2023 - 2024

9.1.23

יהודים, העשקתם וגם בכיתם?

"אני יוצא מהבית שלי בשבי-שומרון, בשכונת המגורשים, אני רואה את חומש. כל בוקר הסכין מסתובבת. שם הנשמה שלי נמצאת. משם אני מגיע ולשם אני רוצה לחזור" – במופע הבכיינות הזה של יוסי דגן, יו"ר המועצה האזורית שומרון, פתח כתב הטלוויזיה הוותיק של התאגיד, אורי לוי, את כתבתו בחדשות ערב שבת, שדנה בשאלה האם הממשלה החדשה תבנה מחדש את הישובים היהודים בצפון השומרון שפונו ונהרסו במסגרת ההתנתקות של 2005.

"אין יום, אין יום, 17 שנים וחצי, שאני לא נזכר בחומש ובשא-נור. אין חודש שאני לא בוכה עם דמעות", ממשיך דגן וסופד לעצמו, "היום המכונן בחיי הוא יום הגירוש משא-נור. זו טראומה שלא תעזוב אותי כל עוד שאני חי. ואני אעשה הכול כדי לתקן את החרפה הזאת", וכאן הוא פורץ בבכי החודשי שלו לעין המצלמה ממש.

לא באתי להתווכח עם תחושות ודמעות הכאב של דגן, שמן הסתם הן אותנטיות למהדרין לפי ההלכה, אלא כדי לשאול שאלה פשוטה – הייתכן שלא רק ליהודים חובשי כיפה, אלא גם לפלסטינים חובשי כאפיה יכולות להיות תחושות כאב ועלבון והשפלה וחרפה וכל זה? ואולי בכלל במקרה הזה, של התנחלויות חומש, ושל ההתנחלויות בכלל, והציונות, לא רק הדתית, אלא בכלל, היהודים, אפילו שהם בוכים יפה, הם לאו דווקא הקורבן, אלא הגזלן?

הבה נראה באמת כיצד הוקמה חומש הלזו שנגזלה מדגן הבכיין: "בינואר 1978 נתפסו כ-700 דונם מתושבי הכפרים הפלסטינים בורקה וסילת א-ד'האר לצרכים צבאיים", מספרת ויקיפדיה, "ועליהן הוקמה היאחזות נח"ל, שב-1980 אוזרחה והפכה להתנחלות. רוב האדמות שהופקעו הן אדמות פרטיות שנרשמו בטאבו על שמם של תושבי הכפרים. צו התפיסה הוצא ב'אופן זמני', אך הוא נחתם על ידי אלוף פיקוד מרכז בלא תאריך פקיעה". כלומר התנחלות חומש הוקמה בפעולת גזל מדינתית של אדמות פלסטיניות פרטיות, בתואנת השווא הציונית הנושנה והבדוקה, בהכשר בג"ץ, של "צורכי ביטחון".

"גם לאחר יישום תוכנית ההתנתקות נותר צו התפיסה על כנו והפלסטינים היו מנועים מלעבד אדמותיהם. ב-2013, לאחר שראש מועצת בורקה עתר לבג"ץ, בוטלו צו התפיסה והצו שמנע מהפלסטינים להיכנס למקום", אך למרות זאת "נמנעה מהם גישה חופשית לשטח שפונה ולאדמות שבו. התושבים פנו מספר פעמים לבג"ץ, שהורה לצה"ל לאפשר לתושבים גישה לאדמותיהם, אך צה"ל לא פעל בנושא זה, וגם כיום אסור לבעלי האדמות להתקרב לחלק ניכר מאדמותיהם".

את כל העובדות הללו לא טרח כנראה לברר, או "חסך" מאיתנו, לוי, כי הרי ברור מאליו, גם לו, כמו לדגן, שגם כאן, כמו תמיד, היהודים הם הקורבן, המסכן, הנרדף, העשוק, הנגזל והאומלל. נכון? ברור שלא. ההפך הוא הנכון. דגן, והמתנחלים, והממשלה, והצבא, ומדינת ישראל כולה, כולל בג"ץ המשת"פ, הם כאן, אנחנו, העושקים. עושקים ובוכים.

כי לנו, היהודים, מותר כמובן לבכות על "הבית", שאולי גרנו פה למשך חודשיים לפני 17.5 שנה, או שמעולם לא גרנו פה לפני אלפיים שנה. אבל למיליוני פלסטינים שאבותיהם גרו פה במשך מאות בשנים, אנחנו לא מרשים אפילו להתגעגע ל"בית" שהרסנו להם וגרשנו אותם ממנו לפני 75 שנה.

10.4.23

במקום לשפחות מדומיינות, התחפשו לפלסטינים אמיתיים

לו הייתי צייר שנדרש ליצור תמונה שתייצג את המחאה נגד ההפיכה המשטרית, הייתי מצייר גבר ישראלי, לבוש מכנסי צבא (הוא הרי בא או הולך מכאן לשירות מילואים), לגופו חולצת "אחים לנשק", כשברגלו האחת הוא דורך בנעלי הצבא על צווארו של פלסטיני (תזהו אותו לפי הכאפיה על ראש והאזיקונים על ידיו), השכוב תחתיו על הכביש ברחוב קפלן, ובידו מניף, המפגין, המוחה, שוחר השוויון והחירות, דגל ישראל כחול-לבן, ומפיו יוצאת הקריאה הרמה "דמו-קרט-יה! דמו-קרט-יה!". כי ככה, בעיניי, אתם נראים.

נכון, זה נורא מרגש ואף מפעים לראות בטלוויזיה רבבות אנשים צועדים בסך עם דגלים ושלטים וצועקים "דמו-קרט-יה". הבעיה היחידה, במקרה הזה, שבמקרה אני חי במדינה הזו שבה צועדים המפגינים הזועקים האלו, ואני מכיר את כל הסיפור ויודע את כל האמת.והרי ברור לכל בר או בת דעת, לבד משקמה ברסלר ועוד כמה רבבות, שמטרתה העיקרית של ההפיכה המשפטית הוא לאפשר לישראל, כפי שחפצים שליטיה בפועל, המתנחלים ועושי דברם, להשלים את הנכבה שהחלה ב-48' (אז, להזכירכם, מחקה ישראל מאות כפרים פלסטינים וגירשה מאות אלפי מיושביהם) ולמחוק את הכפרים הפלסטינים גם ב"יהודה ושומרון" ולגרש מכאן עוד מיליון מהם, מבלי שבג"ץ ימ"ש יפריע במלאכה.

זה לא רק עיקר, אלא כל הסיפור. העובדה שמתוך כך יימלט נתניהו מדין היא שולית, שכן גם בלי זה הסיכוי שהמשפט ישים קץ, לכשיסתיים, בעוד שבע שנים, לשלטון נתניהו או ישגרו לבית האסורים הוא בין אפסי לקלוש. גם הפגיעה הצפויה במיעוטים יהודיים בשל ההפיכה הזאת, נמוכה למדי, שכן גם לאחר ההפיכה, בדיוק כמו שזה עכשיו, לישראל יהיה אינטרס מובהק בהצגת עצמה כמשטר ליברלי כלפי נשים ולהט"בים כדי להסתיר ולחפות על מדיניות מחיקת הכפרים וגירוש הפלסטיניים הצפויה בשלב ב' של הנכבה.

בכל מקרה, כדי למנוע את הפגיעה בנשים ובלהט"בים, הכי טוב יהיה לשים קץ לנכבה. אבל לא לכך אתם מכוונים. כי אם הייתם רודפי שלום וצדק חירות ודמוקרטיה על באמת, ולא סתם חבורה, ענקית ככל שאתם, שמתקוממת כדי להגן, תסלחו לי, על התחת הוורדרד שלכם, לא הייתם מציגים בהפגנות המחאה שלכם מיצגים של שפחות טלוויזיוניות אדומות הצועדות בשלשות תחת משטר אימים מדכא הנשים, שעלול אולי לקום אם תתממש המהפכה המשטרית, אלא הייתם מציגים מיצג דיכוי המתרחש כבר עכשיו במציאות, בפועל, מעשה ידיכם שלכם, ולא בעתיד מעורפל, בידי משמר לאומי לטהרת המשפחה.

במקום להתחפש לשפחות מדומיינות, התחפשו לפלסטינים מן המציאות. קנו כמה מאות כאפיות בשוק הפשפשים, איזקו עצמכם באזיקוני פלסטיק, והוליכו עצמכם – על נשיכם, טפכן, זקניכם ומיטלטליכם – למאסר או לגירוש, על ידי חיילים "מחופשים" ואנשי שב"כ. זו ממש לא צריכה להיות בעיה מבחינתכם. אתם הרי מתורגלים בתפקיד הזה כבר שנים – כשאתם צועקים עליהם, על עצמכם, מקללים, בועטים, ופה ושם גם דופקים בהם מכות, אבל תהיו בבקשה עדינים עם קתות הרובים.

אינך יכול להניף דגל של חירות ושוויון ודמוקרטיה וכל המילים היפות הללו, כשבאותה עת אתה רומס ברגל גסה את חירותו של האחר.

15.5.23

טיל פלסטיני ששוגר לביתו הרג מפקד טייסת ושניים מילדיו

 העורכים ב'הארץ' שחששו, ואולי בצדק, שהקוראים שלהם ייבהלו מהכורת הזו, ולכן שינו אותה ל'ומה עם טיל פלסטיני היה הורג מפקד טייסת ושניים מילדיו?'

צבא ההגנה שלנו, הצבא החמוש ביותר בעולם לנפש (יהודי, בטח יהודי, והומיה) חיסל – לא רצח ואפילו לא הרג, חלילה, חיסל – בכירים, כך הודיעו לנו. בכירים, בהתחלה שלושה ואחר-כך חמישה או שבעה, בג'יהאד האיסלאמי ברצועת או בגטו עזה, הנתונ/ה כבר כעשרים שנה, לא חודשיים ולא שלושה, תחת מצור ישראלי כבד מתמשך.

לפי מקורות זרים צה"ל מונה – בסדיר, קבע ומילואים – כמיליון חיילים. מספר החברים בג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני הוא פחות מעשרת אלפים, כלומר כמאית ממספר החיילים של ישראל. לג'יהאד יש "טילים" בלתי-מדויקים שהטווח שלהם כמה עשרות קילומטרים, לישראל יש טילים מדויקים לטווח של אלפי קילומטרים. לישראל יש גם כ-2000 טנקים, 600 כלי טיס (מטוסי תובלה, קרב, ומסוקים), ולג'יהאד ולפלסטינים בכלל יש אפס טנקים וכלום מטוסים. שלא לדבר על צוללות ועוד "אמצעים מיוחדים". אז מה זה "בכיר בג'יהאד"? זה בדיחה.

ואחד הבכירים הללו שישראל "חיסלה" בסבב הזה הוא טארק עז אלדין, בטיל מדויק שהרג את בתו מיאר בת ה-9 ובנו עלי בן ה-8, ופצע קשה גם את בנו הקטן (אתם יכולים לראות אותם בתמונה, חוגגים מאושרים עם מתנות בפתחו של איזה קניון) הישר לתוך "דירת המסתור" שלו כביכול.

