החיים קשים, הא? פרקים נבחרים



הערה מקדימה: בספר המודפס (ומן הסתם בדיגיטלי) יש הערות בגוף הטקסט לביאור מילים או משפטים הכולל דרגות, ראשי-תיבות, קיצורים, ומשפטים בשפות שאינן עברית. בהעברה כאן מהמחשב שלי ההערות משבשות את הטקסט. לפיכך הוצאתי אותן בפרקים המופיעים כאן מגוף הטקטס וביאורן מופיע לא בשולי כל עמוד אלא רק בסוף הפרק. זהו.


1 הַדוּכַּס מְצַוֵה לַהַרוֹג אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר וְהַאָהוּב   

שלושה ימי גשם קדמו ליום הולדתו השמונה-עשרה שטוף-השמש של הנסיך היינריך ביום ה-4 לספטמבר 1830. החגיגות המסורתיות התקיימו לעת ערב באולם הגדול של הארמון, וזאת על אף הלבטים שהיו לדוכס פרידריך וילהלם ולרעייתו הדוכסית לוּאִיזֶה קַרוֹלִינֶה,  בשל אישיותו "יוצאת הדופן" של בנם הבכור. 

והנה, בסופו של דבר, למרות כל החרדות, עברו החגיגות בשמחה ובשלום. לקול תרועות החצוצרות פסע הדוכס האב הגאה בלוויית הכומר המלכותי יוֹהַן-אוֹסְוַולְד וַן-קְרַאקוֹרְיַאק השני, על השטיח התכול-זהוב, אל מול כיסאו של בנו הבכור, אוחז בשתי ידיו בכרית המלכותית האדומה עליה היו מונחים חרבו ונדנו, אותם ירש מאביו שלו, הדוכס פרידריך קרל לודוויג. כשקרב אליו אביו קם הנסיך גבה-הקומה ויפה-התואר ממקומו, שער ראשו הזהוב גולש לכתפיו החסונות, וביד בוטחת נטל וחגר באחת את הנדן והחרב על מותניו, בעוד הכומר מדדה סביבם על מקלו ומזליף על האב ועל הבן ממי-הקודש אשר הובאו במיוחד לטקס מנהר הירדן בידי שליחו האישי של הסולטן מַהְמוּט השני. אז מיהר הנסיך לנשק את ידי אביו, לקול תרועות החצוצרות ותשואות הקרואים. 

על פי המסורת פרשו עתה הדוכס והדוכסית ההורים מן הטקס, כשבאולם נמשכת החגיגה בריקודן של תריסר רקדניות יפהפיות מלהקת 'אווזות הצפון' של העיר שלזוויג, לצלילי תזמורת המיתרים של העיר נוֹיְמִינְסְטֶר, בפני הנסיך שהפך זה עתה לגבר. תום המחולות היווה גם את האות לסיום הנשף כולו. על פי המסורת היה אז על הנסיך, שנודע בין המשרתות כמי שמסתובב עירום בלילות במסדרונות הארמון ומשוחח עם אבר מינו, אותו כינה בשם פִילִיפּ נוּאַר, לבחור לו אחת מן המחוללות ולקחת אותה לחדרו, שם היה עליו לשכב איתה ולאבד, לפחות לכאורה, את בתוליו, כגושפנקא סופית להפיכתו המושלמת לגבר, הראוי למשול ולמלוך על דוכסות שלזוויג-הולשטיין-זונדרבורג-גליקסבורג השלמה. 

אלא שדווקא כאן אירעה התקלה ממנה חששו כולם. הנסיך היינריך בחר, מבין שתים-עשרה המחוללות היפות כולן, דווקא את פילגשו האהובה של אביו הדוכס, שהייתה אסורה על כל אדם מלבדו. ועוד לפני שהספיקו חיילי המשמר הדוכסי, בראשות סגן המפקד קפטן בְּרוּנוֹ סְטְרוּנְץ שמן-הישבן, למנוע את רוע הגזירה, כבר הייתה לִיזֶלוֹטֶה "המתוקה" סגורה ומסוגרת מאחורי דלתות חדרו של הנסיך. 

מפקד המשמר הדוכסי, המיור אֶקְהַרְד-אֶרְהַרְד פוֹן-גְרִימֶל בכבוד ובעצמו, שהוזעק מיד מלשכתו, נעמד זקור כחץ בראש פקודיו מול דלתו של הנסיך והוא אובד עצות. לפרוץ לחדרו של יורש העצר לא יכול היה, כי לא היה זה בסמכותו, אך גם להפקיר את פילגשו האהובה של אדונו ביד בנו 'היינריך הַמְשוּגָעְגָע', כפי שקראו לו כולם, לא יכול היה. לפיכך פסע פון-גרימל אנה ואנה במסדרון פתח חדרו של הנסיך, עדשות משקפיו מתכסות שוב ושוב באדים של זיעת אין-אונים, שפמו המטופח רוטט בזעם כבוש, ונחיריו למודי-הקרבות מרחרחים נואשות אחרי פתרון. 

לפתע נשמעה מתוך החדר צרחת אישה עצומה ומרעידה שנשתתקה באחת. המפקד פון-גרימל, סגנו סטרונץ וששת החיילים קפאו במקומם. מה היה זה? איזה קול שמעו? קול ששון או קול זוועה? אז נפתחה הדלת והנסיך היינריך יצא ממנה עירום ומשוח בדם, כשהוא קופץ וצוהל לעבר אבר מינו, "תקענו אותה, פיליפ, תקענו אוֹתָהתָה!" ענה נואר ואמר, " il qui tient l'épée est il qui blesse les coeurs" והנסיך היינריך ציחקק וקיפץ משם בדילוגים וצהלולים. 

שני הקצינים שנותרו המומים חשו מיד לחדר. התמונה שנגלתה לנגד עיניהם הייתה נוראה: ליזלוטה "המתוקה" שכבה במיטה על גבה עירומה גם היא, כשחרב הזהב של הדוכס, שזה עתה מסרה בטקס לבנו הבכור, עומדת זקופה, נעוצה עמוק בליבה. 

פניו המכורכמים וכומתתו הכתומה של פון-גרימל סמקו כמו אחזה בהם אש הגיהינום. בשארית קולו הורה לסגנו לעצור את הנסיך המשתולל ולכולאו תחת משמר, והוא עצמו השים צעדיו, כששני חיילים משתרכים במהירות אחריו, אל חדר השינה הדוכסי. 

ובעוד קפטן סטרונץ והחיילים נאבקים בנסיך המתפרע, ומצליחים לבסוף לכפות אותו בחבלים, לסכור פיו במטלית ולהשליכו לחדר המשרתים בקומת הנסיכים, התייצב המיור הנסער, מוחה במטפחתו את האדים שדבקו במשקפיו, בפתח חדר השינה של הדוכס ורעייתו, ונקש בלית ברירה בדלת התכולה-זהובה. 

"הוד מעלתו!" קול גבוה ומשונה בקע מפיו, "הוד מעלתו!" 

"מי זה?" עלה מחדר-השינה קולו הישנוני של הדוכס. 

"המיור אקהרד-ארהרד פון-גרימל לרשותך, הוד מעלתו," קולו הרגיל של מפקד המשמר חזר אליו והוא נקש בעקביו, משיב את משקפיו לאפו. 

"מה קרה?" שאל הדוכס בקול דואג ועירני. 

"ייצא נא הוד מעל... מעלתו מחדרו ואו... אואיל להסביר לו," גמגם המפקד העליון של המשמר הדוכסי. 

"טוב, טוב, אני בא," רטן הדוכס ויצא מחדרו, שיער ראשו זקוף ופרוע מעל פדחתו החיוורת, פאות לחייו סתורות, והוא לבוש בחלוק אדום מהוה שחוטי הזהב נפרמו ממנו לפני שנים רבות. 

"מה קרה?" 

"זה הנסיך." 

"היינריך?" 

"אכן, הוד מעלתו." "מה הוא עשה עכשיו?" 

"הר... הרשני ואר... אראה לך, הוד מעלתו," אמר פון-גרימל ופנה ללכת, כשהדוכס פוסע צעד אחד מאחוריו ושני החיילים מדדים אחריהם. 

כשהגיעו לדלת הפתוחה של חדר הנסיך, שמשני צידיה עומדים זקופים חיילי המשמר, עצר פון-גרימל, שב ונקש בעקביו, ובתנועת יד מהססת הזמין את הדוכס להיכנס. הדוכס צעד פנימה והמיור אחריו. 

פרידריך וילהלם קפא בפתח החדר, מביט באימה במראה הנורא, שותק ומשותק. הוא שב והתקדם אל מרגלות מיטת הדמים, סוכר בשתי ידיו את פיו משזיהה בבעתה את פניה המתים של פילגשו האהובה, שתלתליה הזהובים היו עתה אדומים מדמה. 

הדוכס לא אמר מילה ולא הוציא הגה, לא צווח ולא התייפח. הוא פנה והסתובב לאחור ואז הסתחרר פתאום כשיכור ועמד לצנוח ארצה מתעלף, אילולא קפץ המיור פון-גרימל, תפס תחת זרועו ומנע ממנו ליפול. 

מיד קפצו לתוך החדר שניים מן החיילים, תפסו משני צידיו את הדוכס המפרכס, וזה ניעור מיד מעלפונו, פקח עיניו במבט מזוגג והקיא את תכולת בטנו החמוצה מכאב על אחד החיילים, ואז פנה והקיא את שארית מררתו גם על החייל השני. 

החיילים האומללים, המכוסים בשאריות המזון המעוכל למחצה ובחומצות הקיבה של הדוכס הדואב, לא העזו, למרות הבחילה והבהלה שאחזו בהם, לזוע ממקומם, והמשיכו לאחוז, רועדים מגועל ומפחד, בדוכס פרידריך וילהלם ירום הודו, המקופל תחתיו כסמרטוט בלוי, פן ייפול חלילה ארצה, וימיט עליהם אסון. 

"השיבוהו לחדרו," ציווה עכשיו מפקד המשמר על צמד החיילים מוכי הקיא, והללו הוליכו את פרידריך וילהלם השבור מצער בחזרה לחדר השינה שלו, שם השכיבוהו, כמות שהוא, על מיטתו. 

אלא שאז החל הדוכס לייבב. 

"הוּ הָא, מה קרה?" שאלה מבוהלת הדוכסית לואיזה קרולינה, שקפצה ממיטתה בכותנתה הורדרדה, קפיצי תלתליה פזורים לכל עבר תחת מצנפת השינה הסבוכה שלה, קצה אפה המחודד ופיה הדק והקטן קפוצים בדאגה. אבל שני החיילים המסריחים מיהרו לקוד בפניה אפיים ארצה ולצאת מן החדר מבלי לומר מילה, מותירים את הדוכס בבכיו ואת הדוכסית בתמיהתה. 

