15.2.21

זה לא ככה בשטחים. זה ישראל ככה

תחת הכותרת "הפיקניק הערבי שחשף את האמת" פרסמה בשבוע שעבר נעה לנדאו בזעזוע עצום ומוצדק את סיפורה של משפחה ערבית-ישראלית, שגורשה, על טפה וזקנה, בשרירותיות ובאלימות מפיקניק שערכה על גבעה בטבע הפתוח, על-ידי שני מתנחלים ושני חיילים שבאו לעזרתם. לדעת לנדאו, "האמת" שחשף האירוע המצולם הזה, היא שהנה "ככה זה עובד בשטחים", וששם, אללי, רק שם כאילו, "היהודים הם אדוני הארץ והערבים מתבקשים לעוף להם מהעיניים".כמה ימים לאחר מכן, החרה החזיק אחרי לנדאו, גם מאמר המערכת של "הארץ" שבו נכתב שהעלאת הצילומים לרשת "חשפה את המדיניות הגזענית בשטחים", ואף הביע תקווה כי "מי ייתן והמעשה יפקח ולו במעט את עיני אזרחי ישראל לראות את המתרחש בשמם מדי יום בשטחים".

אבל זו לא האמת. המעשה המזעזע בגבעה לא חשף את האמת לכאורה על מה שקורה בשטחים ואת קלונם הגזעני של המתנחלים והחיילים בשטחים, כי אם את ערוותה הגזענית המהותית של מדינת ישראל, ומה שקורה בה ומתקיים בה מאז ומעולם. כי זו האמת. זה לא ככה בשטחים. זה ישראל ככה. השקר המוסכם הזה, כאילו בשטחים, רק בשטחים, יש גזענות קשה כלפי ערבים, ואילו בתוככי מדינת ישראל הקטנה של פעם אין דבר כזה, ושבגבולות הקו הירוק אנחנו מה זה מדינה דמוקרטית (ויהודית, למרות הסתירה) הוא לחם חוקם, "האמת" הצרופה לכאורה, של המתקראים כאן "מחנה השלום". השקר הזה מאפשר להם גם להתנגד להלכה לכיבוש בשטחים, וגם לתמוך בפועל בדיכוי העם הפלסטיני בכל השטחים.

האמנם המעשה המדובר בגבעה מתרחש רק בשטחים? כמה פעמים נאסרה כניסתם של פלסטינים ישראלים לפארקים בתחומי ערים "יהודיות", בתירוץ זהה לזה שבו נקטו המתנחלים וחייליהם במעשה הגבעה הנורא, שהפארק, ובמשתמע מכך המדינה כולה, הם "שלנו ולא שלכם"? האם לא אסרה ב-2014 משטרת כרמיאל על "תושבי חוץ", כלומר על ערבי הכפרים שסביבה (כרמיאל הוקמה על אדמותיהם הגזולות) להיכנס לפארק הציבורי שבעיר ולחגוג שם את חג הקורבן שלהם? האם מועצת כפר ורדים - ישוב שבו רוב מוחלט, למעלה מ-60%, הצביעו בבחירות לכנסת ל"מחנה השלום" (העבודה ומרצ) - לא ביטלה ב-2018 מכרז לבנייה בתחומה כי זכו בו "יותר מדי" ערבים?

וכי חברי כנסת ושרי ממשלה לא מאיימים, חדשות לבקרים, על ערביי ישראל, שאם הם לא "יתנהגו יפה", ישראל תגרש או תטרנפסר אותם מכאן? ובג"ץ, "מעוז הדמוקרטיה" שלנו - האם הוא יאפשר למשפחה פלסטינית לחזור לבית הוריה בו גרים עכשיו יהודים בירושלים? לעולם לא. האם הוא יאפשר למשפחה יהודית לגרש ולרשת משפחה ערבית מביתה בירושלים, בו היא גרה כבר עשרות בשנים, כי פעם, אולי, איזה יהודי אחר, קנה את הבית מאיזה ערבי פלסטיני שמעולם לא התגורר שם? בהחלט כן.

נו, אז מה ההבדל בין כל אלו לבין שני המתנחלים ושני החיילים בסיפור הגבעה? זה לא ככה בשטחים. זה מדינת ישראל ככה. ישראל היא מדינה שקמה על אדמתו ובמקומו של עם אחר. והמדיניות הזאת נמשכת ולא פסקה לרגע מאז, בישראל ובשטחים. זו האמת.


29.3.21

מבקרי הטרוריסטים

בבחירות האלו נפל דבר בישראל. לא, לא כניסתם של ניאו-נאצים לכנסת ולא העובדה שבנימין נתניהו ייאלץ להקים ממשלה עם שני עריקים מ"תקווה חדשה" זו או אחרת. כל זה כבר היה לנו. הפעם התחוללה מהפכה, אותה הנהיג בנחישות ובתבונה ד"ר מנסור עבאס, שהוציא את ערביי ישראל מעבדות לחירות, מן הגטו הפוליטי בו היו שרויים במשך למעלה מ-70 שנה, אל המרחב הפוליטי הפתוח הכלל-ישראלי.

עד היום היה נוח לשני הצדדים הפוליטיים, ליהודים וגם לערבים, המצב שבו הערבים לא באמת חלק מהמשחק הפוליטי הציוני, הישראלי. אבל עכשיו זה נגמר. והשינוי הוא לא זמני ולא חולף. המהפכה הזאת היא כאן כדי להישאר, לתמיד, ובסופו של דבר היא תיאלץ את החברה הישראלית לשנות את דמותה, את זהותה, את מהותה.

עד כמה רועמת המהפכה והתדהמה יעידו שני דברים: ראשית, התבהלה שאחזה בכל חלקי הגוף הפוליטי הציוני, מבצלאל סמוטריץ' הימני-קיצוני ועד יאיר גולן היעני-שמאלני, מן האפשרות שערבים יהיו חלק מהממשלה. והדבר השני, המשעשע והמלבב, הוא הופעתו הפתאומית באולפן "חדשות 12" של פרשן פוליטי ערבי, מוחמד מג'דלה, לצד כל האברמוביצ'ים, הסגלים והביסמוטים. יותר מ-40 שנה יש בישראל טלוויזיה ומעולם לא ישב פרשן ערבי בפאנל פוליטי, אלא רק כל מיני אהוד יערים וצבי יחזקאלים שהסבירו לנו מה הערבים חושבים. ופתאום. רק מפציע עבאס ומיד מופיע מג'דלה.

אבל הקרב לא תם, כמאמר השיר, אלא רק מתחיל. כי בבחירות שעברו, איך שנשקפה "סכנה" שתקום ממשלה חלופית לממשלת נתניהו בתמיכת הערבים, מיד קפצו שניים מ"מתנגדי ביבי", יועז הנדל וצבי האוזר, להציל אותו. אמנם הם מתעבים אותו, אבל את הערבים הם מתעבים יותר. האם ומי יהיו אלו הפעם?