כי גם צמד המילים "דירות המסתור" הוא כזב תעמולתי. כי זה לא שהנרצח הסתתר בבונקר סודי מתחת לאדמה או בטירה מבודדת ומבוצרת בהרי הקרפטים העזתים. הוא בסך הכל "שהה", כלומר ישן בלילה, כדרכו של כל אדם, עם המשפחה שלו, עם הילדים, בדירתם בבניין מגורים רגיל. ועובדה היא שהטיל המדויק – שמחירו כמיליון דולר, ושהחיסולים הממוקדים הללו גם משמשים לו כזירת ניסוי כלים להדגמת יכולותיו לקראת מכירתו בעמים – הרג לא רק את בני משפחת "הבכיר", אלא גם את משפחת הרופא שגר דירה מעליו, הוא ואשתו ובנם. והם גם, הבכירים הללו, לא "מסתתרים מאחורי ילדים", כמו שאנחנו אומרים. הם פשוט גרים ביחד באותה דירה עם הילדים שלהם, בדיוק כמו כל אחד מאיתנו, כמו כל בן אדם בעולם.

אדרבא, טייסי חיל האוויר הישראלים, אלו ש"חיסלו" בשבוע שעבר את "הבכירים" ועל הדרך הרגו גם "לא מעורבים", נשים וילדים, הם אלו שגרים ב"דירות מסתור" מוגנות בבסיסי חיל-האוויר, עם משפחותיהם, כלומר, בשפתנו, "מסתתרים מאחורי ילדים".

והעובדה שאנחנו פוגעים והורגים ישירות ובמדויק להפליא, לא כולל נשים וילדים, במפקדי הארגון הצבאי הזעיר שלהם, ואילו הם פוגעים בתגובה באקראי באזרחים שלנו, אין לה שום קשר לזה שאנחנו, בקרב הזה, כביכול הצודקים, או להבדל המוסרי לכאורה בין התרבויות של שני העמים. ההבדל בין שני סוגי הפעלת הכוח, נקרא לזה כך, הוא בגלל שזה מה ששני הצדדים יכולים, זה ותו לא. אנחנו יכולים לירות להם טילים מדויקים לתוך הבתים מבלי ששום דבר יפריע לנו, והם יכולים רק לירות עלינו טילים מצ'וקמקים לא מדויקים שאת רובם אנחנו מיירטים. זה כל הסיפור. שני הצדדים פועלים כפי שהם פועלים כי זה מה שהם יכולים או לא יכולים לעשות.

לכן מה שכתוב בכותרת המאמר לא יכול לקרות, ואין לכם מה לדאוג. אבל תנסו לרגע לדמיין מה היה קורה אם כל זה היה, ולו לשנייה אחת, טיפ-טיפה קצת ההיפך. לו לאיזה שנייה מדומיינת היה לפלסטינים מטוס קרב אחד עם טיל "איסמעיל" אחד במיליון דולר, והם היו משגרים אותו, בלי שאנטי-טיל ישראלי יפיל אותו בדרך, לתוך חלון ביתו של מפקד טייסת בחיל האוויר, סגן-אלוף שאולי בן-כנען (שם בדוי), שמן הסתם גרם למותם של לא פחות אזרחים מאשר "הבכיר" ההוא בג'יהאד האיסלאמי, והורג אותו, ועל הדרך גם את בתו מיכל בת ב-12 ובנו אלי בן ה-8, כשבנו הקטן "רק" נפצע קשה.

ואוו וואה ווי וואה, בחזקת 77, איך שהיינו, גם אתם, כולנו, מגיבים אז. שבועות שלמים היינו מבכים, בטלוויזיה ובעיתונים את מותם של בן-כנען גיבור ישראל וילדיו היפים, החמודים, המצחיקים, אוהבי החיים, המצטיינים בלימודים ובחוגים, הזכים והטהורים.והיינו כמובן מכתירים את כל הפלסטינים, ואת הערבים בכלל, שהם תרבות וחברה ועמים של "רוצחי ילדים", שהרי "הם ידעו שבבית של בן-כנען מתגוררים גם אשתו והילדים ובכל זאת מפקדיהם הורו והטייס שלהם ירה את הטיל הקטלני לתוך ביתו של בן-כנען".

והתגובה הצבאית שלו תהיה כמובן יותר מהולמת. מטוסי חיל האוויר, "החברים של שאולי", יחסלו 12 (כמניין שבטי ישראל) "בכירים" ויורידו חמש שכונות שלמות בעזה על יושביהן, יהרגו כאלף "בלתי מעורבים" בתוכם 587 ילדים, וראש הממשלה יצטט את המשורר הלאומי שכתב "נקמת ילד קטן (שלנו, לא שלהם, שלא תתבלבלו לי פה) לא ברא השטן". ובמהומות בשטחים יהרגו עוד 92 פלסטינים, ועוד 18 (ח"י. עם ישראל חי!) בערים המעורבות, וגם ביירות תחטוף את שלה בטיל מדויק שישתק לה את מערכת החשמל. וזהו, בערך.

אז מה אני רוצה להגיד בזה? כלום, באמת ששום דבר. סתם, נפלט לי, התבלבלתי. נטרפה עלי כנראה דעתי. זה בטח בגלל הגיל, או אולי זה החינוך הקלוקל שקיבלתי בבית האשכנזי הפריווילגי שלי בנתניה, או שהמזוזה שלי פגומה ולא שמתי לב, או שחתכו לי בברית מילה את החלק הלא נכון, אבל ברור שמשהו לא בסדר איתי, שהתחרפנתי, שצריך או להחזיר אותי לפולין, למשרפות, או לאשפז אותי בגהה, במחלקה סגורה. אז אני באמת מצטער, אני מתנצל, סליחה. זה לא אתם. זה אני.

26.6.23

המתנחלים הפורעים פועלים בסמכות וברשות

1877 – ארה"ב. מתיישבים לבנים, בסיוע הצבא, פשטו על כפרי ילידים "אינדיאנים", טבחו, אנסו, גרשו, ושרפו את הכפרים. 1881 – רוסיה הצארית. איכרים רוסים פשטו על כפרי יהודים, טבחו, שרפו, אנסו, בזזו ושרפו. צבא הצאר עמד מנגד או סייע לפורעים. 1902 – קונגו הבלגית. מתיישבים אירופאים פשטו על כפרים מקומיים, טבחו, אנסו, גירשו ושרפו את כפרים. צבא המלך ליאופולד השני, סייע לפורעים. 1938 – גרמניה הנאצית. בכל המדינה פשטו גרמנים ארים על בתים, חנויות ובתי-כנסת של יהודים, הרגו, ניפצו, הרסו, שרפו ובזזו. אותם. כל זרועות הביטחון של המשטר הנאצי סייעו כמובן לפורעים. 1959 – אלג'יריה הצרפתית. מתנחלים אירופאים פשטו על כפרים מקומיים מוסלמיים, טבחו, שרפו, הרסו וגרשו. חיילי צבא צרפת עמדו מנגד ואף סייעו לפורעים. 1976 – דרום-אפריקה בתקופת האפרטהייד. מתיישבים בּוּרים, בסיוע כוחות צבא ומשטרה, פשטו על עיירת-מגורים (טאונשיפ) של ילידים שחורים, טבחו בהם ושרפו את בתיהם. 2023 – ישראל. מתנחלים יהודים פשטו על כפרי פלסטינים מקומיים ושרפו את בתיהם. כוחות הצבא והמשטרה של ישראל עמדו מנגד, או סייעו לפורעים ואף הרגו כמה מן הפלסטינים.

ועכשיו חידה – מה המשותף לכל המקרים הנוראים הללו? 1 – שום דבר. אין מה להשוות. 2 – בכל המקרים הללו, הילידים, כולל או לא כולל היהודים (איך שנוח לכם) הביאו על עצמם, בהתנהגותם, את הפרעות האלו. 3 – כל מה שעשו ליהודים זה איום ונורא. כל מה שעושים היהודים הוא נכון וצודק. מהאחרים לא אכפת לנו. 4 – בכל המקרים האלו, למן הטבח באינדיאנים, דרך הפוגרומים ביהודים, ועד לפרעות בפלסטינים, הפרעות לא נעשו באופן יעני ספונטני על-ידי "מתיישבים זועמים", אלא כל הפורעים הללו פעלו בגיבוי מלא ובשליחות המשטרים הנוראים ששלטו, או עדיין שולטים, בשטחים בהם בוצעו הפרעות.

התשובה האחרונה היא כמובן הנכונה. גם במקרה שלנו. וכי מה עשו או "זרועות הביטחון" שלנו כדי למנוע את הפרעות שעשו באחרונה המתנחלים בשורה של כפרים פלסטינים – שום דבר ולא כלום. וכל כך בתירוצים עלובים שהיו מביישים אפילו ילד בכיתה ג' – לא היו לנו כוחות, היינו עייפים, התבלבלנו בשמות של הכפרים כי הם כולם בערבית, הכלב אכל לנו את פקודת המבצע וכאלו. וגם כוחות הצבא והמשטרה היהודים שנקלעו, כנראה בטעות, לפרעות, לא עשו שום כלום, חוץ מלירות בפלסטינים שניסו להתגונן מהפורעים.

ושיא הגיחוך הוא, כמובן, מכתב התחינה שכתבו במשותף ראשי הצבא, המשטרה והשב"כ ל"אחינו המתנחלים", שבו הם מבקשים בנימוס מן הפורעים שיפסיקו כי "זה לא יפה", משל מדובר בתלמידים שמשכו לבנות בשערות. הלו, ראשי "זרועות הביטחון", תפקידכם הוא לא לכתוב מכתבים, אלא למנוע את הפרעות. תחסמו את הפורעים מלהגיע לכפרים. תירו בהם גז-מדמיע, ואם יש צורך גם כדורים חיים. תטילו עוצר על ההתנחלויות שלהם. תעצרו את המשתתפים בפרעות ותעמידו אותם לדין, תהרסו להם את הבתים. יש לכם המון אמצעים, כשאתם רוצים.

אבל אתם לא רוצים ולא תעשו כלום. ואתם יודעים למה? כי המתנחלים הפורעים הם עוד "זרוע ביטחון" של הכיבוש והדיכוי, בדיוק כמו הצבא, המשטרה והשב"כ שלכם.

7.8.23

מדינת ישראל קמה ועומדת על הנכבה הפלסטינית

כולנו – חוץ מהקנאים והמטומטמים, שלרוב אלו אותם אנשים – מבינים שאנחנו, מדינת ישראל, בצרות צרורות, ושיש לנו המון בעיות בלתי פתורות, שרק הולכות ומחריפות.אבל איך לפתור אותן, מה צריך לעשות, את זה אנחנו לא יודעים. אבל יש המון הצעות, שונות ואף סותרות: הפרדת הדת מהמדינה; הפיכת ישראל למדינת הלכה; שתי מדינות לשני עמים; סיום הכיבוש של יהודה, שומרון ועזה, החלת הריבונות הישראלית על כל יהודה ועזה ולבנון ודרום-טורקיה; חלוקת ישראל לקנטונים; חלוקת קונדומים לאזרחים; ועוד כהנה וכהנא חי, ורק לא ביבי, ומוות לערבים ולאשכנזים וביבי המלך. זה בערך.

אבל בחדר עומד לא פיל צמחוני, אלא דינוזאור טורף המאיים עלינו לכלותנו. ואנחנו מצליחים, באמונה שלמה ובעיוורון מוחלט, שלא לראות אותו, על אף שהוא מכה והורג ומהרס בנו כבר כמאה שנה. ואני מדבר, כמובן, על הטאבו הציוני הקדוש – הכינו את ההכחשות וצחצחו את המקלדות – הכיבוש והדיכוי, האסון, החורבן, הנכבה, שהמטנו על הפלסטינים, שלא החלה ב-67', אלא ב-48', ונמשכת גם כיום.

