נובמבר - דצמבר
29.12.25
ממשלת ישראל, למדי מגדולים ומנוסים איך ליצור תקשורת ותרבות כמו שצריך
מרץ 1933. עם עליית הנאצים לשלטון מתמנה ד"ר יוזף גבלס לשר הרייך לתעמולה ולהשכלת העם, ובפועל מקבל שליטה מלאה על הרדיו, העיתונות, התיאטרון, הקולנוע וכל שאר האמנויות.
מאי 1933. בהנהגתו של ד"ר גבלס נשרפים בכיכר האופרה בברלין ובכיכרות ערים נוספות בגרמניה עשרות אלפי ספרים של יהודים, קומוניסטים, ליברלים וחלאות אחרים, כגון זיגמונד פרויד, אלברט איינשטיין, פרנץ קפקא, סטפן צוויג, היינריך היינה. תומאס מאן, אריך מריה רמרק, ברטולד ברכט, מארק טווין, ג'ק לונדון וארנסט המינגווי.
אוגוסט 1933. משרד התעמולה משיק את "מקלט הרדיו העממי" הזול, כדי להבטיח שהתעמולה תגיע לכל בית. המקלטים תוכננו כך שיהיה קשה לקלוט בהם תחנות זרות (כמו ה-BBC למשל), כדי שהציבור ישמע רק את דבריו ונאומיו של היטלר.
ספטמבר 1933. ביוזמת ד"ר גבלס נחקק חוק המחייב כל העוסק במקצועות ספרות, עיתונות, רדיו, תיאטרון, מוזיקה, אמנות פלסטית וקולנוע להירשם כחבר ב"לשכת התרבות של הרייך" – שכמובן לא קיבלה לשורותיה יהודים, קומוניסטים וומי שהוכרזו כ"מנוונים" – שרק מי שהיה חבר בה יכול היה לעסוק במקצועות אלה ולהתפרנס מהם.
ד"ר גבלס ואדולף היטלר בביקור בצילומי סרט באולפני UFA
ינואר 1937. ביוזמת גבלס, מייסד היטלר – כאלטרנטיבה לפרס נובל – את "פרס הגרמני הלאומי לאמנות ולמדע", שבין הזוכים בו בשנים שלאחר מכן היו אלפרד רוזנברג, האידיאולוג הראשי של המפלגה הנאצית; פרדיננד פורשה, המהנדס שתכנן את הפולקסווגן ו-ווילי מסרשמיט וארנסט היינקל, מתכנני המטוסים של חיל האוויר הגרמני.
יולי 1937. כמעט במקביל, נפתחות בברלין שתי תערוכות אמנות: תערוכת "האמנות הגרמנית הגדולה", המציגה מהי אמנות "בריאה ונכונה" – פסלי עירום הירואיים, ודמויות איכרים חורשים, חיילים אמיצים ומשפחות למופת עם נשים פוריות – ותערוכת "האמנות המנוונת", המציגה מהי אמנות בלתי נכונה בעליל, ובה יצירות מופת מודרניות של פיקאסו, שאגאל, קנדינסקי, קוקושקה ואחרים.
במהלך 1937 רוכשת המפלגה הנאצית, באמצעות חברת אחזקות, 72% מחברת הקולנוע השלטת בגרמניה UFA, וזוכה בשליטה על ההפקה, האולפנים והאולמות.
1942. בצו ממשלתי מולאמת כל תעשיית הקולנוע ברייך השלישי תחת שליטתה של UFA, כלומר של גבלס.
אוגוסט 1944. כשכבר ברור לגמרי שגרמניה עומדת להפסיד במלחמה, לאחר תבוסת רומל באל-עלמיין ונפילת סטלינגרד בחזרה לידי צבא סטלין, מכריזים היטלר וגבלס על כאלף אמנים כ"מבורכים", שהאל כביכול חנן אותם, והם מקבלים פטור מגיוס ותמיכה כלכלית, כדי שיוכלו להקדיש את אמנותם לעידוד הלוחמים והצלת התרבות הגרמנית עבור העתיד.
1 בינואר 1945. בבתי הקולנוע ההרוסים מהפצצות בעלות הברית נערכת הקרנת הבכורה של הסרט "קולברג" שהפיק ד"ר גבלס, המתאר את "עמידת הגבורה" של העיר קולברג מול צבא נפוליאון ב-1807, כדי לחזק את רוח העם הגרמני בשעותיו הקשות. לצורך הפקת סרט הראווה, שעלה הון תועפות, גייס גבלס עשרות אלפי חיילים מהחזיתות הקורסות, כדי שישמשו כניצבים בסרט, כחיילים בצבא הפרוסי וגם בצבא נפוליאון.
1 במאי 1945. עם נפילת ברלין, ויום לאחר מות היטלר, מרעילים למוות ד"ר גבלס ואשתו מגדה את ששת ילדיהם, הגדול ביניהם הוא בן 12, וגם את כלבם האהוב, ולאחר מכן בולעים, כנראה, גם הם כמוסות רעל, וד"ר גבלס אף מוסיף ויורה בעצמו למוות.
אך מורשתו נמשכת לנצח.
22.12.25
שר התרבות, אלוף הטיפשות
זו הכותרת המקורית שנתתי אני למאמר. ב'הארץ' שינו ל"ישראל נדפקה לגמרי, אבל אתה ניצחת, מיקי זוהר". אז תבחרו איזה כותרת שמתאימה לכם.