ודבר שני - מיד, כאוטומטים שהופעלו בלחיצת כפתור, קפצה להקת כתבי "חדשות 12" כאילו היתה כאחד הבן-גבירים והמציאה לנו עדויות ותמונות הממחישות שמספר 3 ו/או 4 ברע"ם ביקרו טרוריסטים בכלא, מה שפוסל אותם, לדעת המקהלה, מלתמוך בממשלה. מדובר באנשים שיודעים ששניים מראשי ממשלות המדינה שבה הם חיים, מנחם בגין ויצחק שמיר, היו בעברם טרוריסטים למהדרין. שלא לדבר על החזן הראשי של מקהלת מבקרי הטרוריסטים, עמית סגל, שהוא עצמו בנו של טרוריסט לשעבר.

זה, כמובן, לא פוסל את סגל מלהיות פרשן או סנדלר. אבל האם אי-פעם הוא גינה או הסתייג מפעולות הטרור הרצחניות של אביו וחבר מרעיו? מעולם לא. ולמה? כי הוא היה תינוק בן שנתיים כשזה קרה. כך הוא אומר. וזה נכון. אבל עכשיו, כשסגל כבר ילד גדול בן כמעט 40, מה הוא חושב על מה שהם עשו אז? מגנה? מסתייג? לא. הוא שותק. כלומר, מגבה בשתיקתו את הטרור שלהם. והאיש הזה ולהקתו מעזים לפסול אנשים מלתמוך או לכהן בממשלה בגלל שהם ביקרו טרוריסטים בכלא. למה, סגל, אמא שלך לא ביקרה את אביך הטרוריסט בכלא? ואם כן, אז זה פוסל אותה למשהו? ברור שלא. קל וחומר לגבי ח"כ, גם אם שמו עבאס ולא סגל או אברמוביץ' או ביסמוט או גולן.


5.4.21

לא היה גירוש, ואני מצדיק אותו

בהמולת אחרי הבחירות נבלע כלא היה סרט התדמית הכמו-תיעודי על אהוד ברק. הוא שודר בשבוע בעבר ב"קשת 12" ועיקרו היה ראיון, כמעט מונולוג, בן כשעה וחצי, בו שטח ראש הממשלה לשעבר ממיטב הגותו.

חבל. כי ברק הוא אחד המנהיגים הישראלים היחידים שיש לו הסתכלות טיפה מורכבת על המציאות, ולו רק מעצם הכירו בכך שגם "לצד השני", ולא רק לנו, יש רגשות, אהבות, מכאובים, רצונות, שאיפות ואפילו יכולות. אלא שגם הוא, עם כל הפיכחון והמורכבות לכאורה של הסתכלותו על המציאות, לוקה באופן חמור בראיית עולם יהירה וילדותית מעוורת, כמו כל מי שגדל על ברכי הציונות הצבאית, ולפיה ניתן כאילו לפתור כל בעיה בהטעיה, הפתעה ושתי מכות גרזן טובות.

ניקח, למשל, את השקפתו של ברק על הנכבה, גירוש הפלסטינים במלחמת 48'. כמובן שהמילה "נכבה", וגם המילה "גירוש", אינם מוזכרים כלל על ידו בעניין זה. תחת זאת הוא משתמש בצמד-המילים הנוראי "הם נעלמו" ובמילה המכובסת "פינוי". במהלך מלחמת 48', רק להזכיר, "נעלמו" מכאן כ-700 אלף איש, שהיוו את רוב מניינם של הפלסטינים שהתגוררו בשטחים שהפכו למדינת ישראל.

עצם העובדה שמנהיג "מפוכח" אינו מסוגל לקרוא לילד בשמו, אלא כמו ילד קטן קורא ל"גירוש" בתואר "פינוי", מורה על ליקוי המאורות שבו לוקה ברק. שהרי ההבדל בין "גירוש", שבו אתה מגורש מביתך בלי רכושך, תוך סכנת חיים, אל הלא-נודע, בלי דיור חליפי וללא כל פיצוי, אינה דומה כלל ועיקר ל"פינוי", שבו אתה מועבר באופן מסודר, עם כל רכושך, בלי שום סכנה שנשקפת לך, למקום דיור חליפי, קבוע, וגם זוכה בפיצוי כספי.

בסרט "מה היה קורה אילו?" מספר ברק כי שאל פעם את יצחק רבין מה אירע בלוד ב-1948. רבין סיפר לו שלאחר כיבוש העיר "יגאל אלון נסע לדוד בן-גוריון לשאול אותו מה לעשות עם הערבים בלוד". בשיחה שנתקיימה בנוכחות אנשים נוספים שאל אלון את בן-גוריון כמה וכמה בנוגע לעניין, אבל לא קיבל תשובה. רק בתום השיחה, במסדרון, כשבן-גוריון ליווה את אלון החוצה והם היו רק שניהם, "אז בן-גוריון בקולו הקצת הצווחני", מספר ברק את שסיפר לו רבין, "ועם תנועת יד, אמר לו: 'תעשו מה שצריך'". "עם הדבר הזה", המשיך ברק, "חזר אלון מהמטה וההנחיה שבאה בעקבות זה היתה להוציא את הערבים משם".

  • דוד בן-גוריון ויגאל אלון. צילום: לע"מ

"ולמה אותו דבר לא קרה בגליל? הרי כל מרכז הגליל מלא ערבים", שואל ברק בסרט וגם עונה ומסביר כי מפקד הכוח שכבש את נצרת, חיים לסקוב, שהיה רחוק מתל-אביב, שלח מברק ובו שאל מה לעשות בערבי העיר. "והמטה הכללי", המשיך ברק, "לא יכול היה לענות אלא את התשובה המתבקשת על-פי דיני המלחמה". בתמונה נראית תשובתו בכתב של ראש הממשלה הראשון ושר הביטחון - "אל תרחיקו אנשים מנצרת".

"במלחמת השחרור היה ניסיון להימנע מהוראות מפורשות", המשיך ברק, "לא תמצא שום הוראה מתועדת של בן-גוריון, שום פקודה מפורשת של בן-גוריון, או של המטה הכללי, שמורה מה לעשות. אבל בהחלט היתה אווירה שהצדיקה, שאנשים הבינו אותה, שהמלחמה הזאת היא מלחמת קיום, שהיא נכפתה עלינו, ושבמסגרת הזאת לא תהיה ברירה, בלי שזה דובר במפורש, ובחלק מהמקומות לפנות את התושבים הערבים".

איזו מלחמת קיום?! הרי ברק אפילו לא אמר פעם אחת שהפלסטינים שפונו (ואנחנו יודעים שהם פונו, כלומר גורשו, לא "מחלק מהמקומות" אלא כמעט מכל מקום) ירו או אפילו ירקו על הלוחמים היהודים. וגם ברור ש"המפונים" היו רובם זקנים, גברים, נשים וילדים חפים מכל עוון. אז למה לא היתה ברירה, כפי שטוען ברק, לפנות בחלק מהמקומות את הערבים, אם לא מדובר באיום קיומי, כי אם באיום דמוגרפי? כלומר, בטיהור אתני?

