שיתוק ילדים. ספר, רומן, חדש.




"אז מה שאימא שלי אמרה לי אז, אני חוזר לזה, זה שהתקפי הזעם של אבא שלי הם בגללי. לא,לא בגללך, היא אמרה, בגלל שאתה, והיא לא סיימה את המשפט. כאילו שאני צריך להבין למה היא מתכוונת. אבל לא הבנתי. אמרתי לה שאני לא מבין. ואז והיא אמרה שבגלל שאני כזה, בגלל זה אבא הוא כל כך כועס ככה כל הזמן ושובר דברים. לא עליך, היא אמרה, לא עליך הוא כועס. על אלוהים הוא כועס, על אלוהים. בגלל זה הוא רוצה להרוס לו את העולם. בגלל שאלוהים לא רק שהרג את ההורים שלו ואת האחיות התאומות שלו,התינוקות, אז בסוף, אחרי שהוא הצליח לשקם את עצמו, וגם להציל אותי, והוא הציל אותה, את אימא שלי, שגם אני נשארתי לבד מכל המשפחה שלי, אז בסוף הוא עוד הוליד לו ילד כמוך, גפום. וזה נכון, אני פגום. אני דיסלקטי ואני צולע, ובגללי לאבא שלי היו התקפי זעם. הרבה פגמים יש לי."  

זהו. בשעה טובה ומקווה מוצלחת, יצא לאור ספרי החדש, רומן, ושמו שיתוק ילדים, ואפשר כבר לרכוש אותו, כאן, בקנייה ישירה.

מספר וגיבור הספר הוא פליישר, פנסיונר בן 70, נכה, צולע, בשל מחלת שיתוק ילדים, בה לקה כשהיה תינוק, אלמן זה שבע שנים מאשתו, אהובתו היחידה ורד, איתה חלק אהבה משותפת ועמוקה למוסיקת הרמבטיקה (הבלוז) היוונית, ושלזכרה הוא מקדיש את כל זמנו לכתיבת לקסיקון של יוצרי וזמרי מוסיקת הרמבטיקה לדורותיהם. חייו משתנים כשחתנו, בעלה של בתו קלרה, עמוס דבש, מביא לו קלסר דק כרס ובו גזירי עיתונים משנות ה-60 ובהם סיפור רציחתם-היעלמם של שלושה נערים ונערה, שגופותיהם לא נמצאו מעולם – דני זליקוב מטבריה, פאדי אבו-קטיש מאבו גוש, אילנה פיטוסי ממושב ינוב וישראל בדש, בן-דודו של עמוס, מחולון. עמוס מבקש מחותנו, פליישר, לחקור את היעלמם של הארבעה, כפי שהבטיח הוא עצמו שיעשה לאביו, שישראל בדש הנעלם היה בן אחיו, לפני שהלך לעולמו. פליישר נענה לקריאה וסיפור הספר הוא מסעו לפתרון התעלומה הבלתי פתורה הזאת מלפני שישים שנה.



כיצד קונים? 

בשלב זה הספר המודפס נמצא למכירה פיזית רק בחנויות עצמאיות בתל-אביב -  למשל ב"המגדלור", רחוב מקווה ישראל 18 טל: 03-6868225 - ועדיין לא בחנויות רשתות הענק. בדיגיטלי עוד אין, אבל בקרוב יהיה.

אז ניתן לרכוש ישירות באתר ההוצאה >>> שיתוק ילדים. מרום תרבות

המחיר בחנויות הוא 82 שקלים. באיסוף עצמי - 70 שקל. במשלוח בדואר רשום - 92 ש"ח

האיסוף העצמי מתבצע מאצל המו"ל - מרום, בני אפרים 209, מעוז אביב, תל אביב, טלפון 054-219-9097

או ברשת ''צומת ספרים'' booknet במחיר של 73.8 ש"ח לא כולל משלוח >>> שיתוק ילדים. צומת ספרים


ומה אומרים הקוראים?