שעתיים לאחר מכן, בשלוש וחצי אחר חצות, שב הדוכס והזעיק את מפקד המשמר וסגנו להתייצב בפניו בלשכתו. 

כשהגיעו הקצינים כבר ישב הדוכס על כס מלכותו, לבוש בקפידה במלוא בגדיו התכולים-זהובים, המעוטרים באותות הדוכסות לדורותיה, פאות לחייו סרוקות, שער ראשו מסודר היטב מעל פדחתו המוסתרת, וכתר מלכותו על ראשו. סערת הרגשות המטלטלת שעבר זה לא מכבר, לא הותירה, כך נראה הדבר בעיני פון-גרימל וסטרונץ, ולו סימן זעיר על פניו הגרומים והנחושים כתמיד. 

"קחו אותו אל היער והירגוהו ככלב," פקד על שני קציניו הבכירים. "את מי?" שאל המיור פון-גרימל, שלא האמין למשמע אוזניו. 

"את בני, את בכורי, את אהובי, את הנסיך היינריך," אמר הדוכס וקולו לא רעד. 

"אבל הוד מעלתו," ניסה פון-גרימל להעביר את רוע הגזירה, מתקין במבוכה את משקפיו על אפו, "הלא בנך הוא, בשר מבשרך, עצם מגופך..." 

"ואני אוהב אותו עד מאוד," קטע הדוכס את דבריו, וקולו נסדק, "עד מאוד," 

"אם כך, הוד מעלתו," ניסה גם קפטן סטרונץ את מזלו, "מדוע להורגו? הרי ניתן לכלוא אותו למשך כל ימיו." 

"לא ולא," פסק הדוכס, "הירגוהו וזהו." 

"כן, הוד מעלתו," אמרו שני הקצינים יחדיו, נקשו בעקביהם, הצדיעו ופנו לצאת מן החדר. 

"וקפטן סטרונץ," קרא לפתע הדוכס, ושני הקצינים שבו וסבו. 

"שלא תנסה להערים עלי," אמר הדוכס, "אני רוצה שתביא הוכחה למותו." 

"כן, הוד מעלתו," אמר הקצין ושב ונקש בעקביו. 

"ועכשיו צאו ועשו כמצוותי," החווה הדוכס בידו וגירש אותם מחדרו. שני הקצינים שבו והצדיעו ונפנו ויצאו מן החדר. 


נואר - בצרפתית שחור. לא ידוע מדוע בחר הנסיך בצבע זה, ואם ידע בכלל שמדובר בשמו של צבע, כתוארו או כשם משפחתו של אבר מינו.

 פירוש המשפט בצרפתית -  האוחז בחרב הוא הפוצע לבבות.


4 הַשָפַם הַנֵעֶלַם 

עם רדת השמש, ארבעה ימים ושלושה לילות אחרי שיצאה לדרכה, שבה השיירה לארמון הדוכס בשלזוויג. סטרונץ נטל את השק ובתוכו ראשו הכרות של קרל-גוסטב, גובה-המסים מגליקסבורג, והתייצב אצל מפקדו, המיור אקהרד-ארהרד פון-גרימל, שישב מנמנם בכיסאו, לאחר ימים ולילות של המתנת שווא. 

"מה זה? איפה היית? מה עשיתם?" קפץ פון-גרימל על סטרונץ מיד כשזה סגר מאחוריו את דלת הלשכה. "קרה משהו? עשית את זה? למה זה לקח כל כך הרבה זמן? מה זה? מה יש לך שם בשק?" 

קפטן סטרונץ, שראה שבמשרד נמצא גם קצין צעיר שאותו לא הכיר, לא ענה דבר אלא כיחכח בגרונו. 

"מה? מה? לא הבנתי!" הרעים המיור בקולו. 

הקפטן חזר וכיחכח בגרונו, מניד ראשו לעבר הקצין הצעיר והבלתי מוכר. 

"אה, כן, נכון, אתה צודק," אמר המיור ופנה להציג את הקצין החדש, "הקצין החדש כאן, קפטן סטרונץ, הוא בני הִימֶל, לוטננט הימל פון-גרימל." 

בנו של המיור מיהר לרקוע ברגליו וסטרונץ, שהישיר עכשיו מבטו אל הקצין הממושקף בעל פאות הלחיים הארוכות האופנתיות, נוכח לראות עד כמה הוא דומה לאביו. 

"הוא סיים את האקדמיה הצבאית של הצי בּהוּסוּם," אמר המיור בגאווה, "בהצטיינות יתרה, ועכשיו הוא מצטרף אלינו. השאר אותנו בבקשה לבד, הימל," 

"כן, אבא," אמר הימל, הצדיע ויצא מן החדר. 

"נו, נו, דבר," דחק המיור בקפטן ברגע שנסגרה הדלת. 

"הכל בסדר, המפקד," הרגיע קפטן סטרונץ את מפקדו, "הוא אומנם ניסה לברוח, הנסיך היינריך, הייתה לו סכין בתחתונים, הוא דקר למוות את רב סמל שטיליקה וברח..." 

"שטיליקה מת?" 

"לגמרי, אדוני. אבל בסוף תפסנו אותו, את הנסיך היינריך, והנה," הרים את השק שבידו, "הוא כאן, זאת אומרת – הראש שלו כאן." 

"הבאת איתך את הראש הכרות של הנסיך!?" התפלא מפקד המשמר. 

"הדוכס הרי ביקש הוכחה למותו," הזכיר לו קפטן סטרונץ. 

"כן, כן, כן," רטן המיור, "אבל אני לא בטוח שהוא ירצה לראות את ההוכחה הזאת." 

"אני לא יודע," אמר סטרונץ, "בכל מקרה – ההוכחה בידי." 

"טוב, טוב, טוב." שב ורטן פון-גרימל, "בוא נלך אליו." 

"הוד מעלתו," אמר מפקד המשמר משנכנסו השניים ללשכה והתייצבו דום מול כס הדוכס, "סגני הקפטן סטרונץ חזר ממשימתו ומודיע – פקודת הדוכס בוצעה במלואה ובשלמותה," 

"ומדוע זה לקח כל כך הרבה זמן, המיור פון-גרימל?" הקשה הדוכס. 

"בנך הנסיך היינריך ניסה לברוח, וקפטן סטרונץ נאלץ לנהל אחריו מרדף, הוד מעלתו," 

"אני מבין," אמר הדוכס, "וכי יש לך הוכחה שאכן בני היינריך מת, קפטן סטרונץ?" 

"בהחלט, הוד מעלתו," רקע קפטן סטרונץ בשתי רגליו. 

"והיא?" 

"נמצאת בשק זה," הגביה סטרונץ את השק שאחז בידו, "הוד מעלתו." 

"כן, כן, כן," רטן הדוכס, "את זה הבנתי, אבל מהי, מהי ההוכחה?" 

"בתוך השק," היסס לרגע קפטן סטרונץ, אך מיד שב והמשיך בדבריו, "נמצא ראשו של הנסיך היינריך, הוד מעלתו!" 

הדוכס הביט בשני קציניו הבכירים, המום ונדהם. שני הקצינים עמדו שותקים וממתינים. 

"טוב," אמר לבסוף, "הראו לי אפוא את ראשו של בני," 

"אתה בטוח, הוד מעלתך?" ניסה המיור פון-גרימל למנוע את רוע הגזירה, "אני יכול לזהות אותו עבורך."

"אני בטוח, אדוני המיור. הראה לי את הראש, קפטן, בפקודה!" 

סטרונץ פתח את השק, תחב את ידו הרועדת מעט פנימה, תפס ומשך בשערות הראש הכרות, וכך שלף אותו מתוך השק החוצה לעיני הדוכס שהביט דקה ארוכה במחזה הזוועה שנגלה לעיניו. לאחר מכן קם, פסע כמה צעדים קדימה, הביט שוב בראש הכרות והמכורסם, התלוי בשערותיו בידו הרועדת של קפטן סטרונץ, ואז שב והתיישב בכיסאו ופרץ בצחוק משונה. 

"זה לא הוא," פסק ואמר. 

"מה?" נזדעק המיור. "זה לא הבן שלי, הנסיך היינריך," פירט הדוכס את פסיקתו. 

המיור נאלץ עתה להביט מקרוב בפניו של הראש הכרות, האחוז ברעדה הולכת וגוברת בידיו של סטרונץ. 

"זה לא הוא," התעקש הדוכס, "זה מישהו שדומה לו, אבל זה לא הוא."
"מה ז... זאת אומרת?" גמגם הקפטן הרועד. 

"סליחה, הוד מעלתו," התערב פון-גרימל במחלוקת, "אני בהחלט יכול להבין את הלחץ והכאב העצום שבו כבודו מצוי, אבל בכל זאת..." 

"בכל זאת בתחת שלי!" קטע אותו הדוכס ברוגזה וקם ממקומו, "זה לא הבן שלי!" 

"אבל מדוע אתה אומר זאת?" תמה מפקד המשמר הדוכסי וביקש הסבר, "לפי מה?" 

"לפי השפם!" אמר הדוכס והצביע על הראש הכרות. 

עכשיו החלו גם רגליו, ולא רק ידיו, של קפטן סטרונץ לרעוד בבהלה גדולה. האומנם לא גילח שטיליקה הבן-זונה המטומטם, ייקח אותו האופל, את שפמו של קרל-גוסטב גובה המסים כמו שצריך? הרהר בלבו הפועם בקצב מטורף. 

"אבל..." הציץ פון גרימל שוב בראש הכרות ואמר, "אבל אין לו שפם," 

"נו, אז זהו בדיוק," אמר הדוכס, חוגג את נצחונו, "שלאיש הזה אין שפם, ולבן שלי, היינריך, היה שפם. זה בדיוק העניין." 

"אבל הוד מעלתו," צחקק עכשיו המיור בהקלה, "לבן שלך לא היה שפם. מאז ומעולם לא היה לו שפם." 

"אף פעם לא היה לו שפם," חזר סטרונץ בצהלה אחרי דברי מפקדו, "מה פתאום שפם?" 

"היה לו!" נבח הדוכס. 

"לא היה לו!" לא התאפק סטרונץ מלצעוק חזרה. 

"היה לו!" שב וצעק הדוכס וקם מכיסאו, חטף את הראש הכרות מידו של סטרונץ, והניף אותו מול פניהם של שני קציניו הבכירים והרועדים. 