ברק לא נותן לעובדות, כפי שהוא עצמו מוסר אותם, לבלבל אותו חלילה. הוא מסכם ופוסק לאמור: "מי שאומר שהיתה תוכנית כזאת (לגרש מתחומי ישראל המתהווה את הפלסטינים) לא אומר אמת". מצד שני, ברק הוא הרי אדם מורכב ולכן הוא מיד מוסיף: "וגם מי שאומר שלא היתה כוונה כזאת באוויר, גם הוא לא אומר אמת".

אדון ברק, הרי אתה עצמך סיפרת לנו לפני רגע שהיתה גם היתה תוכנית כזו, שנוסחה בידי בן-גוריון והמטה שלו והורדה לשטח כפקודה ברורה – לגרש כמה שניתן, כמה שיותר, פלסטינים מהשטחים שנתפסו בידי צבא ישראל, אבל מבלי שהדברים יתועדו, בכתב או בתמונה או בהקלטה. מה, זאת לא תוכנית, אדוני הרמטכ"ל, שר הביטחון וראש הממשלה לשעבר, מר ברק? העובדה שמנסים להסתיר את התוכנית אומרת שאין תוכנית? או שאולי הסתרת התוכנית היא דווקא חלק מהתוכנית? ואיך לדעתך, מר ברק, "היתה כוונה כזאת באוויר" מבלי שהיתה תוכנית כזאת? איך נוצרה כוונה כזאת, אם לא היתה הוראה כזאת? מה זה, איזו פריחת הדרים עם ריח של פינוי שעבר דרך נחירי אפם למוחותיהם של החיילים בשטח ובגללה בוצעו הפינוי, הגירוש והטיהור האתני הזה? עד כמה יכול אדם מבוגר, ראש ממשלה לשעבר, לעצום עיניו מראות ולשקר לעצמו כאילו היה תינוק?

המראיין רן טל מקשה בנקודה זו קצת. "והיום?", הוא שואל, "איך אתה רואה את זה היום?". וברק עונה במלוא הנחישות: "היום אני רואה את זה... אין לי... אין לי הרהורים ופקפוקים לגבי הצידקה של המדיניות בן-גוריון". הלו אהוד, לפני רגע, ממש לפני שנייה, אמרת שלא היתה מדיניות כזאת, אז איך זה עכשיו אתה מצדיק מדיניות שלא היתה? יש פה איזה פירכה לוגית קטנה, אתה לא חושב?


19.4.21

אלאור אזריה פושע מלחמה?! ואריק שרון מה?

אז אלאור אזריה שירה והרג מי שאנחנו קוראים לו "מחבל" גוסס (איש בזירה, אגב, לא הגיש לו שום עזרה רפואית), ונשפט ונידון על כך למאסר, וישב והשתחרר, וכמו שאנחנו אומרים תמיד "שילם את חובו לחברה", פתח בשבוע שעבר קונידיטוריה. נו, אז מה? למה יצא קצפם של אנשים נאורים לכאורה על הקרואסונים של אזריה? איפה פה הבעיה? לאסיר משוחרר אסור לאפות או למכור עוגות?

לא. הבעיה לכאורה, לדעת הקוצפים, היא ש"ישראל היום" ראיין את אזריה על פתיחת הקונדיטוריה שלו בגיליון יום העצמאות שלו, ובכך טיהר והכשיר לדעתם את המעשה שביצע אזריה והפך אותו לגיבור לאומי. ואם זה היה בגיליון פסח, אז זה היה עושה אזריה ללוחם חירות? נו, אולי די כבר עם השטויות האלה? אלאור אזריה הוא פושע מלחמה זוטר, אחד הקטנים, שלא לומר הזעירים בפושעי המלחמה של ישראל לדורותיהם, ועל היחס של איזה עיתון אתם כה זועפים עד שיוצאים לכם שפריצים של קצפת מהאוזניים ואספרסו כפול מהביל מהנחיריים?

ניקח לדוגמה ארבעה פושעי מלחמה קודמים ובכירים בהרבה: אריק שרון ומאיר הר-ציון (מתים) ואהוד יתום וחגי סגל (חיים), ונבדוק איך התייחסה ומתייחסת אליהם החברה והתקשורת הישראלית כולה, ולא רק בימי חג ומועד.

הרמטכ"ל דיין עם פושעי המלחמה שרון והר-ציוןצילום: הארץ / משרד הביטחון

בפעולת קיביה ב-1953, שעליה פיקד שרון, נטבחו בבתיהם כ-40 אזרחים, רובם נשים וילדים. בעקבות טבח אלפי הפלסטינים במחנות סברה ושתילה ב-1982 פסקה ועדת חקירה ממלכתית ששרון, כשר ביטחון, אחראי להתעלמות מסכנת הטבח והמליצה לפטרו ושתיק הביטחון "לא יופקד יותר בידיו". איך הגיבו על פשעי המלחמה הללו (והיו עוד) החברה והתקשורת הישראלית? האם נתנו לשרון לפתוח בשקט קונדיטוריה? חס ושלום, מה פתאום. בחרו בו לראש הממשלה והיללו ושיבחו את דמותו המופתית המופלאה תחת כל עץ רענן, כולל הצילום המפורסם עם הטלה האחוז באהבה, לפני השחיטה, על כתפיו.

מאיר הר-ציון, שהוכתר רשמית – לא במשתמע ולא בקרואסון, אלא בעיתונים ובספרים - כ"גיבור ישראל", רצח חמישה בדואים חפים מפשע כנקמה על רצח אחותו שושנה בידי בדואים אחרים, ולא הועמד על כך לשום דין. מישהו בתקשורת צייץ אי-פעם איזו מילה? השפריץ קצפת? שפך חלב? שום כלום. אהוד יתום שרוצץ גולגולותיהם של שני "מחבלים" שהיו בשביו וזכה בחנינה - האם זה צרם למי מכם שהוא הגיש בתוכניתה של יעל דן "השמאלנית" בגלי צה"ל, פינה על פינות חמד בארץ ישראל? רק הקונדיטוריה של אזריה ב"ישראל היום" ביום העצמאות, זה מה שמוציא אתכם פתאום מדעתכם?

וחגי סגל, הטרוריסט, איש המחתרת היהודית, שהורשע ונידון למאסר ושוחרר, והוא עכשיו עורך עיתון בישראל, זה לא מפריע לכם? אבל כשכתבו על האסיר המשוחרר אזריה פעם אחת בעיתון אחד, זה מה שמציק לכם בחיים? דווקא לאזריה אתם נטפלים? איזה היגיון יש בזה? או מוטב לשאול – מה זה השיגעון הזה? ואולי, מתגנבת לה כאן מחשבה אבישי בן-חיימית, גם הריגת ערבים זו פריבילגיה של "ישראל הראשונה", כלומר של אשכנזים?  \


3.5.21

מושיטה יד וחוטפת זאפטה

בשבוע שעבר נשאה אבתיסאם מראענה-מנוחין, חברת כנסת חדשה ממפלגת העבודה, נאום בכורה מופתי שראוי שיילמד בכל כיתת בית ספר בישראל. הנה קטעים נבחרים:

"... נולדתי לאבא ששייך לדור השותקים, לאותו דור של ילידי הארץ הזאת שהשתיקה הכניעה אותם... הסרט הראשון שלי, שקרוי על שם הכפר, 'פרדיס גן עדן אבוד', עסק בשתיקתם של אבי ושל רוב אנשי הכפר. לכדתי את אבי בתוך עדשת המצלמה שלי ושאלתי אותו בחוצפה 'איפה היית בגיל עשר? מה עשית במלחמה ההיא?' הוא ענה לי במבט כנוע 'השתתפתי בחפירה של קבר האחים בטנטורה'. כשביקשתי לדעת עוד, תוך שאני מגמגמת, עצר אותי ואמר לי 'בתי, זה לא הזמן שלנו'. כאשר החלטתי להתמודד בפריימריז של מפלגת העבודה וכשנבחרתי מטעמה לכנסת, משפט אחד הידהד לי בראש ובלב - 'זה כן הזמן שלנו'. זה הזמן שלנו לעשות מעשה, לייצר שותפות אמיתית שמבוססת על הכרה הדדית בכאב אחד של השנייה. זה הזמן שלנו להפסיק לשתוק ולהשתיק . זה הזמן שלנו לחולל מהפכה".