שר התרבות, מיקי זוהר, שב ושבר בשבוע שעבר את קרקעית הזכוכית של הטיפשות.
בחירתו של הסרט "הים", סרט אנושי על הכיבוש, לייצג את ישראל בטקס פרסי האוסקר האמריקני, עוררה את חמת השר, שראה בו מבלי שראה אותו סרט "שערורייתי המציג את החיילים הגיבורים שלנו בצורה מכפישה ושקרית", ויוצר "נרטיב אנטי-ישראלי" שעלול להדהד חלילה בעולם. לפיכך, בתגובת נקם ציונית הולמת, הכריז השר שמשרד התרבות יפסיק לממן את טקס פרסי אופיר של האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה, שכן הטקס "מנותק מערכי העם ויורק בפרצופם של אזרחי ישראל", טפו-טפו, שלא נדע.
בשבוע שעבר, כשנודע ש"הים" לא נכלל ברשימה המקוצרת של המועמדים לאוסקר לסרט הבינלאומי, קפץ ועלץ זוהר והכריז כי "הצדק ניצח", שהנה "הסרט הפרו-פלסטיני 'הים' שמציג את ישראל כמדינת אפרטהייד... לא נכנס לרשימת המועמדים לאוסקר". והזכיר כי "בע"ה נקיים בסוף החודש טקס פרסי הקולנוע ממלכתי כדי להחזיר את הקולנוע לעם. נגמרו הימים של אלו המעניקים לעצמם פרסים ושוכחים את הציבור מאחור".
אבל בעוד הסרט "הים" נציג ישראל לא נכנס לרשימה, הסרט "פלסטין 36" של הרשות הפלסטינית המוכרת בתחרות כמדינת "פלסטין", כן נכנס. אז שר התרבות של ישראל עולץ ומכריז על "ניצחון הצדק" כי סרט ישראלי לא נבחר וסרט פלסטיני נבחר. כמה טיפש צריך להיות שר התרבות של ישראל כדי להגיב כך? טיפש מטופש בחזקת 36 לפחות.
השר רואה ב"הים", בלי שראה אותו, "נרטיב אנטי-ישראלי", ומה מראה הסרט הפלסטיני? כך כתב עליו מבקר הקולנוע של "כלכליסט" יאיר רווה, שראה אותו: "'פלסטין 36' ממקד את ראשית המאבק הפלסטיני להכרה, לא בנכבה של 1948, אלא במרד הערבי הגדול נגד הבריטים ב־1936. הרעים בסרט הזה הם אומנם הבריטים, אבל הסיבה למרד היא התמיכה של האנגלים בציונות ובהקמת בית יהודי. חלקו הראשון של הסרט דברני ודידקטי ומלא בנאומי ״הציונים גוזלים לנו את האדמה״, אבל הוא מגיע לשיאו המצמרר כשפיגוע ערבי נגד הצבא הבריטי מוביל לטבח של הצבא האנגלי בתושבי הכפר אל־בסה ליד גבול לבנון, שבו רוב הדמויות בסרט נהרגות". בהחלט "ניצחון הצדק", השר זוהר.
הילדה העזתית הינד רג'ב שאת סיפור מותה הנורא מביא הסרט הטוניסאי
זאת ועוד. כי לרשימה המקוצרת של הסרטים הבינלאומיים נכנס גם הסרט הטוניסאי "קולה של הינד רג'ב", שעל-פי ויקיפדיה היתה ילדה פלסטינית בת שש, נמלטה מעזה עם דודה, דודתה ושלושת בני דודיה במכונית. המכונית הותקפה על ידי כוחות צה"ל, יתר בני המשפחה נהרגו והינד שרדה לבדה. במשך שעות ישבה ברכב הפגוע ושמרה על קשר טלפוני עם צוות הסהר האדום הפלסטיני, שניסה להרגיע את הילדה המבוהלת. אמבולנס של הסהר האדון נשלח עם שני פרמדיקים, והותקף גם הוא על ידי כוחות צה"ל. גופותיהם של רג'ב, קרוביה והפרמדיקים נמצאו שבועיים לאחר מכן. גם את הסרט הזה ראה יאיר רווה, שכתב שהסרט "הוא סיפור אמיתי מחריד ושובר לב, שכבר הפך לסמל של המלחמה ולסנטימנט האנטי־ישראלי בעולם... הבמאית, קאותר בן הניה, משתמשת בהקלטה האמיתית של רג'ב למוקד החירום, ומלבישה עליה שחקנים שמגלמים את עובדי הסיוע שלא מצליחים לשלוח אליה חילוץ. זו דוקו־דרמה דחוסה, מחרידה, המצולמת בלוקיישן אחד ומתרחשת בזמן אמת. הסרט משוחק לעילא, הוא מורט עצבים והוא בלתי ניתן לצפייה".
ישראל נדפקה לגמרי, אבל אתה ניצחת, מיקי זוהר. דפקת את הקפלניסטים האשכנזים מפרס אופיר. אלוף הטיפשות, אתה, אלוף ועלוב.