"קנוניה עשיתם נגדי, מנוולים!" צעק, "מזימה חרשתם עלי, בני-זנונים!" 

שני הקצינים קפאו במקומם בבעתה. 

"הרגתם לי אותו," פרץ עכשיו הדוכס פרידריך וילהלם ביבבות והתקפל תחתיו, "הרגתם לי את היינריך שלי האהוב, הרגתם. הו, היינריך, היינריך...". 

לפתע נאלם הדוכס דום, נפל באחת על הרצפה, ראשו של בנו התגלגל מידו אל מתחת למכתבתו, גופו עוד פרפר לרגע קט בפרץ חיות אחרון ואז דמם ונדם. עד למותו, חמישה חודשים ועשרה ימים לאחר מכן, ב-17 לפברואר 1831.


לקנייית הספר המודפס ב-10 שקלים בלבד (זה מה שאני שווה) באתר ההוצאה - ליחצו כאן >  החיים קשים, הא? כנרת

לקנייית הספר בדיגיטלי  ליחצו כאן >  החיים קשים, הא?  ע-ברית או  כאן > [גם בקינדל] החיים קשים, הא? אינדיבוק


10 שְלוֹם הֶאַחִים הַאָמִיצִים   

בשל הזמן שחלף מאז אין איש זוכר מי מהצדדים הלוחמים היה הראשון לצאת מאחורי מתרסי הגופות שלו עם דגל לבן ולהציע שלום, ולמען האמת השאלה הזו נראית היום, במבט של כמעט מאתיים שנה לאחור, כחסרת משמעות. אבל ברור למדי ששיחות השלום עצמן החלו למחרת טבח יום ההכתרה בשעות הבוקר, בסביבות תשע או עשר, ונערכו במרכז הכיכר שבה נערך הטבח, ושעדיין היו ערומות ופזורות בה אלפי גופות, ליד שולחן אכילה שהחרימו חיילי המשמר הדוכסי מאחד הבתים. 

את הדוכסות, בהנהגת יורש העצר המיועד הנסיך קרל, ייצגו בשיחות מפקד המשמר הדוכסי המיור ארהרד-אקהרד פון גרימל, סמל ראשון סיטסה ון-הולסט וסמל וולפגנג החמור. ואילו את צבא המורדים של הנסיך היינריך ייצגו הקפטנים ברונו סטרונץ והנס שטיליקה וסמל ראשון לופובניק החייט, תחבושת לבנה גדולה מכסה על לחיו המצולקת. 

השיחות נמשכו כמעט כל היום, כשמדי פעם יוצאות המשלחות להתייעצויות, המיור פון-גרימל עם הנסיך קרל והקפטנים סטרונץ ושטיליקה עם הנסיך היינריך. 

אט-אט, למראה המתרחש בכיכר, נפוצה השמועה על קיומן של שיחות השלום ברחבי העיר שלזוויג, ורבים מתושביה החלו להיאסף בשקט, שורקים בוז בכל פעם שהצדדים נפרדים ומוחאים כפיים בכל פעם שהם שבים ונפגשים. 

לקראת הצהרים חל לפתע משבר בשיחות, וזאת סביב השאלה שמו של מי מהנסיכים יופיע ראשון בהסכם הכתוב, כשכל אחד מן הצדדים דורש שנסיכו הוא שיופיע ראשון. ומאחר שלא הגיעו לעמק השווה פרשו הצדדים למתרסי הגופות שלהם, מותירים את שולחן האוכל מיותם במרכז הכיכר, לקול קריאות המחאה והבוז של קהל הצופים. 

למעלה משעה עמד ההמון במעגל צפוף מסביב לכיכר ומחא מחיאות כפים קצובות כדי להמריץ את הנושאים והנותנים לחזור למשא ומתן. לבסוף עלה במוחו של לופובניק רעיון לפיו שמם של הנסיכים יופיעו בהסכם פעמיים ובכל פעם יהיה מישהו אחר מהם הראשון ומשנהו השני. "כן," הסכים וולפגנג החמור, שנפגש בחשאי עם לופובניק מאחורי אחת מערימות הגופות, "אבל מי יהיה ראשון בפעם הראשונה? זאת השאלה." 

חזרו אפוא השניים למתרסיהם וחלפה לה עוד כמחצית השעה, כשזעקות המחאה של הקהל מסביב לכיכר הולכות וגואות, עד שבא גם סמל ראשון ון-הולסט לכדי רעיון שעל פיו שמות הנסיכים יופיעו ארבע פעמיים, פעמיים זה יהיה ראשון ופעמיים משנהו. "אבל עדיין לא פתרנו את השאלה מי יהיה הראשון בפעם הראשונה," הבחין לפתע ון-הולסט עצמו בפגם הטמון בהצעתו שלו, אותה ניסה לשטוח בפגישה חשאית עם קפטן שטיליקה, והשניים שבו וחזרו למחנותיהם כלעומת שבאו. 

"בהגרלה," אמר פתאום בלדרלונג הענק הקיטע לחבריו, כשהוא נאנק מכאבים, "למה שהשאלה לא תוכרע בהגרלה?" 

"רעיון מצוין," אמר קפטן סטרונץ ומיהר להיפגש בחשאי מאחורי ערימות הגופות עם עמיתו המיור פון-גרימל, שמיד הסכים להצעה הנבונה. "אבל מי יערוך את ההגרלה?" שאל לפתע ולסטרונץ לא הייתה תשובה. השניים פנו אפוא לשוב שוב למחנותיהם להתייעצות, לקול קריאות הבוז השוצפות של קהל הנאספים העצום, כשרעיון הבזיק פתאום במוחו של פון-גרימל. 

"ילד!" הוא סבב וצעק לעבר גבו של קפטן סטרונץ המתרחק. 

"מה? מי ילד?" סבב סטורנץ פניו אל פון-גרימל, נעלב מקריאתו. 

"למה שלא נבחר ילד מהקהל," שטח פון-גרימל את רעיונו, "והוא שיעשה את ההגרלה?" 

"רעיון גדול, פון-גרימל," החמיא סטרונץ לאויבו. 

"תודה, ברונו," סדק המיור מעט את מעטה הרשמיות. 

"אבל מי יבחר את הילד?" הקשה סטרונץ. 

"בוא נלך ונבחר ביחד," הציע פון-גרימל ברוב נדיבות. יצאו אפוא שני הניצים יחדיו אל הצופים המצפים לשלום ומתוך הקהל הגדול שמו עיניהם בילד מתולתל וחמוד, לבוש בחליפה כחולה ובעניבה זהובה. היה זה פסקל אדלרספליגל, שניסה להסתתר מאחורי שמלת אמו החורגת הרוזנת נמצ'ק פון-קניגסברג, אולם שני הקצינים מיהרו להשיגו, נתנו בידו מטבע של כתר ואמרו לו "זרוק ילד, זרוק!". והילד זרק, לקול תרועות הקהל, והפור נפל – הנסיך קרל יהיה זה שיופיע ראשון בהסכם 

וכך חזרו המשלחות, בסביבות השעה שלוש אחר-הצהריים, לשולחן המשא ומתן, לקול תרועות השמחה העצומות של ההמון מסביב. ואכן, לאחר פחות משעה היה הסכם השלום כתוב וגם חתום, והנהו כלשונו: 


שלום האחים האמיצים 

ביום ה-25 לפברואר 1831 בכיכר העיר שלזוויג 

מסכימים האחים הנסיכים הניצים האמיצים 

קרל והיינריך, היינריך וקרל 

לכרות ביניהם ברית של שלום לעולמי עולמים 

שעל פיו תחולק דוכסות שלזוויג-הולשטיין-

זונדרברג-גליקסבורג לשתי דוכסיות,

 שבכל האחת ישלוט אחד הנסיכים, כדלקמן: 

הדוכס היינריך ירום הודו 

בדוכסות גליקסבורג-פלנסבורג שתכלול 

את חבלי הדוכסות הקודמים של מחוז גליקסבורג והעיר פלנסבורג.

 והדוכס קרל ירום הודו 

בדוכסות שלזוויג-הולשטיין-זונדרברג 

שאינה כוללת את מחוז גליקסבורג 

ואת העיר פלנסבורג ובאנו על החתום בשם האחים 

הנסיכים האמיצים 

מיור אקהרד-ארהרד פון-גרימל 

וקפטן ברונו סטרונץ 


עם חתימת ההסכם בידי שני הקצינים הבכירים קרא אותו סמל ראשון ון-הולסט בקול רם בפני התושבים המריעים. אזי קמה שיירת הנסיך שהפך לדוכס היינריך, ובראשה קפטן ברונו סטרונץ, שהועלה זה עתה על ידי הדוכס החדש לדרגת מיור, ויצאה על חייליה, סוסיה, פצועיה, מתיה, אנחותיה וגניחותיה בדרכה חזרה אל הדוכסות החדשה שהקימה לעצמה, תוך שמשמר חיילי הדוכסות הישנה מלווה אותם עד אל מחוץ לעיר שלזוויג. מיד שכשיצאה שיירת הדוכס היינריך מן הכיכר פלשו לתוכה אלפי האזרחים הממתינים לקחת לעצמם את מתיהם ולהביאם לקבורה. גם כוחות מיוחדים של משמר הדוכס ומשטרת העיר שלזוויג עמלו עמוק אל תוך הלילה כדי לפנות ולנקות את הכיכר מכל זכר לטבח הנורא שהיה בה אך יום לפני זה. 


ואלו תוצאות הטבח, לפי מסמך רשמי משותף לעירית ומשטרת שלזוויג, שנכתב בידי הפקידה מַרְטִינָה וַן-גוֹמֶל, ונחתם על ידי רופא בשם ד"ר לוּדְוִויג מֶנְדוֹזָה: 2689 הרוגים, מהם 1063 ילדים, וכ-4400 פצועים, מתוכם קרוב ל-1800 ילדים. מתוך כל אלו נותרו בכיכר, ללא זיהוי ודרישה, 215 גופות שלמות, מתוכן 76 של ילדים, 13 חצאי גופות, 4 חצאים עליונים ו-9 חצאים תחתונים, 8 מהן של ילדים, 43 ראשים ערופים, מתוכם 24 של ילדים, 52 ידיים כרותות, 15 ימניות ו-37 שמאליות, מתוכן 21 של ילדים, 17 רגליים כרותות, 12 ימניות ו-5 שמאליות, מהן 6 של ילדים, ו-24 חלקי גופות או אברים בלתי-מזוהים, 8 פגרי סוסים, 52 גופות ו-44 בובות של כלבים. כמו כן נאספו מן הכיכר 1762 כובעי צמר ועור, מתוכם 856 של ילדים, 712 כפפות, מתוכן 425 של ילדים, 1337 נעליים, מתוכם 802 של ילדים, 417 בובות ועוד כ-620 פריטים נוספים שלא זוהו. 