"... החברה הערבית הפלסטינית בישראל סובלת מפוסט-טראומה כזו שמעולם לא טופלה או זכתה להכרה מהדהדת. כמו בכל פוסט-טראומה אנחנו מופעלים ומופעלות מטריגרים, התקפי חרדה, זעם, פחד, חוסר אמון, בדידות וייאוש. 'תיכף יהיה גירוש, תיכף יקחו אותנו מכאן'. הפוסט-טראומה הזאת לא שייכת רק לי או לבני עמי. גם לאחיי ולאחיותיי היהודים יש פצעים כואבים לא פחות. שישה מיליון יהודים הושמדו באכזריות. חיילים וחיילות נשלחו לשדות קרב ולא חזרו הביתה. אנשים נרצחו בפיגועים. אזרחים ואזרחיות נפלו קורבנות לשנאה. אולי הגיע הזמן שנכיר האחד בטראומה של השנייה?  אולי זה הזמן לריפוי? אולי ריפוי ייתן לנו את הכוח להעז, לעשות שלום, שלום אמיץ, לחיות ביחד, ערבים ויהודים, נלמד לסלוח, נגדל דור בריא יותר".

אבתיסאם מראענה-מנוחין. צילום: מעמוד הפייסבוק שלה

"... אולי זה הזמן להפסיק להדיר נשים מוחלשות, גרושות, אלמנות, נשים כי הן נשים? אולי זה הזמן להפסיק את ההומופוביה וההשתקה של החברה הלהט״בית הערבית ובכלל? אולי זה הזמן להפסיק לדכא את השונה? ... איך אפשר לחיות במדינה דמוקרטית שיש בה אזרחים סוג ב', מודרים ונרדפים בשל בהיותם ערבים, אתיופים, רוסים, מזרחים, שחורים, לסביות, גייז, טרנסים? ... הארץ הזו שייכת לכולם וזו האחריות שלנו ללמוד לחיות כאן ביחד. כי אם לא נמצא את החיבור, יהיה כאן תוהו ובוהו"

קריאת הלב הזו להכרה בכאב של האחר ולריפוי משותף; הושטת היד הזאת לחיבוק ולשלום; הזעקה האנושית הזו לשוויון ולאחווה, היו צריכים להתקבל כאן על ידי כולם - יהודים וערבים, בפוליטיקה, בתקשורת, בכל מקום - בחיבוק גדול ובצהלה עצומה. אבל בפועל כאילו כלום. כאילו לא נאמרו הדברים הללו מעל במת הכנסת ולא היו מעולם.

פה ושם מעטים, מעטים מדי, התרגשו, שמחו ושיבחו. אבל הרוב, הכאילו הנאור, שתק. כאילו שבזה שהם "מרשים" לערבייה הקטנה לדבר חופשי "בכנסת שלנו", זו כבר מחווה נועזת מצדם לשלום. בימין קפצו כרגיל לדום מתוח כדי לנאץ את מראענה-מנוחין על שהשוותה לכאורה, אנטישמית שכמותה, בין הנכבה העלובה שלהם לשואה המפוארת שלנו.

אוי, אלוהים, כמה שאנחנו דפוקים. 


18.5.21

הכוח איתנו, אבל הצדק עם הפלסטינים

יסלחו לי "שוחרי השלום" היוצאים בימים אלו בהפגנות וזעקות "עיצרו את המלחמה". זוהי סיסמה שקרית. אין כאן שום מלחמה. מלחמה היא התגוששות אלימה בין צבאות של מדינות. מה שקורה כאן עכשיו אפילו לא דומה לזה. יש כאן התגוששות אלימה בין אחת המעצמות הצבאיות החזקות בעולם לבין שברי עם חסר הגנה, מפוזר, מרוסק, מדוכא, חסר כל. לקרוא להתגוששות בין להקת האריות והנמרים הקרויה ישראל לבין כמה תרנגולות פלסטיניות מרוטות בשם "מלחמה" - זה אפילו לא בדיחה, זה עלבון כבד לאינטליגנציה.

זו גם לא מלחמת אזרחים. קודם כל, כדי שתהיה מלחמת אזרחים, צריך שמי שמשתתף בה יהיו אזרחים של אותה מדינה, והפלסטינים, רובם ככולם, אינם אזרחים במדינה הזאת. "המלחמה" פה היא בין מדינה ריבונית חמושה לבין נתיניה חסרי המגן. בשפות שאינן עברית קוראים לזה טבח.

למרות הפסיכוזה ההיסטרית, המתוזמרת והמלובה ללא הרף בכל כלי התקשורת הישראליים, בהתגוששות הזאת ישראל ואזרחיה אינם עומדים בסכנה של ממש. מספר המתים הישראלים בלא-מלחמה הזאת הוא פחות ממספר המתים בתאונות בכל תקופה מקבילה. רק לפני כמה שבועות נהרגו בעשר דקות 45 ישראלים בתאונת תפילה, כמעט פי עשרה משנהרגו במשך שבוע ב"מתקפת הטילים הנוראה" מעזה.

יש לנו אזעקות וממ"דים וכיפת ברזל וטנקים וטילים מדויקים ופצצות עצומות וחכמות ומאות מטוסים. להם אין אפילו טנק אחד ולא מטוס ולא חצי טיל נגד מטוסים ואין להם שום דרך להתגונן בפני "עוצמתנו". אבל אנחנו מייבבים, מסכנים, מותקפים והילדים שלנו מפחדים, בוכים, עושים פיפי במיטה. וזה בזמן שחיל האוויר שלנו – הטוב, החזק והמוסרי בעולם – טובח עשרות ילדים עזתים, "מחבלים קטנים" חסרי מגן.

אין כאן גם שום "פרעות". ואם יש, אז הן של יהודים בערבים ולא להיפך. כי מה זה "פרעות"? מה היה בפרעות קישינב או בליל הבדולח, שזכרם מופרח כאן לאוויר בכל פעם שערבים זורקים אבנים על יהודים, אבל אף פעם לא הפוך. מה שמאפיין פרעות הוא שהמבצעים אותן הם בני הרוב האתני השליט/דתי השליט במדינה בבני המיעוט באמצעות הסתה ובגיבוי וגם בנשק שניתן להם בידי השלטון. האם גם לשריפות המסגדים והכנסיות שאירעו כאן לרוב בשנים האחרונות קראתם אי-פעם בשם הנורא הזה "פרעות"?