ההכחשה של עצם קיומה של הנכבה הפלסטינית, וכמובן ההתכחשות המוחלטת לאחריותנו שלנו, של מדינת ישראל, לביצועה, של הנכבה, וכל תואנות הסרק של "הם התחילו" וכולי – כולן יופיעו תכף, עד אחת, בתגובות למאמר – אינן יכולות להכחיש עובדה אחת ניצחת ומוחצת: לולא הנכבה לא היתה קמה מדינת ישראל. לולא גירשה ישראל במהלך המלחמה על עצמאותה קרוב למיליון פלסטינים, יותר מכלל מניינו של הישוב היהודי אז, ולולא החריבה כ-600 כפרים פלסטינים, וניכסה לעצמה בגזל את אדמותיהם, והושיבה בהם יהודים, עולים וותיקים וחדשים, לולא פקד בן-גוריון על ביצוע הנכבה, לא היתה קמה ולא היתה מתקיימת מדינת ישראל. הנכבה הפלסטינית היתה חיונית לחלוטין להקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל. מדינת ישראל קמה ועומדת על הנכבה הפלסטינית.

לכן את "הסכסוך" הזה, שכל עוד אינו נפתר אין פה סיכוי לכלום, לא ניתן לפתור מבלי שישראל, כמדינה, תכיר באחריותה לנכבה הפלסטינית. כי רק על בסיס זה ניתן לפתוח במשא ומתן כלשהו עם הפלסטינים על מנת להגיע איתם להסדר ולפתרון מוסכם, כלשהו, גם עליהם וגם עלינו, שישים קץ למלחמת מאה השנה הזאת, שהמשטר הנוכחי בישראל לא רק שאינו רוצה לשים לה קץ, אלא שואף להרחיבה לעוד מאה שנה לפחות.

ההכרה באחריותנו לנכבה אין פירושה השמדת ישראל, כמו שמהלכים עלינו תמיד אימים, אלא פירושה אפשרות, האפשרות היחידה, להגיע עם הפלסטינים להסכמה הדדית, למצוא דרך לסיום שפיכות הדמים ולחיים משותפים מתוך שלום ושוויון, ולא מתוך כיבוש ודיכוי.

כמובן שאין זה אומר, בהכרח, שמתוך כך יצמח אכן פתרון. אבל דבר אחד בטוח – בלי שמדינת ישראל תכיר באחריותה לנכבה הפלסטינית, הכול יישאר אותו דבר, בדיוק כמו שמתרחש כאן, עיקבו אחרי החדשות, זה מאה שנה.

נכון, רובם המוחלט בהחלט של הישראלים עוצמים עיניהם מראות, ואפילו לא מוכנים לשמוע את הרעיון הנלוז הזה – הביטו בתגובות – אבל בלי זה, שום דבר כאן לא ישתנה.

כך שלמרבה הצער אפילו הדרך לתחילת הדרך עוד רחוקה מאוד.

11.9.23

אנחנו נגד אפרטהייד, אבל בעד הפרדה

אין ספק שאנחנו נמצאים עתה בעיצומו של עידן התגליות הגדול ביותר מאז הסתיים עידן התגליות הגדול הקודם בראשית המאה ה-17. בתקופה קצרה של פחות משנה קמו לנו מגלים חדשים – תת-אלוף במיל. ואסקו דה-גמה, מפקד מגלן לשעבר פרדיננד מגלן, ראש השב"כ לשעבר כריסטופר קולומבוס, ראש המוסד לשעבר אמריקו וספוצ'י, ועוד ספנים נועזים – שכולם מגלים פתאום שישראל מקיימת ביהודה ושומרון (ומה עם עזה, לעזאזל?) משטר של כיבוש ואפרטהייד.

וואו! איך הם הגיעו לזה? איזה אומץ, איזו תבונה, איזו תעוזה. אבל יותר וואו מזה, זה איך הם הגיעו לזה רק עכשיו? זה שיש בשטחים הכבושים משטר אפרטהייד, כי לוואסקו דה-פרדו התגלה עכשיו ש"יש שם מערכות חוקים שונות ליהודים וערבים", זה לא חדש. זה כבר ככה 55 שנה, והיה ככה תחת כל ראשי הממשלה והמפלגות ששלטו כאן מאז - אשכול וגולדה ורבין ופרס ובגין ושמיר ושרון ואולמרט וביבי ובנט ולפיד ועוד פעם ביבי; ומפלגת העבודה והליכוד והמפד"ל על שלל גלגוליו, ומרצ, וד"ש, וד"ש עם שיר, והרפולים והגימלאים והשין-גימלים ומי לא. אין מנהיג או מפלגה ציונית קיימת או נעלמת, שלא היתה שותפה להנהגת ולהנהלת משטר הכיבוש הגזעני הקלגסי בשטחים שנכבשו ב-67. אז עכשיו אתם באים? למה? בגלל שבן-גביר מחברון החליף את בר-לב מצהלה?

ולא רק זה. זה גרוע מזה בהרבה. כל מגלי האפרטהייד ומגני הכיבוש הפתאומיים החדשים, כולם עד אחד – פרדו ודיסקין וארגמן והטייסים והספנים והסיירים; וכל ראשי "האופוזיציה" ומנהיגי המחאה – גנץ, יעלון, חלוץ, איזנקוט ועוד; ומלך הווילה בג'ונגל, הוד מעלתו אהוד ברק השלישי – הם כולם, כולם עד אחד, לא רק שלא שמו לב 55 שנים שבשטחים יש משטר אפרטהייד, אלא שהם כולם, כולם עד אחד, הנהיגו וניהלו את משטר הכיבוש הנורא הזה, שהם גילו עכשיו פתאום, כשהם יצאו לפנסיה, שהם נורא מתנגדים לו.

אבל גם הגילוי החדש הוא שקר. כי משטר האפרטהייד היהודי כלפי הפלסטינים הילידים נוהג כאן מאז הקמתה של מדינת ישראל, לפני 75 שנה, ובכל שטחה, מדן ועד אילת ומרפיח ועד יריחו. כל יהודי בעולם יכול להפוך בהינד עפעף לאזרח ישראלי. אזרח ישראלי פלסטיני לא יכול להקים משפחה במדינתו עם פלסטינית מהשטחים. יהודי יכול לעבור לגור, על פי חוק ובאישור בג"ץ המושמץ, בבית של פלסטינים, שגרים שם שבעים שנה, כי לפני מאה שנה גר שם יהודי אחר. אף פלסטיני, אפילו פלסטיני אזרח ישראל, לא יכול, גם זה על פי חוק ובג"ץ, לחזור לבית בו נולדו הוא או הוריו וגורשו ממנו. וכל חוקי האפליה והעושק הללו, הם כולם אפרטהייד ובן בנו של אפרטהייד. במדינת ישראל כולה, מראשיתה ועד היום, ובכל שטחה, נוהג משטר אפרטהייד. זו האמת.

והכי מצחיק, כלומר עצוב, הוא שכל שוחרי השלום והשוויון הללו מבקשים לבטל את משטר האפרטהייד ולהחליפו במשטר הפרדה. אבל יצא המקרה שאפרטהייד בשפת אפריקאנס (שפת שליטיה הגזענים של דרום-אפריקה) פירושו בעברית (שפת השליטים הגזענים בארץ-ישראל) הוא הפרדה. אז אנחנו נגד אפרטהייד, אבל בעד הפרדה. תודה.

30.10.23

פנייה נואשת לשני העמים האומללים

אעשה שקר בנפשי, לצורך העניין, כאילו יש בכלל מישהו, יהודי כערבי, המקשיב למה שאני אומר או כותב, ובכל זאת, אני חש שמחובתי לומר את דבריי אלו, ולו רק, והלוואי, למען הדורות הבאים.

אני אדבר כאן, בניגוד מוחלט לשיח המקובל, בלשון "אנחנו" על כולנו יחד, הישראלים והפלסטינים, לא כשני צדדים נפרדים ועוינים, אלא כעל ישות אחת, מקשה אחת, בלתי ניתנת להפרדה. לכאורה, להלכה וגם למעשה, מפרידות בינינו, הפלסטינים והישראלים, חומות וגדרות ותהומות של עוינות ושנאה ודתות ותרבויות וכל מה שאנחנו, שני הצדדים הניצים, אומרים לעצמנו שוב ושוב. אבל בפועל, במציאות, וזו עובדת חותכת, תרתי משמע, לא ניתן, ולא יעזרו כל החומות והפצצות שבעולם, להפריד בינינו. ולמרבה הכאב הכבד מנשוא, הטבח הנורא בשמחת תורה אך הוכיח, בצורה המזוויעה ביותר, ששום חומות וגדרות לא יכולות להפריד בינינו.

השאלה היחידה שנותרה לפיכך לפתחם של שני העמים האומללים שאנחנו, הישראלים והפלסטינים, היא אם נסיר את החומות והגדרות בינינו רק כדי לטבוח ולהרוג, או שנשכיל להסיר את החומות והגדרות בינינו לא לגבור זה על זה, אלא כדי להתגבר על העויינות והשנאה ההדדית שלנו אלו את אלו, ולמצוא דרך לחיות ביחד כמו שצריך, במקום להרוג זה את זה מחוסר ברירה לכאורה.

החמאס הפלסטיני, במעשי הטבח המזוויעים שעשו "לוחמיו" באזרחים – זקנים, נשים וטף – בשבת ההיא, הוציא עצמו מכלל המין האנושי. החמאס אינו בר-שיח לשום דבר, ויש להכחידו, בדיוק כפי שעשינו לדעאש, מעל פני האדמה, ולהרוג את כל פעיליו, עד האחרון שבהם. אין שום עוול עלי אדמות, שמצדיק את מה שעשה החמאס. שלא לדבר על האסון, הנכבה, שהוא שב וממיט על עמו שלו.

העובדה שהערבים אזרחי ישראל "התנהגו למופת" הפעם, כפי שאומרים היהודים האדנותיים, לא נובעת מכך שהם פחדו מהשלטון הציוני, אלא כי הם הבינו שאם וכאשר וחלילה יגיעו "לוחמי החמאס", אחיהם לכאורה, אליהם, הם ישחטו בהם בדיוק כפי ששחטו ביהודים (ובבדואים ובתאילנדים) בעוטף עזה. הטבח הנורא הזה גרם לערבים אזרחי ישראל להיווכח שמוטב להם להיות ערבים תחת המשטר הציוני, מאשר פלסטינים תחת שלטון החמאס.

אבל מצד שני, עם כל הכאב והזעם המוצדקים, הטבח שעשה החמאס בילדים היהודים בעוטף, אינו מצדיק את הטבח שעושים עכשיו הישראלים באלפי ילדים פלסטינים בעזה.