ורק יצא הספר לאור וכבר מתפרסמת ביקורת נלהבת של אבנר אברהמי בעמוד הפייסבוק שלו:

"שיתוק ילדים - ספרו החדש של קובי ניב נכתב עבורי. מן הסתם יהיו עוד כמה  שירגישו כך, בעיקר ילדי שנות החמישים וסתם מיליוני ישראלים שנפשם מתוחמת עדיין בקו הירוק.הרגשתי שחזרתי לאפלולית השסק והגואיווה בחצר בנתניה ממנה יצאתי בעזרת פליישר, גיבור הספר, לפענח תעלומות רצח שהדירו שינה מעיניהם הטרוטות של קוראי מעריב, העיתון הנפוץ ביותר במדינה. לא אגלה כמובן מי הרוצח, אבל אציין שכל מילה בספר (בערך) היא אבן שאם מרימים אותה מתגלֶה מתחת בור של דב נמלים מלא זכרונות. ניב, מדור הכותבים של אחרי-אחרי תש"ח, זוכר הכל ומשרטט את דיוקנה של התקופה דרך עיני פליישר, ילד נפגע פוליו שנהיה לאב ולאלמן. איש מוזר במקצת, מחובר למוסיקת הרבטיקה היוונית, אבל מענטש. 166 עמודים של אסוציאציות זורמות במבנה בלתי שגרתי. מומלץ לבעלי לב מצונתר ולא רק."

וגם הקורא אורן כהן התלהב: "לא הצלחתי להניח את הספר הזה מהיד. מהמילה הראשונה ועד האחרונה. כדי לספר על מה הספר, אצטרך להקריא לכם אותו, כי אין כאלה דברים." 

ואישה שאני מוקיר ביותר כתבה לי על הספר (והסכימה שאפרסם את זה, אבל בעילום שמה): "זה ספר נהדר, מלא חרדה וחמלה, על אימת הקיום האנושי, שבה הכול יכול לקרות, ילד יכול לברוח, אבא יכול לרצוח, ואי אפשר להאמין לשום דבר"


להאזנה לשיחה איתי (החל מהדקה ה-12:30 לערך) על הספר בהסכת (פודקאסט) "מה שכרוך" ב'כאן תרבות' ליחצו כאן >>>

קובי ניב על כתיבה מחוץ לגדר. כאן תרבות

 

והנה עמודי הפתיחה של הספר


אני דיסקלטי. 

אני כותב לכם את זה מהחתלה, כדי שתדעו, שלא תחשבו שאני איזה מפגר או משהו, כמו שחשבו פעם. וזה לא שיש לי הרבה שגיאות כתיב או בלבולים. דיסלקציה קלה יש לי. אני יודע את זה, כי עשיתי לעצמי איבחון לפני כמה שנים, מתנה ליום הולדת שישים. בגלל שכשהייתי קטן, זה בשנות החמישים אני מדבר איתכם, אני עכשיו כבר בן שבעים עוד מעט, אז לא ידעו עוד את כל הדברים האלו הפסיכולוגיים של המוח, ולא היו אבחנות ולא נעליים. 

בקושי היו לנו נעליים אז. 

גם לא אוכל. היה אז צנע, ככה קראו לזה, הכול היה בקיצוב. היית מקבל, כל משפחה הייתה מקבלת תלושים, מהממשלה, ובזה היית קונה בשר וביצים, או אבקת-ביצים, כן, היה דבר כזה, לו יודע מה זה היה, אבל היה. והשגיאות שלי, הטעויות, הבלבולים, זה לא מי יודע מה נורא. זה אני רק לפעמים מחליף, מבלבל אותיות בתוך המילים. סיכול אותיות קוראים לזה.

 אני לא טועה. 

אני רק מסקל אותיות, וזה לרוב במילים לועזיות. ולפעמים גם במילים קצרות, של שתי אותיות, שם אני מתבלבל, כמו למשל בין לו ללא. אני לא יודע למה זה. אבל ככה זה אצלי. כל החיים. ובגלל זה כשהייתי קטן, בבית-ספר יסודי, בגלל זה השאירו אותי כיתה, בגלל שהייתי מבלבל את האותיות, אז קראו לאימא שלי ואמרו לה שאני מפגר, ככה קראו אז לכל מי שלא הצליח בלימודים, שכאילו הוא, בגלל שהוא לא מספיק את החומר, כלומר מפגר בלימודים, נגיד עוד לא יודע את כל לוח הכפל, אז הוא גם מגפר בשכל, והשאירו אותי כיתה.