"הגרעינים התורניים" למיניהם - שהם בעצם התנחלויות יהודיות בתוך "ערים מעורבות", כלומר ערים שהיו פעם פלסטיניות ונותר בהן מיעוט של תושבים שלא גורשו ב-1948 - מטרתם היחידה אינה "להגביר תורה" או "לעשות טוב", כי אם לנשל, לסלק ולגרש מהערים הללו את מעט הערבים שעוד נותרו בהן, ולהפוך אותם ליהודיות למהדרין. למשל: עמוד הפייסבוק של חני לוז, אחת מבכירות "הגרעין התורני" בלוד, מלא בטרוניות ותלונות על שכניה הערבים עוד מלפני "המהומות". היא קוראת להם בשם המלעיג, המתנשא, הגזעני והמבזה "השוודים" או "דוברי השוודית". אחת מהנוהות אחריה מעודדת אותה בתגובה לאמור "לוד תהיה 100% יהודית. 100%. סבלנות, יקרה". לא אהבה ולא נועם ולא שלום, כי אם נישול, סילוק וגירוש.

ובגלל מה פרצה "המלחמה" הזאת. הכל החל להזכירכם בהפגנות תושבים (לא אזרחים, חלילה) פלסטינים בשכונת שייח ג'ראח ערב הדיון המכריע בבג"ץ בשאלת סילוקם מבתיהם, הבתים שבהם הם גרים, ברשות השלטון באותו מקום בעת ההיא לפני שמזרח ירושלים "שוחררה" בידי ישראל. גירוש האנשים הללו, שרובם פליטים מהכפר ליפתא שנכבש בידי ישראל ב-1948, הוא עוול שקשה לתאר. אבל זהו החוק הנוהג בישראל. מותר ליהודי לגרש ערבי שהתיישב בבית שלכאורה היה שייך ליהודים במקום שנכבש לאחר מכן בידי ישראל, ואסור לערבי לחזור לביתו שנכבש בידי ישראל בשום מלחמה, גם אם הוא אזרח ישראל לכאורה לכל דבר. זהו חוק גזעני, חוקי כמו חוקי נירנברג וכמו חוקי האפרטהייד בדרום אפריקה, כלומר בלתי חוקי בעליל.

הנכבה, שלכאורה לא היתה ולא נבראה, לא נפסקה מעולם. היא נמשכת כל הזמן, ללא הרף, ללא הפסק וללא לאות. זה לא "לה פמיליה" ולא המתנחלים ולא ימין קיצוני ולא הימין הלא-קיצוני ולא בן-גביר ולא ביבי, שמוציאים אותה אל הפועל. זו מדינת ישראל, כולה, לדורותיה, על כל ממשלותיה, מוסדותיה וארגוניה. הכנסת, הממשלה, המשטרה, הצבא, בתי המשפט - כולם פועלים עוד מלפני היווסדה בנישול וסילוק וגירוש הפלסטינים כולם מ"ארץ-ישראל" ולרשת אותה. כלומר, שתהיה כולה 100% יהודים.

והפלסטינים, והם כולם עם אחד - רואים זאת, מבינים זאת, חיים זאת יום-יום. זה קשה מנשוא לראות ולדעת שחייך, פרנסתך, אדמתך, אזרחותך, אינם מובטחים אפילו לרגע, ותלויים לחלוטין ברצונם הטוב, כלומר הרע, של השליטים היהודים. לכן, מדי פעם, אנחנו חווים התפרצויות זעם של הפלסטינים על העוול והדיכוי המתמשך והמתגבר שלנו אותם. זוהי "המלחמה" הזאת וכשמה, "שומר החומות", כן היא: שמירה עיקשת ואיתנה על חומות בתי הסוהר השונים בהם נתונים הפלסטינים. זאת האמת. ואם היא לא נראית לכם, אתם יכולים, כמו שאתם יודעים, להפציץ אותה או לשלול לה את האזרחות. בהצלחה!


31.5.21

מי אתם חושבים שאתם?

בכל פעם שנפתח "מבצע" צבאי של המעצמה החזקה במזרח התיכון, ישראל, מול הגטו הגדול העולם, רצועת עזה, צף ועולה מתחתית קיבתם הפטריוטית של הכתבים, הפרשנים, הגנרלים, הפוליטיקאים, שוכני האולפנים הממוזגים, צימאון דמים נוראי שהולך וגובר ככל שהמבצע חסר התוחלת והתכלית, מתגלה כרגיל שוב במלוא חוסר תכליתו ותוחלתו.

פותח במצווה "מר ביטחון", רוני דניאל, שקורא להכות "בהם" (בשני מיליון אנשים חסרי מגן, חפים מכל עוון) מכה כואבת (או קשה, הוא מגוון לפעמים). אחריו עולים מומחים זחוחים הקוראים לכבוש, לכתוש, לקרקס, לחרבש, למוטט, להרוס, לחרב, לחרבן, למעוך, למחוץ, למחוק, לשבוק ולשלוק. ומסיים את הטקס גלעד שרון, בנו ממשיכו של פושע המלחמה וראש הממשלה שרון, הזועק ונזעק להרעיבם עד מוות. והאולפן שותק.

וכי מי אתם שתדברו כך - בלשון ממיתה, קטלנית, רצחנית שכזו -  על אנשים, על בני-אדם אחרים? מה הקלקול שנפל בכם שאתם מרשים לעצמכם לדבר כך? לרמוס, למחוץ, לכתוש, להרעיב את תושבי עזה משל היו הללו עכברושים או ג'וקים? מניין לכם היוהרה הנוראה הזאת לדבר כך על אנשים, כאילו שאתם לא סתם אנשים כמותם, אלא אלים שמימיים בני-אלמוות כביכול, שחיים ומוות בחרצובות לשונותיכם המורעלת גזענות ואדנות, והמשלחות מפיכם ביאושי דם ואש והרס וטבח? וכי מה תרומתם לאנושות של רוני דניאל, עמית סגל, יואב גלנט, גלעד שרון וכל אפסי האולפנים הללו?

מאיזה תוקף מוסרי, אנושי, תרבותי, היסטורי - אתם, שאך לפני משך חיי אדם, 80 שנה בלבד, דיברו אנשים כמוכם (כתבים, פרשנים, גנרלים, פוליטיקאים של עם אחר) במילים רצחניות מתייהרות כאלו על הורי הוריכם - באיזה תוקף אתם מעזים לדבר כך על אנשים אחרים, בני אדם בדיוק כמוכם, כמו הוריכם וכמו ילדיכם?