לקראת חצות, לאחר שפונתה ונוקתה הכיכר כיאות וחזרה למראה השלו והרגיל כמימים ימימה, החל צוות מיוחד מטעם העירייה בבניית מתקן התלייה הגדול, עליו ייתלו עם שחר כל מי שהיו שותפים - לדעת המיור פון-גרימל והדוכס קרל ועל פי עדותו של שותפם לשעבר הסמל, עכשיו הקפטן, וולפגנג החמור - לקשר ההונאה הגדול של אי-הריגת הנסיך היינריך כמצוות אביו הקיסר פרידריך וילהלם, הלא הוא החטא הקדמון שהביא לטבח יום ההכתרה ולפילוג הנורא שקרע לשניים את הדוכסות הגדולה: סמל ראשון אלברכט-מאקס פראיי כחול-הזקן, החיילים התאומים דיטר ודיטמר רוסטובסקי, הרכב הזקן פרשמק ושני בניו של הקפטן, עכשיו כבר המיור, ברונו סטרונץ – רוּדִי בן השמונה, וְאֶמִיל בן השלוש. באביב 1832, במלאת שנה ורבע לחתימת "שלום האחים האמיצים" הקימה עיריית שלזוויג בכיכר את פסל "הילד הזורק", שעמד על תילו עד לקיץ 1944, עת נופץ בהפצצת מטוסי בנות-הברית על העיר, ומאז לא שוקם עוד.


הילד שזרק - באביב 1832, במלאת שנה ורבע לחתימת "שלום האחים האמיצים" הקימה עיריית שלזוויג בכיכר את פסל "הילד הזורק", שעמד על תילו עד לקיץ 1944, עת נופץ בהפצצת מטוסי בנות-הברית על העיר, ומאז לא שוקם עוד.



21 עִסְקַת חִילוּפֵי הַשְבוּיִים   

מאחר שממשלת שלזהולברג לא רק שכלל לא הגיבה על דרישתה ממשלת דפ"ג להחזרתו המיידית של התוכי החטוף, אלא אף הכריחה את פאפאגולו השבוי לגדף ולחרף בראש חוצותיה את הקיסר היינריך, החליטה ממשלת דפ"ג להוציא לפועל את איומה לחטוף חיות שונות ממשטחה של דשה"ז, שישמשו כבני-ערובה לצורך השבת התוכי המעונה למולדתו. 

מבצע 'חציר הדמים' יצא לדרך ביום ה-5 ביולי. לאחר פעולה הסחה של היַחְסַ"ס שפתחה באש על חיילי המַשְגַדְבוּלְשְתִי של דשה"ז והרגה שלושה ופצעה חמישה מהם בנקודת הגבול ליד הכפר הַסֶלְבֶּרְג, התגנבו שבעה סוכני וספ"א, בראשות הקולונל אל"ם לרס הנועז, כשהם מחופשים לעצים, אל מעבר לגבול, עשרה קילומטרים מערבית מאזור התקרית, ופשטו על עדר פרות. 

במהלך הקרב הרגו העצים המחופשים את הרועה ושני בניו, ואולם למרבה חוסר המזל הצליחו בתוך כך מרבית הפרות לברוח לעמק מוגן עמוק בשטח האויב. בסופו של דבר הצליחו הסוכנים המחופשים לעצים ללכוד רק שתי פרות - האחת שנתקלה בדרכה בבול-עץ, שברה את רגלה ונפלה ארצה מבלי יכולת לזוז, והשנייה שחגה משום מה סביב עצמה במעגליים. בנוסף לכך נלכדו בין ענפי הסוכנים גם שלושה חזירים. 

משהובאו החיות השבויות והכפותות לחקירה ברפת שהוכנה לכך מראש בכפר אֶסְגְרוּס הסמוך, התברר שהפרה המעגלת איננה פרה כלל ועיקר, כי אם מפקד המשגדבולשתי בכבודו ובעצמו, קוֹלוֹנֶלוֹק למינג כריסטיאן וַן-דֶר-קְרוֹכֶנְהַאוּזֶה, שהתחפש לפרה כדי לעקוב מקרוב, באופן אישי וחשאי, אחרי פעילות כוחותיו באזור הגבול. 

כך נתאפשרה עיסקת חילופי השבויים, בתיווכו של פרדריק ה-6 מלך דנמרק,  וזו התבצעה ביום שישי ה-13 במעבר הגבול בְוַנְדֶרוּפּ. 

בצד הדרומי, לצד ראש אָגַתִיקְשוּל בַּסוֹסוֹ קוֹלוֹנֶלִיר הורסט טֶר-הַבְסְט, התייצבו התוכי קפטן פאפאגולו, ניצב על כתפו של נציג בית המלוכה הדני פְרֶדֶרִיק וִילְהֶלֶם לֶנְסְגְרֶב דַאנֶמַנְד הצעיר, בנו של המלך פְרֶדֶרִיק ה-6 מפילגשו המלכותית פְרֶדֶרִיקֶה בֶּנֶדִיקְטֶה דַאנֶמַנְד, ולצידם שני משוגעים אזרחי דפ"ג, מַקְס לַיִידֶנְטַל וְמוֹרִיץ לוּנְד, שחצו בטעות את הגבול לדשה"ז-שלזהולברג, ועימם גם סגן החצוצרן המלכותי של דנמרק וטרומבונו. 

מנגד, בצד הצפוני, ליד נציג הצד"ק מיור"ש אוליבר מרסלוס אהרליך והשר הכדמ"ר אולף רסמונסן, ניצבו השבויים קולונלוק ון-דר-קרוכנהאנזה ועימו פרה ושלושה חזירים. 

בשעה עשר ושבע-עשרה דקות בדיוק תקע סגן החצוצרן בטרומבון, ושבויי שני הצדדים פסעו וחלפו אלו על פני אלו אל הצד השני, לקול מחיאות הכפיים של הקצינים והחיילים הנרגשים משני הצדדים. 

פאפאגולו החיוור מהתרגשות הובא מיד לאוהל הפיקוד הדוכסי, שם קיבל אותו קולונל אל"ם לרס בצהלות, "זה צריך להיות, זה דג, לעזאזל, זה דג, תמשיכו ככה, תמשיכו ככה," ועל כך ענה התוכי בקול חנוק מהתרגשות, "זה כואב, זה כואב בלב," ומיד עף ועמד על כתף אדונו המאושר, וקרא "יחי הקיסר היינריך, יחי!" לקול תרועות קהל השרים והקצינים הבכירים. 

בתום הטקס המרגש קרא אליו הקיסר היינריך את שני בכירי מימשלו, גנר"ש סטרונץ וגנרל שטיליקה. 

"תרעילו אותו," הורה להם. 

"את מי?" שאל סטרונץ. 

"את התוכי, את פאפאגולו." 

"אבל למה?" תהה שטיליקה. 

"כי הוא קילל אותנו בפומבי," אמר הקיסר, "והמקלל פני קיסר ברבים לא ייסלחלח," 

"אבל הוא לא עשה את זה בכוונה," הבהיר שטיליקה. 

" Aucun canard ne peut flotter dans le ciel, s'il n'a pas d'ailes  d'eau" הסביר הזין השבור מצער. 

"וחוץ מזה," הוסיף סטרונץ, "אם תרעיל אותו, לרס יהרוג אותך," 

"אז תרעילולו את שניהם, גם את לרס וגם את התוכי שלולו," 

"אבל..." חיפש שטיליקה דרך למנוע את רוע הגזירה, ולא מצא. 

"אולי במקום להרוג אותם," ניסה סטרונץ להציל את המצב, "נשים את פאפאגולו בכלוב בכיכר העיר במשך שבוע והעם יבוא לראותו אותו שם כשהוא צועק 'יחי הקיסר היינריך' ו'מוות לדוכס קרל', ואז כולם ייראו שהוא לא מקלל, אלא מברך אותך, מה אתה אומר?" 

"רעיון מצוין," תמך שטיליקה בהצעת עמיתו. 

"אבל זה לא יכול להיות שמי שקילל אותנו ימשיכשיך לחיות," רטן הקיסר, "זה עושה אותנו אידיוט,"

"נכון," הסכים ראש הממשלה, "אז נתלה את שני המשוגעים." 

"רעיון מצוין," הסכים גם מפקד הזרוב"ט, "והמשפחות שלהם רק ישמחו." 

"טוב," נתרצה הקיסר, "זה מה שתעשושו." 

וכך אומנם נעשה, לשמחת כולם. 


לקנייית הספר המודפס ב-10 שקלים בלבד (זה מה שאני שווה) באתר ההוצאה - ליחצו כאן >  החיים קשים, הא? כנרת

לקנייית הספר בדיגיטלי  ליחצו כאן >  החיים קשים, הא?  ע-ברית או  כאן > [גם בקינדל] החיים קשים, הא? אינדיבוק


32 וְאַכֵן, הַחַיִים נִמְשַכִים   


12 במאי 1833 - בעוד קציניו, חייליו, שוטריו וסוכניו יוצאים, בהוראת הקיסר היינריך, למצוד רצחני חשאי, אחר "כותבי הגידופים המשוקצים נגד הקיסר והדוכסות," נולד לראש הממשלה הדוכסי ומפקד הצד"ק, גנר"ש ברונו סטרונץ, בנו הבכור המשותף לו ולאשתו למפי, אח צעיר לשתי בנותיה אאמו ואילטה מבעלה המנוח מתיאס ליטמאנן. 

סטרונץ הגאה והמאושר החליט לקרוא לבנו החדש בשם הכפול אמיל-רודי, על שם שני בניו מנישואיו הקודמים, שהוצאו להורג בתלייה בפקודת הדוכס קרל ושר-צבאו הגנרל ארהארד-אקהרד פון-גרימל. 

אלא ששלושה ימים לאחר לידתו חלה לפתע אמיל-רודי הקטן במחלה מסתורית. חום גופו עלה מאוד, גפיו פרכסו והוא השתעל ללא הרף ואך בקושי נשם. אף אחד מרופאי הממלכה כולה, וגם רופאים מדנמרק, פרוסיה, הולנד ובלגיה שהוזעקו כולם בדחיפות למיטת חוליו של הילד, לא הצליח לזהות את המחלה ולמצוא לה מרפא. 

הרופאים רשמו אמבטיות עם מלחים שונים ומשונים להורדת חומו ואף רקחו במו ידיהם שיקויים להקלה על שיעוליו, אבל דבר מכל אלה לא עזר. 