וכולנו, שני הצדדים, צריכים גם להבין שאין אלוהים, לא יהודי ולא מוסלמי ולא בכלל, שמצווה עלינו, בשמו לכאורה, להרוג ולטבוח זה בזה. אין אלוהים. הוא נמצא רק במוחות המעוותים של המאמינים בו. ואם, חלילה, יש אלוהים, מוסלמי או יהודי או נוצרי או זַמבּורִי, הרי שמדובר ברוצח המונים מתועב, שרוצחי החמאס הם כלבלב לידו. וזה לא משנה אם אלוהים שלנו טובח בהם או זה שלהם בנו. כל האלוהימים הם רוצחים המוניים סדרתיים, של כולנו, גם של אלו שמאמינים בו, וגם של אלו שמאמינים באלוהים השני.

ויש לומר – אלו המנהיגים אותנו, את שני העמים האומללים שאנחנו, הפלסטינים והישראלים, אלו שהקמנו או קמו עלינו, זה לא משנה, הם אנשים שאוחזים כל חייהם חרב בידם וכל תכליתם היא להגן, בראייתם, על עמם מפני העם האחר. אלא שמי שרק חרב בידו רואה בכל אחר מי שיש לערוף את ראשו. מנהיגי שני העמים אינם יודעים לעשות שום דבר אחר מלבד להורות לעמיהם להרוג בחרבם, ברוביהם ובמטוסיהם, את בני ובנות העם האחר.

מן המנהיגים האלו, מהדור הזה של המנהיגים, לא יכול לצמוח שום שלום, אלא רק מלחמות. השלום יכול לבוא, אם בכלל, רק מבני ובנות הדורות הבאים, מאחיהם ואחיותיהם של הילדים והילדות שנטבחו, שנטבחים, במלחמה הנוכחית, בסבב הזה, בטבח ההדדי הזה, שיקומו מבין החורבות העשנות ויעשו אולי, הלוואי, את מה שאנחנו, כל הדורות עד כה, נכשלנו מלעשות.

שהרי המלחמה הזאת, הסבב הזה, הטבח ההדדי הנוכחי, יסתיימו מתישהו. והם לא יסתיימו בשום ניצחון, של אף עם, ויוותרו רק הרס חורבן ואלפי, אולי אפילו עשרות אלפי, מתים, והמצב יחזור לקדמותו – עוד פעם שקט יחסי של כמה שנים, ואז שוב סבב ושוב שקט ושוב סבב ועד קץ הדורות, תרתי משמע. שכן, מסבב לסבב יכולותיו של כל צד לטבוח בצד האחר, כפי שהוכח היטב הפעם, אך הולכות ומתעצמות. אז שנמשיך בזה?

סבבי הטבח הנמשכים ללא הרף זה מאה שנים, והכישלון הקטסטרופאלי להגיע לשלום, הביאו לכך שבהנהגה בפועל של שני העמים עומדים אנשים שכל מעיינם הוא לאבד ולגרש מכאן את העם האחר. אצל הישראלים אלו הם הדוגלים בכך ש"ארץ ישראל שייכת (רק) לעם ישראל" ואצל הפלסטינים אלו הם הדוגלים ב"שיבה לכל האדמות השדודות". והשאלות, שאנחנו עוסקים בהן כל הזמן, מי משני הצדדים צודק (כמובן שאנחנו) ומי יותר אשם (כמובן שהם) ומי יותר מסכן (כמובן שאנחנו) ומי יותר רוצח (כמובן שהם) אינן רלוונטיות כלל ועיקר לעתידנו, ולעתיד הדורות הבאים שלנו.

נכון, קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי, לשני הצדדים, לראות מבעד לערפילי הדם וגשמי הזעם, לחשוב בכלל על העתיד ובטח שלא לדמיין עתיד ורוד כלשהו, אלא רק עתיד שחור משחור של הרג ונקמה, שנהרות דמים מציפים את שדותיו. אלא שאם חפצי חיים אנו, בעיקר לילדינו ולנכדותינו, אין לנו אפשרות אחרת. אין לנו ברירה.

שני עמינו לא יכולים להשמיד אלו את אלו, אלא במחיר דמים של מאות אלפי או מיליוני הרוגים, לשני הצדדים, כלומר במחיר השמדתם של שני העמים, של כולנו. ולכן הברירה היא אחת - או שנמות יחד, כולנו, או שנחיה יחד, כולנו.

ומוטב לנו, לכולנו, לבחור בחיים.

4.12.23

כדי לחיות, שני העמים צריכים לסלוח ולשכוח. זה אפשרי

הימים קשים, נוראים. ומבעד לערפילי הזוועה הסמיכה מדם ושחורה ממוות, קשה לראות אופק של חיים טובים מעבר להררי החושך שהקמנו עלינו, שני העמים שאנחנו, הטובחים בימים אלו זה בזה בקצב רצחני, ברוב מרץ וללא הרף, ואנחנו כנראה רק בתחילת הדרך.

המציאות הזו משרה על כולנו פסימיות וייאוש. אלא שלעזרתנו באה ההיסטוריה, ומשדרת אופטימיות ותקווה. כי כל סכסוכי הדמים שהיו בתולדות האנושות, והיו רבים וארוכים ונוראים בהרבה מהתגוששויות ההרג בנות מאה השנים בינינו לבין הפלסטינים, כולם עד אחד נפתרו בשלום ונסלחו ונשכחו כלא היו. וכך יהיה גם כאן. השאלה היא רק כמה זמן זה עוד יימשך ובכמה דמי אדם עוד נשלם עד שנגיע לכך.

מלחמת האזרחים בספרד בין "הלאומנים" שנתמכו בידי גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית לבין "הרפובליקנים", שנתמכו על ידי ברית המועצות הקומוניסטית, כשבתווך מעורבים גם סכסוכים בין חבלי הארץ – אנדלוסיה, קטלוניה, הבסקים ודומיהם – נמשכה שלוש שנים, בין 1936 ל-1939, ונהרגו בה כחצי מיליון אנשים, שני אחוזים מאוכלוסיית ספרד באותה עת. כמאתיים אלף מהם, רובם רפובליקנים ובני מיעוטים לאומיים, נרצחו בהוצאות להורג, במעשי טבח המוניים ובהפצצות של ערים אזרחיות.המלחמה הסתיימה בניצחון הלאומנים, וספרד הפכה לדיקטטורה פשיסטית ברוטאלית תחת שלטונו של הננרליסימו פרנקו, שנמשכה כ-40 שנה, עד למותו ב-1975. אחרי כן הפכה ספרד, בתהליך יציב ומהיר יחסית, למדינה דמוקרטית המתקיימת כך עד היום, זה כבר כמעט חמישים שנה. המשקעים נותרו, אבל הכל נסלח ונשכח, כי החיים ניצחו.

סכסוך הדמים בין הילידים האירים הקתולים לבין המתנחלים האנגלים הפרוטסטנטים בצפון אירלנד נמשך מאות שנים. שיאו נמתח לאורך כמעט כל המאה ה-20, החל ממרידת חג הפסחא ב-1916 ועד הסכם יום שישי הטוב שנחתם יותר מ-80 שנה לאחר מכן. באמצע היו שורה של פיגועים ומעשי הרג בשני הצדדים על ידי שני הצדדים, והזכור מכולם הוא כנראה "יום ראשון העקוב מדם" בינואר 1972 שבמהלכו צנחנים בריטיים ירו למוות ב-14 גברים ונערים קתוליים לא חמושים שהשתתפו במצעד למען זכויות אדם בעיר דרי. מאז, זה כבר 25 שנה, שבצפון אירלנד, עם כל המשקעים, החיים נורמאליים, שלווים וטובים. זה יתכן, זה אפשרי.

שלטון האפרטהייד הלבן הגזעני האכזרי בדרום אפריקה נמשך 46 שנים. 27 מתוכן ישב מנהיג השחורים נלסון מנדלה בכלא, אחרי שלל הרשעות משונות, ואחרי סיום משטר האפרטהייד נבחר למנהיגה הראשון של דרום אפריקה הדמוקרטית. כשיצא מהכלא לא הנהיג מנדלה בארצו משטר של נקם ושילם בלבנים שרדו והתעללו בו ובבני עמו, אלא קרא להם לסלוח ולשכוח, כדי שדרום אפריקה לא תשקע בבוץ של שנאה ומלחמה, אלא תצא לחיים חדשים של חופש, שוויון וחירות. זה קשה, אבל זה אפשרי.

וכדאי גם שנאמר איזו מילה קטנה בעניין הזה גם עלינו, היהודים. ממש לא מזמן, לפני 80 שנה בלבד, העם הגרמני, תחת השלטון הנאצי, ובשיתוף פעולה של כמעט כל עמי אירופה – הצרפתים, ההולנדים, הפולנים, האסטונים, הליטאים, הלטבים, האוקראינים, ההונגרים, הסלובקים, הקרואטים, הבוסנים, הקרואטים (וזו, כמובן, לא כל הרשימה) – רצחו, טבחו שישה מיליון מאתנו, היהודים. לא 1200, ולא 6000, אלא שישה מיליון, ובכל זאת ראו זה פלא – כבר מזמן סלחנו ושכחנו להם, ואנחנו איתם היום בסבבה, משל לא הייתה שואה מעולם. וזה בסדר. כך צריך להיות. כדי להמשיך בחיים צריך לסלוח ולשכוח.

סכסוך הדמים שלנו עם הפלסטינים, למרות שהוא נראה ומוצג כך עכשיו על ידינו, בשל זוועות הטבח הנורא בעוטף-עזה, הוא לא מלחמה בין צדיקים למרצחים. שני העמים הרגו ורצחו ועוולו זה לזה במאה השנים האחרונות לא מעט, ובמצעד הכולל של העוולות והרציחות דווקא אנחנו אלו המובילים ולא הפלסטינים. אבל כל הדיונים הללו של מי התחיל ומי אשם ומי יותר רוצח ממי מובילים רק למסעות נקמה על נקמה על נקמה והרג ומוות וחורבן. ולכן אין לנו, לשני העמים, ולא משנה מי יותר צודק או יותר רוצח, אלא לסלוח לשכוח, ולכונן לעצמנו ביחד חיים נורמאליים של שוויון וחירות ושלום ואחווה. ההיסטוריה חוזרת ומוכיחה – זה ייתכן, זה אפשרי, וזה יקרה. ומוטב שזה יקרה עכשיו, מאשר בעוד שלושים שנה עם עוד 300 אלף הרוגים משני העמים. 

18.3.24

זו 48', לא 67', הנכבה ולא הכיבוש. תמיד היתה

קודם כל, גיניתי ואני מגנה בכל תוקף את הטבח המזוויע שביצע החמאס ב-7 באוקטובר. בסדר? עכשיו אני יכול להתחיל? תודה.

דבר שני, בעוד אני מתיישב לכתוב את מאמרי, קופצת לי כותרת שבה "ישראל היום" מגדיר את אמירתו של עורך חדשות החוץ של ערוץ 12 ערד ניר, שעל פיה "גם דרום אפריקה של האפרטהייד היתה דמוקרטיה בעיני עצמה" כ"אמירה מקוממת". אבל למה זו אמירה מקוממת? זו הרי אמת צרופה. אז מה, האמת מקוממת? אולי, אם כך, ימרח מדי יום "ישראל היום" כותרת ענק לרוחב עמודו הראשון לאמור "האמת מקוממת, ינעל רבאק!"