ואבא שלי, שמעון. 

זה לא באמת היה השם שלו, השם שלו האמיתי היה טיבור, זה שם הונגרי, אבל כשהוא בא לארץ, הפקיד פה, בנמל חיפה, אני לא יודע למה, אולי הוא לו שמע טוב, אולי בגלל שזה היה לא שם גלותי מדי, טיבור, גלותי זה לא היה טוב אז, אז הוא כתב אותו שימעון. הוא בא מהשואה, אבא שלי, שניהם, אבא שלי ואימא שלי, שניהם הם באו מהשואה. הוא קפץ מהרכבת לאושוויץ והצטרף לפרזיטנים, בהונגריה זה היה, ככה גם הוא הכיר את אימא שלי. אגנס קראו לה, אגנס פרקש, ואבא שלי היה פליישר, טיבור, שבארץ נהיה שמעון, פליישר. 

וגם אני קוראים לי פליישר. 

זה השם שלי. ככה כולם קוראים לי, פליישר. גם ורד, אשתי, אהובתי, שמתה לפני שבע שנים, זכר צדיקה לברכה, גם היא קראה לי ככה, פליישר, בשם משפחה שלי, שלנו. אני חושב שרוב האנשים שמכירים אותי, אפילו בעבודה, שעבדתי שם ארבעים וכמה שנה, בכלל לא יודעים את השם הפרטי שלי. פליישר, ככה כולם קוראים לי, אז זה השם שלי. פליישר. 

השם הפרטי שלי, המקורי, זה אגון-קרל. 

זה שני שמות, על שם שני האבות של אבא שלי ואימא שלי שמתו. לא, לא שמתו, שנרצחו, שנרצחו בשואה. רצחו אותם, הם לו מתו ולו נספו. רצחו אותם. וזה היה שם, אגון-קרל הזה, לילד ישראלי, צבר, ועוד בשנים הראשונות של מדינת ישארל, שם יהודי גלותי, ועוד כפול, בלתי נסבל. היהודים הגלותיים, ככה לימדו אותנו בבית-ספר על ההורים שלנו, בשואה, במקום להילחם כמונו, הצברים, היהודים החדשים, הפלמח, במקום להילחם בנאצים ולגרש אותם, כמו שהפלמח עשו למנדט הבריטי ולשבע מדינות ערב ביחד, ההורים שלנו הגלותיים 

הם הלכו כצאן לבטח. 

ובגלל זה כל ההורים שלנו אז, אפילו שהיו נותנים לילדים שלהם שמות של ההורים שלהם שנרצחו בשואה, כמו שגם ההורים שלי עשו, אבל הם היו משנים את השמות הגלותיים לשמות עבריים, ככה קראו לזה. וככה כל יעקב נהיה פתאום קובי או יקי או ינקול וכל אברם אבי או אברי וכל משה מוסי או מושיק וכל יצחק צחי או איציק או חקה וכל צבי צביקה וכל זאב זאביק וכל אריה אריק וכל דוב דובי וכל אהרון אהרלה וכל אהר'לה חרא'לה. וככה כולם. אבל אני ההורים שלי קראו לי אגונקצ'וק, ועם שם כזה לא יכולתי לעשות כלום. ובגלל זה, כשהמורים היו קוראים את השמות בכיתה, תמיד, כשהיו מגיעים אלי, לא הייתי נותן למורים לקרוא את השם הפרטי שלי, איך שהם היו מתחילים לקרוא ואומרים רק פליי, אני כבר הייתי מתכונן לזה, מיד הייתי קופץ ועומד וצועק כמו זקיף, וכאילו משלים אותם, וצועק פליישר, כן, זה אני, נמצא, כאן, פליישר, המורה. והתלמידים, החברים שלי כאילו בכיתה, היו תמיד צוקחים עלי, שאני קופץ ככה, כמו חייל בצבא הפולני, הם היו אומרים, ועונה ככה, אבל אני לא היה אכפת לי. העיקר שהמורים לא יגידו את השם שלי הפרטי, גם שלא יטעו, יתבלבלו בשם, ושבכלל לא יגידו אותו, שהילדים לא יידעו את השם שלי. אני גם חושב שבגלל זה אף פעם לא הסרחתי אף יום ואף שיעור, גם אם הייתי חולה הייתי הולך לבית-ספר, שלא חלילה איזה מורה יקרא את השם שלי, הפרטי, כשאני איננו, אתם מבינים? 

