בסוף כולם נמותו. על הספר



16.6.21 רע ולדן בעמוד הפייסבוק שלו: את הספר הזה גיליתי במקרה. הסתובבתי בחנות סטימצקי וחיפשתי משהו שידבר אליי שאוכל להזדהות אתו. לקחתי את הספר ליד קראתי כמה שורות ומיד נשבתי בקסם הכתיבה של קובי ניב. לאחר כמה דקות נזכרתי שקראתי גם את הספר שלו 'אהבה קטלנית 977' ושמאוד נהניתי ממנו. הגעתי הביתה הלכתי לישון קמתי התחלתי לקרוא את בסוף כולם נמותו ולא יכולתי להפסיק לקרוא. שטף הרעיונות בכתיבה הרגשות שהכתיבה מעלה דברים שפתאום מפעילים את התת מודע. ובעלילה השוטפת אין רגע דל כל נושא מעניין ומיד הכותב עובר לנושא אחר ואין ספק שקובי ניב יודע לכתוב ולספר סיפור וגם להעלות בקורא התרגשות, הזדהות וחמלה. בספר עולים דברים קשים: יחסי הורים ילדים, גירושין וכל הכאב שמתלווה אליהם, מוות, משמעות החיים, רגשות קשים דברים שגורמים לאדם נורמלי להשתגע והכאב שכל אדם נושא אתו מהרגע שהוא נולד עד הרגע שהוא מת. ממליץ מאוד. ספר ישראלי כתוב היטב לא משעמם לרגע ולא מפסיק להפתיע. 

3.6.21 אישה (שביקשה מסיבות מובנות לגמרי לשמור על עילום שמה) הנמצאת בעיצומה של קריאת (למעשה - שמיעת) הספר שלי "בסוף כולם נמותו", כתבה לי הבוקר את הדברים המרגשים והמופלאים הבאים: "אתה לא מכיר אותי, אבל קרעת לי את הנשמה. הגעתי למונולוג על הניכור ההורי. החיים נעצרו לי לכמה שעות. ישבתי המומה ובוהה.  כאב לי בכל הגוף. בעלי הוא אב מנוכר. הנושא לא זר לי. אבל אתה נתת לתחושות האלה צורה.  לחיות עם הורה מנוכר זה בליל רגשות. ואתה זיקקת וסידרת את הכל. אני כואבת, נרגשת, המומה, בהירה, מטולטלת.  המונולוג הזה שווה ערך לעשר שנים בחדר הפסיכולוג. רע לי בבטן. תודה."

היה בין 12 המועמדים הסופיים לפרס ספיר 2019   

הספר מתרחש בלילה אחד בעתיד הלא-רחוק באסדת-אשפה על שפך נהר ההדסון, בין ניו-ג'רזי לניו-יורק, שעליה עובדים חמישה גברים ישראלים, פליטים מישראל שחרבה. החמישה הם: מושקו - בן קרוב ל-80, הקשיש בחבורה המוזרה שנתאספה בכורח הנסיבות, שנתקע בטיול בארה"ב מבלי יכולת לחזור, והותיר מאחור, בישראל, את אשתו, בתו ושלושת נכדיו, שקרוב לוודאי אינם כבר בין החיים; יוז'י - מספר הסיפור, שלא מספר דבר על עצמו, אבל לקראת בסוף הספר נשבר וחושף פתאום - רק בפני הקוראים, אך לא בפני חבריו - את סיפור חייו ; מייק - וותיק הפליטים, איש המוסד לשעבר, מפקד האסדה, שבעצם עובדת, היא ועובדיה, בשירות המאפיה המקומית, הנושא עמו סיפור חיים קשה מנשוא; איזמירלי, שברח מישראל ברגע האחרון, ביום בו הוטלו עליה פצצות האטום, והותיר שם מאחוריו את שני ילדיו הקטנים; ושלומי - בן 20, הצעיר בחבורה, קרוע הגוף והנפש, שהוברח ברגע אחרון על ידי אמו מישראל הנחרבת באוניה ספרדית, בה היה נתון במשך שלוש וחצי שנים בשביים של שני מלחים, שהתעללו בו נוראות, עד שהצליח לברוח מהם והגיע, ולאט לאט מתברר כיצד, אל אסלת הזבל הזו.  זהו ספר אפל וקודר, לעיתים כדי ייאוש, קורע ובה בעת מכמיר לב, כואב עד מוות אבל גם מצחיק, לופת בגרון וחונק, לא מותיר מקום לבריחה מן המציאות המרה והנוראה של החורבן - החורבן הלאומי, של הבית, של ישראל, והחורבן האישי, חורבן החיים, המשפחה, הבית, של גיבוריו.

מתוך הביקורת של נטע אחיטוב ב"הארץ ספרים": "העלילה היא זרם תודעה דיסטופי. הקריאה בספר מסחררת, לופתת, מהירה, מאלצת להתמסר כליל לתנועה. לכך תורם גם מבנה הספר, שהוא נטול חלוקה לפרקים. אין אפילו מנוחה רגעית אחת באמצעות איזה רווח בין פסקה לפסקה. כלום. במוזיקה קוראים לטמפו כזה "פרֶסטוֹ", מהיר מאוד ודחוס מאוד. תוך כדי קריאה אפשר לדמיין את ניב עומד כמנצח, מנענע את ידיו בתנועות גדולות, ממריצות, ואת תזמורת המלים נענית לו בהתלהבות. התוצאה היא שהקוראים נפלטים בסוף הקריאה כאילו יצאו זה עתה ממערבולת, תרים אחר אוויר לנשימה, בדומה לחמשת הפליטים המתוארים בספר."  

ואליה מתווסף גיא בהיר שכתב כאן ב-פורום של האתר ב- 18.2.21 תחת השם הציורי 'הפוץ מהבוץ', כדברים האלו:  לא רק שקובי ניב הוא אחד הסטיריקנים האהובים עליי - בישראל ובכלל - אלא שהספר הזה הוא מהאהובים עליי, בישראל ובכלל. מחול השדים הדיסטופי סוריאליסטי ההזוי ומציאותי להכאיב הזה, אם הוא היה יוצא נגיד השנה, כולם היו אומרים, "נו, מה החוכמה". אבל הוא לא יצא השנה, הוא יצא בדיוק לפני מספיק זמן כדי להיות לא פחות מנבואי. זה ספר, זה סרט, זה טריפ, זו שירה, זה מחזה, זו בעיטה לגרון, זו לפיתת נלסון באשכים הקולקטיביים של המדינה המופרעת הזו, זה כל אלו ועוד. אז אם טרם קראתם את היצירה הזו, למה אתם פאקין מחכים?בסוף כולם נמותו, כדאי שתספיקו לקרוא אותו לפני שזה יקרה.

בגליונו האחרון (אפריל 21) של כתב-העת הספרותי "דחק" שבו סוקר ומכסח בלעג מר ומזלזל יואב ג'רפי את מיטב הדיסטופיות שנכתבו בעשור האחרון (של אסף גברון, יהונתן גפן, יגאל סרנה, אילנה ברנשטיין, יהלי סובול, ישי שריד ואולי עוד) ואילו על ספרי שלי "בסוף כולם נמותו" הוא דווקא כותב טובות - "ספרו של ניב הוא היצירה היחידה מבין אלה, שקרובה להיות ראויה, למרות שבמת התיאטרון היא מקום מתאים יותר עבורה ממדף הספרים. בניגוד למרבית הספרים שתוארו כאן הוא מצטיין בתיאור יחסים בין בני-אדם, ולא משתעבד לנבואות האופל שלו. העיקר בו הוא שיח בין חמישה גברים שחוו אובדן - רובם איבדו ילדים - שמותה של המולדת הוא אובדן זניח לעומתו ... ניב לא מתמכר לקדרות ומרשה לעצמו לעטר את השיחה הקשה, בהומור וברוח טובה, ומייצר שיחה קולחת, מנצל עד תום את כישורי התסריטאי שלו"..  הללויה!

לקניית הספר באתר ע-ברית - במודפס ובדיגיטלי - ליחצו כאן >  בסוף כולם נמותו. ע-ברית 

לקניית הספר באתר סטימצקי - במודפס - ליחצו כאן > בסוף כולם נמותו. סטימצקי 

לקניית הספר באתר צומת ספרים - במודפס - ליחצו כאן >  בסוף כולם נמותו. צומת ספרים

חדש! לרכישת הספר בגירסה קולית (אודיו) ליחצו כאן >>> icast. בסוף כולם נמותו. גירסה קולית

ומה אמרו הקוראים? 