15.12.25
רק בישראל: אדם שתומך ברצח עם מגדיר עצמו "חילוני ליברלי שמאלני מתון"
בשבוע שעבר נתקלתי בתגובה למאמר (לא שלי) שהפליאה, אם כי לא הפתיעה אותי, שהרי בתוך עמי אני חי. והמגיב, שהזדהה בשם השאול "פספורט", כתב בנחרצות כי "בתור חילוני ליברלי שמאלני מתון, מאז ה-7 באוקטובר גורל הרצועה פשוט אינו מעניין אותי. מי שמבצע פשיטה בסגנון ימי הביניים על העם השכן לא ראוי לשום גילוי של רחמים". וזה סופי.
השפה הרהוטה והפיסוק המדויק, מעידים שכנראה לא מדובר כאן בבוט איראני או חמור חוראני, אלא בתגובה אותנטית של אדם משכיל חי וקיים, שעל אף שהוא מביע תמיכה ומלאה ברצח העם שביצעה ישראל בעזה, מגדיר עצמו, ובגאווה, כ"חילוני ליברל שמאלני מתון"' ולהאמין לעצמו שהוא כזה.
לא נכון, אתם נזעקים עכשיו, לא רצח-עם וגם לא ג'נוסייד ואפילו לא אופסייד. אבל העובדות מורות שישראל טבחה במלחמה הזאת עשרות אלפי אנשים, כ-70 אחוזים מהם ילדים, נשים וזקנים, שלא היו להם יד כרותה ורגל קצוצה בטבח 7 באוקטובר. אז אומנם הטבח שלנו לא היה ימי-ביניימי, עם סכינים ולפידים, אלא מתקדם ומודרני יותר, עם כטב"מים ומטוסים, אבל טבח זה טבח, ולא משנה באילו כלים משתמשים הטובחים.
אבל את מר פספורט זה לא מעניין. גורל הרצועה בכלל פשוט, כל כך פשוט, לא מעניין אותו. שימותו כולם, שייצלו ילידיהם באש, שייהפכו לאפר ואבק. זה לא מעניין אותו. כי "מי שמבצע פשיטה בסגנון ימי הביניים" – לא כמונו, הנאורים, שעושים זאת עם טנקים ומטוסים – "על העם השכן לא ראוי לשום גילוי של רחמים". העם השכן?! הפלסטינים הם עם שכן לישראל, כמו האיטלקים והשוויצרים נניח? או שמא העם הישראלי מפעיל על העם הפלסטיני שכנות למופת של משטר כיבוש ודיכוי אכזרי כבר לפחות חמישים שנה? והחארות עוד מעזים לפשוט עלינו, כשאנחנו, שכנים טובים ליברלים שמאלנים מתונים שכמונו. הרי לא פשטנו עליהם, חלילה, ולא הרגנו בהם נפש מעולם.
ישראל ביצעה בפלסטינים במלחמת 48' את הנכבה – טיהור אתני של כ-750 אלף איש, הרס כ-600 מכפריהם, וגזל כמעט מוחלט של אדמותיהם – ואתם עוד מתבכיינים? והרי גם במלחמה הזאת התכוונה ישראל להמשיך בנכבה, טבחה בעזתים, הרסה כמעט כליל את כל בתיהם, והתכוונה גם לגזול את אדמותיהם ולבצע שוב טיהור אתני. ואל תעשו לי עכשיו פרצופים. אומנם הנשיא טראמפ עצר בעדנו מלהשלים את המלאכה, אבל כשהציע בתחילת המלחמה לבצע בעזתים טרנספר של 1.8 מיליון אנשים ולהקים שם ריביירה עם בתי מלון והיכלי קזינו, שמונים אחוזים, כך הראו כל הסקרים, שמונה מתוך כל עשרה ישראלים יהודים, תמכו בתוכניתו.
הקביעות הנחרצות שהקליד "פספורט" בתגובתו מבטאים נכוחה את ההגות הישראלית הציונית, היותר ויותר כהניסטית, הנשתלת כאן במוחו של כל ילד ושגורה לכן כמעט בפי כל, אבל מר פספורט חושב ומגדיר עצמו, באמת ובתמים, כ"חילוני ליברל שמאלני מתון".
מצד שני, היש או היתה עוד מדינה בעולם שבה שרים בממשלה ענדו תכשיט בדמות חבל תליה על דש בגדם? את זה אפילו הנאצים, בלי להשוות חלילה, לא העלו על דעתם ובגדם.
הערה בדיעבד: שגיתי בפיסקה האחרונה. הנאצים אומנם לא ענדו חבל-תליה על דש בגדם, אבל בהחלט קשטו עצמם בגאווה בגולגולות במדיהם.
8.12.25
אנחנו בעד ערבים בממשלה. אבל אנחנו נבחר אותם, לא הערבים
במערכון "השר הערבי הראשון" של החמישיה הקאמרית ששודר ב-1996, לפני כמעט שלושים שנה, אחרי שראש הממשלה מברך את השר החדש על היותו השר הערבי הראשון, קם השר הערבי לומר איזה דבר תודה או משהו. אבל לפני שהוא אומר מילה ראש-הממשלה מבקש ממנו לנקות את החדר ולהעביר גם "איזה ויש קטן בשולחן", ועמיתיו השרים מצטרפים ומבקשים ממנו להביא לישיבה הבאה משמשים מהכפר וחומוס.