ובסוף המלחמה הם באו. 

הפרטיזנים של אבא שלי, למנזר ביערות הרחוקים בהרים הקרפטים, כי הם היו רעבים, חיפשו אוכל, אז הם באו למנזר שבו ההורים של אימא שלי החביאו אותה שם מהנאצים, היא הייתה אז נערה. והנזירים שם והנזירות קיבלו אותם, את אבא שלי והחברים שלו הפרזינטים כאילו הם מלכים, בגלל שהם שיחררו אותם מהנאצים, הנגמרים, ובאמת נתנו להם לאכול ולשתות. והם כל התלהבו, שכל הזמן הם התפללו והצטלבו, ואימא שלי, שהבינה שהמלחמה נרגמה וכבר מותר לה לחזור להיות יהודייה, כמו שהיא הייתה פעם, היא הצטבלה ואמרה שמע ישראל, ואבא שלי שמע אותה, וככה הם הכירו. ואחרי זה  עלו לארץ והתחתנו. 

ואני הבן שלהם, הבן היחיד שלהם.  

אימא שלי לא דיברה עברית. כל החיים שלה לא דיברה עברית. הבינה, אבל לא דיברה מילה. היה קשה לה, אולי גם לא רצתה, לא יודע. וגם איתי היא הייתה מדברת הונגרית, ואני שנאתי את זה. כי זאת הייתה השפה של היהודים שהלכו כצאן לטבח ועשו מהם סבונים. אלב מה שהיא דיברה איתי אז, כשהיא הייתה אימא שלי, כן הבתני. כל מה שהיא אמרה לי הבנתי. אז מנהל הבית-ספר, זה היה אחד רשע, ניצני, שיצאו לו שערות מכל מקום בפנים, מהאף, מהאוזניים, גם מהשיניים, הוא הזמין אותה לבית-ספר, והודיע לה שהוא משאיר אותי כיתה. 

אבל היא לא הבינה כלום. 

וגם נתנו לה מכתב. אבל היא כנראה הבינה שזה משהו רע. כי לי היא לא הראתה את המכתב. היא נתנה אותו לאבא שלי, בערב, בלילה, כשהוא חזר הביתה מהעבודה. הוא היה נהג אוטו-משא קראו לזה אז, עוד לא המציאו את המילה משאית, של אורדן, זה היה פעם בנתניה בית חרושת, בית יציקה לברזל, מתכת, פלדה. והוא היה מסיע את היציקות שלהם במשאית שלו עם המנוף למי שהזמינו אותם, בכל הארץ, כשהוא קרא במכתב הזה שמשאירים אותי כיתה, הוא קיבל קריזה. אני חושב שבכלל עוד לא הייתה המילה הזתא אז, אבל זה מה שהוא קיבל. 

ובבוקר הוא הלך לבית-ספר. 