מצוין! אי אפשר להפסיק לקרוא (שילה פרבר) מצחיק, עצוב, מפחיד (מיכאל דן) מרתק ומטלטל (יפתח גוטמן) הומור שחור וחמלה גדולה, כתוב בציניות אכזרית וברגישות אינסופית (נילי לוביץ-דרבי) ספר אדיר, מדהים, לא פחות (ליאורה רוזנפלד סופר) מצוין וכואב. ספר חובה (אורן כהן) ספר מרתק, כתוב נפלא, מלא בתובנות וגורם לך לחשוב. חוויה מובטחת לכל קורא (אבי צור) אפוקליפטי ומלא רגש (יעל פוזננסקי) ממליץ, ממליץ!! (יהודה ביטון) מקורי, מצחיק, מבכי, מרגש (עמיקם רוטמן) אמיתי עד כאב, מהבטן אל הבטן. שאפו ענק, קובי (שרון בורשטיין) אם כוונת הסופר הייתה לטלטל את הקורא, ניב הצליח. ספרו נע בין רגעים מצחיקים, לבין רגעי כאב, קדרות וייאוש (מאיה שחל נחום, כלכליסט) ספר מופתי. קראתי אותו פעמיים ברציפות. הכי לא מיינסטרים ועוז וגרוסמן. הכי אמיתי ומרגש ומבכיא. מומלץ (דנה) עוצר נשימה. אי אפשר להפסיק, לופת את הגרון (ליאורה קצירי) קשה מאד להניח את הספר מהיד (איריס גנור) ספר נפלא. אוצו רוצו לקנות ולקרוא (שי רימון) ספר לא פשוט לקריאה. אהבתי את האמת של הדמויות, את האנושיות (עמית קרטס בנין) רציתי להודות לך, קובי, על הרגישות הגדולה שנובעת מבין המילים, על היכולת לכתוב סאטירה חריפה ועדיין למצוא את המקום ולספר את כאבן האישי של הדמויות, ובעיקר על היכולת להצחיק ולרגש עד דמעות, בו זמנית (אסף אדנבורג) מצטרפת לבעלי היקר. ספר חכם ומיוחד (מורן שמולי אדנבורג) ספר משונה אבל שואב פנימה. מומלץ למי שחובב הפתעות וסגנון כתיבה שלא נתקלים בו הרבה (אתר 'הספר האחרון שקראתי') כתיבה וירטואוזית (רפי טיראן) ספר מצוין (משה כרמלי) ספר בנזונה (גיא בהיר) זה ספר לא להוריד מהיד עד שגומרים לקרוא או עד שנמותו (אסף רומאנו) ספר נבזי וחומל, מצחיק ומעציב עד דמעות (אורי ער) כתוב נפלא, עם כל העברית העילגת, והוא מאד מצחיק, אבל נורא עצוב, והעלילה מאד פשוטה, אבל מאד מורכבת, והוא כל כך כל כך נכון בתוך כל המדע הבידיוני הזה שלו. אבל האמת היא כזו: כשסיימתי לקרוא, הנחתי אותו על השולחן בחדר השינה, הפוך. וכל פעם שאני עוברת ליד השולחן, אני קוראת, בלי כוונה אפילו, את העמוד האחרון בספר. ולפעמים אני מחייכת. ולפעמים אני בוכה (טליה אלטון)  לא יכולה להפסיק לקרוא. המתח והציפייה גוברים עם כל משפט. ממש מומלץ! (הדס תמיר)  

ותגובות של קוראים באתר ע-ברית: עופר ברקוביץ - ספר נהדר עד כמה אפשר להגיד דבר כזה על דיסטופיה. נעמי - מעורר מחשבה. אמת לאמיתה. נבואה שמקווה שלא תתגשם.  איזי - קשה, מטריד ומעורר מחשבה. למרות שמדובר בסיפור בדיוני על חורבן ישראל שנגרם מסיבות בדויות שלא סביר שיקרו במציאות, הוא מעלה שאלות לא פשוטות ולא קלות למענה על החיים שלנו כאן ומה אנחנו משאירים אחרינו לילדינו ולנכדינו, על השקרים שאנחנו מספרים לאחרים ולעצמנו ונורא רוצים להאמין בהם, כאילו שאם רק נאמין, השקרים יהפכו לאמת.   אנו"ש - חזק מאוד! מהספרים הנדירים שממש תופסים אותך בקישקעס ולא מרפים.

וכמה מילים משלי על מלאכת הספר 

מוות לשמאלנים!

איך או ממה הספר נולד? האמת שאין לי מושג, או לפחות אני לא זוכר איזה משהו אחד – דמות, מחשבה, תמונה, לא יודע מה – שהוליד את הספר. זו יותר הייתה הצטברות של כל מיני דברים שאיכשהו נארגו במוחי לעוּבּר אחד, שהפך לספר הזה. אני זוכר כל מיני דברים – למשל, תמונה עתידית או עתידנית שעלתה בי של פליטים ישראלים מארצם שחרבה בחוף בכרתים, מתראיינים לטלוויזיה, ובתחילה הכתיבה התמונה הזאת שימשה באמת כעין מוטו מקדם ומקדים את הספר, אבל לקראת סוף הכתיבה זרקתי אותה לפח, כי חשתי שאין צורך בה, שהיא מסבירה מדי. 

הַמַּגֵּפָה 

ואכן, בלי באמת לקבוע שמהתמונה הזאת דווקא הכול נולד, זה התחיל להתגבש לספר עתידני, סיינס פיקשן שכזה, שמתרחש בעתיד הלא-רחוק, ושגיבוריו הם באמת פליטים מישראל שחרבה. והיא חרבה, כך החלטתי, לא כמו בנבואות או בתחזיות הקבועות, כתוצאה ממלחמה, אלא דווקא ממגפה קטלנית, שנגרמה מווירוס מסתורי, שהחלה ברצועת עזה וחצתה את הגבול לישראל, ואת ההמשך אתם תצטרכו כבר לקרוא בספר. ובאמת, שֵׁם העבודה של הספר, ממש כמעט עד הסוף, היה "המגפה". אבל לקראת סיום הכתיבה החלטתי ש"המגפה" מזכיר מדי את "הַדֶּבֶר" של קאמי, ושאני לא רוצה להכניס את עצמי, לטוב ולרע, להשוואות שמן הסתם ייעשו, ושיניתי את השם ל"בסוף כולם נמותו", שאומר לקראת הסוף, לאו דווקא בהקשר הצפוי, אחד מגיבורי הספר, שמדבר עברית רצוצה, כשהסיבות לכך מסופרות היטב, כמובן, בספר. אילו היית יודע שבתוך כשנה מהופעתו של הספר, אכן תפקוד פתאום את העולם, ואת ישראל, מגפה קטלנית, שנגרמת מווירוס מסתורי, יכול להיות שהייתי בוחר דווקא להשאיר את השם "המגפה" אבל משום מה מועצת גדולי הווירוסים הסינית לא טרחה להודיע לי שזה מה שהולך לקרות. אולי פחדוּ שאני אלשין, לא יודע למה. 

נוֹד במדבר

וכמובן שגם בספר הזה, כמו ברבים מספרי [גם בעיוניים שבהם] חוזר, זה התברר לי יותר מאוחר, בתוך תהליך הכתיבה, מוטיב רצח הבן על ידי האב, מה שמוּכּר  בוודאי לרובכם מסיפור עקידת יצחק ולחלקכם גם מסיפור צליבת ישו. אבל זה פק"ל אצלי, שבא מהלא-מודע הקדום, הקמאי, התנ"כי, שלי עצמי. אבל היה הפעם עוד דבר אחד, דמות שהחלה לצמוח במוחי, שהיא לא אחת מדמויות הפליטים גיבורי הספר, אלא דווקא הגיבור הראשי בסיפור חורבנה של ישראל בשל המגפה. והתחילה להתגבש לי בראש דמות של מתנחל-קולונל, שאיכשהו, אולי בגלל הקולונל, התחברה לי לקולוניאליזם, ומשם היישר לדמות של קולונל קוּרץ [שבספר קראתי לו קולונל שוּלץ] גיבור ספרו האנטי-קולוניאליסטי המיתי של ג'וזף קונרד "לב המאפליה", שאחר כך כיכב גם בסרטו של פרנסיס פורד קופולה "אפוקליפסה עכשיו", שם גילם אותו מרלון ברנדו. והבחירה הזאת גם הוליכה אותי לשלושה דברים: ראשית – שהספר שלי, בדומה לספרו של קונרד, המתרחש על ספינה המשייטת על נהר הקונגו, יתרחש על גבי אסדת זבל, שבה עובדים חמשת הפליטים מישראל גיבורי הספר, המשייטת על נהר ההדסון. שנית – שהספר שלי ממש יתחיל דומה מאוד לתחילתו של ''לב המאפליה", ואתם תבדקו תראו שזה אכן ממש כך. והדבר השלישי, והלא פחות חשוב, שדמותו של המספר שלי תהיה בת דמותו של קונרד, הסופר של "לב המאפליה". לכן גם קראתי למספר שלי בשם יוֹזִ'י, שהרי שמו האמיתי של קונרד, שהיה מהגר יהודי מפולין, כמוני, או כמו הורי למעשה, ושמו המקורי, האמיתי, היה יוזף קוז'ניובסקי. ואני כל היוזפים הפולנים שאני מכיר, כולם קראו להם יוז'י, למרות שחלק מהם שיעברתו, או איך שלא קוראים לזה, את שמם ליוסי. אבל מה? כשיצא הספר לאור והתהלך אצל הקוראים, התברר שכול מחשבות המאפליה הללו שלי נותרו רק אצלי, ואיש, עד עצם היום הזה, לא הבחין ולא איבחן ולא כתב ולא אמר שום דבר על זה כלום, כאילו "תקעתי נוד במדבר", כמו שכבר כתבתי ונבאתי בספר עצמו (עמודים 158 – 161) לכאורה על המספר, יוז'י, שהוא בעצם אני: 