מאז כבר כיהנו בממשלות ישראל לא רק שר ערבי מוסלמי אחד, אלא אפילו שניים – ראלב מג'אדלה ממפלגת העבודה בממשלתו של אהוד אולמרט במשך שנתיים, ועיסוואי פרייג' ממרצ במשך שנה וחצי בממשלת בנט-לפיד. הקידמה, אפוא, כבר מאחורינו.
ועל שום מה אני מזכיר פתאום זוטות שוליות שכאלו? שהנה, כמו אחרי כל מלחמה, צצים להם עכשיו, כמו פטריות אחרי הגשם, מיני תנועות ועמותות שמבטיחות לנו שהם, רק הם, יביאו לנו את השינוי מתוך אחדות, או את האחדות מתוך שינוי. שיצליחו סוף סוף ליצור לנו מדינת ישראל טובה יותר, יפה יותר וטעימה יותר.
ואחת מפטריות הפנטזיה הפוסט-מלחמתיות הללו הקרויה בשם המשונה "הרבעון הרביעי", אכן מבטיחה, כמו כולם, הרים שגיאים וגבעות מוריקות. וכך כותב מייסדה ומנהיגה, ד"ר יואב הלר, במסגרת שרשור שאלות ותשובות, שבו הוא שוטח את הגותו החדשנית ועונה לשאלות ומענות של צייצנים מתעניינים – "ששת הערכים של הרבעון הרביעי הם: א. לכולנו אחריות משותפת. ב. מדינה יהודית ומרכז רוחני יהודי. ג. דמוקרטיה ליברלית לא רק בשיטת המשטר אלא גם בערכיה. ד. בית לאומי לעם היהודי. ה. החברה הערבית שותפה מלאה ושוות זכויות. ו. ישראל תהיה מדינת מופת", ואז עוד מוסיף, כיאה לדמוקרט ליברל, ושואל אל השואל בהתרסה ובלעג מה, "מה חסר לך?"
אלא שבהמשך, לאחר כל מיני טענות למה הם מחרימים או לא מחרימים את אלו ולא את ההם, או את ההם ולא את אלו, מבהיר פתאום הד"ר, הדוגל לדבריו בדמוקרטיה ליברלית ערכית, ובשותפות מלאה ושוות זכויות של החברה הערבית, וחברת מופת – כנראה בתשובה לשואל שהתרעם (מלשון רע"ם) על ש"הרבעון הרביעי" מחרימה את החברה הערבית – את עמדתו, שהיא כמובן גם עמדת התנועה, האמיתית לגבי הערבים, לאמור:
"ממש לא. הרבעון הרביעי יש לנו תוכניות מרחיקות לכת לשיפור מצבה של האוכלוסייה הערבית שנכתבו ביחד עם ההנהגה הערבית שלנו. אני מאוד רוצה ערבים בממשלה, אבל לא את המפלגות הערביות הנוכחיות, בטח לא כמנדט ה-61".
אז הנה חזרנו למערכון של החמישיה שלושים שנה לאחור. הדמוקרטים הליברלים החדשים והרעננים (כלומר – המיושנים והעבשים) שוחרי השוויון ושואפי המופת, אומרים לאזרחי ישראל הערבים, המהווים כ-20% מאזרחי המדינה, "אנחנו מאוד רוצים ערבים בממשלה, אבל אנחנו נבחר אותם, לא אתם", וגם זה רק בתנאי שלא תהיה לכם שום השפעה על שום החלטה, ושלא תהיו לנו פתאום "המנדט ה-61", חלילה וחס ושלום. אבל בהחלט תוכלו לנקות את מה שאנחנו צריכים ולהביא לנו בתמורה חומוס ומשמשים.
וכך יהיו לנו גם אחלה ממשלה דמוקרטית וגם חומוס עלא כיפאק. ומה חסר לכם? כלום.
1.12.25
אנטישמיות זה טוב ליהודים, כך חושבים הציונים
אחד מתפקידיו של בן כספית בעולם התרבות הפוליטית הישראלית הנרמסת ונרקבת הוא לשמש כ"אידיוט שימושי", שותפו הרדיופוני של ינון מגל והטלוויזיוני של עמית סגל, שני תועמלניה המשובחים והמצליחים של כת המתנחלים הקנאית העומדת עלינו לכלותנו בקרב החברה הליברלית-חילונית. בכך הוא מכשיר את דעותיהם המתועבות כשיח לגיטימי לכאורה.
הדברים מגיעים לעיתים כדי כך, שכספית, שוליית הקוסמים מגל וסגל, מתעלה לעיתים לפתע בדעות שהוא משמיע, גם על מוריו ורביו. הנה לכם כמה מהדברים שאמר כספית בתוכנית הרדיו המשותפת שלו עם ינון מגל לפני כשבועיים, ובה התפוצצה מורסתו הציונית כדי כך שאפילו מגל מצא לנכון ללעוג בשידור חי בפרצופו. הדברים מובאים כמו שנאמרו בשידור, על ידי שניהם, כשמדי פעם גם אני אומר את דברי.