אותי הוא השאיר בבית  עם אימא שלי, לו הסביר למה, והוא הלך לבית-ספר והשתולל שם בהתקף-זעם, לא פגע באנשים. הוא אף פעם לא היה פוגע באנשים בהתקפי-שעם שלו, אבל פירק להם את כל הבית-ספר, שבר כיסאות ושולחנות וחלונות ולוחות, מה לא, הכול. עד שבסוף באה המשטרה ועצרה אותו. זה היו לא מדי פעם את ההתקפי-זעם הנוראים האלו. בדרך כלל הוא היה איש עדין וחכם ומצחיק וחברותי, וכולם, אבל ממש כולם, אהבו אותו. אבל פעם בכמה זמן, פעם בכמה חודשים, שנים, היו לו פתאום, משום מקום כאילו, כאלו התקפי-זעם כמו זה שהוא קיבל כשהשאירו אותי כיתה. ואז הוא היה משתולל ושובר דברים, במכות, בבעיטות. ואז היו קוראים למשטרה והיא הייתה עוצרת אותו, והוא היה ישן בלילה במעצר, ומוקדם בבוקר הם היו משחררים אותו. הם היום כולם חברים שלו, השוטרים, גם אוהדים של מכבי נתניה, כמוהו, והם אהבו אותו. והיו מחשררים אותו, מביאים אותו לאימא שלי הביתה. ואז הוא היה פורץ בבכי והיא הייתה מחבקת אותו ומרגיעה אותו, ואז הוא היה מתרחץ, מתלבש, שותה פקה והולך לעבודה. אני לא יודע אם זה באמת ככה היה, או ככה רק אני זוכר את זה. אבל בעצם זה לא משנה, היסטוריה תמיד זה מה שאנשים זוכרים, לא? 

אבל זה לא עזר

הם בכל זאת השאירו אותי כיתה. שנתיים הייתי בכיתה גימל. אני חשבתי, לא חשבתי, הייתי בטוח, שכל התקפי-הזעם האלו שלו זה בגלל השואה, בגלל כל מה שהוא ראה, שהרגו, רצחו, אני שונא, אני שונא שאומרים שהיהודים נספו בשואה, מה זה נספו? מה זה, זה היה אסון-טבע, השואה? תאונת-דרכים? מה זה נספו? רצחו אותם, את ההורים שלו ואת שתי האחיות הקטנות שלו, התאומות, שאני אפילו לא יודע איך קראו להם, הוא לא היה מדבר על זה בכלל. אבל בגלל זה, זה מה שחשתבי, היו לא את התקפי-הזעם האלו. אבל פעם אימא שלי אמרה לי, לא זוכר אם זה היה בגלל שהיא כעסה עלי או שהיא דווקא רצתה לנחם אותי, אבל היא אמרה לי, את זה אני כן זוכר, שההתקפי-זעם שלו, של אבא שלי, הם בגללי. שכל הכעס, הזעם הנורא, הזה, זה בגללי. אני, כן, שכחתי לספר לכם, לא שכחתי, סתם אני אומר שכחתי, כי עכשיו הגיע הזמן לספר את זה, זה שאני גם, חוץ מכל מה שסיפרתי עד עכשיו, אז שכשהייתי תינוק, חליתי במחלה שקראו לה בעברית, בארץ קראו לה בשם שיתוק-ילדים, אבל השם שלה באמת היה פוליו, עם גדש בפה, אתם יכולים לקרוא על זה בגוגל בוויפיקדיה. 

זאת הייתה מגיפה. 

בתחילת שנות החמישים זה היה, ואני נודלתי ב-1950, שהייתה פוגעת אני חושב רק בילדים, שהיו מקבלים ממנה שיתוק, לרוב בגפיים, ברגליים, אבל גם בכלל, בכל הגוף. ואז הרבה מהם מתו ממנו, כי זה היה משתק את מערכת הנשימה, והם היו נחנקים ומתים. הרבה ילדים, תינוקות קטנים, מתו ככה לבדם, בלי ההורים לידם. הם לא נתנו אז להורים להיות עם הילדים בבית-חולים. רק לבקר. שעה כל יום. לא יותר. אני קורא עכשיו באתר האינטרנט של משרד הבריאות שבין השנים 50 ל-54 נתגלו בארץ 4700 מקרי פוליו, ומתוכם מתו 760 ילדים. 

אבל בעיקר המחלה הזאת, הפוליו, הייתה פוגעת, גם אצלי זה ככה, בגפיים, ברגליים.