אז הנה אני הולך להציג לכם אמירה אפילו יותר מקוממת – ישראל איננה ומעולם לא היתה דמוקרטיה. סליחה, זה לא מדויק. במשך 76 שנות קיומה של ישראל היא היתה להלכה, אם כי לא בפועל, מדינה דמוקרטית במשך שבעה חודשים תמימים, בין ביטול הממשל הצבאי על "אזרחי" ישראל הערבים בנובמבר 1966 לבין החלת השלטון הצבאי על ערביי יהודה, שומרון ועזה ביוני 1967 בתום מלחמת ששת הימים. משטר האפרטהייד הבלתי דמוקרטי בעליל בדרום אפריקה, לעומת זאת, התקיים בסך הכול 46 שנים, לא 76.

ועכשיו לענייננו. עמיתתי חנין מג'אדלה ענתה במאמרה כאן לפני כשבועיים, ל"שמאלנית מתפכחת" שלא נקבה בשמה, כדברים הנוקבים האלה – "את מאוכזבת מהערבים כי עכשיו את מבינה שהבעיה שלהם היא לא 1967, אלא 1948. בוקר טוב! אם היית מכירה ולו ערבי אחד היית יודעת, ש–1948 זה חורבן בית המקדש שלנו, וזה לא היה נוחת עלייך כשוק. ואת עוד מחשיבה את עצמך כ'שמאל'. זה העניין: בישראל ביטוי 'שמאל' לא אומר כלום; אולי קצת שמאלה מאיתמר בן גביר".

מה פתאום גירוש? הנה, הם בורחים. רואים. צילום: דוד אלדן, לע"מ

דבריה של מג'אדלה עוררו את חמתם של ישראלים יהודים רבים, ובין השאר ענתה לה ציונית-דתית אחת, צפנת נורדמן, כדברים הנרגזים האלה – "ערביה ישראלית, אחת חנין מג'אדלה, מודה שחור על גבי לבן: יש לה בעיה עם 48', לא עם 67'. את הדעה הזו שלה, המוכרת גם בנוסח: פרום דה ריבר טו דה סי וגו', היא מייחסת לכל ערביי ישראל. מה שלא מפריע לה בכל שאר הטורים להתבכיין על אפליה. למה שיפריע".

אז את, צפנת, ואתם, היהודים הציונים, אתם הם שתחליטו מה כואב לאחת פלסטינית או לכלל הפלסטינים? מעשה באישה שהגיעה לבית-חולים – אולי ממעשיה זו תבינו את עוצם אדנותכם – ואמרה לרופאים "כואב לי הלב. תקוע לי שם כדור וזה כואב לי נורא, שנים זה כואב לי. בבקשה תוציאו לו את הכדור מהלב, שאוכל לנשום, לחיות". והרופאים בודקים אותה ואומרים לי שני דברים "קודם כל אין לך שום כדור בלב, וחוץ מזה הכדור בלב זה לא מה שכואב לך, מה שכואב לך זה הדלקת בתנוך של האוזן". 

למה, מי אתם, גברת צפנת והציונים הדתיים והחילוניים, שתגידו לאנשים אחרים מה מותר ומה אסור שיכאב להם?ולמה מי שחושבת ששורש הבעיה הוא הנכבה של 48' ולא הכיבוש של 67' באוטומט זה "פרום דה ריבר טו דה סי וגו", כלומר מדינה ערבית בכל ארץ ישראל וגירושם מכאן של כל היהודים? למה? איפה זה נאמר? אין אפשרויות אחרות לפתרון הבעיה, לריפוי הפצע ולהבראת נפשותינו המסוכסכות? רק להשמיד אלו את אלו? וכמובן, שאם כך, "אין לנו ברירה" אלא להשמיד אותם, נכון?

ולא, הקריאה של "הציונית הדתית", שצפנת, שלפי הכומתה על ראשה נמנית על שורותיה, להשלים את הנכבה הישנה והטבה ההיא, שהחלה ב-48' ולגרש מכאן את הפלסטינים "הנאצים", כדי להקים כאן מדינה יהודית "מן הים עד הנהר", לא נולדה כתגובה ציונית הולמת ובלתי-נמנעת לטבח המזוויע בעוטף עזה ב-7 באוקטובר 23'.

כבר ב-13 באוקטובר 21, שלוש שנים בדיוק לפני טבח חמאס, עמד יו"ר מפלגת "הציונית הדתית" בצלאל סמוטריץ' על דוכן הכנסת, הפרלמנט של מדינת היהודים הדמוקרטית, והטיח בחברי הכנסת הערבים "אתם פה בטעות – כי בן גוריון לא גמר את העבודה ולא זרק אתכם ב-48'", ובמשתמע מכך, כמובן, "אל תדאגו, כשאנחנו נגיע לשלטון אנחנו נשלים את מלאכתו של בן-גוריון ונסלק מכאן את כולכם, את כל הערבים".

והאיש הזה, שלא שינה מאז ולו כזית כבוש את דעתו זו, הוא היום שר האוצר של מדינת ישראל, ומוליך אותה, רכוב על חמורו נתניהו, אל החזון הזה של ארץ-ישראל היהודית השלמה הנקייה מערבים, כשכל שאר הציונים מצטרפים אחריהם למלאכת הקודש הזו.

אז כן, הנכבה מ-48', שנמשכת עד היום – הממשל הצבאי והכיבוש וההתנחלויות והטרור והטבח בעוטף וההרג וההחרבה וההרעבה שאנחנו מבצעים עכשיו בעזה הם כולם תוצאתה והמשכה של הנכבה – היא-היא שורש הבעיה בינינו לבין הפלסטינים. ורק על בסיס הכרה באחריותנו לנכבה ונכונותנו לרפא את העוול והכאב העצום שגרמה לפלסטינים, ניתן יהיה לחלוק בינינו לבינם בשלום את הארץ הזאת.

ואל תתחילו לי עכשיו אם דיקלומי הנגד הרגילים שלכם "אבל הם לא הסכימו לחלוקה, והם התחילו, והם הפסידו". אני מכיר אותם היטב. גם אני, כמוכם, תוצר מערכת החינוך התועמלנית הציונית. זה הכל לא נכון. אבל אתם יודעים מה, ונניח שזה הכל נכון, אז מה? במה הטיעונים הללו מועילים לכם כדי להגיע למשהו? הרי אתם טוענים את כל זה כבר עשרות בשנים ולאן זה הביא אותנו? להרג וחורבן הדדים (אומנם אנחנו מחרבים והורגים בהם הרבה יותר, אז מה?)

מצד שני, אם אתם מתעקשים על הרג וחורבן הדדיים, אז מי אני שאעצור אתכם, את עם הנצח, בדרכו אל התהילה והאבדון? סליחה, אני לא אפריע לכם יותר. תמשיכו, תמשיכו.

1.4.24

טבח החמאס בעוטף עזה היה מזוויע, אבל גם הטבח שלנו בעזה הוא נורא

קשה מאוד, גם בימים רגילים, קל וחומר בימי מלחמה שכאלו, למי שמכלול זהותו הוא דתו ושבטו, להביט בנעשה סביבו שלא מבעד למשקפיים הדתיות-לאומניות שהושמו על עיניו. וכך, שני הצדדים הניצים בסכסוך הדמים הזה, הישראלי-יהודי והפלסטיני-מוסלמי, מתבצרים בחפירות "הקורבן הצודק" ומטיחים אלו באלו, קבל עולם ומלואו, בדיוק את אותם דברים, אבל להפך כמובן, לאמור "אנחנו פה הקורבן. אנחנו הצודקים. הם התחילו. הם עושים בנו רצח עם, כי הם רוצים לקחת מאתנו את הארץ שלנו, ולא ניתן להם".

ואני, מיום שעמדתי על דעתי, וגם כעת, משתדל בכל מאודי להשיל מעלי את אדרת הזהות הישראלית-יהודית שהולבשה עלי. לא נולדתי לא יהודי ולא ישראלי. נולדתי בן-אדם, עירום מכל זהות. לא בחרתי להיות לא יהודי ולא ישראלי. אבל אני בוחר להיות בן-אדם, לשמור על צלם האנוש שלי ולהביט בנעשה סביבי בעיני החפות מזהות, בעיני האדם שלי.

בטבח שביצע החמאס ב-7 באוקטובר נהרגו ונרצחו כ-1300 בני-אדם, 450 מהם חיילים (כ-35% מההרוגים), ו-850 אזרחים (כ-65%), מתוכם כ-40 ילדים (כ-3% מההרוגים והנרצחים).כמובן שיש להוסיף כאן את העובדה שלבד מהאלמנט "הרגיל" של טבח, כלומר רצח אזרחים חפים מפשע, בוצעו ב-7 באוקטובר גם פשעי מלחמה נוספים כגון אונס, כריתת איברים, עריפת ראשים ועוד מיני מעשים מזוויעים. וכל הרואים מעשים מתועבים אלה כלגיטימיים במסגרת של "מאבק לשחרור לאומי" איבדו גם הם, בעיני, צלם אנוש.

בטבח המתמשך שמבצעת מדינת ישראל בעזה כתגובה או כנקמה חסרת תוחלת על טבח ה-7 באוקטובר, לא בוצעו מעשי זוועה דומים, אך נהרגו ונרצחו כ-35 אלף בני-אדם, מהם כ-13 אלף אנשי-חמאס (כ-37% מההרוגים) ו-22 אלף אזרחים (כ-63%), מתוכם כ-15 אלף ילדים (כ-43% מהרוגים והנרצחים), כך על פי נתוני משרד הבריאות בעזה הנשלט בידי חמאס.

וכדי להבהיר אומר כך: כל רצח של אנשים רבים חפים מפשע, ואין זה משנה באיזה כלי בוצע הרצח – סכינים, רובים, פצצות, פגזים, טילים, הרעבה או גז קטלני – הוא טבח.

ועכשיו, אם תציצו רגע במספרים מאלה, הרי שתוכלו להיווכח שבשתי המתקפות, העזתית והישראלית, היחס בין מספר האזרחים שנרצחו לבין מספר החמושים שנהרגו הוא כמעט זהה – בערך שליש מן ההרוגים, בשני המקרים, הם לוחמים, וכשני שליש הם אזרחים.

ההבדל התהומי, למגינת הלב, הוא במספרים המוחלטים. הם הרגו בנו 1300 איש ואנחנו הרגנו בהם כבר 35 אלף, פי 27, ועוד היד נטויה. הם הרגו בנו 40 ילדים, ואנחנו הרגנו בהם, יחי או יומת ההבדל הקטן, 15 אלף ילדים, פי 375. אז כן, הטבח שהם עשו בנו היה מזעזע ומזוויע, אבל גם הטבח שאנו עושים עכשיו בהם איום ונורא, לא פחות, ואולי אף יותר.

עד כה הרגנו אחוז וחצי מאוכלוסיית עזה, מתוכם כ-0.65 אחוזים ילדים. זה הרבה. אחוז וחצי מאוכלוסיית ישראל זה 150 אלף איש. 0.65% זה 65 אלף ילדים.

נחזור לצורך הרחבת הדיון, לטבח במחנות הפליטים הפלסטינים סברה ושתילה בלבנון ב-1982, שבו נטבחו על ידי הפלנגות הנוצריות – שתיפקדו תחת שליטה ופיקוד של צה"ל – בערך כ-1800 פלסטינים חפים מכל פשע, זקנים, נשים וטף. על כך אוסיף שעל פי עדויות עיתונאים זרים (הישראלים לא ראו דבר מזה), רבות מן הגופות הושחתו קשות, צעירים סורסו וקורקפו, ילדים ותינוקות נשחטו, ועוד זוועות.