"אתם יודעים", אמר עכשיו פתאום מייק, "יוז'י שלנו פה הוא סופר" 
"סופר סופר?!", התפלא איזמירלי. 
"מה זאת אומרת?", לא הבין מייק. 
"סופר רגיל או סופר סתם?", צחק מושקו. 
"לא, לא, סופר על באמת, שכותב ספרים, שני ספרים הוא כתב. סיינס-פיקשנים" 
"לא בדיוק'', ביקשתי לצמצם, "אחד סיפור קצר, חוברת. ואחד כבר יותר ספר" 
"על מה הם?", שאל מושקו. 
"הקצר הוא על מדינה שבה האסירים, הפוליטיים ובכלל, הם כדי לצאת לחופש, כאילו לחופש, בונים להם שם מין גדרות כאלו, מרשתות ברזל, שכאילו מובילות לחופש, אבל בעצם זה לבירינת ענק של גדרות, במין עמק כזה. ומשחררים אותם, בקבוצות. זה בסופי שבוע כזה. זה הלונה-פארק של אנשי הביטחון שם, של המדינה הזאת, והמשפחות שלהם. האסירים, הברחנים, קראתי להם, מלבישים אותם במדים כמו של קבוצות כדורגל, כדי שיוכלו לראות ולזהות אותם, ומכניסים אותם לַלַבּירִינְת. ואז הם מתחילים לרוץ כאילו אל החופש. תאורטית הם יכולים להגיע לחופש, כי יש איזה בפתח בסוף. אבל כמו שאמרתי, זה בעצם לבירינת כזה עצום, מבוך של גדרות שהם רצים ביניהם, מתרוצצים, והמשפחות של האנשי-בטחון, שבאים שם לבלות על הגבעה, הם עושים שם פיקניקים, הם מקבלים רובים וכדורים, גם הילדים, והם יורים בברחנים שמתרוצצים שם, עד שכולם מתים. זהו" 
"ואיך קראו לזה?", שאל איזמירלי. 
"לסיפור  הקצר?", שאלתי ועניתי, "לבירינת החירות על שם לונה, אשת גנרל ראשון ברונו סְטְרוּנְץ, שנרצחה על ידי רשעים חסרי לב, או בשמו העממי לונה-פארק'' 
"חחח", גיחך איזמירלי, "השם יותר ארוך מהסיפור" 
"כן", אמרתי, "חשבתי שזה מצחיק שיש שם ארוך לסיפור קצר" 
"ואיך הוא התקבל?", התעניין מושקו. 
"לא התקבל", אמרתי, "מכרנו פחות משלוש מאות חוברות, והביקורות כולם, היו שלוש, קטלו לגמרי את הסיפור, רצחו אותו" 
"למה, מה אמרו?", שאל איזמירלי. 
"מה לא אמרו?", אמרתי, "לא מצחיק, לא רלוונטי, סאטירה כושלת, לא סאטירה בכלל, עמוס מדי, יותר מדי ראשי תיבות, יותר מדי פלוצים, גדוש מדי, אכזרי מדי, ארוך מדי". 
"והספר השני?", שאל מייק, ''איך קראו לו?" 
"המגפה", אמרתי, "אבל יצא מזמן, שנתיים אחרי הקצר. לפני איזה חמש-עשרה שנה" 
"לפחות השם יותר קצר", גיחך איזמירלי, "גם זה משהו".
 "והוא התקבל יותר טוב?", התעניין מושקו. 
"יותר טוב? חחח", גיחכתי, "יותר גרוע. הרבה יותר גרוע. מכר בדיוק מאה שמונים וארבע עותקים. אני יודע, כי קיבלתי דו"ח מההוצאה. הפסידו עלי, מסכנים" 
"והביקורות?", המשיך מושקו ושאל. "שום דבר, לא כתוב עליו שום ביקורת. לא טובה ולא רעה. כלום. אפילו לא ביקורת אחת. כאילו לא יצא בכלל ספר. כאילו תקעתי נוד במדבר", אמרתי. 
"ועל מה זה הספר הזה?", התעניין איזמירלי. "על חמישה גברים, ישראלים, פליטים מישראל שחרבה שעובדים עכשיו על אסדת-זבל על נהר ההדסון באמריקה, שבעצם שייכת למאפיה האיטלקית ומבריחה סמים לניו-יורק. זה על לילה אחד כזה, ומה שהם מדברים שם. על החיים שלהם ומה שעובר עליהם באותו לילה" 
"אה", אמר איזמירלי. 
"ועכשיו אתה כותב משהו?", המשיך מושקו להתעניין. 
"לא", אמרתי, 
"למה?", שאל איזמירלי.
 "למה, למי יש לכתוב?", עניתי בשאלה. "
מה זאת אומרת?", אמר מייק, "כל האוניברסיטאות פה מלאות בחוגים לספרות עברית" 

"כן, כל הפרופסורים והדוקטורים שלנו הם עכשיו פה", הוסיף איזמירלי, "הייתה אוניה מיוחדת של הצי השישי שפינתה את כל המלומדים, רק אותנו, האנשים הפשוטים, הַפּוּשְטִים, השאירו שמה למות"
 "כן", אמר מושקו בעצב, "זה נכון".   

געגועי לדמויותי

על הכתיבה עצמה אין הרבה מה לומר ולספר. כתיבה, של ספר או  תסריט, היא עבודה קשה, מייגעת ומתישה ובה בעת מענגת שאין כמותה. כי האמת [ואם תגידו שאמרתי את זה, אכחיש] הדמויות שאתה ממציא והעלילות שאתה טווה להם או שהם נקלעים אליהם, מעניינות ומרגשות פי שבעים ושבע אלף בערך מכל האנשים האמיתיים [בלי להעליב אף אחד] והסיפורים שלהם שאתה פוגש במציאות. ככה זה. וכשאני בתוך תהליכי כתיבה וצריך, כי החיים נמשכים, ללכת לדואר או לבנק או למכולת או למיני סידורים, אני מוצא עצמי כל הזמן מתגעגע לדמויות שלי ולספר שלי. ככה זה. על השפה ועל הצורה אבל בכל זאת אני רוצה להגיד שתי מילים על הכתיבה - על השפה ועל הצורה, או אולי מוטב לומר – על אופן הסיפור. ושפת הסיפור ואופן הסיפור הם לא אותו דבר. אבל בסופו דבר, בספר המוגמר, הם צריכים להתאחד למיקשה סיפורית שלמה אחת. 

ואם אתם מתעניינים בכתיבה וביצירה הנה קישור למדור מתעדכן ומתחדש העוסק בכך > הַגִּיגִיּוֹת - הגיגים על כתיבה ויצירה ועוד

על השפה

השפה שבה נכתבת כמעט כל הספרות הישראלית, כמעט ללא שום יוצא מן הכלל – זו המקובלת, המצליחה, המהוללת (להבדיל מהמשובחת), הקאנונית, האליטיסטית, אהובת מבקרי-הספרות ומושא תשוקתה העבשה של האקדמיה הספרותית בישראל – היא בלתי נסבלת בעיני ובלתי ניתנת לקריאה. זוהי שפה מלאכותית, מיופייפת, מזוייפת, שפה חסרת חיים, שפה מתה. זוהי שפה שלא קיימת. אין שפה כזאת. איש לא מדבר בה ואיש אינו כותב בה. זו שפה, זו עברית, שקיימת רק בספרות הישראלית. ואם אני לא יכול לקרוא את השפה הזאת [אם אני חוצה את הרי אורל של שלושים העמודים, אז זה או כי היה לי יום טוב במשרד, או שקצת לא הרגשתי טוב באותו יום], אז בטח ובטח שאני לא יכול לכתוב, חלילה לי, את הספרים שלי בשפה הזאת. אז מה עושים? באיזו שפה כותבים? נתקלתי בבעיה הזאת, בצרה הצרורה הזאת, כשהתחלתי, לפני איזה עשרים שנה, לכתוב את ספרי הראשון "400 המלכה", המתרחש ערב מלחמת יום הכיפורים בבסיס צבאי נידח בסיני. ומצאתי עצמי כותב בשפה הזאת, אולי באיזה ואריאנט יותר חי שלה, אבל עדיין בשפה הזאת, וזאת אולי הסיבה, לפחות אחת הסיבות, שלא הצלחתי לסיים את הספר הזה, שחלקו הגדול כבר כתוב, עד עצם היום הזה [אבל אלוהים גדול, ועוד לא אבדה תקוותנו]. מה גם שהבנתי, תוך כתיבת הספר ההוא, שגם בעצמו עוסק בכך, ששפת הספרות העברית הזאת היא שפת הספרות הציונית, כלומר שפת הדיכוי, ולכן קל וחומר שאני לא יכול לכתוב בה. אז מה עושים? באיזו שפה כותבים? בספרי הראשון [הראשון שראה אור] "החיים קשים, הא?", פתרתי לכאורה את הסוגיה בכך שהספר כתוב כאילו כספר היסטוריה, ולכן שפתו היא בעצם סוג של פארודיה על שפת כתיבת ספרי ההיסטוריה ו/או הספרות, וכך עקפתי או חמקתי מן הצורך להתמודד עם הבעיה. אבל כשהגעתי למה שהפך בסוף ל"בסוף כולם נמותו", כבר לא הייתה לי ברירה אלא להתמודד עם הבעיה. והפתרון שלי, מהספר הזה ומאז בכל הספרים שלי שלאחריו, הוא שהספרים שלי נכתבים בשפת הדיבור של המספרים שלהם, הן אלו שמחוץ לסיפור והן אלו שבתוכו, ולא בשפת הכתיבה הספרותית, המאולצת, המליצית, של הסופר שלהם. וזה הבדל עצום. הספרים שלי כולם כתובים שפה חיה להפליא. ושפה חיה, מדוברת, היא לא רדודה ולא שטוחה ולא נעלי-אילת. היא [ואני מקווה שתוכלו להיווכח בכך בכל ספרי, וקודם כל בספר הזה, "נמותו"] שפה עשירה ועמוקה לא פחות משפת הספרות הישראלית המאולצת והכבויה, גם אם אין בה מילים כמו כּרכּוֹב וקרקוֹף [יש מילה הזאת בכלל?] ובעיקר היא שפה חיה, חיה, קיבינימט, לא כמו שפת המוות שלכם. 