5 ביוני 1833  - עוד בטרם מלאו לו חודש, נפח אמיל-רודי סטרונץ את נשמתו ומת. 

גנר"ש סטרונץ, שלא יכול היה לעמוד בעוצמת הכאב ששבר את ליבו ובעומק השריפה שחילחלה בחלחולתו בשל איבוד חיי בנו השלישי במספר, השקיע אפוא את כל כאבו, יגונו, אונו ומרצו בעבודתו, וזאת תוך תחיבת אינסוף מלפפונים טבולים בשמנת מתוקה בפי-טבעתו, וניהל ביד רמה את מה שזכה ברבות הימים לכינוי "השלב הרדום של הקרב על הפאף," קרי – תפיסתם, מעצרם, חקירתם, עינויים, הענשתם וחיסולם, בחשאי ובהשקט, של "אויבי הקיסרות הכותבים שטויות" על קירותיה. 


22 בנובמבר 1833 - בעוד "הקרב השקט על הפאף" נמשך במלוא עוזו הסודי, נולדה הילדה סְטֶפִי טורסטיין, בת שנייה לקלמ"ש טורבלד טורסטיין ולאשתו איטה-בריגיטה, אחות לבנם הבכור מגנוס. 


29 בנובמבר 1833 - שבוע ימים בדיוק לאחר מכן, ילדה גם אשתו של אחיו ושותפו לפיקוד על  השבא"ק, קלמ"ש טורגיר טורסטיין, בן שניתן שמו הַרְטְמוּט. 

האב המאושר נתן מבט החטוף בפניו של תינוקו שזה עתה בא לאוויר העולם, ולתדהמתו ולחרדתו ראה שגם בנו הלזה יצא מבטן אמו מכוער עד להקיא כאמו הגמדה לוטגרדיצ'ה וכאחותו הננסית פרידה. ואולם, מאחר שעוד קיווה טורגיר כי יגדל הַרְטְמוּט ולא יהיה לגמד ננסי כאמו או לננס גמדי כאחותו, אלא לגבר תמיר כשהיה אביו בבחרותו, בטרם נפצע ונקטע גופו בקרב הנורא ההוא ביום ההכתרה, לא אמר דבר לא לאשתו ולא לאיש, ורק התעצב מאוד-מאוד על לבו, והשקיע את כל אונו ויגונו במרדף החשאי והשקט אחרי "כותבי כתובות הנאצה נגד המדינה." 


14 בדצמבר 1833 - אלמוני דקר בחזהו את מי שנודע כ"איש המסתורין", קַסְפַּר הָאוּזֶר בגן הארמון בעיר אַנְסְבָּך שבממלכת בוואריה בדרום גרמניה. שלושה ימים לאחר מכן מת האוזר מפצעיו. 


17 במארס 1834 –  בלילה, כשהוא רועד מקור וקודח מחום, הופיעו בחלומו של פאף הוריו ברנאבאס ויוקה ואחיו לוברט וסופי. הוא לא ידע מי האנשים האלו, הוא לא הבין שזה חלום, אבל הוא נמלא געגועים. הוא גם לא ידע שאלו הם געגועים. הוא לא זכר כלום. הוא לא ידע שום דבר. הוא התעורר בבהלה, נאנק מכאבים, מחפש סביבו את האנשים שראה בחלום. אבל הם לא היו שם. רק הוריו החדשים, רועי החזירים, עמדו שם רוכנים מעליו בדאגה. "געגועים", הוא אמר פתאום מילה בודדה שחזרה לתודעתו, "געגועים". הוריו החדשים לא הבינו מה הוא אומר. אבל פאף חזר ואמר את המילה הזאת שוב ושוב ושוב. "געגועים", הוא נאנק ובכה, "געגועים, געגועים, געגועים". הוריו  לא ידעו מה הוא אומר, אבל הם חזרו אחריו. "געגועים", הם אמרו עכשיו איתו, "געגועים, געגועים". פאף נרדם. כשהתעורר בבוקר, עמדו הוריו מעליו אוחזים בשני ברווזים. "געגועים", הם אמרו בשמחה, מניפים את הברווזים המגעגעים, "געגועים". פאף צחק והחלים.


29 באפריל 1834 - כשמלאו לבנו הרטמוט חמישה חודשים, מדד טורגיר טורסטיין, בעזרת סרט מדידה ששאל מהשר לופובניק החייט, את אורכו של הילד. 

"ארבעים ושמונה סנטימטרים," פנה ואמר ראש חצי השבא"ק לשר דוקטור פרקל בתום ישיבת הממשלה, "הוא גמד, הא?"


"ארבעים ושמונה סנטימטר בגיל חצי שנה זה גמד," נאלץ דוקטור פרקל להודות. 

"זו קללה," אמר טורגיר. "לאבא שלי היתה תרופה לזה," הודיע פרקל. 

"מאז שהתחתנתי עם הגמדה, יש עלי קללה," אמר טורגיר, "נולדים לי ילדים גמדים." 

"בחצי מהמקרים זה היה עובד," המשיך דוקטור פרקל, "או שהם היו מתים, או שהם לא היו נולדים גמדים." 

"מי? מי היה מת?," תהה טורגיר, אבל דוקטור פרקל כבר הלך.


2 במאי 1834 – דוקטור פרקל התייצב בלשכתו חצי ראש השבא"ק טורגיר טורסטיין. 

"הנה," אמר פרקל ושלף מתיקו קבוק ובתוכו שיקוי בצבע קרפדי, "הכנתי לך את זה." 

"מה זה?" נרתע טורגיר. "זה שיקוי מיוחד של אבא שלי," אמר דוקטור פרקל, "נגד הולדת גמדים." 

טורגיר נטל את הבקבוק, הסיר את הפקק, ריחרח והעווה את פניו. השיקוי לא רק נראה פיחסה, הוא גם הריח איחסה. 

"ממה זה עשוי?" "יש בזה הרבה חומרים, אבל בעיקר חלב סוסות, שתן חזירים, מיץ צפרדעים, רוטב קרפדות, קצת אבקת קרן-צבי והרבה תרד," הסביר פרקל. 

"ואתה חושב שהילד ישתה את זה?" 

"איזה ילד?" 

"הגמד." 

"אה, לא, לא," לא הבנת," הסביר פרקל, "זה לא בשביל הילד, זה בשבילך." 

"מה בשבילי? אבל אני לא גמד, דוקטור פרקל, הילד גמד." 

"אני יודע," אמר הדוקטור, "זה בשביל שלא תוליד יותר גמדים." 

"אבל אני לא מוליד גמדים, דוקטור," התכעס טורגיר, "אני לא מוליד גמדים. זו אשתי, היא זו שמולידה גמדים, זה בגלל שהיא גמדה, אתה מבין? בגלל זה היא מולידה גמדים, לא בגללי, בגלל שהיא גמדה." 

"אז אם ככה, כדאי באמת שהיא תשתה את השיקוי," אמר הדוקטור. 

"ואז מה?" 

"אז או שהיא תלד עוד גמד או שלא. אמרתי לך – יש לזה הצלחה של חמישים אחוז." 

"הו לא, הו לא," צווח עכשיו טורגיר, "יותר אני לא עושה ניסויים." 

"בסדר, בסדר," הרגיע הדוקטור, "אל תצעק. אני רק מנסה לעזור." 

"אז תודה רבה על העזרה, ושלום," התכעס טורגיר והורה בידו על דלת היציאה, ודוקטור פרקל מיהר אכן לצאת מהצרה אליה נקלע, ואת השיקוי השליך בדרך אל בין השיחים. 


3 במאי 1834 - למחרת בערב הלכה כל צמרת השלטון הדוכסית להצגת הבכורה של הקרקס האיטלקי הנודע מוֹדֶרָאצְיוֹנִי, שהגיע לסיבוב הופעות בדוכסות, וההופעה המרהיבה הציתה רעיון במוחו של קלר"ש טורגיר טורסטיין. 

"בקש נא בשמי מהבעלים של הקרקס לסור מחר בבוקר ללשכתי," הורה לעוזרו הבכיר, קפר"ש מַרְקוּס אַלְבֶּרְסְנַאגֶל, המכונה תנינבאום.   


4 במאי 1834 - ואכן, בבוקר המחרת התייצב הבעלים של קרקס מודראציוני, שנראה ככדור-פורח משופם העומד בכל רגע להמריא, בלשכתו של טורסטיין. 

"בוקר טוב," קיבל אותו טורגיר בלבביות, "אנא ממנו, יישב נא, אדון מודראציוני." 

"תודה, אבל שמי הוא זַ'אן-בַּפְּטִיסְט הִיפּוֹלִיט דֶה-פְרִיט," אמר בעל-הקרקס, "אני בלגי." 

"מעניין מאוד," אמר טורגיר, "אבל לא לשם כך התכנסנו." 

"כולי אוזן, כבודו," אמר דה-פריט, הסיר את כובע הקש האיטלקי שלו והתיישב מצדו השני של שולחן העבודה. 

"אני רוצה למכור לך שלושה גמדים," אמר קלמ"ש טורסטיין בחגיגיות. 

"תודה, כבוד הקצין, אבל גמדים יש לי די והותר, אני מצטער." 

"אין לך על מה להצטער," קטע אותו טורגיר, "אני לא שאלתי אותך אם אתה צריך גמדים. אני אמרתי לך שאני רוצה למכור לך גמדים, הבנת?" "

הבנתי, בהחלט הבנתי, כבודו," אמר בעל-הקרקס, "אבל מי שלושת הגמדים?" 

"אשתי לוטגארדיצ'ה ושני ילדי," אמר טורגיר, "בן ובת, פרידה והרטמוט." 

"הו, הו, סחורה נאה בהחלט, כבודו, נאה בהחלט," התמוגג הבלגי הנפוח ומשמניו רטטו, "בכמה אתה מוכר?" 

"בחינם," אמר טורגיר, "העיקר שתיקח." 

"אקח, בטח אקח," התחיל דה-פריט להבין שמדובר בעסקה רצינית, "איזו שאלה. רק טיפש קצר-ראות לא ייקח סחורה שכזאת, כבודו, ועוד בחינם." 

"אני מבין שאתם מופיעים כאן עד ה-18 לחודש, נכון?" עבר טורגיר לפסים מעשיים. 

"כן, כבודו, נכון." 

"יפה. אז באותו לילה, בעוד אנשיך מפרקים ואורזים ומעמיסים, אתה מגיע בכרכרה שלך לביתי הפרטי, הנה כרטיס הביקור, אתה ושני פועלים בעלי שרירים, אתה יודע, כדי למנוע התנגדות, ואתם לוקחים ממני את אשתי ואת שני הילדים, ומצרפים אותם לשיירת הקרקס היוצאת לקופנהגן, ואתה אישית דואג לכך שאני לא אראה אותם יותר לעולמי עולמים. זה ברור, היפוליט דה-פריט?" 