"אני הייתי מצביע לממדאני", פתח כספית ואמר. "למה?", הרים לו מגל להנחתה שהוכנה כנראה מראש, ואכן כספית נענה לה מיד בדיצה - "לא כי אני בעדו. ברור שאני לא בעדו", הסביר כספית, אלא "כי אני רוצה שכולם יעלו ארצה. אני תומך ותיק ועקבי באנטישמיות. אני שמח שממדאני ניצח. כי אני בעד, אני רבין, אצלי היהודים, שיהיה [להם] רע". ואז מגל שואל אותו, תמה לכאורה, בלעג אירוני מר ואכזר, שכספית בכלל אינו מבין אותו, "אתה בעד פוגרומים בחו"ל?". וכספית, כמו טיפש מטופש אץ ליפול בפח היקוש הזה ועונה "אני בעד אנטישמיות. אני בעד שכל היהודים יבואו לפה". ככה ממש. באלו המילים.
הנה לנו יהודי ישראלי יליד הארץ, ציוני גאה, אדם בן-חורין לכאורה במדינת היהודים הדמוקרטית, ליהודים, היחידה בעולם, אומר על עצמו בריש גלי ובגאווה גדולה שהוא "תומך ותיק ועקבי באנטישמיות" ושב וחוזר על זה שוב, כאילו להדגיש את עומק טיפשותו הגזענית, "אני בעד אנטישמיות". הללויה! ולמה? כי "אני בעד, כמו רבין" שליהודים יהיה רע, "אני בעד אנטישמיות, אני בעד שכל היהודים יבואו לפה".
והנה יצא לו המרצע, שלא לומר המרצח, מן השק. שהרי הציונים, כולם – מרבין ועד כספית, מינון ועד עמית – רוצים אכן שכל היהודים יבואו לפה, למדינתם לכאורה האחת והיחידה. ואם היהודים הגלותיים המחורבנים לא רוצים לבוא, כי טוב להם איפה שהם חיים, ולמה להם באמת לבוא למדינה מחורבנת, שהסכנה בה לחיי יהודים היא הגדולה ביותר בעולם? אז אם הם לא מבינים מה טוב להם, חושבים הציונים האדוקים, והטיפשים שבהם, כמו מר כספית, אף אומרים זאת בקול רם, אז נכריח אותם לבוא. איך נכריח? נעודד את האנטישמיות. כי אנטישמיות זה טוב ליהודים, כי זה הופך אותם לציונים, והציונות, קיומה וקימומה של מדינת ישראל, היא כידוע, בעיני הציונים, הפתרון האמיתי הנכון והיחיד לבעיה היהודית. כי זה יגרום להם לבוא לפה, לארצנו הקדושה והנפלאה, ולכן אנחנו הציונים בעד אנטישמיות, וכמה שיותר אנטישמיות ככה יותר טוב. ואם היה מר כספית חי בתקופת השואה, מן הסתם היא שמח ועולץ על השמדת היהודים, שאין כמותה כדי לעודד את היהודים באשר הם לעלות לארץ ישראל שלנו, שלהם. אז יאללה, לשחוט!
ואז גם מסביר כספית ליהודי העולם, דרך מגל, למה כדאי להם לבוא לפה, בטיעון שאווילי ממנו כנראה לא שמעתם מימיכם: כי "זה המקום היחיד שהילד שלכם יתחנך בעברית". אבל הורים נורמליים, יהודים לא-ציוניים ובני אדם בכלל, לא אכפת להם ולא אמור להיות אכפת להם באיזו שפה הילד לומד, אלא מה הוא לומד. וכי מה, יותר טוב שיט בעברית מלימודים מעמיקים בצרפתית או באנגלית? אכן, כספית מדגים כאן טמטום ציוני למופת.
אבל גם בזה זה לא נגמר. "אתה יודע", הוא אומר למגל, "הייתי בכרתים לאחרונה, הייתי בסיישל, בכל מקום אתה מוצא את ההפגנות". הוא לא אומר אלו הפגנות, כי הרי ברור לו, כי זה הרי ברור לכולם כאן, שאלו הפגנות אנטישמיות. אבל האמת היא שאלו לא הפגנות נגד יהודים, אלו הפגנות נגד ישראל, על מה שהיא עשתה בחמישים ויותר השנים האחרונות לפלסטינים בכלל ובשנתיים האחרונות לפלסטינים בעזה.
ואז מגל מלהטט, שלא לומר מקרקס בכספית, ואומר לו ולמאזינים, מסכים כאילו לדבריו וממשיכם, "וכל ההפגנות האלו שאתה רואה בכל מקום. תבואו לפה. יש פה את ההפגנות האוטו-אנטישמיות, האוטו-אנטישמיות, אתה מבין? למה אתם צריכים אנטישמים? יש פה אוטו-אנטישימים". וכספית, אולי בגלל שהוא עצמו אוטו-אנטישמי, במקום להשיב למגל שמפגיני המחאה בארץ – שכספית כביכול תומך בהם – אינם אוטו-אנטישמים אלא מתנגדים לשלטון הבלהות של נתניהו והכהניסטים, לא מצליח להוציא מפיו אלא דבר שנינות עלוב ומפטיר "מפגיני עירך קודמים" ובכך נסתיימה לה השיחה.
אבל שני דברים חשובים בכל זאת למדנו מהשיחה המאלפת הזו – שהציונים והאנטישמים אחים לנשק המה, ושהטיפשות היא לא באמת משהו להתהדר בו.