חוורונו הדלוח הנִקְשַת של התחת של דורית רביניאן 

ובכל זאת, זו כבר תוספת מאוחרת, אתן רק דוגמה אחת זעירה לשפה הנוראית, השקרית, המתייפפת והמזוייפת, של הספרות הישראלית הזאת שאני כל כך מתעב. אלו יהיו כמה משפטים מתוך ספרה עטור השבחים של דורית רביניאן "גדר חיה", שאף זכה להיכלל בתוכנית הלימודים של משרד החינוך, וזכה גם להתפרסם כספר ששר החינוך האידיוט נפתלי בנט דווקא אסר ללמד אותו, כי הוא עוסק ביחסים שלא כדרך הטבע ההלכתית, בין יהודיה, חרמנא ליצלן, לבין ערבי, ועוד פלסטיני טפו-טפו. אבל זה בטח לא מה שמרגיז אותי. מרגיזה אותי מאוד השפה של הספר. ולמה דווקא את זה אני מביא כדוגמה? את הספר עצמו לא קראתי. אבל קראתי את הביקורת הנלהבת על הספר של דורון קורן [הארץ, 10.1.16] שכתב ש"גדר חיה הוא בעיקרו סיפור אהבה יפה, משוכלל, כתוב בעברית עשירה ובכישרון רגשי אמיתי". ובמאמר עצמו הוא כותב ש"כדאי להדגים בשלב זה גם משהו מכשרונה התיאורי של רביניאן. הנה ליאת וחילמי יושבים בפארק, בחורף ניו-יורקי קשה במיוחד ונזכרים בארצם", ועכשיו בא הקטע, שבעיני מדגים באופן עילאי, על גבול הפרודיה, את מיטב זוועתה של שפת הספרות הישראלית הקאנונית. בבקשה [וההדגשות שלי – קובי] - "רעדנו מקור, כל הזמן רעדנו. שינינו נוקשות, שפתינו חשוקות... יושבים תחת צמרת העצים השחורים ובוהים באיבה בשלדי הענפים העירומים שכוסו שלג, בוהים בעווית של בכי בכתם האור הזעום, המימי, המגיר את חוורונו הדלוח על פני השמים. כמו שני פתאים יצאנו שוב ושוב אל השמש המדומה הזאת, הנטולה כל זיו, המוליכה שולל, ירדנו לפארק וישבנו שם בקור מאחורי פסל גריבלדי,  מול שער האבן הנִקְשַת [הניקוד במקור] מעל המזרקה הריקה, פנינו נישאות כחמניות עוורות אל הזוהר הצפוני הקר. בייאוש עצמנו את עינינו והרעדנו מגעגוע אל מתק קרני הזהב הלטפניות של שמש החורף התפוזית שלנו." והמבקר מוסיף וכותב "כמה זה מדויק ומקסים, השמש התפוזית". באמת?! מזה אתם מתפעלים? מהשפה הדלוחה, הכאילו עשירה, הנובו-רישית, שפת הפלסטיק החקיינית, הריקה, הריקנית, הרדודה והכל-כך עלובה הזאת?  זו הספרות שמשרד החינוך שלנו מלמד את תלמידינו המסכנים? פלא שהם שונאים אחר-כך כל דבר שנקרא "ספרות"? זה לא מקסים ולא מדויק ולא יפה. זה חרא צרוף. 

על הצורה

ומשהו באמת בעניין האופן שבו הסיפור מסופר, שאני קורא לו פה – הצורה,  ושהיא, לטעמי, ולא רק המילים והשפה,  חלק בלתי-נפרד מהתוכן. אז קודם כל, ספציפית, בקשר לצורתו של הספר המסוים הזה, ואז עוד כמה מילים על הצורה בספרות בכלל. 

הכול על הקול 

אבל קודם צריך לומר, משהו שהייתי צריך לומר קודם, שהשפה של הספר, של המספר ובכלל, והצורה, כלומר האופן שבו הספר יסופר, אינם צריכים להיקבע, ובטח לא להתקבע, מהחלטה מוקדמת או כפויה של הסופר, אלא לנבוע, ממש כך, כמו שמעיין נובע מתוך האדמה, מתוך הספר עצמו, מהסיפור, מהדמויות, מהתקופה וכולי. במילים אחרות ניתן לומר שלכל ספר יש, או לפחות צריך להיות, קול משלו, ממש שלכל אדם יש קול משל [קול שכולל לא רק את גוון או טון הקול שלו, אלא את שפתו ואופן דיבורו ודעותיו והכול] ועל הסופר מוטל למצוא, לא להמציא, למצוא את הקול המסוים, המיוחד והמייחד, של הספר שהוא כותב. אם הסופר לא מוצא את הקול הזה, אלא ממציא אותו, כלומר אם קולו של הספר נכפה על הספר ולא נובע מתוכו, זה מתכון לאסון, אסון ספרותי, כמובן. כי ברור הרי מאליו שקוֹל כפוי הוא קול מאולץ. וספר שקולו מאולץ, הוא ספר מחורבָּץ. והקול של הספר הוא אותו שילוב ייחודי, שמתאים רק לספר המסוים הזה [לכל ספר מסוים], בין אופן הסיפור שלו לבין שפתו, וזוהי המיקשה הסיפורית השלמה והמושלמת שדיברתי עליה קודם. 

על השפה והצורה של הספר המסוים הזה 

אז על השפה כבר דיברתי. והספר הזה, וכל הספרים שכתבתי ואכתוב מאז, כתובים בשפה מדוברת, לא ספרותית ולא כתובה ולא נעלי השבת של חנה'לה. ולכל אחד מהדוברים – המספר, ארבעת חבריו הפליטים על האסדה, וכל דמות אחרת שמופיעה הספר – יש במובן הזה, של השפה, קול מובחן משלו, שפה מדוברת משלו. זה ברור, מבחינתי, וזו כבר אקסיומה בספרי. וגם מבחינת אופן הסיפור, מה שאני קורא הצורה, הרי שלכל אחד מספרי יש צורה אחרת של סיפור, שמתאימה לסיפור ונובעת ממנו. מה שקרה כאן, בספר הזה, שתוך כדי הכתיבה - ושוב, זה לא דבר שהחלטתי עליו מראש -  נבנתה צורת סיפור מאוד מסויימת, כמו שצריך, אגב להיות בכל ספר. והצורה הבשילה מכמה נזידים. קודם כל, אולי, מההחלטה שלי שעלילת הספר, בעצם סיפור המסגרת שלו [וזו מסגרת שקורים בה דברים, כמו הברחת סמים ומיתות משונות], תתרחש כולה בלילה אחד, מרדת הערב ועד עלות השחר, על אותה אסדת זבל שעליה עובדים גיבורי הספר. דבר שני, ואולי הוא דווקא הראשון, שבלילה הזה פותח אחד מהחמישה, איזמירלי [שם שגם הוא נובע מ"לב המאפליה", שם נקרא הגיבור מרלו, אבל למי אכפת?], אומר פתאום את המילה הנוראה "המגפה", שהיא שפתחה את סיפור חורבנה של ישראל, שהביא אותם עד הלום, ושעד עכשיו לא עלתה בכל ימיהם יחדיו על האסדה, על דל שפתותים. המילה האסורה הזאת, משנאמרה, פוצחת ומפצחת  את כל הפצעים של כל החמישה ומגירה את סיפור דמם השפוך, סיפור חורבנו המשפחתי והאישי של כל אחד מהם, שמתרחש בתוך החורבן הלאומי. בקיצור, כל הדברים הללו הוליכו לכאן שהסיפור יסופר ברצף תזזיתי אחד, ממש בקוצר נשימה, בלי פרקים או רווחים בין הפיסקאות, כשהכול – הזמנים, העבר הרחוק והעבר הקרוב וההווה הכי נוכח ונוכחי, וכמוהם גם המספרים וסיפוריהם, מתערבבים ונקשרים למיקשה עיסתית סיפורית אחת. אפשר גם לומר, אם אני זוכר משהו מלימודי הספרות שלי, שהספר כתוב ב"זרם תודעה", ולא אני המצאתי את זה. בסופו של דבר, הצורה, האופן הדחוס הזה שבו הסיפור מסופר, הביאה גם לעיצובו הגרפי. ומעשה שהיה כך היה: לאחר שסיימתי לכתוב את הספר, שלחתי את כתב היד לכמה חברים וחברות, כדי לקבל מהם את הערותיהם, שהרי לא היה לי עורך או עורכת לספר הזה, ועל זה עוד אספר, ונאלצתי לערוך אותו בעצמי. לכן הבנתי שרצוי שיהיו לי גם זוויות הסתכלות על הספר שאינן רק שלי, וזאת אשר ביקשתי לקהל מהם. ואכן ההערות שלהם מאוד עזרו לי וגרמו לי לערוך, לקצר ולשנות לא מעט דברים מהותיים בספר, ולכולם שלחתי תודה בכריכה האחורית של הספר. אחד מהם היה חברי מזה כחמישים שנה רוני ארד, שידוע יותר בשמו הרשמי רון ארד. ולא, זה לא הנווט השבוי, אלא המעצב המופלא והמפורסם, החי בלונדון [ומי שלא יודע מי זה, אז שיתבייש ושיעשה גוגל]. וכשהגיע העת לעצב לספר שער או כריכה, ונותרתי [ושוב – הסיפור המלא בהמשך] ללא אבא, עורך או בית הוצאה, והכול, באמת הכול, נפל על כתפי, כתבתי לרוני וביקשתי ממנו שייתן לי, מאחר שהוא כבר קרא ומכיר את הספר, רעיון או הצעה לכריכה. ורוני הוא שהציע שהספר, כלומר הסיפור, הטקסט, יתחיל בכריכה הקדמית ויסתיים באחורית, ובכך יביא לידי ביטוי גרפי, אני מנסה לשחזר את נימוקיו, לדחיסותו הלופתת של הספר. וכך אומנם עשיתי. וגם זה, זה שהספר מתחיל ישר בכריכה הקדמית ומסתיים רק באחורית, גם זה חלק מהשפה, אם תרצו, או מהאופן שבו הספר מסופר, והוא לגמרי חלק בלתי-נפרד מהספר השלם. ודרך אגב, לדבר הזה, של הכריכה עד כריכה, ושזאת הדרך לבטא את דחיסותו של הסיפור, שלא כמו בקשר של הספר ל"לב המאפליה", הבחינו מרבית קוראיו. וזה יפה. 