"ברור בהחלט, כבודו," קם האיש לאיטו וחבש את כובעו, "אז להתראות בשמונה עשרה."

"ושלא תעז להתחכם או להתחמק," הזהיר טורגיר את דה-פריט, "שכן הוריתי לכל תחנות הגבול שלא לתת לך לעבור אלא אם יהיה ברשותך אישור יציאה מהארץ חתום בחותמתי ובחתימתי, שאותו תקבל רק אחר שתיקח ממני את ילדי ואשתי. שלום לך." 

"שלום שלום כבודו," ציחקק בעל הקרקס ויצא לדרכו. 


18 במאי 1834 - לאחר ארוחת הערב שילח קלר"ש טורגיר טורסטיין את עובדי ועובדות ביתו לחופשה לילית קצרה עד עלות השחר, כדי שיוכל, כפי שאמר להם "לבלות לילה אחד בשקט ובשלווה בחיק המשפחה." 

ואכן, לאחר הארוחה נתכנסה לה המשפחה יחדיו בחדר האורחים – טורגיר בכסא הגלגלים שלו, משים עצמו קורא בספר, לוטגארדיצ'ה בכורסתה, סורגת עוד בגד תכלת לילד, פרידה בת השנתיים משחקת לה בשני כדורים ורדרדים קטנים על שטיח הארגמן, והרטמוט הקטן נם לו בשקט בעריסתו. 

לפתע נשמע קול דפיקה חזקה בדלת. "מה זה?" נתבהלה לוטגרדיצ'ה, "מי זה יכול להיות בשעה כזאת?" 

"זה בסדר," הרגיע אותה טורגיר, "הזמנתי חברים," ואל עבר הדלת קרא בקול גדול "יבוא!" 

הדלת נפתח ובפתח עמד ז'אן-בפטיסט היפוליט דה-פריט, ומשני צידיו שני ענקים משורגי שרירים ומחוסרי שיניים, ובידיהם שמיכות וחבלים. 

"איפה הגמדים?" ניגש בעל הקרקס ישר לעניין. 

"הנה כאן," החווה טורגיר בידו על בני משפחתו. 

"מה זה? מה קורה כאן?" תמהה לוטגרדיצ'ה וקמה ממקומה, בעוד שני הענקים ניגשים לשני הילדים הגמדים המבוהלים, עוטפים אותם בשמיכות וקושרים אותם בחבלים. 

"אני מוסר את הילדים הגמדים שלך לאימוץ," הודיע לה טורגיר. 

"לאימוץ? איזה אימוץ?" התמלאה לוטגרדיצ'ה זעם, "מנוול ארור שכמותך."

"לאימוץ בקרקס," צחק טורגיר מכל ליבו, בעוד שני הענקים יוצאים עם פרידה והרטמוט המצווחים מן החדר. 

"מנוול! מנוול ארור!" צרחה עכשיו הגמדה האם, "מוסר את הילדים שלו, בשר מבשרו, לקרקס, תתבייש! חרא יבש!" 

"לא רק אותם אני מוסר, אלא גם אותך, לוטגרדיצ'ונת שלי," צחק עכשיו טורגיר בכל לב, "את כולכם אני נותן לקרקס, מתנה, גם אותם וגם אותך, ואתם תעשו שם חיים ממש משוגעים, נכון היפוליט?" 

היפוליט לא השיב, אלא ניגש ללוטגרדיצ'ה המשתוללת, תפס בחוזקה בזרועותיה הקטנות, התכופף עמוקות ולחש לה בשקט באוזן, "אל תדאגי, חמודיצ'ה, אני אזיין אותך כמו שפן, אנחנו נעשה אלפי ילדים גמדים ונמכור אותם לכול הקרקסים, אנחנו נהיה תעשייה של גמדים, אני ואת, ונעשה בוכטות של כספים." 

לוטגרדיצ'ה הביטה בו המומה, ולפתע זינקה מתוך ידיו, תפסה בשתי ידיה הדקיקות את טורגיר המצווח והטיחה אותו במהירות הבזק אל קיר הסלון. בעודו צונח מהקיר לרצפה שלף טורגיר את אקדחו וירה באשתו שלושה כדורים למוות. 

"תרים אותי, דה-פריט," ציווה טורגיר שותת-הדם והכואב ממקום משכבו על הרצפה, "ותשכיב אותי על הספה." 

בעל הקרקס מיהר לעשות כפקודת ראש מחצית השבא"ק. "קח את הגופה של הנבלה," המשיך טורגיר לצוות מהספה, "ותזרוק אותה לאיזה נהר."

 דה פריט הנהן בראשו. 

"אבל לא את הילדים, את הילדים תשמור," הוסיף טורגיר ונאנח, "את הילדים אני אוהב." 

"כן, כבודו, בהחלט כבודו," מילמל בעל הקרקס ולא זז ממקומו. 

"מה אתה מביט בי כך?," הטיח בו טורגיר, "למה אתה לא זז?" 

"המכתב, אני צריך את המכתב," מילמל עכשיו דה-פריט. 

"איזה מכתב?" צעק טורגיר מכאבים. 

"את האישור יציאה מהארץ, כבודו."

"אה, כן, הנה, אתה צודק," הוציא טורגיר מכיס חולצתו מעטפה קטנה ומסרה לדה-פריט, "הנה, קח, סע, דרך צלחה!" 

"תודה כבודו, תהיה בריא, כבודו!" השתחווה בעל הקרקס ומיהר להסתלק. 

אלא שברכת בעל-הקרקס לא עזרה ולא נתקיימה. בבוקר, כששבו עובדי ועובדות הבית לעבודה, מצאו את בעל-הבית שלהם, קולונל-משנה טורגיר טורסטיין, מחוסר-הכרה בתוך שלולית-דם קרוש, ומיהרו להביאו לבית החולים. 


25 במאי 1834  - לאחר כשבוע ימים של ייסורים קשים, מת קלמ"ש טורגיר טורסטיין, בשל נמק שפשט בגפיו הקטועים.


38 כְּרוּב חָמוּץ מִדְלַעָת מְתוּקָה 

עוד באותו לילה, בהתאם להחלטת צמרת הפיקוד העליון ובמסגרת השלב הראשון של מבצע נשר הדמים, כיתרו כוחות גדולים של הצד"ק, הפולק"ס והשבא"ק-וספ"א את הכפר סורופ, כדי למנוע מהחשוד המבוקש לחמוק, חלילה, מן הכפר. 

עם עלות השחר פרצה בחשאי יחידת העופדורסים המובחרת של השבא"ק-וספ"א אל תוככי הכפר עצמו, בפעולה בין-זרועית משולבת. הכוח העיקרי, בפיקודו של מיור"ש ויקטור שפטלר המכונה קרנפליישר, פשט והוציא מן הבתים את כל הגברים "מגיל עשר ועד בכלל" וריכז אותם ברחבה שלפני הכנסיה. בה בעת חדר הכוח המשני, בפיקודו של קפר"ש אולריך פון-שרקליך השני, לביתו של ראש הכפר רוּפֶּרְט רוּפֶּרְט הוּמְבֶּרְט הוּמְבֶּרְט הצעיר, כדי להחרים מידיו את דפי מירשם התושבים, על מנת לגלות את אותו יוהן ק. החשוד כעומד בראש רשת הַחַרְכַּ"קים . 

רופרט רופרט הצעיר ,שנתגלה כישיש גרום וחסר-שיניים שלא יכול כלל לעמוד על רגליו, התעורר בבהלה לקול צעקות החיילים, והתיישב במיטתו לבוש בפי'גמה צהובה מִיוֹשֶן ומצנפת אדומה דהויה לראשו, רועד לא רק בגין זיקנתו המופלגת, אלא גם מאימה ומקור. 

הקצין הצעיר תפס עכשיו את הומברט הומברט המצומק בשתי ידיו, הניף אותו באוויר ופתח בחקירה. 

"כמה יוהן יש לכם בכפר?" הזקן המבוהל נופף בשתי ידיו כאילו היו זרועותיה של ממטרה שנשברה וכל שהצליח להוציא מפיו היה מטר של רוק בפניו של הקפר"ש, שהדף את הישיש מעליו, וזה התמוטט ושב ונתיישב על המיטה. פון-שרקליך השני ניגב בקור-רוח מופתי את פניו הרטובות מרוק ישישי שב והניף את הזקן באוויר, מצמיד אותו אל הקיר. 

"יוהן!" צווח לתוך פניו של ראש הכפר, "יוהן! כמה יוהן יש לך בכפר?", 

אבל רופרט רופרט פחד לפתוח את הפה פן יירק שוב על הקצין הצעקן.

"שמות! שמות!", נבח עליו הקפר"ש המיואש.

הזקן המשיך לרעוד, אבל לא הוציא מילה. 

החקירה בשיטת הצעקות וההפחדות לא הניבה תוצאות, והקפר"ש הבין שעליו לנקוט בדרך חקירה אחרת; שעליו לא להבהיל, אלא דווקא להרגיע, את הישיש אחוז-האימה, שלא מצליח להוציא מפיו אף מילה. הוא נטל אפוא את הזקן והושיב אותו על הכסא ליד השולחן, התיישב מולו, חייך ואמר בקול רך "אל תפחד סבאל'ה. אנחנו לא נעשה לך כלום. אנחנו רק רוצים לדעת כמה דברים. אז בבקשה ממך, כמה יוהן יש לכם כאן?" 

"היה... היה יו..", התרצה אכן ראש הכפר הזקן והתחיל לדבר, "יו.,. יוהן פרדיריך היה, היה מגדל תפוחי אדמה, הבן של פְרִדְירְיך היה, פרידריך פרידריך, ודלעת, תפוחי אדמה ודלעת, גם כן היה יוהן עם האף הארוך היה, היה עובד אצל החייט, קִירְשֶן קִירְשֶן "

"אז יוהן היה הבן של פרידריך פרידריך או של קירשן קירשן?

 "לֹא... חִח.. חָה", צחק עכשיו רופרט רופרט הומברט הומברט הצעיר במלוא פיו חסר-השיניים, "קירשן קירשן היה החייט, פְלִיקְס קירשן-קירשן, יוהן עם האף הארוך הוא היה הבן של המורה, וֹזֵנְצְוַויִיג, שאבא שלו היה קצין צרפתי מאוד גבוה".