24.11.25
אם החיים יחזרו למסלולם, נגיע שוב לאותו מקום. לעוד אסון
פתגם אוזבקי עתיק שהמצאתי הרגע אומר ש"אם החיים יחזרו למסלולם, אז נגיע שוב לאותו מקום". נגיד, לדוגמה, שנסעת במסלול שבסופו נפלה מכוניתך לתהום והתרסקה, רעייתך ושני ילדיך נהרגו, ורק אתה יצאת מזה איכשהו בחיים. בן-אדם נורמלי, לכשהיה קם ממיטתו ומאבלו, היה אומר אז לעצמו, "כוסומו, המסלול הזה מוביל לתהום, אז צריך או לבנות מעליו גשר, או לבחור מסלול אחר. אחרת, אם אחזור לאותו מסלול, אני שוב אתרסק לתהום, לא?"
בהחלט כן. אבל שניים מראשי "המחאה", משה רדמן-אבוטבול ושקמה ברסלר, שיתפו באחרונה ברשתות החברתיות קריאת קרב צוהלת, עם תמונת ישנה של הפגנה רבת משתתפים, לאמור – "חזרנו, לא נעצור עד שנחזיר את המנדט לעם ועד שנחזיר את המדינה למסלול!" – ושבו והבהירו מדוע תנועת המחאה שהם מנהיגים היא בדיחה עצובה.
אתחיל ב"נחזיר את המנדט לעם". אני מניח שכוונתם אינה להחזיר את המנדט הבריטי, אלא להחזיר את המנדט לנהל את המדינה, לעם. אבל רגע, מה אתם אומרים בזה? שהמנדט שניתן לממשלה הנוכחית להנהיג את המדינה לא ניתן לה כדין? שהממשלה נטלה את המנדט מן העם בשוד מזוין? או שאולי כוונתכם היא שהעם – הביביסטים והש"סניקים והבן-גבירים ושאר המכוערים, שבחרו בממשלה הזאת – הם בכלל לא העם הנכון שמסוגל לבחור הנהגה? שהעם האמיתי והנכון לבחירת הנהגה למדינת ישראל, בעלי המנדט לכך, הם אתם, הקפלניסטים, יפי-הבלורית והתואר והטוהר, כי אתם גם העם הנבחר (היהודי. בלי ערבים. בעניין הזה הקפלניסטים והביביסטים תמימי דעים) וגם העם הבוחר, ולכן מן הדין והצדק שהשלטון השדוד יוחזר לכם, נכון?
ובעניין של "להחזיר את המדינה למסלול" שאתם כה רוצים (ועוד עם סימן קריאה!), הרי הגענו לאן שהגענו – להפיכה המשטרית הפשיסטית, לטבח ה-7 באוקטובר, לרצח העם שביצענו בעזה ועוד מיני זוועות בדיוק בגלל זה. כי זה המסלול שבו הלכה המדינה, שזה אנחנו כולנו, הממשלה ואתם ושני העמים שאנחנו, אלו עם המנדט ואלו בלי המנדט. ותחת שתסיקו מכך שהמדינה צריכה להתוות לעצמה מסלול אחר, יען כי המסלול בו הלכנו הביא אותנו לפי התהום, אתם קוראים לנו להחזיר את המדינה למסלול, כלומר לדרך בה הלכנו וריסקה אותנו, ושאם נחזור ללכת בה נגיע כמובן שוב לאותו מקום, לעוד אסון.
אתם קוראים לנו לחזור למסלול שהוליך אותנו לאסון וכישלון: לדרך הכיבוש ודיכוי הפלסטינים, והדמוקרטיה ליהודים בלבד, והטיהור האתני, ושלילת השלום, כי כך נציל עצמנו מעוד אסון וכישלון? והרי כבר הלכנו בדרך הזאת וכשלנו בה נוראות. אז לזה אתם קוראים לנו לחזור? הדרך הכושלת הנושנה היא שתצילנו הפעם מכישלון? אתם לא חושבים שכדאי אולי להציע לנו, לכם, לילדינו, לילדיכם, מסלול אחר, שונה, חדש, כזה שיהיה בו ולו שביב זעיר של תקווה?
17.11.25
הרמטכ"ל ואלוף פיקוד מרכז לא מועלים בתפקידם. הם דווקא מצטיינים בו
רגזתי, ובעיקר נעצבתי, למקרא מאמר המערכת של עיתוננו "הארץ" בשבוע שעבר, שכותרתו היתה "הרמטכ"ל ואלוף פיקוד המרכז מועלים בתפקידם". במאמר נטען ש"שניהם אחראים לביטחון התושבים בגדה המערבית, מתנחלים ופלסטינים כאחד, ואינם פועלים בהתאם לכך", משום ש"באוקטובר תועדו בממוצע מדי יום יותר משמונה תקיפות שגרמו לפגיעות בגוף וברכוש של פלסטינים. מתחילת השנה כבר תועדו כ–1,500 תקיפות כאלו".
זה לא שהעובדות המצוינות במאמר אינן נכונות. הן נכונות להחריד ואף יותר מכך. בגדה המערבית הכבושה מתנהלת מאז 7 באוקטובר 2023 מערכה מתמשכת של פוגרומים מידי יהודים שמטרתה טיהור אתני של הפלסטינים המתגוררים שם, ושצה"ל לא רק שלא מונע אותם ולא מגן על קורבנות הפוגרומים, אלא שהוא מסייע לפוגרומיסטים, שחלקם אף חיילי צה"ל במדים, במלאכת פשיעתם.