לו היתה מעצמה כלשהי אז, ברית המועצות למשל, תוקפת בתגובה או כנקמה על הטבח ההוא את ישראל של 1982, שמנתה ארבעה מיליון תושבים, מפציצה והורסת את מרבית בנייניה, מגרשת שלושה מיליון וחצי מתושביה אל העיר אילת וסביבותיה, הורגת 60 אלף מחייליה ואזרחיה, מתוכם 26 אלף ילדים, מה הייתם, היינו, חושבים על מתקפה כזו? שזו מלחמה לגיטימית מצידה של ברית המועצות שנחלצה להגן על בני חסותה במזרח התיכון, או שזהו טבח איום ונורא, ג'נוסייד מזוויע, ממש רצח-עם?

ההתחפרות של שני הצדדים, הישראלי והפלסטיני, ותומכיהם בעולם, בעמדת "הקורבן הצודק", מתוך חוסר רצון או יכולת לראות גם את הקורבן והצדק של הצד האחר, מוליכה את שני העמים לשנים ארוכות של הרג והרס עד שבסופו של דבר יצליחו להרוס ולהכחיד אלה את אלה, מבלי שייוותרו כאן לא ישראלים ולא פלסטינים ולא כלום. אתם בטוחים שזה מה שאתם רוצים?

30.4.24

זה לא הסיפור [א] אנחנו לא הקורבן פה

באחרונה מופצת ברשתות החברתיות בארץ תמונה שמקורה אמריקאי, שבה רואים את דמותה של גולום מסדרת סרטי "שר הטבעות" כשחקנית המקבלת פרס אוסקר, שעל גופה מודבק דגל פלסטין, והכיתוב תחתיה אומר "והאוסקר לשחקנית הטובה ביותר הולך לפלסטין, על משחקה בתפקיד הקורבן". אלא שסיור ברשתות אמריקאיות מעלה שמופצת שם בדיוק אותה תמונה בגרסה הפוכה – הדגל המוצמד לגולום הוא דגל ישראל והכיתוב הוא "והאוסקר לשחקנית הטובה ביותר הולך לישראל, על משחקה בתפקיד הקורבן".

וכך מתברר שיש בעולם אנשים, שלא מבינים כנראה כלום מהחיים שלהם, המערערים על מה שברור כשמש ומובן לנו מאליו – שאנחנו פה, היהודים, הישראלים, הקורבן בסכסוך הדמים בינינו הצודקים והצדיקים לבין הפלסטינים הרשעים והאכזריים. מה גם שאנו אוחזים בתעודת "הקורבן המתמיד" שזכינו בה בארובות אושוויץ.

ואכן, אנחנו, היהודים, היינו מאות בשנים קורבן התמיד הנרדף של אירופה הנוצרית. שיאה הנורא של רדיפתנו הגיע בהשמדה המתועשת הנאצית בשיתוף מרבית עמי אירופה, של שישה מיליון מאיתנו אך לפני שמונים שנה. אנחנו היינו הקורבן הנטבח במיליונים של אירופה הנוצרית. לא של הפלסטינים ולא של הערבים ולא של המוסלמים.

כפיצוי על שעשו בנו האירופאים הנוצרים הנאורים, הם שילחו אותנו, בעצם זרקו אותנו, לכאן, והשליכונו על ארצם של הערבים הפלסטינים שישבו וחיו כאן מבלי שעשו לנו שום רע ועוול.

הפלסטינים אינם אשמים ולו כזית לא ברדיפתנו ולא באסוננו. הם גם לא אלו שגירשו את אבותינו מכאן וגזלו מאיתנו את ארצנו הכביכול מובטחת. הם פשוט נדדו, היגרו הנה, לארץ הפקר לא נושבת, והתיישבו בה והקימו כאן את ביתם. ואז, לקראת סוף המאה ה-19, מתוך רצון לשים קץ לרדיפת העם היהודי באירופה, קמה התנועה הציונית. ויהודים רבים, בעיקר מאירופה, החלו להגר לארץ ישראל מתוך כוונה ברורה ומוצהרת להקים כאן בית, כלומר מדינה, לעם היהודי, לא ליד או עם הערבים הפלסטינים שחיו כאן, אלא במקומם. והפלסטינים הבינו זאת וקמו להתנגד למהלך. וכך בעצם נולד לו סכסוך הדמים.

באמצע המאה ה-19 חיו בארץ-ישראל 224 אלף בני-אדם, 92% מהם ערבים, ו-8%, כלומר 18 אלף בלבד, יהודים. כעבור כמאה שנה, כבר חיו כאן כשני מיליון בני-אדם, 65% מתוכם, 1.3 מיליון ערבים ו-700 אלף יהודים, שהיוו כבר 35% מהאוכלוסייה.

מלחמת העצמאות שלנו פרצה לא בגלל שהפלסטינים התנגדו לתוכנית החלוקה, אלא בגלל שהיהודים החליטו להקים כאן לעצמם, באופן חד-צדדי ובכוח הזרוע, מדינה יהודית, על חשבונם ובמקומם של הפלסטינים, שקמו להגן על עצמם מפני הרעה הזו. אבל לא צלחו. וכך, בשל האסון שהמיטה עלינו אירופה בשואה, המטנו אנו אסון, נכבה, על הפלסטינים.

במסגרת הנכבה, שהיתה מהלך ישראלי בן-גוריוני מכוון ומתוכנן, גורשו משטחי מדינת ישראל שקמה כתוצאה מהמלחמה כ-700 אלף פלסטינים (גם אלו מתוכם שברחו לכאורה, הרי שמאחר שישראל לא איפשרה את שובם בתום המלחמה, אז הלכה למעשה גורשו גם הם), למעלה מ-600 מיישוביהם הוחרבו ו/או יושבו מחדש ביהודים, כל רכושם, בתיהם ואדמותיהם שנותרו מאחור, הופקעו על ידי המדינה היהודית החדשה. אז מי הקורבן פה?

אחר-כך, במשך 18 שנותיה הראשונות של המדינה, חיו הפלסטינים שנשארו בתחומיה וזכו לכאורה באזרחותה תחת מממשל צבאי נוקשה, ולא יכלו לעשות ולו צעד זעיר בלי אישורו של המושל. במהלך השנים הללו גם הופקעו מרבית אדמותיהם לצרכים צבאיים "בטחונים" לכאורה, אך למעשה כדי להקים עליהם ישובים יהודים, כמו כרמיאל, למשל.

שנה לאחר מכן, ב-1967, פרצה מלחמת ששת הימים, שלפלסטינים לא היה שום חלק בה, ושבה כבשה ישראל את הגדה המערבית של ירדן ורצועת עזה המצרית, ובכך השלימה את שכשלה לעשות במלחמת 48' והשתלטה על ארץ-ישראל המנדטורית כולה. וגם כשנחתמו הסכמי שלום עם שתי המדינות הללו, המשיכה ישראל להחזיק בשטחים הכבושים הללו. וכי למה? האם להקים בה מדינה ערבית כמתחייב מהחלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, או שמא כדי לסלק מכאן את מרבית הפלסטינים ולכונן מדינה יהודית בכל ארץ-ישראל?

מאז תום מלחמת ששת הימים, במשך 57 שנים, נתונים הפלסטינים בשטחים שנכבשו אז, שמניינם כיום כבר למעלה מחמישה מיליון, תחת שלטון דיכוי צבאי אכזרי, שישראל אינה עושה דבר כדי לסיימו, אלא אדרבא – רק מעמיקה ומגבירה ומחמירה את הדיכוי והייאוש.

בינתיים צמחה ישראל להיות מעצמה אדירה עם צבא של מאות אלפי חיילים, אלפי טנקים ונגמ"שים, מאות מטוסים, אינספור תותחים וטילים מדויקים, ואפילו, יש האומרים, "אמצעים מיוחדים". לפלסטינים, לעומתנו, אין אפילו לא מטוס, טנק, נגמ"ש, תותח או טיל מדויק אחד, וכל "כוחם" הוא כמה אלפי "לוחמים", אלפי טילים בלתי מדויקים בעליל, מרגמות, טנדרים, אופנועים, רובים, תתי-מקלע וסכינים. במצב דברים מתמשך קבוע זה, שבו ישראל לא רק שאינה מציעה לפלסטינים שום כיוון, פתח, מוצא או תקווה לפיתרון, אלא דווקא עושה הכל כדי למנוע כל אפשרות לפיתרון – הפלסטינים נדחקים לבחור בטרור כדי לנסות להשתחרר משלטוננו ולזכות בחירות, בשוויון, בעצמאות, בחיים ללא אזיקים, שבהם הם אינם כלואים מאחורי גדרות וחומות.

ב-7 באוקטובר נפלנו אכן קורבן, לחמאס ולתפיסת המציאות המעוותת שלו, אך עלינו להביט גם בטבח הנורא הזה בהקשר ההיסטורי הכולל שלתוכו קלענו וכלאנו את עצמנו. כך, למשל, רק במלחמת הנקם חסרת התוחלת שאנחנו מנהלים עכשיו ברצועת עזה, הרגנו עד כה כבר כ-35 אלף פלסטינים, רבים מהם נשים וילדים, יותר מפי שניים ואף פי שלושה ממספר היהודים שהרגו הפלסטינים, בקרבות ובטרור, בכל כמאה שנות הסכסוך.

אז אומנם אנחנו מספרים ומשננים לעצמנו ללא הרף, יומם וליל, עשרות בשנים, שאנחנו פה הקורבן, ומאמינים בזה. אבל זה לא נכון. זה שקר. אנחנו לא הקורבן פה.

6.5.24

זה לא הסיפור [ב] הפלסטינים הם לא הנאצים

דומני שהראשון לטבוע את התואר "נאצים" לפלסטינים מבצעי הטבח ב-7 באוקטובר היה פרשן הטלוויזיה עמית סגל, וקביעתו זו כי החמאס, ובעצם כל הפלסטינים, הם נאצים, או אפילו ה-נאצים בה"א הידיעה, נפוצה ונתקבלה כאן כמוסכמה מוחלטת שאין עליה עוררין.

אבל לא. מבצעי הטבח וארגון החמאס ובוודאי שכלל הפלסטינים אינם נאצים. לא כל מעשה רצח או טבח אכזרי ונורא ככל שיהיה, וטבח ה-7 באוקטובר בהחלט היה כזה, הוא "נאצי". האם רצח הנער הפלסטיני מוחמד אבו חדיר, שנרצח רק בשל היותו פלסטיני בידי שלושה יהודים על ידי שריפתו חי נופלת במשהו ממעשה אכזריות כלשהו שבוצע ב-7 באוקטובר? האם סגל או ישראלי אחר כלשהו הגדיר את הרצח הזה כנאצי? האם שריפתם חיים של בני משפחת דוואבשה, ובהם גם תינוקם בן השנה וחצי, על ידי המתנחל עמירם בן-אוליאל אינה מזוויעה ממש כמעשי לוחמי הנוח'בה של החמאס? ובכל זאת, האם סגל או ישראלי אחר כינה את מעשה הרצח או את הרוצח "נאצי"? אדרבא, חברת הכנסת מהקואליציה לימור סון הר-מלך כינתה את בן-אוליאל "קדוש".