רק תוקף אחד יש לדיבורים הללו שלכם - תוקף הכוח. רק בגלל שהם, הפלסטינים בעזה ובחברון, חסרי כל יכולת מגן בדיוק כמו שהיו היהודים אז באירופה, ואילו אתם צבא אדיר כשם שהיה אז הצבא הגרמני. רק בתוקף הכוח העצום הזה שלכם ובתוקף החולשה המוחלטת שלהם, אתם מעזים לדבר בשפה הנוראית הזו. לא רק שהגישה המזוויעה הזאת של "אני יש לי כל הכוח שבעולם ולכן אחריב ואטבח בהם איך וכמה שבא לי" היא מעוותת אנושית ומוסרית, היא גם קצרת רואי ומטומטמת להחריד, וסופה להביא עלינו, לא רק עליהם, מוות וחורבן.

וכי כמה זמן התקיימה המעצמה האדירה ההיא, גרמניה הנאצית (ואנחנו לא עוסקים כרגע באידאולוגיה שלה ולא ברצח היהודים שביצעה), שכבשה ומחצה כמעט את כל מדינות אירופה וצבאותיהן, ולא רק מחנות פליטים ביהודה, שומרון ועזה? כמה זמן התקיים "רייך אלף השנים"? 12 שנה. זה הכול. מ-1933 ועד 1945. וכמה גרמנים – לא יהודים, רוסים, צרפתים ואנגלים – מתו על מזבח האדנות הכיבושית הגזענית ההיא? 7.5 מתוך 73 מיליון, כלומר כ-10%. במונחים שלנו, מדובר כיום על כמיליון הרוגים מקרב עמנו ישראל. אתם ערוכים לזה? מוכנים לזה? יש לכם מספיק טריבונות מחוברות באזיקוני פלסטיק כדי לעמוד בזה? אולי בכל זאת תעצרו רגע, תחשבו רגע.


13.9.21

לא תברחו מזה

הנקודה הרגישה שלנו במה שאנחנו מגדירים "ביטחון ישראל" כחלק ממלחמת הדיכוי שלנו בעם הפלסטיני, הוא לא מחבלים מתאבדים ולא הרג חיילים ולא רצח ילדים, אלא הפגיעה באגו הלאומי שלנו ובתחושת העליונות שלנו, אדוני הארץ, על הילידים הפלסטינים בכול התחומים - השכלי, המוסרי, הטכנולוגי, הצבאי ובמה לא. בהכול. והנה באו ברצף שני המאורעות "הביטחוניים" האחרונים - הרג הצלף בראל חדריה שמואלי בידי פלסטיני ובריחתם של ששת האסירים הפלסטינים מהכלא השמור ביותר בישראל - הציפו את פגיעותו של האגו האדנותי הציוני והניבו שלל רב של תגובות מטורללות ומוטרפות.

וכי למה קמה הזעקה הכל-כך מרה במקרה על הריגתו של חדריה שמואלי? הרי זה לא ש"מחבל" שחט ילד בשנתו. הפלסטיני הרג חייל ישראלי שהיה שם כדי להרוג אותו. ככה זה במלחמה, לא? כל צד מנסה להרוג את השני. לרוב מצליח הצד המוגן והחמוש להרוג בחסרי המגן הבלתי חמושים, כלומר אנחנו בהם, ולעתים רחוקות, פה ושם, גם הם הורגים בנו קצת. ככה זה במלחמה חד-צדדית ובלתי הוגנת. על כך קמה הצעקה - איך זה שמפקדי צבאנו מאפשרים להם להרוג אחד מאיתנו, מוגן וחמוש כמו טנק, בעת מה שצריך להיות שם זה שאנחנו נהרוג בהם? "כמו כבשים", כפי שאמר האב השכול.

לא חלף זה רב וצץ עניין הבריחה הנועזת והמפתיעה לעילא של ששת האסירים מכלא גלבוע של היהודים, אומת ההיי-טק, הביטחוניסטים המצוינים מסדרות הטלוויזיה, ממציאי "כיפת ברזל", הגאונים זוכי פרס נובל. ועוד בערב ראש השנה שלנו. כל-כך משפיל בעיניים ישראליות. הרי, הבה נודה על האמת, הבריחה הזאת היא לא מפגע או פיגוע ביטחוני. לא באמת נשקפת סכנה לישראל ולביטחונה מההימלטות הזאת. הפגיעה היא אך ורק באגו הציוני. איך זה שישה פלסטינים מחוריינים עושים לנו דבר כזה? ומה עושים עכשיו?

בינתיים, בימים שבין הבריחה ללכידה, ראו מה הציעו המנהיגים, המומחים והפרשנים המופלאים שלנו לעשות בעניין הזה של בריחת "המחבלים" (הם מחבלים בדיוק כמו שהיו מנחם בגין ויצחק שמיר, והרבה פחות פושעי מלחמה משהיה אריק שרון): הימין הקיצוני יצא לגמרי ממעט הדעת שעוד נותרה בו. ח"כ איתמר בן-גביר טען שהבריחה היא בגלל "שנותנים למחבלים תנאי כליאה של חמישה כוכבים". הוא אף הניח על שולחן הכנסת תיקון לפקודת בתי הסוהר לפיה "כל מי שיוגדר כאסיר ביטחוני המשתייך לארגון טרור שנלחם במדינת ישראל, לא יסופק לו בשר מכל סוג שהוא, ובכלל זה עוף או דגים". בדיוק ככה, צודק, אם הם לא יאכלו דגים ייפסקו גם הבריחות וגם הפיגועים.

עמיתו של בן-גביר, ח"כ בצלאל סמוטריץ', גרס שהכל הבריחה קרתה בגלל "תנאי הכליאה המפנקים להם זוכים מחבלים בכלא הישראלי". קרני אלדד כתבה ב"ישראל היום" ש"המדינה היא אסירה והם [האסירים הביטחוניים] עושים מה שהם רוצים" וקראה "לאפס [מלשון אפס] את התנאים של המחבלים", יען כי "נגמרה הקייטנה". וואלה? אם זו כזו קייטנה, למה שלא תשלחי לשם את הילדים שלך?

גם תגובות מגוחכות, מצחיקות ומטורפות אחרות לא חסרו. יחצ"ן הצמרת רני רהב פסק בטוויטר ש"במדינת חוק לא בורחים מהכלא!" (ממש ככה, עם סימן קריאה) והפרופסור למשפטים עמנואל גרוס, שיצא נגד קביעתו של גדעון לוי ב"הארץ" שהבורחים הם "לוחמי חופש", קבע נחרצות שהמונח הזה שמור ל"אזרחים המתקוממים נגד שלטון כיבוש ופוגעים בלוחמיו, כלומר בצבא". בכך, הגדיר את הפלסטיני שירה והרג את חדריה שמואלי כ"לוחם חופש", קביעה שכנראה הוא עצמו מסתייג ממנה נחרצות לא פחות.

הפרשן המדיני "השמאלני" של ynet, אטילה שומפלבי, צייץ בטוויטר שהוא "מקווה שהלוחמים שרודפים אחרי המחבלים שברחו יודעים שידיהם לא קשורות ושיש להם תמיכה מלאה. ירי בזמנכם החופשי, לוחמינו, רצוי ישר לפלג העליון. בהצלחה". וישראל הראל כבר התחרפן לגמרי כשקבע כאן, ב"הארץ" שלנו, כי "כדי לכבות את הבערה הנוכחית והבערות בעתיד, עלינו להבעיר את השטח". ומה זה אומר? "לצאת עתה למבצע דוגמת חומת מגן'' כדי "להוציא את האויב משיווי משקל לשנים רבות, ובמאמץ לא רב, אם רק נאמין שאפשר, אפילו לתמיד". זו גם שיטה טובה למנוע את שריפת היערות בישראל לשנים רבות ואולי גם לתמיד – לשרוף בעצמנו את כל היערות וזהו - יותר לא יהיו שריפות יערות בארץ. איזה מוח יהודי יש לנו. לתפארת.