חליתי בה כשהייתי תינוק. אימא שלי אומרת, אמרה, סיפרה לי, הייתי בן כשנה וכמה חודשיים שזה קרה, שכבר הלכתי ודיברתי. אני לא זוכר מזה כמובן כלום. פתאום נפלתי למשכב וקיבלתי חום גבוה מאוד. זה היה הסיפמטופים של המחלה. וההורים כבר ידעו את זה. כי הייתה אז בארץ בהלה גדולה, פחד-מוות ממש היה אצל כל ההורים, מהמגיפה הזאת. והם תכף לקחו אותי לרופא או לבית-חולים. ואני לא יודע כמה זמן שכבתי שם. אבל הרבה זמן, לא יודע, שבועות, אולי אפילו חודשים. הם גם לא נתנו אז, כמו שכבר סיפרתי לכם, הם לא נתנו להורים להיות עם הילדים בבית-חולים. רק לבקר. שעה כל יום. לא יותר. במבט של היום זה נראה אכרזיות שקשה לתאר. אבל ככה זה היה אז. ככה זה היה. ובסופו של דבר נהיה לי מזה שיתוק ברגל, ברגל אחת, ברגל ימין. ובהתחלה לא יכולתי ללכת בכלל. ורק הייתי זוחל. קראו לזה שיתוק, אבל זה לא בדיוק שיתוק. זו מחלה שהייתה פוגעת בשרירים. השרירים היו מתנוונים, לא מתפתחים. אבל מבחינת נגיד להרגיש, היינו מרגישים, הייתי מגריש ברגל ימין שלי הכול, מכות, צביטות, חום, כל דבר. ההיפך, ברגל הפגועה עוד הייתי, אצל כולנו זה היה עד היום זה ככה, יותר רגישים ברגל הפגועה מברגל השנייה, הבריאה. אז הרגל הפגועה באמת הייתה משותקת, לא היינו יכולים, אנחנו לא יכולים להזיז אותה, לא היו שם שרירים, בחלק הפגוע, השרירים שלנו שם נרפים. אצלי זה רק ברגל ימין מהברך ומטה. אני אומר רק, כי אני עוד מהמקרים הקלים. יש גם כאלו שזה פגע להם בשתי הגרליים. 

קראו לנו הילדים עם הברזלים. 

כי היינו שמים, בהתחלה, כשהיינו קטנים, היו שמים לנו, אחר-כך היינו שמים את זה לעצמנו, על הרגל הגפועה, מה שנראה לילדים, לאנשים אחרים, הבריאים, זה נראה להם כמו ברזלים. לי היה את זה רק על רגל אחת, אז קראנו לזה המכשיר. אז הייתי צריך לשים לעצמי, כדי שאני יוכל לעמוד, ללכת, הייתי צריך לשים על הרגל הפגועה את המכשיר. כי הרגל שנפגעה היא הייתה אצלי, אצל כל אלו שנפגעה להם רגל אחת, היא הייתה, בגלל כל ההתפתחות שלה שנעצרה בגלל המחלה, היא הייתה יותר רזה וגם יותר קצרה. לעומת הרגל השנייה, הבריאה. אלו שנפגעו להם שתי הרגליים, אז הם היו צריכים חוץ מלשים משכירים על שתי הרגליים, אז הם היו צריכים גם ללכת עם קביים. אבל אני לא. אבל לפני המכשיר היו צריכים להתאים לנו נעליים מיוחדות, אורתופדיות, אצל סנדלר, שלאחת, זאת של הרגל הפגועה, תהיה סוליה יותר גבוהה, כדי שהרגליים יהיו כאילו באותו גובה, כי אחרת לא יכולנו בכלל ללכת. היינו נופלים מהרגלים, כמו שאומרים. וזה כל הזמן, לא יודע כל כמה זמן, כל חצי שנה או שנה, כי הרי הילדים הם ממשיכים לגדול. וזה לא המדינה מינמה. זה ההורים. אבל היה אז אירגון התנדבותי כזה, אינלשיל-פוליו קראו לו. אני חושב שהיום זה אילן, ארגון למען ילדים נפגעים, כל הידלים הנפגעים, מכל מיני דברים. והם היו אוספים כסף, תרומות, להורים, שיוכלו לממן לנו את הנעליים והמכשירים והטיפולים, והיו הרבה טיפולים. אה, כן, ובכלל לא הסברתי מה זה היו המכשירים, הברזלים האלו, שהיינו שמים. זה היה כמו, בעצם ככה יישרו לנו, קיבעו לנו את הרגל הפגועה, כמו שמקבעים שבר בגבס. אבל פה זה היה זמני, היו שמים את זה רק בשביל שנוכל ללכת. זה היה כמו יותר סד כזה. זה היינו מחברים, בצדדים היו לזה באמת ברזלים, שהם היו מחזיקים לנו את הרגליים מיושרות, שנוכל לשלוט בהם עם השרירים של הירך, אני מקווה שאתם מבינים, והיו מחברים את כל המכשיר הזה, את הברזלים שבעצם אוחזים ביחד את הירך והשוק והופכים אותם לרגל אחת, ברצועות עור שהיו כורכים אותם מסביב לכל הרגל כמו שכורכים חגורות על המותן, וככה היינו עומדים והוכלים. וכשהיה צריך לשבת היית פותח, משחרר, את רצועת הברך, ובברזלים היו בצידי הברך כמו צירים כאלו מוברגים בברזלים, ואז היית יכול לכופף את הרגל ולשבת. 