ושמא תאמרו זו לא האיכות אלא הכמות, אז מה עם הטבח שביצע ד"ר סגן (לבוש מדים וחמוש בנשקו הצה"לי) ברוך גולדשטיין במערת המכפלה ב-39 מתפללים מוסלמים, רק בשל היותם מוסלמים? האם עמית סגל או ישראלי כלשהו כינה את הטבח או את הרוצח "נאצי"? אדרבא, מי שמכהן היום כשר בכיר בממשלת ישראל תלה את תמונת הרוצח, בהערצה ובגאווה, בסלון ביתו.

מגליון יום השואה של 'ידיעות אחרונות'. "הם עדיין שורפים בני אדם. הם עדיין שונאים יהודים"

ובתולדות העמים, כולל עמנו שלנו, היו כבר מעשי טבח רבים ונוראים ועצומים מאלו של החמאס ב-7 באוקטובר. כך למשל, בשנת 1648 ולאחריה, במסגרת מרד האוקראינים נגד השלטון הפולני-ליטאי, שבראשו עמד בוגדן חמלניצקי, שנחשב שם עד היום כאחד מאבות האומה האוקראינית, נטבחו בחרב ובמגיפות כ-50 אלף יהודים. ואביא כאן רק מקצת מתיאוריו, הקשים לקריאה, של עד למעשי הטבח אז, הרב נתן הנובר: "ושחטו ילדים בחיק אימותם. והרבה ילדים קרעו לקרעים כדגים, ונשים מעוברות קרעו בטניהן, ושמו חתול חי בתוך הבטן, והניחון כך בחיים, ותפרו הבטן וקצצו בהן ידיהן שלא יוציאו החתול חי מן הבטן. ותלו הילדים בדדי אימותם. וקצת ילדים חתכו בשיפוד וצלאום אצל האש והביאום אל אימותם שיאכלו מהם".

אבל לא רק בנו היהודים בוצעו במהלך ההיסטוריה מעשי טבח נוראים. הנה לפי וויקיפדיה: "טבח ננקינג היה אירוע רצח ואונס המוניים אשר בוצע על ידי הצבא האימפריאלי היפני בעיר ננקינג בסין ובסביבתה במהלך מלחמת סין–יפן השנייה. מעשי הטבח החלו בדצמבר 1937, היום בו נפלה ננקינג בידי היפנים, ונמשכו כשישה שבועות. על פי הערכות שונות באירועים נרצחו בין 150 ל-300 אלף אזרחים וחיילים סינים וכ-20,000 נשים נאנסו".

מעשי הטבח המזוויעים הללו לא הוגדרו, כמובן, כ"נאצים", כי הם התרחשו בטרם באו הנאצים לעולם. שהרי טבחים אכזרים ועצומים אף מזה של ה-7 באוקטובר, לא הומצאו, במירכאות, על ידי הנאצים. מה שמאפיין את מעשי הטבח ההמוניים הנאציים – כלפי יהודים, פולנים, צוענים, נכים, הומוסקסואלים ואחרים – הוא לאו דווקא אכזריותם ונוראותם, אלא היותם מעשי טבח של השמדה המונית מדינתית, שלטונית, מאורגנת ומתועשת, שאפילו טבח ההמונים של הצבא היפני המנצח בננקינג לא היה כמותו.

לפיכך, ובמובהק, טבח החמאס ב-7 באוקטובר, ככל שהיה אכזרי ומזוויע, לא היה "נאצי". זה לא היה מעשה טבח של השמדה המונית מתועשת וזה לא היה טבח שבוצע בידי המדינה השלטת. אלא אדרבא, הטבח בוצע לא על ידי השליטים, שבמקרה הזה אלו הם אנחנו, הישראלים, אלא על ידי הפלסטינים הנשלטים, ויש שיאמרו המדוכאים, על ידינו. כך שלא כל מה שעמית סגל אומר ועושה, גם לא הכיפה שהוא חובש לראשו, הם תורה מסיני.

ובוודאי שהפלסטינים, שרצחו ב-7 באוקטובר 1300 מאיתנו, ובמהלך הסכסוך כולו אולי עוד 15 או 20 אלף, הם לא נאצים ולא ה-נאצים. הגרמנים הנאצים, הם ועוזריהם כמעט מכל העמים האירופאים, הם אלו שטבחו בנו לא 1,200 ולא 20 אלף, כי אם שישה מיליונים. אבל לגרמנים כבר סלחנו מזמן על מה שעוללו לנו. לפלסטינים, לעומת זאת, לא נסלח כנראה לעולם על מה שעוללנו להם אנו.

22.9.24

גם אני לא שר "התקווה". מה תעשו לי?

כמעט כל שבוע, בתגובה לדברי הכפירה שאני שוטח כאן כלפי הכת הציונית ההרסנית שנתפלגה מהיהדות, טורח מישהו ללמדני בינה בדברי תוכחה – "אין לנו ארץ אחרת, להם יש 22, הם התחילו, לא היתה נכבה, אין עם פלסטיני ומלאו אסמינו בר", אתם מכירים את הדקלומים.

אז תתפלאו, גם אני נולדתי וגדלתי וחונכתי בכור ההיתוך של מערכת האינדוקטרינציה הציונית, שמגיל אפס ואילך נעצה בי, בדיוק כמו בכם, את דוקרני גדר התיל שהקימה סביבנו, בבשרנו, לאמור – ציונות, ציונות, רק ציונות; היא הצודקת, היא התשובה, הטהורה, היפה, החזון, הפתרון. היא האחת והיחידה, שאין כמותה ואין בלתה בכל העמים ובכל השנים ובכל סוגות השושנים, ושלא תעזו אפילו להעלות בקצה הזרת מחשבה אחרת, דום שתיקה.

אבל מה אני יכול לעשות, איכשהו בכל זאת נשאר במוחי חלק שחמק משטיפת המוח הציונית האומניפוטנטית. אולי קיבלתי מכה מענף אקליפטוס סוטה או עקצני יתוש אנופלס מצאצאי אנטיוכוס או הכישני נחש רפורמי – הייתי מביא את ההורים לשיחת נזיפה, אולי אפילו כדי הורדת נקודות זיכוי ושלילת קצבאות, אבל אני מצטער, הם כבר לא כל כך בחיים – ופה ושם, לנוכח המציאות שנתגלתה לעיני וסתרה לחלוטין את כל שנאמר לי, לנו, לכולנו, החילותי להרהר באפשרות שכל זה בלוף.

במבצע קדש ב-56', הייתי כמעט בן תשע. כשפרצה המלחמה הודיעו לנו, ילדים כמבוגרים, ש"כוחות צה"ל יצאו להדוף כוחות מצריים שעמדו לפלוש לישראל", כלומר ש"הם התחילו ולא היתה לנו ברירה" וכולי, אתם מכירים את הדקלום. אלא שכבר אז משהו לא הסתדר לי עם מה שאמרו. למה? כי איזה שבוע או עשרה ימים לפני פרוץ המלחמה, אבא שלי, שהיה ראש חוליה במערך המילואים, ביקש ממני לחלק צווי גיוס לחברי החוליה שלו ונתן לי את האופניים שלו, לרכוב עליהם במשימה. כך שכשפרצה המלחמה, חלף בי הרהור כפירה: איך זה שישראל ידעה מראש שהמצרים יפלשו – ואף גייסה מילואים – לפני שזה קרה?ברבות הימים התברר אכן שכל מה שסיפרו לנו על המבצע היה שקר וכזב, מראש עד זנב. שום כוחות מצריים לא פלשו ולא חלמו לפלוש. הכל היה מזימה קולוניאליסטית – מצטער על המילה הגסה, אבל זו האמת – של בריטניה וצרפת, שבתגובה להלאמת תעלת סואץעל ידי המצרים, תכננו לפלוש למצרים ולכבוש לעצמם מחדש את התעלה. תפקידה של ישראל במזימה, כפי שתכננו וסיכמו בן גוריון ושמעון פרס, היה ליצור את העילה לפלישה האנגלו-צרפתית על ידי פלישה לסיני, שבתגובה לה האנגלים והצרפתים יפלשו לתעלת סואץ, כביכול כדי להגן על המצרים מהפלישה הישראלית, ובתמורה תקבל ישראל מצרפת מטוסי קרב וגם איזה כור טקסטיל בדימונה. כך זה היה באמת.

עוד דבר היה באמת. השיר הרשמי של המלחמה, ששרנו כולנו בלהט אמוני אחרי שכבשנו את כל סיני, וחזרנו יעני למעמד הר סיני, היה "מול הר סיני" של להקת הנח"ל, שאלו מילותיו: "לא אגדה רעי ולא חלום עובר: הנה מול הר סיני הסנה, הסנה בוער. והוא לוהב בשיר בפי גדודי בנים, ושערי העיר ביד השמשונים. הו, שלהבת יה – עיני הנערים, הו, שלהבת יה – ברעום המנועים, עוד יסופר על זה היום, אחי, בשוב העם אל מעמד סיני. רעי, זה לא חלום ולא חזיון הוזה מאז ועד היום בוער, בוער הסנה".

רק שהשיר הציוני המשיחי הזה לא נכתב בעקבות חזרתנו להר סיני במלחמה. כפי שהתברר כעבור שנים, הוא נכתב (על ידי יחיאל מוהר, שבנו עלי אישר בפני את הפרטים) והולחן (על ידי משה וילנסקי) ואפילו הוקלט בחשאיות מבצעית על ידי להקת הנח"ל – לפני שבכלל פרצה המלחמה. הפתעה, הא?בכל זאת לקח לי עוד הרבה זמן. במלחמת ששת הימים, כששידרו ברדיו את "שחרור הכותל" עדיין הייתי מורעל בלתי חסין ובכיתי מאושר. זה היה תהליך ארוך – וקשה, כי אתה הולך נגד הזרם האדוק והאדיר. אבל בסופו נרפאתי והבנתי שהציונות, כפי שיושמה בנכבה המוכחשת ואחריה בכיבוש ארץ ישראל המנדטורית כולה ודיכויו האכזרי מאז של העם הפלסטיני – איננה הפתרון והמרפא לתחלואי וייסורי היהודים, אלא דווקא מוליכה לאובדן ולחורבן בדם ואש, כפי שאנחנו נוכחים עכשיו ועדיין לא מכירים בכך, 76 שנים לאחר כינונה.

כחלק מהתפכחותי מהחזון-האסון הציוני, חדלתי גם לשיר את מילות המנונה של המדינה הציונית, המדירות כרבע מאזרחיה. גם אני, כמו מוחמד אבו-פאני וכמו אוהדי סכנין, שהורדה להם על כך נקודה, אינני יכול לשיר "נפש יהודי הומייה". לא כי אינני יהודי. אני יהודי, אבל אני לא ציוני, ועבורי ישראל היא מדינה לא רק של אזרחיה היהודים, אלא גם של אזרחיה הפלסטינים. אז כשאני נקלע לאירוע שבו שרים את "התקווה" אני עומד מתוך כבוד למאמינים בדת הציונית,בדיוק כשם שאני חובש כובע בלוויה יהודית ומשיל נעלי בהיכנסי למסגד – אבל אני לא שר את המילים.

כשערבים מסרבים לשיר "נפש יהודי הומייה" זה מוציא אתכם מהדעת, אבל כשהיהודים החרדים ונציגיהם בכנסת, אלו ששולחים את בנינו ובנותינו למלחמות, לא שרים את "התקווה" זה לא מרגיז אתכם בכלל, נכון?