לקניית הספר באתר ע-ברית - במודפס ובדיגיטלי - ליחצו כאן >  בסוף כולם נמותו. ע-ברית 

לקניית הספר באתר סטימצקי - במודפס - ליחצו כאן > בסוף כולם נמותו. סטימצקי 

לקניית הספר באתר צומת ספרים - במודפס - ליחצו כאן >  בסוף כולם נמותו. צומת ספרים

חדש! לרכישת הספר בגירסה קולית (אודיו) ליחצו כאן >>> icast. בסוף כולם נמותו. גירסה קולית


ייסורי ההוצאה לאור

1

 אוקיי, אז כתבתי את הספר, שזה החלק הקשה, המייגע, המתיש ובה בעת המענג בכל התהליך וסיימתי ושכתבתי וכל מה שצריך, והיה בידי ספר גמור, בן כ-80 אלף מילה [קצר מ''החיים קשים'', שראה אור כשהוא בן כמאה אלף מילה]. וחשבתי אכן [בתמימותי?] ללכת, למרות הכישלון, בטח המסחרי, הקודם, באותה דרך שכביכול כבר נסללה, כלומר דרך עורכת הספר הקודם, נועה מנהיים, שהיא גם [גם עכשיו] עורכת ספרות המקור בהוצאת "כנרת" [ושגם הייתה, משם אנחנו מכירים, לפני שנים רבות אחת מתלמידותי האהובות במגמת התסריטאות בחוג לקולנוע לאוניברסיטת תל-אביב]. לא שחשבתי שהיא תעשה לי או לספר פרוטקציה, אם היא תחשוב שהוא לא טוב, אבל לפחות, כך הנחתי, יש לי שם דלת פתוחה. ובכך צדקתי. אבל לקח המון זמן, לא זוכר כמה, אבל הרבה, כולל כמה נדנודים שלי בדרך, עד שקיבלתי ממנה מענה. ובהתחלה, כשכבר הגיע מענה, היו סימנים מעודדים. היא אהבה. ואחר-כך הצטרפה לדעתה, זה מה שהיא סיפרה לי, עוד לקטורית שקראה. ואז זה עבר, ההמלצות החיוביות שהיו [ככל שידוע לי]  להכרעתו של הבעלים וגם המנכ"ל דומני, ערן זמורה, ומשם הגיעה תשובה סופית שלילית. לא בגלל איכות הספר, בכלל בלי קשר לאיכות הספר, אלא בגלל הכישלון של ספרי הקודם שהם הוציאו לאור, "החיים קשים, הא?", ושהם הפסידו עליו כסף. לגיטימי, אבל מרגיז. למה מרגיז? כי בשביל מה הייתי צריך לעבור את כל מסלול הייסורים הזה, של הקריאה הכפולה וההמלצות החיוביות לכאורה, אם בסוף מה שקובע זה לא איכות הספר, אלא כישלונו המסחרי של ספרי הקודם. אם זה ככה מתנהל, אמרתי לנועה, לא היה יותר הגיוני שקודם תשאלו את ערן אם יש בכלל מה לדון בהוצאת ספר שלי לאור, לאור הכישלון הקודם, לפני שאתם מתחילים תהליך של לקטורה, ולא אחרי? לא זוכר מה היא ענתה לי, אבל זה בטח משהו, שכל אחד מאיתנו כבר שמע פעם, כמו "אין מה לעשות, זה התהליך". 

2

אני לא זוכר עכשיו אם התחלתי לשלוח את כתב היד להוצאות נוספות  כבר תוך כדי ההליך מול "כנרת", שבמהלכו הרגשתי שמשהו לא תקין בו, או רק לאחר קבלת התשובה הסופית השלילית, אבל זה גם לא משנה. מכל ההוצאות קיבלתי תשובות שליליות, אבל הנה באיזה יום הפתעה רבתי. טלפון או מייל מאישה, מבעלי אחת ההוצאות שפניתי אליהם [זה יהיה בלי שמות הסיפור הזה], ובו היא מספרת לי כמה היא אהבה את הספר, ושזה נדיר שהיא קוראת כתב-יד ישראלי באיכות כל כך נהדרת, ומה דעתי להיפגש לדבר על זה, היום. היום? תמהתי ומיד הוספתי, בטח היום, ברור, כן, אני יכול היום, בטח יכול. וקבענו לאותו יום אחר-הצהרים בבית-קפה ליד הבית או המשרד שלה, לא זוכר. והייתה פגישה קצת מוזרה. האישה הייתה קצת מוזרה. אבל מצד שני, מי לא מוזר? גם אני מוזר. כולנו מוזרים, לא? למה מוזר? כי אתה מצפה שבפגישה כזאת היא תגיד לך משהו כמו "תראה קובי, אהבתי את הספר ואנחנו רוצים להוציא אותו לאור, והנה הכנתי לך חוזה, אבל אני חושבת שאתה צריך לשנות את השם של הספר, לא יודע, להוציא מהספר את הדמות של שלומי", משהו כזה. אבל לא. היא בכלל לא דיברה איתי על החוזה ועל ההוצאה לאור, אלא התחילה לדבר איתי, מראה לי כל מיני מקומות בספר שלי בלפטופ שלה שבהם לדעתה אני צריך לשנות ולעשות ככה וככה, כאילו היא כבר עורכת לי את הספר. ואפילו עוד אין הצעה או הצהרה שהם יוציאו את הספר, ולא חוזה ולא כלום. אז בסוף אמרתי לה את זה שהיא כבר מתחילה לערוך לי את הספר, אבל עוד אין לנו לא הסכם ולא חוזה ולא כלום, ובכלל קראתי [עשיתי באמת לפני הפגישה תחקיר קטן בגוגל על ההוצאה שלהם] שאתם הוצאת-בת של "ידיעות", אז הם לא צריכים לאשר לכם את זה? לא, לא, יש לנו מספר מוגבל של ספרים שאנחנו יכולים להוציא דרכם, היא ענתה לי, אבל מבחינה תוכנית רק אנחנו מחליטים. מי זה אתם? הוספתי ושאלתי. זה אני ובעלי, היא אמרה, ועוד אחד, לא זוכר מי זה היה או מה היה התפקיד שלו, אבל הם סומכים עלי לגמרי, ולא תהיה שום בעיה. מחר אנחנו נפגשים, היא אמרה, ונסגור את העניין. נהדר, אמרתי, אז אני מחכה לטלפון שלך, ונפרדו בששון. ואני זוכר שכשנכנסתי לאוטו, צלצלתי לזוגתי [שעדיין מחזיקה מעמד איתי] כולי שמח וצוהל ובישרתי לה "הספר הולך לצאת, הוא ייצא, הם רוצים אותו", או משהו מעין זה. אבל, הנה בא האבל שציפיתם לו, עוברים כמה ימים וכלום. לא טלפון ולא מייל ולא ווטסאפ ולא כלום. ואני תוהה. וחולפים עוד כמה ימים וכלום. אז אני כותב לה, לא עונה. מצלצל אליה, לא עונה. בסוף אחרי איזה עשרה ימים, משהו כזה, היא עונה לי, אבל היא אומרת שהיא לא יכולה לדבר עכשיו, כי היא בדיוק בסופר, קונה גבינות. פה התחלתי לחשוד. רגע, רגע, התעקשתי, אבל מה קרה, ואז היא אמרה, לא, לא, הם החליטו לא להוציא את הספר. אבל מי זה הם? הרי אמרתי שאת מחליטה, רציתי להבין מה קרה פה, לעזאזל, אבל לא היה עם מי לדבר. היא ניתקה לי וחזרה לבחור גבינות. וכך הסתיים הסיפור המוזר הזה, שעד היום אין לי שום הסבר לפשרו, ועדיין, שוב, כרגיל, לא היה לי מו"ל. אבל בינתיים, או אולי קצת אחרי זה, איזה מו"ל אחר [שוב, בלי שמות] הודיע לי שהוא מוכן להוציא את הספר לאור בתנאי שהספר יעבור "עריכה משמעותית". שאלתי אותו מה זה "עריכה משמעותית" והוא ענה שיש לו עורכת, ושהיא תעבוד איתי על הספר שלי, כפי שהיא תראה לנכון. אבל לי זה לא נראה נכון להפקיד, שלא לומר להפקיר, את הספר שלי בידי עורכת שאין לי מושג מי היא ולא מה היא רוצה לעשות עם הספר שלי. שלא תחשבו מזה שאני חושב שכל מה שאני כותב הוא מושלם או קדוש ואסור שאף אחד יתערב לי במה שאני כותב. זה ממש לא ככה. הספרים שלי זקוקים לעריכה כמו ספריו של כל אחד אחר. אבל השאלה היא איזו עריכה. מצד שני, אני מוסיף, איזה אפשרויות בדיוק עמדו בפני? כלום. רק זה. בקיצור, אמרתי לו שאני מסכים לפגוש את העורכת [גם פה לא יהיו שמות] ולשמוע מה היא חושבת על הספר שלי ועל מה שצריך לערוך בו, ולפי זה אחליט. אז נפגשתי איתה. וזו הייתה בדיחה. כי הדבר העיקרי שהיא אמרה זה שאי אפשר להבין את הספר, כלומר שהיא לא הצליחה להבין את הספר, בגלל שהוא כתוב באופן שמערבב זמנים וסיפורים. צחקתי. את עורכת ספרותית, ואת לא מסוגלת להבין ספר שכתוב ב"זרם תודעה"? תהיתי. אז היא ניסתה להגיד שהיא כן הבינה, אבל הקוראים, הקוראים לא יבינו. ואת הסרטים של טרנטינו, "כלבי אשמורת" ו"ספרות זולה" הם כן הבינו? מאות מיליוני אנשים ראו את הסרטים האלו והבינו ונהנו. אז למה שלא יבינו את הספר שלי? לא, לא, היא התעקשה, אתה חייב לסדר את הספר שלך בפרקים, ועוד כל מיני שטויות שכאלו. וככל שהשיחה והתוכניות והנימוקים שלה גברו, כך היא חיזקה יותר ויותר את הבנתי שאני חייב לשמור את הספר בדיוק כמות שהוא. 