פעמיים עשו לי ניתוחים. 

אחד בגיל שלוש, שאני לא זוכר ממנו כלום, אבל הוא כנראה לא הצליח, כי המשכתי ללכת עם המכשיר. ואז עשו לי עוד ניתוח בגיל שבע וחצי, והוא כבר הצליח, ואחרי זה כבר הצלחתי ללכת בלי המכשיר. זאת אומרת, בהתחלה פחדתי ללכת בלי המכשיר, הייתי בטוח שבלי המכשיר אני אפול, אבל לאט לאט הצלחתי ללכת לבד, בלי המכשיר, אבל עם הנעליים האורתופדיות כמובן. וככה אני הולך בעצם עד היום הזה, צולע קצת, כאילו מושך רגל, וזהו. 

בבית ספר הילדים הבריאים, לא כולם, אבל מספיק שהיו שניים שלושה חארות כאלו. 

היו צוחקים עלינו, על הילדים עם הברזלים, מחכים את ההליכה המתנדנדת שלנו, ומתגלגלים מצחוק. וזה היה כואב. זה היה הרבה יותר כואב מכאבי הגוף המשותק, המיוסר והדפוק שלנו שבגד בנו, שהיתל בנו. את הכאבים הפיסיים, של הניסיונות הכושלים ללכת ושל הניתוחים, את הכאבים האלו, הגופניים, אני לא זוכר, הם עברו לי, והם כבר לא כואבים לי. אבל את הכאבים של הלעג ושל החיקויים ושל הפרפוצים הצוהלים הצוחקים לי בפנים בגלל איך שאני הולך, שאני נכה וכל זה, את כל אלו לא רק שאני לא שכחתי, זה כואב לי עד היום. וזה לא פלה. אתם יכולים לשאול כל ילד, לא יודע, קטן, בן שלוש אולי ארבע, לא יותר, כזה שכבר הולך ומדבר וכל זה, מה יותר כואב לך, שאתה נופל ונהיה לך פצע בברך או אפילו שבר ברגל או שילד או ילדה שאתה רוצה להיות חבר שלהם אומרים לך שהם לא אוהבים אותך ולא רוצים להיות חברים שלך, מה יותר כואב – כאב בלב או כאב ברגל? והם כולם, כל הילדים בעולם, הם כבר מבינים את זה מצוין בגיל שלוש, והם כולם יענו לך אותו דבר: 

כאב בלב יותר כואב מכאב ברגל.

זהו. המשך, כמובן, בספר עצמו.


לקריאה על ספרים נוספים שלי ליחצו כאן >>>  קובי ניב. ספרים