"אבל עכשיו", ביקש לדעת  הקצין המיואש, "עכשיו. לא אז. לא פעם. עכשיו. עכשיו יש בכפר איזה יוהן?"

"לֹא אין יוהן, מתו כל היוהן", אמר הזקן בנחרצות, מבלי לגמגם כלל. 

"יש לך רשימה?" 

"מָה?" 

"של אנשי הכפר, יש לך רשימה?"" 

"מתחת למזרון של פְרוּמָה, אישה טובה היתה, היתה, אבל מתה", הצביע הזקן על צד ימין של המיטה בה ישן. 

אחד החיילים ניגש למיטה, הרים את המזרן, הוציא משם כמה דפים צהבהבים ומאובקים, ומסר אותם לקצין, שעיין בהם בקפדנות, ואז חזר לזקן ושאל "קירשן, לא קירשן קירשן, קירשן, יש לו יוהן?" 

"היה, היה לו יוהן, אמרתי לך, היה עוזר לחייט לגדל דלעת, אבל מת" 

"וקוּרְצְשְלוּס", המשיך פון-שרקליך, "הוא יש לו יוהן?" 

"זֶה לֹא הוּא", צחק הזקן, "זֶה הִיא, סוּזָנָה קוּרְצְשְלוּס, הִיא הִתְחַתְנָה עִם יוֹהַן" 

"איזה יוהן?" "פְרִיד.. פְרִיד... פְרִיד...", נתקע שוב הקשיש בדיבורו. 

"פרידריך?", ניסה הקצין החוקר. 

"לֹא, לֹא פְרִידְרִיך" התעצבן הזקן, "פְרִידֶנְבֶּרְג" 

"והוא, היה לו יוהן?" 

"לֹא. הָיָה לוֹ אִישה, יוֹהַנָה" 

"אבל קודם אמרת שהוא התחתן עם סוזנה" 

"כֵּן, כֵּן", צהל הזקן, "קוֹדֶם עִם סוּזָנָה, אָבָל אַחְרֵי שְמֵתָה, סוּ..סוּ..סוּ..." 

"סוּזָנָה", השלים פון-שרקליך. 

"לֹא. לֹא", שב הזקן והתעצבן, "סוּ..סוּ.. סוּס שֶלוֹ בָּעַט בָּה בּרֹאש" 

"ומזה היא מתה, סוזנה, ואז הוא התחתן עם יוהנה. הבנתי", אמר הקצין הצעיר. 

"לֹא, לֹא מֵתָה", תיקן אותו הזקן, "הַיִתָה חזקה כְּמוֹ סוּס הַיִתָה חַזָקָה" 

"סוזנה?" 

"לֹא, לֹא, לֹא!", צעק הומברט הומברט הצעיר, "יוֹהַנָה!" 

"אז ממה היא מתה?" לא הבין הקצין. 

"מִי?" 

"סוזנה" 

"קַדָחָת!"

"ויוהנה?"

"סוּס שֶלוֹ בָּעַט גַם בָּה, אָבָל הִיא, יוֹהַנָה, הִיא לֹא הַיִתָה חַזָקָה כּמוֹ סוּ..."

"כמו סוס", אמר פון-שרקליך.

"לֹא, לֹא", צרח הזקן, "לֹא כְּמוֹ סוּס. כְּמוֹ סוּזָנָה לֹא הַיִתָה חַזָקָה. אָז מֵתָה, יוֹהַנָה" 

"אה. ומה עם קְנוֹכְט?", מצא הקצין שם חדש המתחיל באות קוף, "יש לו יוהן?" 

"איזֶה קְנוֹכְט? יֵש שְנַיִים קְנוֹכְט, תְּאוֹמִים, מוֹרִיס וְדוֹרִיס" 

"כן, אבל לאיזה קנוכט יש יוהן?" 

"בַּטוּחַ לֹא לְמוֹרִיס", הכריז רופרט רופרט וחייך. 

"למה?" 

"כִּי הוּא אֵין לוֹ יֶלָדִים, לָמָה שְהָיָה קָטָן נֵחְתַך לוֹ הַקָטָן", אמר הזקן משפט שלם בלי לגמגם ופרץ בצחוק גדול במלוא פיו חסר השיניים. 

"ודוריס?" 

"הִיא כֵּן. יֵש לָה יֶלָדִים." 

"יוהן?" 

"לֹא. מֵתוּ כּוּלָם" "

ולדוריס?", התבלבל פון-שרקליך ושב וחזר על השאלה שכבר קיבל עליה תשובה.

"אֵיזֶה דוֹרִיס?", לא התבלבל הקשיש בכלל, "יֵש שְתַיִים. דוֹרִיס הֶרְץ וְדוֹרִיס שְטַיִיגֶר"

"יש להם יוהן?"

"לֹא"

"אז היוהן היחידי שיש בכפר", הגיע לפיכך הקפר"ש לכלל מסקנה חסרת כל שחר, זה בעצם יוהן קנוכט" 

"כֵּן" אמר הזקן. 

"ואיפה הוא גר היוהן קנוכט הזה?" 

"אָתָה יוֹדֵעַ אֵיפֹה הַיִתָה הַרֶפֶת שֶל בְּרַאוּנְשְוַויִיג שְנִשְרְפָה?" 

"לא"

"אָז זֶה בִּדִיוּק שְנֵי בָּתִים אַחְרֵי. אבל הוא לא שם" 

"לא?" 

"לֹא" 

"למה?" 

"לָמָה שעבר לגור בְּשְטוּטְגַרְט, אחרי שמתה פרומה" 

"אשתו?" 

"לא. אשתי. אישה טובה היתה. היתה עושה כרוב חמוץ מדלעת מתוקה. מצוין זה היה" 

"אבל נכון לעכשיו, אתה אומר שאין בכפר שום יוהן?" 

"אֵין" 

"רגע", אמר הקצין, כשהבחין ברישום נוסף בדפים המקומטים, "ומי זה יוהן קוֹשִינְסְקִי?" 

"אָה. לּא" אמר הזקן, "הוּא לֹא... לֹא..." 

"הוא לא יוהן?" 

"לֹא... הוּא לֹא מפה. הוא מפולניה"

"אז מאיפה הוא?" 

"מִפֹּה... מִפֹּה.... מִפֹּה.." 

"כן. בסדר, אז הוא מפולניה. אבל הוא גר בכפר, כן?"

"לֹא. לֹא גָר בַּכְּפַר" 

"אז איפה גר?"

"בַּיָעַר" 

"למה? מה הוא עושה שם?" 

"אָמַרְתִי לְךָ", רטן הזקן, "הוּא גָר שָם" 

"הבנתי. ואיך מגיעים אליו? "הָא, כֵּן. איפה שהיה גָר שְטַיִיגֶר, אָז שָם, אַחְרֵי הַבַּיִת שֶלוֹ יֵש מְגְרַש רֵיק, אֵיפֹה שְהָיָה הַעֵץ הַגָדוֹל, שָם יֵש שְבִיל שמוביל לַבַּיִת שֶלוֹ, שֶל קוֹשִינְסְקִי" 

"אה, יופי, תודה, להתראות סבא" סב הקצין על עקביו ויצא מהבית וחייליו איתו. 

כשהגיע פון-שרקליך השני לרחבת הכנסיה, שם אספו החיילים לחקירה את כל הגברים, ניגש אליו מפקדו מיור-ראשון ויקטור שפטלר, ופניו מביעים ייאוש. 

"אין פה שום יוהן," אמר המיור"ש. 

"אני יודע," אמר פון-שרקליך השני, "אבל מצאתי אותו." הוא סיפר בקצרה למפקדו את שהעלתה חקירת ראש הכפר, ומיד יצאו השניים ועימם כשלושים חיילים בדרך לביתו של החשוד יוהן קושינסקי בקצה הכפר בואכה היערה.  החיילים כיתרו את הבית מכל עבר, ואז קרא לעברו שפטלר בקול גדול. 

"יוהן קושינסקי! צא החוצה בידיים מורמות! יוהן קושינסקי! אנחנו יודעים שאתה שם! צא החוצה בידיים מורמות! יוהן קושינסקי! צא החוצה!" 

המיור"ש השתתק והכול המתינו בדריכות לבאות. אבל שום דבר לא קרה. שום קול לא נשמע, ואיש לא יצא מפתח הבית. 

עתה הורה מיור"ש שפטלר לחיילים לירות כמה יריות באוויר. 

והנה, אכן, פתע פתאום נפתחה הדלת ובפתח עמד גבר רחב-גוף, עם ראש גדול ואוזניים ענקיות, לבוש בגופייה ובתחתונים לבנים ובידו מגרפה. 

"קדימה הסתער," פקד המיור הראשון. החיילים הסתערו כאיש אחד על החשוד, הפילו אותו ארצה, ואזקו את ידיו ואת רגליו. אז התקרבו אליו שפטלר ופון-שרקליך השני וביקשו לערוך לו חקירה ראשונית. אלא שמהר מאוד התברר שהאיש אינו דובר גרמנית, וגם לא דנית, וגם לא פריזיאנית, ואף לא פלמית, ולא שום שפה שמישהו מבין כל הקצינים, הסוכנים והחיילים ידע או זיהה. 

"טוב," סיכם המיור"ש שפטלר, "נעביר אותו לאגף החקירות. הם כבר יסתדרו איתו." 

וכך אומנם נעשה. 


הַחַרְכַּ"קים -  ראשי-תיבות של החלאות רושמי כתובות הקיר.


לקנייית הספר המודפס ב-10 שקלים בלבד (זה מה שאני שווה) באתר ההוצאה - ליחצו כאן >  החיים קשים, הא? כנרת

לקנייית הספר בדיגיטלי  ליחצו כאן >  החיים קשים, הא?  ע-ברית או  כאן > [גם בקינדל]  החיים קשים, הא? אינדיבוק


45 הַבָּלוֹן הַאָדוֹם

 חג האביב בדפ"ג, הנאנקת מהקזת דם בניה במלחמתה בקמים עליה לכלותה בכתובות נאצה נחגג ב-1 לחודש מאי 1836 ברוב הוד והדר. שיאן של החגיגות הגיע לפנות ערב, כשלאורה הארגמני של השמש השוקעת, נתלו בעת ובעונה אחת, בטקס מתוזמן להפליא, בכיכר המרכזית של פלנסבורג, לקול נגינת תזמורת כלי הנשיפה של הזרוב"ט בניצוחו של מיור"ש לֵיאוֹן וַן-וִירֶן, מאה מן החשודים שהודו במריחת כתובות על הקירות, בשיתוף פעולה עם האויב האכזר, ובבגידה חמורה במולדת האהובה. 