השר לביטחון פנים שלנו, עמר בר-לב, איש מפלגת העבודה "שוחרת השלום" יצא לביקור עבודה באחד מבתי הסוהר שבהם התעוררו "מהומות" בעקבות הרעת התנאים של האסירים אחרי הבריחה מכלא גלבוע. הוא דיבר עם המפקדים ועם הסוהרים, ועם מי לא דיבר בכלל? עם מישהו מבין האסירים. למה מה, הם חתולים? תרנגולים? הם אמנם פלסטינים, אבל הם בני אדם. אולי גם להם יש משהו להגיד שכדאי שכבוד השר ישמע מפיהם?

אורי משגב, עמיתנו כאן ב"הארץ", יצא לכאורה נגד העיוורון הישראלי וקבע שהסיפור האמיתי פה זה הסיפור הפלסטיני. אלא שמסקנתו היא שיש "להתעמת בעיניים פקוחות עם נושאי הליבה שעומדים בבסיס האירועים: המצור בעזה, ירושלים, הכיבוש, בעיית האסירים". אבל גם זהו עיוורון. הסיפור האמיתי אינו זה. הסיפור האמיתי הוא שוויון. עד שאנחנו, היהודים, לא נוותר על העליונות הפריבילגית שלנו בארץ הזאת (מה שקרוי בפינו "מדינה יהודית") - לא יכון כאן שוויון מלא, אישי ולאומי בין יהודים לפלסטינים, ולא תנוח ולא תשקוט הארץ לרגע. לא תברחו מזה. כמה מבין היהודים מוכנים לכך כיום? אפילו לא אלפית האחוז. אז בינתיים תמשיכו להרוג ולמות. אבל תפסיקו כבר לבכות. 


25.10.21

כל הריגת ערבי היא הגנה עצמית

ביום חמישי התפרסמו שתי ידיעות משפטיות, לכאורה בלתי קשורות, שדווקא כן קשורות בעבותות ושופכות אור עצוב על חשכת ההוויה הקרויה "מדינת ישראל".בבוקר פרסם "הארץ" שבג"ץ דחה את בקשת משפחתו של יעקוב אבו אל-קיעאן, שנורה למוות בידי שוטרים בכפר אום אל-חיראן ב-2017, לפתוח מחדש את תיק החקירה נגד השוטרים המעורבים בתקרית. זאת, על אף שקבע שהפרשה "אינה שעתה היפה של המשטרה, בלשון המעטה" ושאבו אל-קיעאן חף מפשע למרות שהמשטרה טענה לאחר התקרית כי הוא מחבל.

בג"ץ נימק את החלטתו בכך ש"האירוע המבצעי ארך שניות בודדות, בחשכת לילה, באווירה של חוסר ודאות האופפת את המעורבים כולם" ולפיכך: "ייתכן כי השוטר היורה באפלה בעודו חש או מבקש למנוע סכנת חיים לו או לחבריו ישגה בדרך התנהלותו". לגבי הטענה שאל-קיעאן מת בסופו של דבר מאובדן דם משום שלא הוגש לו טיפול רפואי, נאמר כי "בהינתן הכאוס ששרר בזירה ובהיעדר גורם מסדר ומארגן של האירוע, ייתכנו גם מחדלים בטיפול בנפגעים בזירה".

בערב פרסם "הארץ" כי פרקליטת מחוז מרכז הודיעה לחשודים בהריגתו של מוסא חסונא בזמן מבצע "שומר החומות" כי החליטה לסגור את התיק הפלילי נגדם מחוסר אשמה. למה חוסר אשמה? קודם כל, משום שבדיקת נשקו [של החשוד העיקרי] "לא איפשרה לקבוע בוודאות כי ביצע את הירי הקטלני לעבר חסונה" ובכל מקרה: "בפרקליטות קיבלו את טענת חמשת החשודים כי ירו מתוך הגנה עצמית... העובדה שניסו שוב ושוב להזעיק את המשטרה, שנוכח ריבוי האירועים לא הייתה מסוגלת לתת מענה למצב הקשה בשטח, הוסיפו אף הם לתחושת האי-ודאות והפחד. מכלול נסיבות אלה הוביל לחשש קונקרטי וממשי מפני פגיעה ולמסקנה שהירי שבוצע מתוך הגנה עצמית".

כבר התרגלנו לכך שיהודים, בכל תצורה שהיא, ההורגים במהלך "אירוע מבצעי" (הפגנה, מבצע, מלחמה וכו') ערבים, בכל תצורה שהיא, אינם מועמדים לדין, או מזוכים או מקבלים עונש מגוחך בשלל תירוצים עלובים. "מצלמות האבטחה לא פעלו"; "הבדיקה הבליסטית לא איפשרה..."; "למחסנית כדורי הגומי השתרבב כדור חי", וכאלו. אבל עכשיו, פתאום, פעמיים באותו יום, יוצאים הקליעים מהגופות כמו מרצע מן השק. שהנה, שתי ערכאות שונות לגמרי, בשני אירועים שונים, ובזמנים שונים, מקבלות את אותה החלטה בדיוק, כאילו נכתבה על-ידי אותו אלגוריתם או בוט, לאמור: "היה חושך, בלאגן, חוסר ארגון, אי-ודאות, ולכן סביר שהיהודי חשש ולכן ירה בערבי והרג אותו מתוך הגנה עצמית".

הייתכן שמערכות אכיפת החוק בישראל, מהמשטרה ועד בג"ץ, חורצות את הדין לא לפי מה שאירע בשטח, אלא לפי הנרטיב הציוני? לאמור, בכל מקרה הערבי הוא התוקפן והיהודי הוא המותקף, ולכן כל הריגה של ערבי היא הגנה עצמית. לא יכול להיות, נכון? ובכל זאת, אולי כדאי לשנות את החוק כך שייאמר בו ש"כל הריגה של ערבי בידי יהודי היא הגנה עצמית, אלא אם יוכח אחרת" (כמו במקרה של אלאור אזריה, בגלל הצילומים).


13.12.21

מטרת ההתעללות היא התעללות

בשבוע שעבר שודרה ב"חדשות 12" כתבה גדולה בשני חלקים, ערב אחר ערב, של גלעד שלמור על השב"חים. שב"חים הם, כידוע, ראשי-תיבות כיבושיים שכבר הפכו לשגורים בשפה העברית - "שוהים בלתי חוקיים". המילים האלו, וכמובן הקיצור שלהם, הן מילים מטונפות, נאלחות, שבאו לכבס ולהלבין את השקר שבו נוח לנו לחיות. האנשים האלו הם לא שוהים ולא זמניים כאן. וכמובן שהם גם לא נטולי זהות. אלו פלסטינים מהשטחים הכבושים המתגנבים לישראל כדי למצוא פרנסה. הם גם לא "בלתי חוקיים". אין דבר כזה בני אדם "לא חוקיים". הם גם לא "שוהים בלתי חוקיים" ולא "שב"חים". הם פלסטינים נטולי רישיון משלטונות הכיבוש לעבוד בשטח ישראל. זה הכול.