וזהו. כך נותרתי לבדי וכל תאוותי להוציא את הספר לאור בידי. ועכשיו כל מה שנשאר לי לעשות זה להוציא לאור את הספר בעצמי, באמצעות הוצאת "טפר" של ידידי קותי וזהבה טפר, שהם בעצם לא מוציאים לאור אלא מפיקים של הוצאה לאור. ובאשר לכסף נאלצתי לחזור למימון המונים, להדסטרט. אני אומר "נאלצתי לחזור" כי כבר הוצאתי לאור שני ספרים, בהוצאת "טפר", כשאת הכספים גיייסתי על ידי מימון ההמונים של הדסטרט: ספר אחד שלי – שטנה [תוכלו לקרוא עליו כאן באתר] וספר שני של זוגתי, מאיה לביא, "שלוש ד' בחדש" [שעליו כתבה מבקרת הספרות של 'הארץ' אריאנה מלמד ניסים ונפלאות. חפשו בגוגל, ושעומדת להוציא ממש עכשיו את ספרה השני, שמתעלה אפילו על הראשון, ובלי גיוס המונים, ושמו בשיראל "נתז טיפתי אהובתי"]. וסיפור גיוס הכספים במימון המונים הוא לא סיפור קל. אומנם בכל המקרים הללו, כולל במקרה של "נמותו", לא הייתי זקוק לרבבות רבות של  שקלים, אלא, בכל ספר, למשהו בין 25 ל-30 אלף שקל. ולכאורה, על הנייר, כל מה שאתה צריך זה מאתיים או שלוש מאות איש [ורק בפייסבוק יש לי כמעט חמשת אלפים "חברים"] שישימו כל אחד אלא משהו בין מאה למאה וחמישים שקלים [וזו הרי גם לא מתנה או תרומה. הם הרי מקבלים בתמורה ספר הביתה בדואר] וזה כל הסיפור. לא ביג דיל, נכון? אבל מהר מאוד מתגלה לך שזה בכלל לא סיפור פשוט, ושזה ביג דיל לאללה. היום כמובן זה עוד הרבה יותר קשה. כי ההצלחה העצומה של מיזמי מימון ההמונים, הביאה לאינפלציה בתחום, שהיה להם לרועץ. כי היום כמעט כל בן-אדם מקבל כל הזמן פניות לתמוך במימון המונים כלשהו, וככל שאתה מקבל יותר פניות, אתה תומך בפחות מהן, אולי מפסיק בכלל לתמוך, באף לא אחת מהן. אבל גם אז, בימים שלפני האינפלציה הזאת, לגייס כספיים במימון המונים, לפי ניסיוני לפחות, גם אז זה היה קשה מאוד. ההתנהגות של אנשים עם הכסף שלהם היא בלתי רציונלית להחריד. למשל, ככל שהאיש יותר מפורסם, ולכן כמובן פחות זקוק לכספי האנשים, כך תומכים בו יותר אנשים, הרבה יותר מה מההרבה ממילא הוא מבקש. מוזר, נכון? הניסיון לימד אותי שפניות כלליות בעמוד הפייס לא עושות כלום. צריך קודם לבנות תשתית כספית כבר קיימת, עם חברים קרובים, של כמה אלפים טובים, ורק אז להתחיל, כשכבר יש כסף בקופה, את המסע לגיוס הכספים מחברים, נקרא להם מדומים, ברשתות החברתיות. כי ככל שיש כבר יותר כסף, יותר אנשים נוטים לתת עוד כסף. ככה זה עובד. אבל איך שלא יהיה, באיזשהו שלב צריך לעבור לפניות אישיות, בפרטי, במסנג'ר, למאות ולאלפים שהם לא חברים אישיים שלך, אבל שהם קוראים ונהנים ומגיבים ועושים לייקים לרוב למעשי ידיך בפייסבוק. זה כן, אכל כסף להוציא מהם, מאה שקל כדי לקנות ספר לך ולקבל אותו בדואר, זה כבר לא. פה עובר הגבול. למה? לא יודע. אבל זה קשה כקריעת ים סוף. ולימדתי את עצמי לא להילחץ ולא להתרגז. אלא לשבת כל יום בערב מול המחשב ולהקדיש כמה שעות לשלוח לכמה שיותר אנשים, ככל שפייסבוק מאפשרת לך, בקשות אישית, מילוליות ומלבבות, גרפיות  ומסקרנות, לתמיכה. אבל ההיענות נמוכה, במקרים שלי, להדהים. וכי מה ביקשתי מהם, אני שואל את עצמי, זהב? מאה שקל תמורת ספר. זה הכול. אבל מרובם המכריע אי אפשר להוציא את זה. וזה ממש מוזר. הרי אנשים מוציאים, מאות ואלפי שקלים על שטויות פי מאה מזה. ופה לא. בונקר. באמת אני לא יודע להסביר את זה. מרובם אתה או לא מקבל שום תגובה או תשובה בכלל, או אצבע זקורה, או שהם כותבים תודה. וכל זה אומר יופי חבוב, אבל כסף לא תראה מאיתנו. יש גם כאלו שתוקעים לך תירוצים באמת ברמה של "הכלב אכל לי את המחברת", וגורמים לך להתבייש עבורם. ויש גם רבים שמבטיחים לתמוך, ברור, בטח, כשאגיע הביתה, מחר, בשבוע הבא, שתיכנס המשכורת, אחרי הגרלת הלוטו, והם פשוט לא מקיימים את ההבטחות שלהם. וכשאתה כותב להם שוב ושואל "נו, רמי או רבקה, מה עם הכסף?", ואז הם שבים וחוזרים ושוב מתרצים ומבטיחים, מ"הכלב אכל לי את מאה השקלים האחרונים" ועד "בדיוק השבוע התקלקלה לי המכונת-כביסה", אבל בטח כן, בשבוע הבא, כשתיכנס המשכורת. והם לא תומכים לא בשבוע הבא ולא בשנה הבאה. וכולה מאה שקל, גבירותי ורבותי, על זה אתם משפילים את עצמכם כדי כך? מוזר. אבל צריך לציין גם את הטובים שבאנשים. ויש רבים שמיד אומרים בטח וגם מיד משלמים. ואתה למד מהר מאוד שמי שלא משלם מיד, לא ישלם אף פעם. זה עד כדי כך פשוט. ויש גם את מתי המעט שעושים את ההבדל. חברים שיש להם כסף, או חברים שאין להם כסף אבל אוהבים אותי, ולעתים גם אנשים שאני בכלל לא מכיר, אבל שאוהבים אותי או את הפרויקט, ושמים בו אלפי שקלים. ויש כאלו. לא הרבה, אבל יש, ובזכותם, רק בזכותם, הצלחתי בכל שלוש הפעמים הללו, להגיע לסכום המבוקש ולממש את הפרויקטים, להוציא לאור את הספרים. וכך היה גם במקרה הזה של "נמותו", וכך הספר ראה אור, בהוצאה לגמרי עצמית ועצמאית. 