ציוץ של רועי שרון, הפרשן הצבאי של כאן 11
אבל היכן כתוב או נאמר, כפי שנטען במאמר, בדין הישראלי או בפקודות צה"ל – להבדיל מדיני הכיבוש הבינלאומיים, שישראל אינה מכירה בהם ולא שמה עליהם – שצה"ל צריך להגן גם על פלסטינים ולא רק על יהודים? ובנוסף לכך, נניח אכן שזה כתוב באיזשהו חוק או פקודה, נו, אז מה? מה, עורכי "הארץ" אינם יודעים איך מתנהלים החיים?
הרי כולנו, כל בני האדם בתבל, גדלנו במערכות חינוך ובוודאי בצבא, או בישיבה. וכולנו, או כמעט כולנו, עבדנו ועובדים בארגונים הבנויים באופן היררכי ומתנהלים לכאורה על פי חוקים, צווים והוראות כתובים, ידועים, ברורים וחד-משמעיים. אלא שכולנו מבינים ולכן יודעים, מניסיוננו בחיים, שלא תמיד החיים מתנהלים על פיהם. שהרי בכל ארגון, יהא אשר יהא, לא החוקים הכתובים הם הקובעים, אלא "רוח המפקד", שאינה נאמרת ואינה כתובה, אבל כל העובדים או החברים בארגון יודעים היטב מהי, מבלי שנאמרה להם או נשלחה להם במייל, ומתנהגים ופועלים בהתאם לה.
כך, למשל, מעולם לא יצאה פקודה בכתב או בעל פה בארגוני "הליכוד" או "הקואליציה" שעל-פיה "אין לדבר סרה בשרה", ובכל זאת כל חברי הארגונים הללו מלקקים את ישבנה של הגברת נתניהו כאילו מדובר במצווה מן התורה. וכך למשל, יש כלי תקשורת, שיש בהם "רשימה שחורה", שאף אחד לא ראה ולא שמע אותה מעולם, של אנשים שבעל הבית או אחותו אסרו להזכיר בעיתונם את עצם קיומם, וכל העובדים יודעים את כל השמות ברשימה הכביכול לא-קיימת הזאת, וממלאים את הפקודה הסודית הזו בקפידה. ויש כמובן, לכל אחד ואחת מכם, דוגמאות לרוב מהבית בו אתם עובדים או משרתים.
ועכשיו נדבר על הנכבה, שהטיהור האתני המתבצע עכשיו בגדה הוא כמובן המשכה. לכאורה אין בנמצא עדויות על פקודה או הוראה, בטח לא בכתב וגם לא בעל-פה, שניתנה על-ידי הדרג המדיני והביטחוני הבכיר של מדינת ישראל שקמה אז, לגרש מהשטחים שכבשה ב"מלחמת העצמאות" את כל הערבים-הפלסטינים ולהחריב את כל כפריהם, כדי שלא יוכלו לשוב אליהם. והנה, הפתעה, בכל זאת זה קרה.
כ-750 אלף פלסטינים גורשו משטחי ישראל החדשה (או אם תרצו – ברחו, אבל אם לא ניתן להם לשוב בשוך הקרבות לבתיהם, בפועל הם גורשו) וכ-600 מכפריהם הוחרבו. על הנתונים הללו אין היום עוררין. אז איך זה, לדעתכם, אם לא היתה הוראה כזאת מלמעלה, איכשהו כמעט כל הכוחות השונים שפעלו כמעט בכל השטחים שנכבשו, גירשו משם כמעט את כל הפלסטינים, והרסו כמעט את כל כפריהם עד היסוד? מה, ממש במקרה, מבלי שקיבלו הוראה לעשות זאת, וללא כל תיאום שהוא, כל המפקדים והחיילים בכל הגזרות החליטו פתאום על דעת עצמם, בספונטניות מתואמת מופלאה שכזו, להבריח את כל הפלסטינים מכפריהם ולהחריב אותם? נו, באמת. הגירוש והרס הכפרים התבצעו כי זו היתה "רוח המפקד" והצבא הטמיע אותה ופעל לפיה. פשוט כך.
ואותו דבר קורה עכשיו בשטחים, בלי קשר לדין הבינלאומי או חוקי המדינה או פקודות הצבא. "רוח המפקד" עתה, בדומה ל"רוח המפקד" מתקופת הנכבה, היא לבצע טיהור אתני באמצעות פוגרומים בפלסטינים בגדה. לכן הרמטכ"ל ואלוף פיקוד המרכז אינם מועלים בשום תפקידם, אלא ממלאים את תפקידם כהלכה ובהצטיינות יתרה. וכל הכבוד לצה"ל.
10.11.25
אנחנו כמו החמאס, אבל אנחנו הלבנים התרבותיים הנעלים, ולכן הצודקים
ביצירת המופת הטלוויזיונית "במשמרת שלי" הצליח הבמאי אמנון רבי לפתוח ולשטוח בפנינו את דמותו הטראגית של ראש שב"כ לשעבר כרמי גילון, מי שבמשמרתו נרצח ראש הממשלה יצחק רבין, ושהסרטן הפושה בגופו עומד עליו להמיתו. באמצעות סיפורו הטראגי של גילון האיש, מצליח הסרט גם לחשוף את הטרגדיה אליה נקלעה מדינת ישראל מאז הרצח, ששימש למחנה הקנאי שממנו בא הרוצח אמצעי להשתלט על מדינת ישראל ולהוביל אותה למלחמת נצח, חורבן והשמדה עצמית, כדרכם של קנאים מאז ומעולם.