הכתבה נפתחה בנתונים. "על פי הערכת מערכת הביטחון", אמר שלמור, "ישנם בישראל, בכל רגע נתון, 300 אלף פלסטינים, מתוכם כ-200 אלף בלתי-חוקיים". לפי אותם גורמים ביטחוניים, לדברי שלמור והשקופית, בארבע השנים האחרונות ביצעו "שוהים בלתי חוקיים" 20 פיגועים, שבהם נרצחה אישה אחת.

כלומר, ואת זה אני אומר, הסכנה שמהווים 200 אלף השב"חים היומיים לביטחון ישראל ואזרחיה היא מהקלושות ביותר, הממש אפסיות, מכל תחום או ענף בישראל – גשם, שרב, בניין, מדרגות, נהיגה, אופניים, הליכה, נישואים, גירושים, ישיבה, שינה, מה שלא תבחרו. ובכל זאת, המדינה, השלטון, אנחנו כולנו, מתייחסים אל אותם "שוהים בלתי חוקיים" כאילו הם אחת הסכנות הגדולות ביותר לשלום ישראל ואזרחיה מיד אחרי איראן, חיזבאללה וחמאס. זה לא נכון. זה שקר.

אבל איך בכלל נכנסים או נמצאים כל יום בישראל 200 אלף "שוהים בלתי חוקיים", אתם תוהים? הרי כדי למנוע זאת הקמנו את חומת ההפרדה, לא? כן, משיב שלמור וגם מראה, לאמור: "גדר ההפרדה הוקמה אחרי האינתיפאדה השנייה בראש ובראשונה כדי למנוע כניסת מחבלים. הקמתה עלתה 20 מיליארד שקל. אבל לאורך השנים פלסטינים שביקשו לעבוד בישראל ללא היתרי עבודה פרצו בה מאות פרצות, ודרכן, כל יום, מסתננים לישראל עשרות אלפי בני אדם".

למה ישראל, הצבא, המשטרה, מאפשרים את זה? "זה מכוון? זה מדיניות?" שואל שלמור. כן, משיב האלוף (במיל') איתן דנגוט, מתאם הפעולות בשטחים לשעבר, ומוסיף: "כלכלה מביאה לך ביטחון. כלכלה מצמצמת את אלו שבוחרים בדרך הטרור".

יופי, דנגוט. נכון. עובדה. אבל אם כך - לא שאל שלמור, אבל אני שואל - למה ככה? אם למדינת ישראל אכן יש אינטרס שכמה שיותר פלסטינים יעבדו בה, למה היא לא מאפשרת להם לעשות זאת כבני אדם, ולהיכנס לכאן בדרך ישירה וחוקית וקלה ובטוחה? למה ישראל "מאפשרת" ל-200 אלף פלסטינים להיכנס אליה לחפש פרנסה בדרך העקומה הזאת של עצימת עין לכאורה מהסתננותם בעד הפרצות בגדרות, כשהיא מתייחסת אליהם כאילו היו נגועי כלבת, ומכריחה אותם להסתנן כגנבים, כשהם נרדפים כל הזמן, ללא שום סיבה, על-ידי הצבא והמשטרה? למה עובדים ישנים כאן בתנאים פחותים מאלו של כלבים נטושים נפגעי התעללות? למה?

אין כאן - ועל סמך הכתבה אני אומר זאת בביטחון גמור - שום עניין ביטחוני. ראשית, ישנם אנשים שבשל גילם הצעיר או רווקותם בכלל לא יכולים לקבל רישיון עבודה. למה? כי זה הפרופיל, בעיני שב"כ, של מחבל פוטנציאלי. אבל מי שלא נשוי לא צריך לאכול? לחיות? חוץ מזה, רישיון ניתן להשיג – כך הבנתי מהכתבה – לא באופן ישיר משלטונות הכיבוש או הממשל הצבאי, אלא רק דרך קבלנים ישראלים. הם אלו שמקבלים את האישורים הנחוצים להם לכאורה משב"כ או מהצבא כדי לתת אותם כביכול לעובדיהם. אלא שהקבלנים הללו מוכרים את האישורים הללו לפלסטינים הרוצים לעבוד בארץ תמורת 2,000 עד 2,500 שקל בחודש, כל חודש. האם זה סכום שיכול להרשות לעצמו פלסטיני מבקש עבודה? ודאי שלא. מה גם שהחלופה, תעודת זהות מזויפת של בעל רישיון עבודה לכאורה, עולה רק 800 שקל בתשלום חד-פעמי. התעודות האלו, כפי שהראה שלמור, גם עוברות בקלות כל בדיקה משטרתית.

ולא רק זה. בחלק השני של הכתבה הסביר מישהו שיש "קבלנים" שבכלל אין להם שום עסק. לא חקלאות ולא בנייה ולא נעליים. כל העסק שלהם הוא למעשה סחר ברישיונות עבודה. ומכאן גם ברור שהרישיונות הללו, שכאילו מסופקים לפי בדיקות ביטחוניות, זה חארטה מארץ החארטות. הרישיונות "הביטחוניים" הללו ניתנים למי שמשלם עליהם, ולא למי שכביכול זכאי להם. תעשיית הרישיונות הזו, כפי שהוצגה בכתבה, היא נוהג מושחת ומסואב נפוץ וידוע בכל משטר קולוניאלי גזעני מאז ומעולם.

בסיכום שתי הכתבות תהה שלמור, כמנהגם של כתבים, על הרשלנות כביכול שקיימת סביב הטיפול בעבודת פלסטינים מהשטחים בישראל. זאת, מתוך תקווה שהתקלות יתוקנו והמצב ישתפר ובלה-בלה-בלה. אלא שהוא, ואולי כולנו, לא מבינים משהו עמוק ויסודי: מטרת הרדיפה וההתעללות בפלסטינים - בעיקר בנקודה הכואבת כל-כך לכל אדם, היכולת להאכיל את ילדיו - אינה מקרית ולא נובעת מרשלנות או מתקלה. ההתעללות והרדיפה וההשפלה הללו הם מכוונים. זוהי שיטה. זו המדיניות. מטרת הרדיפה וההתעללות היא לא למנוע פיגועים או לעצור את הטרור. המטרה היא רדיפה והתעללות והשפלה של הפלסטינים כדי שיחיו תמיד תחת אימת הרדיפה וההתעללות וההשפלה, ולא יעזו אפילו לחלום על חיים כבני אדם חופשיים במולדתם; כדי שיחיו כל ימיהם חיי כלבים נרדפים תחת מצור ומצוד, כשסכנת הרעבה, כליאה, הריסה, גירוש והריגה מרחפת ללא הרף מעל ראשיהם. בינתיים זה עובד.