ואם אתם מתעניינים בכתיבה וביצירה הנה קישור למדור מתעדכן ומתחדש העוסק בכך > הַגִּיגִיּוֹת - הגיגים על כתיבה ויצירה ועוד

כך שאת הכל, לבד מעצם עשייתו הפיסית של הספר, נאלצתי, ובסופו של דבר זה יצא לטובה, לעשות בעצמי. עריכה, עיצוב, הגהה. הכול. וערכתי, דווקא בגלל שלא היה לי עורך, ושידעתי שצריך לערוך, דווקא בגלל זה עשיתי "עריכה משמעותית", יסודית וככל שיכולתי בלתי מתפשרת ומתחשבת בכך שהסופר שאני עורך הוא אני. ומאחר שאני לא יכול להדגים את זה, אז אסתפק במספרים – אחרי העריכה הספר קוצץ מ-80 ל-70 אלף מילים, וזה, המספרים, רק כדי להראות לכם שאכן עשיתי לעצמי עבודת עריכה כמו שצריך. אבל הכול מוטל עלי. וזה קשה. גם בחינת פיסית וגם מבחינת הנטל הנפשי. אבל לא רק עד ירידת הספר לדפוס עשיתי הכול בעצמי. גם לאחר שהספר יצא לאור הכול עשיתי בעצמי. אפילו את הספרים לפרס ספיר, לבית מפעל הפיס, הבאתי בעצמי. אבל בעיקר עסקתי, ובעיקר כשלתי, ביחסי הציבור של הספר.

ועוד פעם "כאילו תקעתי נוד במדבר" 

הספר יצא לאור, בדקתי עכשיו בכל מיני מקומות, בינואר 2019. ועכשיו הייתי צריך, שוב לגמרי לבדי, בכוחות עצמי לחלוטין, לנסות ולעשות לו ולו קצת יחסי-ציבור, שיעזרו לו לעמוד על רגליו ולהתחיל להלך בעולם, שאנשים בכלל ישמעו על קיומו ואולי יתעניינו בו ויקראו אותו. וכתבתי, ווטסאפים ומיילים, וגם עשיתי טלפונים, כמו שהיו אומרים פעם, לא רק לכל מי שאני מכיר בתקשורת [עיתונים, אתרים, רדיואים, טלוויזיות, הכול] שעוסק בתרבות או בספרות, ויש, או לפחות היו אז, הרבה כאלו [כולל כמובן עורכות וכתבות התרבות והספרות בעיתון 'הארץ' בו אני כותב, שכמה מהן אני מכיר אישית, והם כאילו, כך חשבתי אז, במה שהתברר כטעות, חברות שלי], אלא גם לכל מי מהתחום שהצלחתי להשיג את כתובת המייל או את מספר הטלפון שלו. ומדובר היה, לדעתי, בעשרות רבות, משהו שמתקרב למאה, אנשים. וסיפרתי להם קצת על הספר, ולאלו שלא ידעו מי אני גם סיפרתי בקיצור מי אני, ושאלתי אם הם מעוניינים לקבל את הספר, וכולם כמובן אמרו שכן, כי מי לא רוצה לקבל משהו, אפילו ספר, בחינם? וכל מה שרציתי שיכתבו, יגידו, אצלם כמה מילים על יציאת הספר, אולי על העיצוב המיוחד שלו, אולי ראיון קטנטן איתי. משהו. כל דבר שהוא. והוספתי לכל ספר גם עמוד מודפס קצת דברים על ומתוך הספר וגם משהו קטן עלי. ולא שלחתי בדואר, ולא על ידי שלי או מלאך או שרף. כיתתי רגלי, כמו שאומרת גילה אלמגור, במכוניתי, בעצמי, לכל כתובת, בית או משרד או מערכת, והבאתי לכולם את הספר לסף דלתם ממש. וכלום. והטרדתי, כתבתי, שאלתי אם הם קיבלו את הספר. וכולם כמובן קיבלו. וכלום. ושוב כתבתי וצלצלתי ונו, ומה, ומתי? וכלום. רק בעזרת חבר טוב שעובד ב'כלכליסט', הסכימו שם, ברוך השם, לפחות משהו, לפרסם איתי ראיון קטן, שהתפרסם הרחק באמצע מרץ. אבל חוץ מזה כלום. לא בשום עיתון, גם לא בזה שאני עובד בו, לא בשום תחנת רדיו, לא ארצית ולא מקומית ולא כלום. כלום. וגם לא באף אתר אינרנט, וברור שלא בשום תחנת טלוויזיה. כלום. כאילו באמת תקעתי נוד במדבר ותו לא. ובינתיים אנשים שקיבלו את הספר, בגלל שתמכו בו בהדסטרט, או שקנו את הספר בחנויות, כותבים לי מלא מילות שבח והלל על הספר, כמו שקראתם, אני מקווה, כבר למעלה, אבל הנה זה שוב. כן, אני משוויץ: 

מצוין! אי אפשר להפסיק לקרוא (שילה פרבר) מצחיק, עצוב, מפחיד (מיכאל דן) מרתק ומטלטל (יפתח גוטמן) הומור שחור וחמלה גדולה, כתוב בציניות אכזרית וברגישות אינסופית (נילי לוביץ-דרבי) ספר אדיר, מדהים, לא פחות (ליאורה רוזנפלד סופר) מצוין וכואב. ספר חובה (אורן כהן) ספר מרתק, כתוב נפלא, מלא בתובנות וגורם לך לחשוב. חוויה מובטחת לכל קורא (אבי צור) אפוקליפטי ומלא רגש (יעל פוזננסקי) ממליץ, ממליץ!! (יהודה ביטון) מקורי, מצחיק, מבכי, מרגש (עמיקם רוטמן) אמיתי עד כאב, מהבטן אל הבטן. שאפו ענק, קובי (שרון בורשטיין) אם כוונת הסופר הייתה לטלטל את הקורא, ניב הצליח. ספרו נע בין רגעים מצחיקים, לבין רגעי כאב, קדרות וייאוש (מאיה שחל נחום, כלכליסט) ספר מופתי. קראתי אותו פעמיים ברציפות. הכי לא מיינסטרים ועוז וגרוסמן. הכי אמיתי ומרגש ומבכיא. מומלץ (דנה) עוצר נשימה. אי אפשר להפסיק, לופת את הגרון (ליאורה קצירי) קשה מאד להניח את הספר מהיד (איריס גנור) ספר נפלא. אוצו רוצו לקנות ולקרוא (שי רימון) ספר לא פשוט לקריאה. אהבתי את האמת של הדמויות, את האנושיות (עמית קרטס בנין) רציתי להודות לך, קובי, על הרגישות הגדולה שנובעת מבין המילים, על היכולת לכתוב סאטירה חריפה ועדיין למצוא את המקום ולספר את כאבן האישי של הדמויות, ובעיקר על היכולת להצחיק ולרגש עד דמעות, בו זמנית (אסף אדנבורג) מצטרפת לבעלי היקר. ספר חכם ומיוחד (מורן שמולי אדנבורג) ספר משונה אבל שואב פנימה. מומלץ למי שחובב הפתעות וסגנון כתיבה שלא נתקלים בו הרבה (אתר 'הספר האחרון שקראתי') כתיבה וירטואוזית (רפי טיראן) ספר מצוין (משה כרמלי) ספר בנזונה (גיא בהיר) זה ספר לא להוריד מהיד עד שגומרים לקרוא או עד שנמותו (אסף רומאנו) ספר נבזי וחומל, מצחיק ומעציב עד דמעות (אורי ער) כתוב נפלא, עם כל העברית העילגת, והוא מאד מצחיק, אבל נורא עצוב, והעלילה מאד פשוטה, אבל מאד מורכבת, והוא כל כך כל כך נכון בתוך כל המדע הבידיוני הזה שלו. אבל האמת היא כזו: כשסיימתי לקרוא, הנחתי אותו על השולחן בחדר השינה, הפוך. וכל פעם שאני עוברת ליד השולחן, אני קוראת, בלי כוונה אפילו, את העמוד האחרון בספר. ולפעמים אני מחייכת. ולפעמים אני בוכה (טליה אלטון)

אבל בתקשורת "כאילו תקעתי נוד במדבר" נמשך 

שוב דבר. כלום. אף מילה. אז אני לא אומר שכל אלו שכתבו את מה שקראתם למעלה [וחלק ניכר מהם אין לי מושג מי הם] רק הם היודעים והחכמים והצודקים. אבל הלו, תקשורת, לבד מהצדיקה הבודדת ב'כלכליסט' איך זה שאין ביניכם ולו איש או אישה אחד ויחידה שמצאו לנכון בכלל לא להזכיר את קיומו בעולם של הספר? בטח שלא להגיד עליו מילה טובה קטנה? ככה? כלום? אפילו לא מילה באיזה פינת תרבות בסמטת רדיו אפלה? כלום? ואמרתי שאני לא אזכיר שמות, אבל בכל זאת אגיד איזה מילה רעה על שני אנשים, שגם בתוך ים החרא הכללי הצליחו להוציא אותי מדעתי: ציפי גון-גרוס, עורכת ומגישת התוכנית השבועית "ספרים, רבותי ספרים" בגלי צה"ל וקובי מידן, אז ועכשיו מגיש תוכנית הטלוויזיה השבועית "סוכן תרבות" בכאן 11. 