אלא שבסרט נכלל מפגש מצולם מיותר וצורם, שבמובנים רבים שומט את שטיח טיעוניהם האנטי-מתנחליים העזים של גילון ושל הסרט, בין גילון למתנחל יהודה עציון, מי שפיקד ועמד עם חברו מנחם לבני, בראש "המחתרת היהודית" (שם מטעה ושקרי, שכן מדובר במחתרת של המתנחלים). גילון, כראש המחלקה היהודית בשב"כ אז, פיקד על חשיפתה ומעצרם של חבריה שניסו להתנקש בחיי ראשי ערים פלסטינים, והטמינו מטעני נפץ באוטובוסים פלסטינים, במטרה לפוצץ אותם על נוסעיהם, ובעודם עושים זאת נתפסו בידי שב"כ. גם בפרשת "המחתרת היהודית", כמו בפרשיות הטבח במערת המכפלה ורצח רבין, העתידים לבוא כהמשך למעשי הרצח של מחתרת המתנחלים, לא נעצר ולא נפלה שערה מזקנו של אף לא אחד מראשי או רבני המתנחלים שהכשירו את מעשי הטבח והרצח הללו.
יתר על כן, רק לאחר מעצרם של חבריה וחקירתם התברר שבמסגרת פעולות המחתרת תכנן עציון לפוצץ את כיפת הסלע, כדי להביא למלחמת בין ישראל והעולם הערבי, בה תנצח ישראל, ואז תכונן כאן מחדש את "מלכות ישראל" ותחדש את בית המקדש על הר הבית. לצורך זה אסף עציון מודיעין, הסתובב בלילות בשטח הר הבית, ולפי גזר דינו גם גנב לצורך כך מאות קילוגרמים של חומר נפץ. הפעולה, הפיגוע, לא התבצע בסופו של דבר, כפי שמעיד עציון בסרט, כי רבני המתנחלים לא נתנו לכך את אישורם. ומכלל הלאו ניתן להבין את כלל ההן – שהם נתנו את אישורם לשאר מעשי הטרור.
עציון עצמו נסוג מאז, לפחות בהצהרותיו הפומביות, מהכוונה לפוצץ את הר הבית כמעשה מחתרתי אלים, ומאמין עכשיו שהמדינה היא זו שצריכה להסיר, "לפרק את הבניין, אבן-אבן" כדבריו בראיון למעריב, "ולהעבירו למכה, מחווה למוחמד", כחלק מתהליך כינונה של "מדינתנו הראויה, מלכות ישראל, שתשתרע מני ים ישימונהו, והירדן באמצעה".
והנה, עם האיש הזה – שמעשי המחתרת שעמד בראשה, כמו גם מעשה הטבח של ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, שימשו ללא ספק כאבני דרך בשביל בו צעד יגאל עמיר בדרכו לרצוח את רבין – נפגש עכשיו גילון לצורך צילומי הסרט, כאילו מדובר במפגש נוסטלגי של שחקני כדורגל שלקחו חלק במשחק דרבי זכור לטוב מפעם, שבו "המחלקה היהודית" ניצחה, על חודו של שער, את "המחתרת היהודית". אלא שבמפגש המתקתק הזה הכשירו בעצם בדיעבד גילון והסרט, מתוך חוסר הבנה של משמעות מעשה המפגש, את רצח רבין.
אבל בכל זאת היה דובדבן אחד מתוק באמת בדברי עציון בסרט. אחרי שתיאר כיצד תיכננו את פיצוץ כיפת הסלע, ואף הכינו קלטת שתשודר לאחר מעשה, כמעשה מתאבדי החמאס, הוא נשאל "אתה מקליט סוג של קלטת התאבדות, אתה יודע שיהרגו חפים מפשע, זה יותר דומה או יותר שונה מחוליית חמאס שמתכננת פיגוע?". ועציון משיב, "הכל דומה והכל שונה. זה כמו לוח שח, כן? יש משבצות שחור, משבצות לבן. אותם כלים, אותה מערכת משחקת, יש חומרי נפץ יש פה ופה, עדיין זה שחור וזה לבן. זאת אומרת זה האויב וזה אנחנו".
זאת אומרת, והדברים נאמרים כאן בבוטות ישירה וזחוחה הישר מפי הגבורה של הקנאי העיוור: אנחנו וחמאס אותו דבר. הם ואנחנו דוגלים בדיוק באותו דבר – מדינה אחת – כל צד לעמו ובלי השני – מהים עד הנהר, ואנחנו גם משתמשים באותם כלים של מעשי טבח ופיגועים. אלא שעל לוח השחמט הג'נוסיידי-ג'יהדיסטי הזה אנחנו הלבנים, בני האור, המערביים התרבותיים המוסריים והנעלים, והם השחורים, בני החושך, הפראים הפרימיטיביים מהמזרח, ולכן אנחנו המוסריים והצודקים. זה הכל.
