונים מפנטז שהוא מקיים יחסים עם ישו...). ספר מיוחד ושווה קריאה." 

המגיב השלישי קיצר ופסק "ספר מעולה. ידובר עליו עוד רבות. פורץ דרך". בינתיים הוא טעה ובגדול. לא דובר ולא פרץ. אבל מצד שני, גם אלוהים גדול, אז לך תדע. 

הרביעי, שחתם בשם תומר (אולי אח של עומרי) כספי, הסתייג ושיבח גם יחד, לאמור "האמת, אני אהבתי את הספר. גם אם הוא מטופש, אני עדיין חושב שהוא ספר טוב"

בקיצור – האליטות נגדי, אבל העם בעדי. יכול להיות שאני ביבי? 

רק כמה שבועות לאחרי ביקורות הבלע הללו הבליח לפתע "כל העיר" הירושלמי חיים ברעם שכתב סוף סוף, ברוך השם,  מילים טובות: 

"הספר הוא אוצר בלום של חוכמה ושנינות. המרד ומלחמת האזרחים הטרגי-קומית בשנות השלושים של המאה ה-19 הם מצחיקים ומזוויעים באותה מידה ... לא בכדי העלה ניב באוב את אגדת הנער של הנס כריסטיאן אנדרסן, שהכריז כי "המלך הוא עירום". הנער הזה ושולחיו, שמניעיהם אצל ניב היו חתרניים, כמעט ונשכחים בעיצומה של הקריאה ובשטף האירועים מקפיאי הדם בספר. ניב מיטיב לתאר את בורותו של האספסוף, את זיכרונם הקצר של הבורגנים, את חוסר היכולת להפיק לקחים ואת ההתלהבות השוררת בתחילת כל מלחמה. המשטרים וכל אנשי המנגנון שלהם מתוארים כהוללים רודפי בצע וצמאי דם וכאלה הם גם השליטים עצמם. בסעודה קניבלית של השליט שניצח את המורדים בו, הוא רוצח את כל הסועדים שלא יכלו לעכל את בשר הילדים התינוקות, חרף הרוטב הטעים שעידן את המנות המקאבריות. זוהי רק דוגמית ממסעות הטבח הבלתי פוסקים, מהעינויים הנוראים, מהפחד הנורא שאופף את הרוצחים, שאינם אלא נרצחים לעתיד ... הספר של ניב הוא פוליטי מאין כמוהו ...  ניב מחזיק לנו מראה בוהקת ממש מול הפרצוף (שגם זה, כידוע, לא תמיד מלבב) ופוקח את עינינו במלקחיים לא נעימות למגע, כמו בסרט "התפוז המכאני", הקריאה בספר הקולח היא מענגת, אבל גם מייסרת, אולי אפילו כואבת ... אל תחפשו חמלה או אפילו "הומניזם" בספרו של ניב. הסאטירה שלו איננה מרחמת על הקורבנות, אבל מאפשרת לזוועות לחלחל מתחת לעורנו ולחוש מעין פוסט-טראומה ימים רבים אחרי הקריאה. הנער ההרואי שמציל את אחותו ממוות אחרי שאוכלוסיית המחוז המורד הושמדה (כמו ב"משחקי הרעב" מאת סוזן קולינס) פועל ממש כמו גור זאבים, ודווקא האינסטינקטים החייתיים שלו מעניקים לקוראים רגע נדיר של חסד. "  

אז זהו. ולהתראות בשמחות.  

ואם אתם מתעניינים בכתיבה וביצירה הנה קישור למדור מתעדכן ומתחדש העוסק בכך > הַגִּיגִיּוֹת - הגיגים על כתיבה ויצירה ועוד