ציפי גון-גרוס 

לא סיפור גדול, אבל מגעיל. איכשהו השגתי את הטלפון שלה. ודיברתי איתה והצעתי לה את מרכולתי. היא כאילו שמחה ובטח, בטח, תשלח וכל זה. ונתנה לי את הכתובת שלה. וגם ציינה, כי אמרתי לה שאני מביא את זה בעצמי, וזה היה באיזה שבת, שיש לה בכניסה תיבה מיוחדת, בצד, גדולה, כחולה, לא זוכר, ששם אפשר לשים ספרים. ושמתי. וכלום. מאז ועד היום הזה לא שמעתי ממנה מילה. כלום. זה כמעט הסיפור הרגיל, אבל החראית הזאת יש לה את תוכנית הספרות היחידה בגלי צה"ל כבר איזה ארבע מאות שנה, ואני כבר כתבתי בימי חלדי למעלה מ-25 ספרים, בכל מיני ז'אנרים, בהם ספרים יפים וטובים ואפילו חשובים [תקראו, למשל, מה חשב וכתב הסופר המנוח עמוס עוז על ספרי "החיים יפים, אבל לא ליהודים"] והחראית הזאת לא רק שמעולם לא דיברה על ספר שלי או הזמינה אותי לדבר אצלה על משהו, אלא שעכשיו, אחרי שדיברתי איתה, ושהיא יודעת ששמתי לה את הספר באופן אישי בתיבה הכחולה והמיוחדת שלה, לא טורחת אפילו להרים לי טלפון, להגיד "תודה, אבל". מה אני, ערבי? וברור לי, יסלח לי האל הלא קיים, שאני משתלח כאן בנבלה הקטנה הזאת גם על חשבון עשרות הנבלות האחרות שהגיבו גם הן ככה. ומפה אמשיך. למה, מי אתן חושבות שאתן? [הטרוניה כתוב בלשון נקבה, אבל מיועדת גם לזכרים] למה אתן מתנהגות כאילו שמש התרבות זורחת לכן מהתחת? ולמה, לעזאזל, אתן מתנהגות לבני-אדם כאל זבל? [אה, כן, ואל תשכחו לקטר על זה שנתניהו או הממשלה שלו מתייחסות אל בני-אדם כמו אל זבל].  טוב, יאללה, לא חשוב. הלאה. 

קובי מידן 

פה המקרה מכוער ומכאיב פי אלף בערך. נתחיל בזה שלקובי ולי לא רק יש אותו שם, אלא שגם הוא מנתניה, וזה בעיני כמובן נותן נקודות זכות, ולמד כמה שנים מתחתי באותו בית-ספר תיכון, טשרניחובסקי. אנחנו לא מכירים מאז, אבל ההיכרות שלנו הולכת הרבה שנים אחורה. האמת, אבל אל תספרו, תמיד חשבתי שהוא פּוֹץ, ושכל תהילתו על קול הבריטון [?] העמוק שלו, ותו לא. אבל כשיצא לאור הרומן הראשון שלי, "החיים קשים, הא?" הוא פתאום הזמין אותי לדבר על הספר בתוכנית רדיו שהייתה לו אז בגלי צה"ל, 'אנשים בלילה' קראו לה, אני חושב. אני לא יודע למה הוא הזמין אותי. אולי באמת עניין אותו הספר, אולי מישהו ביטל ברגע האחרון, אבל לא משנה. באתי והייתה דווקא [כמאמר הפולנים] שיחה נעימה, טובה ומאוד מעניינת. ואני זוכר שבצאתי משם אמרתי לעצמי שאיזה פוץ אני בעצמי, שכל הזמן חשבתי שהוא פוץ, והנה מסתבר שהוא לא פוץ, ואני הוא הפוץ, וזהו. חלפו שנים, והנה הוצאתי לאור את "בסוף כולם נמותו" וצלצלתי אליו או שלחתי ווטסאפ, היה לי את הטלפון שלו. לקח זמן והוא ענה. והסברתי לו מה. והוא אמר שכן, שאשלח, ושני עותקים, אחד לו ואחד לעורך. וכמובן שלא שלחתי, אלא הבאתי בעצמי. וחיכיתי, וכלום, ונדנדתי, ועדיין כלום. ובסוף פתאום כן. הוא או העורך שלו אהבו את הספר והוא יראיין אותי בתוכנית בשבוע הבא. הללויה. אבל בשבוע הבא הוא או העורך שלו הודיעו לי שאי אפשר השבוע, כי לא יודע מה, משהו צץ. תמיד הרי משהו צץ. אבל בשבוע שאחרי זה בטוח. אבל גם בשבוע שאחרי זה, יום לפני ההקלטה עוד פעם משהו צץ, ולא יהיה זמן לראיון, אבל אני אקרא קטע מהספר ואמליץ עליו, הוא אמר או כתב לי. גם טוב. ובאותו יום שישי אצתי רצתי לכתוב בפייסבוק שלי שהנה "הערב בטלוויזיה יש סוף-סוף חלופה ראויה גם לאופירה וברקוביץ' ואפילו לשרון גל ורני רהב - קובי מידן בתוכניתו 'סוכן תרבות' בכאן 11 קורא קטע וממליץ בעוז על ספרי 'בסוף כולם נמותו', ערב מהנה ושבת שלום". ובשעה היעודה התיישבתי מול הטלוויזיה, ואז פתאום הוא אומר משהו כמו "ואני רוצה להמליץ על ספר" ואז מניף באוויר לשנייה את ספרי ואומר "בסוף כולם נמותו מאת קובי ניב. מומלץ". וזהו. לא קטע ולא נעל קרועה. מומלץ. זה הכול. כאילו כפאו שד, כאילו מישהו הכריח אותו להגיד את זה, ולא ברור למה. כאילו הוא עושה לי טובה, החרא הזה. והוא באמת פוץ, אבי אבות הפוצים לדורותיהם. ממש. וחתיכת חרא. אבל מה, עם קול באמת יפה. 

אבל לפתע שחר של יום חדש מפציע 

והנה בוקר אחד, באמצע אפריל, כשכבר אבדה תקוותנו, אני פותח [מטאפורית, כי אני קורא באינטרנט] את עיתון "הארץ" ובמוסף 'ספרים' אני מגלה, לפתע, בלי שום הכנה מוקדמת, ביקורת נלהבת, ממש, על הספר מאת נטע אחיטוב, שאני לא מכיר אותה בכלל, ולא פניתי אליה מעודי בעניין הספר, ואני באמת לא יודע מאיפה זה בא. אז הנה, עוד פעם, קטע מהפיסקה המסיימת של המאמר:

"העלילה היא זרם תודעה דיסטופי. הקריאה בספר מסחררת, לופתת, מהירה, מאלצת להתמסר כליל לתנועה. לכך תורם גם מבנה הספר, שהוא נטול חלוקה לפרקים. אין אפילו מנוחה רגעית אחת באמצעות איזה רווח בין פסקה לפסקה. כלום. במוזיקה קוראים לטמפו כזה "פרֶסטוֹ", מהיר מאוד ודחוס מאוד. תוך כדי קריאה אפשר לדמיין את ניב עומד כמנצח, מנענע את ידיו בתנועות גדולות, ממריצות, ואת תזמורת המלים נענית לו בהתלהבות. התוצאה היא שהקוראים נפלטים בסוף הקריאה כאילו יצאו זה עתה ממערבולת, תרים אחר אוויר לנשימה, בדומה לחמשת הפליטים המתוארים בספר."  

וואו. מרגש. גם עכשיו, כשאני קורא את זה שוב, אנחת רווחה עצומה יוצאת ממני ודמעות עומדות בעיני. הללויה! 

סוף טוב, הכל טוב.

כמה חודשים אחרי זה, לקראת סוף 2019, טלפון ממפעל הפיס. חשבתי שזו טעות במספר, כי אין לי מנוי. אבל לא. זה בקשר לפרס ספיר. אני שמחה לבשר לך שהספר שלך 'בסוף כולם נמותו' עלה למה שנקרא 'הרשימה הארוכה', כלומר ל-12 המועמדים הסופיים לפרס ספיר, שמתוך חמישה יעלו ל'רשימה הקצרה' שמתוכה ייבחר הזוכה. וכמה כסף זה? עשרים אלף שקל. וואו. איזה יופי. ספר בהוצאה עצמית, בלי שום גוף מוסדי תומך מאחוריו. בלי שום עורך שעובד גם כמרצה בשום חוג לספרות לא באוניברסיטה ולא במכללה, ואז איזה קולגה שלו, שרוצה להתקדם יכתוב עליו מילה טובה באיזה עיתון, ועוד ספר כל כך אנטי-ציוני ויוצא דופן, ובכל זאת מגיע, בעצם משום מקום, כל כך גבוה, אז כנראה זה באמת ספר טוב, לא? 

לקניית הספר באתר ע-ברית - במודפס ובדיגיטלי - ליחצו כאן >  בסוף כולם נמותו. ע-ברית 

לקניית הספר באתר סטימצקי - במודפס - ליחצו כאן > בסוף כולם נמותו. סטימצקי 

לקניית הספר באתר צומת ספרים - במודפס - ליחצו כאן >  בסוף כולם נמותו. צומת ספרים

חדש! לרכישת הספר בגירסה קולית (אודיו) ליחצו כאן >>> icast. בסוף כולם נמותו. גירסה קולית