בין אלפי הנאספים לחזות בחגיגות המאה היו גם מוקושצ'קה, אשת השר הנס-יוזף הנגר, ובנם הלמוט בן העשר, הנושא בידיו, בשמחה ובגאווה, את הבלון האדום שלו "בָּבּוֹן". 


כמה שבועות קודם לכן, הגיע הבלון לביתם של הנס-יוזף ורעייתו, בחבילת-מתנה קטנה "לבנך היקר", כפי שנכתב בכרטיס הברכה המצורף, מטעמה של מלכת פּוֹרְטוּגַל מָרִיָה הַשְנִיָה, בה פגש הנס-יוזף כשייצג את דפ"ג בטקס הכתרתה למלכה בפעם השנייה. 

הנס-יוזף ניפח את המתנה הקטנה במו פיו, לעיניהם המשתאות של רעייתו מוקושצ'קה ובנו הלמוט, שתכף ומיד נקשר אליו ונהג בו כאילו היה חיית-מחמד. ומאז אותו רגע היה הלמוט מהלך ומשחק עם הבלון האדום כל היום, וגם בלילה היא שוכב איתו לישון, כשהוא מחבק אותו בחיקו, עד כדי כך שהנס-יוזף קשר את הבלון האדום לידו של בנו, "והיו," כפי שאמרה מוקושצ'קה, "לאיש אחד." 

ולא רק זה, אלא שבתוך ימים אחדים הצליח הלמוט, לפליאת הוריו המשתאים, לומר את שמו של הבלון, והיה קורא אותו בָּבּוֹן. תדהמתם, ויותר מכך שמחתם, של הוריו לא ידעה גבולות, שכן עד לאותו רגע, המילה היחידה שהצליח הילד בן העשר להוציא אי-פעם מפיו הייתה טָטָה, שכוונתה הייתה אבא ואמא וקקה גם יחד. 


ואולם, בחגיגות התלייה של אותו יום אביב נמהר ואכזר, בעוד אמו קונה לו סוכרייה על מקל בצורת תרנגול באחד הדוכנים, ניתק וניתר לפתע חוט התפירה שהיה קשור לידו של הלמוט, והבלון האדום שלו בָּבּוֹן החל מעופף ומתרחק לאיטו ברוח הקלה אל מחוץ לכיכר ההומה. הלמוט המופתע סב מיד לאחור והחל לרדוף אחרי בלונו האהוב, כשהוא קורא לו בתחינה שיחזור - "בבון! בבון!". אלא שאז הבחינו בילד הרץ שוטרי וסוכני הזרוב"ט שמילאו את הכיכר, ומיד הפעילו את עקרון המכשפה הרצה, וקראו לילד "ילד, עצור, עצור!". לשמע הצעקות פנתה מוקושצ'קה לאחור וראתה שבנה רץ הרחק ממנה אחרי בלונו הנידף ברוח. מיד פנתה ורצה אחרי בנה כדי לעוצרו מלרוץ, בזוכרה את שסיפר לה בעלה השר על אשר יעשו זרועות הביטחון לכל מי שרץ. אלא שתוך כדי ריצתה נתבהלה פן יירו גם בה, שכן גם היא עצמה, ולא רק בנה, כך הבינה פתאום, רצה עכשיו אחריו. לפיכך עצרה מיד מריצתה ונעמדה במקומה. אלא שאז שמעה את אנשי הזרוב"ט שבים וצועקים בקולי-קולות לעבר הלמוט "עצור, ילד, עצור! עצור או שאנחנו יורים!". העוברים והשבים כולם הפילו עצמם ארצה בהבינם את שעומד להתרחש, אבל הלמוט לא שמע ולא עצר והמשיך לרוץ ולקרוא לבלונו ההולך ומתרחק שיחזור - "בבון! בבון!"  מיד שבה אפוא מוקושצ'קה ופתחה שוב בריצה כדי להציל את בנה, אך אז שוב שבה ונתבהלה ושוב עצרה במקומה, פן יירו גם בה ולא תוכל להצילו. אך מייד שבה והבינה שאם לא תמהר לרוץ אחריו לעצור ריצתו, הרי שהילד לא ימצא את בלונו, כי אם את מותו. לפיכך שבה ופתחה שוב בריצה, אלא שאז שבה ונתבהלה פן יירו גם בה ונעצרה במקומה. וכך המשיכה מוקושצ'קה לרוץ ולעצור, לרוץ ולעצור, לרוץ ולעצור, עד ששמעה צרור יריות וראתה את הבלון האדום מתפוצץ באוויר ואת בנה הלמוט נופל על האדמה. 

רק אז הגיעה מוקושצ'קה אל בנה ומיד עטה עליו לחבקו ולהרגיעו. 

"אל תבכה, הלמוט מתוק שלי", אמרה לו, "אל תבכה" 

אבל הלמוט לא בכה, ואמו אימצה אותו חזק לחיקה, מלטפת את תלתליו הזהובים. 

"אל תבכה, הלמוט, אל תבכה. המלכה מריה שלחה לך הרבה בלונים. אבא ינפח לך בלון חדש במקום זה שהתפוצץ, אל תבכה" 

אלא שאז פקע והתפוצץ פתאום ליבו של הלמוט הקטן והתיז כמזרקה את דמו על אמו והציף והטביע גם את קרעי הגומי של בבון, הבלון האדום. 

מוקושצ'קה צווחה וגם ליבה שלה התפקע ונדם, והיא נפלה ומתה חובקת את בנה המת וטבולה בדמו. 


"הרשו לי להגיד כמה מילים," קם וביקש הנס-יוזף האבל, פניו אפורים כאפר, בפתח ישיבת הממשלה, "כמה מילים על הלמוט שלי, על מוקושצ'קה אהובתי, עלי ועלינו." 

"אבל זה לא מקובל," העיר השר הכומר רסמונסן, "זה לא המקום." 

ראש הממשלה סטרונץ היסה אותו, וסימן להנס-יוזף להמשיך. 

"הלמוט היה בננו היחיד. לא הצלחנו, מוקשצ'קה אשתי ואהובתי, להביא עוד ילדים לעולם, ורק הלמוט היה לנו, בן אחד ויחיד ומיוחד, ילד יפה ואהוב, ילד חכם וטוב ורגיש להפליא, שלא יכול היה, כך נגזר עליו ועלינו, להביע את רגשותיו ומחשבותיו. הלמוט היה לא רק אהבת חיינו, של מוקושצ'קה ושלי, הוא היה החיים שלנו. הוא היה כל החיים שלנו. ואתם, אנחנו, אני, הרגנו אותו. הרגנו אותו סתם, בלי סיבה, בלי מטרה, בלי פשר, בלי שחר, סתם. סתם. סתם. ואני מביט סביבי בעיני כל אחד ואחד מכם. נלחמנו יחד, כתף אל כתף, ונהרגנו והרגנו ופצענו ונפצענו לשם מה? כדי שהעולם החדש, זה שאנחנו נקים ונהיה אדוניו, יהיה טוב מקודמיו. והנה מה? כל הכוונות הטובות נתפוגגו והיו לקרעים והעולם החדש שהקמנו ושאנחנו מנהיגים ומנהלים לא רק שאינו טוב מקודמיו, אלא שהוא גרוע מהם כמה וכמה מונים, עולם שחור משחור, עולם ללא תקווה וללא עתיד, עולם שמולך בו המוות. האם לא הגיע העת שנביט לתוך עצמנו ונחדל ממעשינו? האם לא הגיע הזמן שנפסיק להרוג ולהיהרג, לתלות ולהיתלות, לענות ולהתענות? האם לא הגיע הזמן שנתחיל, תחת זאת, לחיות ולהחיות?" 

הנס-יוזף סיים את דבריו, שתק לרגע, ופנה ללכת. הקיסר היינריך מיהר ולחש באוזנו של סטרונץ, "תדאג לכך שהוא ימות לפני שהוא מגיע הביתה," אבל אז הסתובב הנס-יוזף ופנה לקיסר ואמר, "אין צורך להרוג אותי. אני אעשה זאת בעצמי. ממילא אין לי כבר חיים." ואז שב ויצא מן החדר. 

כשהגיע ללשכתו בלע מכמוסות הרעל שהכין לעצמו ובתוך שעה קלה נפרד הנס-יוזף, כמוהו כאשתו ובנו האהובים, מן החיים.   


עוד באותו ערב פרסמה לשכת הקיסר הודעת אבל מיוחדת בזו הלשון: "השר הנס-יוזף איננו. אמש שם קץ לחייו בבליעת רעל לאחר שלא יכול היה לשאת את ייסורי הכאב על מות בנו האהוב הלמוט ואשתו היקרה מוקושצ'קה שנרצחו ביד זדים בני-עוולה. בישיבת אבל מיוחדת שערכה הממשלה לאחר מות יקיריו ולפני מותו שלו, אמר השר את הדברים הבאים, שראוי שישמשו לכולנו כצוואת עולם לדורי דורות: 

"הלמוט היה לא רק אהבת חיינו, של מוקושצ'קה ושלי, הוא היה החיים שלנו, כל החיים שלנו. אבל שליטי מלכות הרשע והפשע של שלזוויג-הולשטיין-זונדנברג הרגו אותו. הרגו אותו סתם, בלי סיבה, בלי מטרה, בלי פשר, בלי שחר, סתם. ועל כן אני פונה אליכם, חברי הקיסר והשרים והקצינים אהובי ורעי שכתף אל כתף נלחמנו כדי שימוגרו וייעלמו מארצנו ומהעולם הרוע והרשע אדוני וזורעי המוות הללו, ואני קורא לכם ומשביע אתכם בשם דמם השפוך של יקירי הזועק מן האדמה -  הרגו בהם, בקרלים ובפון-גרימלים! הרגו בהם ללא רחם! הרגו בהם עד יימחה הרשע מן האדמה, והיה כלא היה!" 

הקיסר, הממשלה, הזרוב"ט ואזרחי הדוכסות מרכינים ראשם לזכר השר הנס-יוזף, אשתו מוקושצ'קה ובנם הלמוט, ונשבעים כי צוואתו זו תהיה לנו לפקודה." 


בלי שום קשר למאורעות העצובים האלו רצח ביום הראשון של חג הפסחא ה-3 לאפריל, הנריק ון-דנדריק בדקירות סכין מטבח, מתוך התקף קינאה בלתי נשלט, את בן-זוגו ואהובו לופובניק, שר האוצר הדוכסי והסדר הציבורי, חרט בסכין על חזהו של השר, "אוהב אותך לנצח, מלפלופון," ולאחר מכן שם קץ לחייו בקפיצה לנהר מראש הר.