4.11.24

מטרת המלחמה היא הגשמת הציונות: מדינה יהודית, בלי ערבים, מהים עד הנהר

יש שני נראטיבים שהמחנה המצומצם של מתנגדי נתניהו ו"מלחמת התקומה" שלו, ואף אני בתוכם, מספרים לעצמנו על המלחמה, והם, כך אני חושב עכשיו, שגויים לחלוטין.

השגגה הראשונה שאנחנו מספרים לעצמנו היא שנתניהו נכשל במדיניות מימון חמאס, שכן זו הביאה עלינו את טבח ה-7 באוקטובר ואת מלחמת החורבן והאובדן שבה אנחנו כלואים כבר למעלה משנה, ושאין רואים לא את תוחלתה ולא את קיצה. השגגה השנייה היא שאנחנו חושבים ואומרים שזוהי מלחמה, שלמרות שהממשלה הגדירה לכאורה את מטרותיה, שעיקרן "ניצחון מוחלט" מדומיין, אין לה בעצם מטרה.

אבל שתי הקביעות הללו אינן נכונות, והן נובעות מחוסר הבנה של המציאות הפוליטית שבה אנחנו חיים והורגים והורסים בכמויות מסחריות וגם בעצמנו קצת מתים ונהרסים.

שהרי מדיניות מימון חמאס של נתניהו, של מדינת ישראל, לא נועדה, לא מצד החמאס ולא מצד ישראל, לשפר את חייהם של תושבי רצועת עזה, אלא, ושני הצדדים הניצים לא הסתירו את כוונתם זו, כדי לתחזק ולחזק את חמאס כארגון טרור.

וכי למה לה לישראל לתחזק ולחזק ארגון טרור פלסטיני שמטרתו המוצהרת השמדתה? הרי זה נוגד לכאורה כל היגיון. אבל ההיגיון הישראלי היה שקיומו של חמאס כארגון טרור פעיל, היורה עלינו מדי פעם רקטות ואנחנו משיבים לו בהפצצות מן האוויר כחלק מ"ניהול הסכסוך", מגן עלינו מפני מה שנתפס בעיני קברניטינו, ונתניהו בראשם, כסכנה קיומית, שאין להעלותה אפילו על בדל הדעת, של משא ומתן כלשהו עם פלסטינים כלשהם על הסדר כלשהו שעלול, לתפיסתם, להביא לחלוקת ארץ ישראל, והקמת מדינת פלסטינית בצד מדינת ישראל, או בלשונם "מדינת טרור בליבה של ארץ ישראל".

אלא שמדיניות "ניהול הסכסוך" ומימון חמאס כדי לשמר אותו כארגון טרור על אש קטנה, המגן עלינו מסכנת משא ומתן והסדר ואפילו שלום חלילה, התמוטטה וקרסה לאבק ודם בפלישת חמאס לעוטף עזה וטבח ה-7 באוקטובר. תגובתה של ישראל לכישלונה זה היתה "מלחמת התקומה", שמטרותיה, בכל הקשור לרצועת עזה, הן המוצהרות ובוודאי אלו הממומשות בשטח עצמו, הן החרבת הרצועה כולה, הריגת רבבות מתושביה, גירוש מרביתם מבתיהם החרבים והפיכת לפליטים, ובסופו של דבר, זה אמור כנראה להיות "הניצחון המוחלט", ביסוסו של שלטון ומשטר צבאי ישראלי על הרצועה כולה, כולל התיישבות ישראלית מאסיבית במקומות מהם גורשו התושבים, וזאת לעדי עד.

המצביא הפרוסי הרוזן קלאוזוביץ' הוא שטבע, כידוע, את המימרה המפורסמת "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים", והדברים נכונים לחלוטין גם למלחמה הזאת שאנחנו מנהלים בשל או בעקבות טבח ה-7 באוקטובר. שכן "מלחמת התקומה" לכאורה אינה היפוכה של מדיניות מימון חמאס, אלא המשכה של אותה מדיניות ישראלית בדיוק – מניעתה וחיסולה המוחלט של כל אפשרות למשא ומתן והסדר, חלילה, עם הפלסטינים.

וזוהי – וכל שאר הדברים, כולל שחרור החטופים, הם משניים ואף שוליים – מטרתה החדה והברורה של המלחמה הזאת, שכל מנהיגי הציונות הדתית (שהליכוד, בראשות נתניהו, הוא כיום חלק אינטגרלי לגמרי ממנה) מצהירים עליה בריש גלי, תחת כל תותח ומעל כל קבר רענן: כיבוש הרצועה, גירוש תושביה והפיכתה לחלק בלתי נפרד ממדינת היהודים, רק היהודים, בכל ארץ ישראל המובטחת, המנדטורית, כלומר מהים ועד לנהר.

לכאורה, לבד מהציונות הדתית ומגשימי חזונה, הקואליציה בת 68 חברי הכנסת המהווים את ממשלת ישראל הנוכחית, שאר הישראלים – אלו המחזיקים מעצמם שפויים ושוחרי שלום, וגם מחשיבים עצמם, כאילו הם הרוב "האמיתי" כאן – מתנגדים למדיניות הזאת, אלא שבפועל הם שותפים לה, ואף משתתפים בה, כחיילים בצבא המגשים אותה.

אבל זה לא חדש. גם לכיבוש ולדיכוי הפלסטינים ביהודה ושומרון "מתנגדי הכיבוש" הללו, והוריהם לפניהם, כאילו התנגדו ומתנגדים. בדיבורים, בעצומות ואף בהפגנות. אבל בפועל, בשטח ובכנסת, הם תמכו ותומכים בכיבוש והדיכוי הללו ומשתתפים באכיפתו כבר כמעט שישים שנה, כבר שני דורות, וב"אין ברירה" הם גם ימשיכו בכך עד קץ הדורות.

מתברר, אפוא, שמלחמה התקומה יעני הזאת היא המשכה הגמור והצרוף של הגשמתה המלאה של הציונות – הקמתה של מדינה יהודית טהורה, בלי גויים וערבים, בכל ארץ ישראל, מהים עד הנהר, בטח הירדן, ואולי גם הליטני.

אנחנו יכולים לקשקש בשכל כמה שנרצה, אבל זה מה שקורה.

2.12.24

איקרית ובירעם, אום אל חיראן ועכשיו עזה. זו הציונות

לפני כשבועיים פרסמה מערכת "הארץ" מאמר נוקב וצודק מאין כמוהו נגד העוול המחפיר והנורא שנעשה לתושבי הכפר הבדואי אום אל חיראן שנאלצו להרוס (במו ידיהם, כדי לא לשלם למדינה עבור דמי ההריסה) את בתיהם ולעבור מכפרם, על מנת שעל אדמתם יוקם, בהחלטת ממשלה ובאישור בית המשפט העליון, ישוב יהודי בעל שם סאטירי נאה, דרור, שהקרקעות בו "ישווקו רק לשומרי תורה ומצוות לפי ערכי היהדות האורתודוקסית".

"תולדות הכפר הזה הם תולדות הצד האפל של המפעל הציוני", נכתב במאמר, "אנשי שבט אבו אלקיעאן, שחיו בנגב מאז המאה ה–19, הועברו בשנת 1956 לוואדי חיראן ... לכפר הלא מוכר אום אל חיראן ..." ועוד הודגש, "המדינה עצמה היא ששילחה אותם לשם". עוד נכתב במאמר כי הסיבה לגירוש הבדואים מאדמתם המקורית הייתה "השתלטותו של קיבוץ שובל על אדמותיהם", ואני אוסיף כאן ששובל הנ"ל הוא קיבוץ של תנועת "השומר הצעיר", מייסודה של מפ"ם הסוציאליסטית לכאורה, ששייריה הם האפר שנותר ממרצ.

סיפורו של אום אל חיראן עלה לכותרות בשל הריגתם במבצע משטרתי כושל של תושב הכפר יעקוב אבו אלקיעאן והשוטר ארז לוי, שאיש לא נתן את הדין על מותם המיותר, וגם הריסתו הסופית של הכפר הבדואי לצורך הקמת ישוב יהודי, כאילו אין בנגב די מקום להקמת ישובים עברה – לבד ממאמר המערכת הזה – בדממה תקשורתית ופוליטית מוחלטת, משל העוול הזה הוא דבר רגיל, עניין שבשגרה.

וקפיצה קטנה אחורה בזמן: בסוף 1948 נכנעו איקרית ובירעם, שני כפרים פלסטיניים נוצריים בגליל העליון, ללא התנגדות לצבא ישראל, שהורה לתושביהם לעזוב את הכפרים לשבועיים "מסיבות ביטחוניות" — שזה הנימוק הציוני השקרי הנדוש והמקובל לצורך גירוש, נישול וגזל כפרים ואדמות פלסטיניים — והבטיח שלאחר מכן יוכלו לחזור לכפריהם, הבטחה שכמובן לא קוימה מעולם.

שלוש שנים לאחר מכן, משנוכחו העקורים כי כבר חלפו יותר משבועיים וההבטחה אינה מקוימת, הם פנו לבג"ץ, וזה הורה לממשלה להתיר להם לחזור לכפריהם. אלא שבמקום לבצע את צו בג"ץ הוציאו השלטונות לעותרים צווי הרחקה מכפריהם, כרגיל, "מסיבות ביטחוניות". רטרואקטיבית מ–1948. וכדי לתת משנה תוקף לצווים, צה"ל גם הרס את כל בתי איקרית. המגורשים אצו לבג"ץ כדי לבטל את רוע גזירת צווי הצבא, שניתנו בניגוד להחלטת בג"ץ עצמו, אבל בית הדין הגבוה לצדק לא מצא פסול בצווים הצבאיים ודחה את ערעורם. חלפו עוד שנתיים, וב–1953 הפציץ חיל האוויר את בתי הכפר הנטוש בירעם.

אדמות שני הכפרים הופקעו וחולקו בין המושבים (אבן מנחם, שומרה, דובב וגורן) והקיבוצים (סאסא וברעם, שניהם, כמו שובל, של מפ"ם) היהודיים באזור, וחלקם הוכרזו "שמורת טבע".

עוד עשרים שנה עברו, וב–1972 שבה והחליטה ממשלת המערך (העבודה של היום) בראשות גולדה מאיר שלא להחזיר את העקורים לבתיהם. מפלגת האופוזיציה, גח"ל (הליכוד של היום) בראשות מנחם בגין, הודיעה בתגובה שהיא דווקא תומכת בהחזרת העקורים. ואולם משעלה בגין לשלטון, חמש שנים לאחר מכן, הוא הקים ועדה שהחליטה גם היא שלא לאפשר לעקורים לחזור לבתיהם.

ב–1981 עתרו העקורים פעם שלישית לבג"ץ וביקשו לבטל את צווי ההרחקה ואת הפקעת אדמותיהם, אבל העתירה נדחתה "בשל הזמן הארוך מאז הוצאו", ובנימוק ש"כל הצעדים כלפי הכפרים נעשו במסגרת החוק ותקנות ההגנה לשעת חירום".

ב–1993 הקימה ממשלת העבודה־מרצ־ש"ס בראשות יצחק רבין ועדה שדנה בעניין עקורי איקרית ובירעם, כנראה כחלק מהמגעים לשלום עם הפלסטינים, וזו המליצה להחזיר את התושבים לשטח בן 1,200 דונם באזור הכפרים. ההמלצה לא בוצעה מעולם.

ב–1997 שבו אפוא התושבים ועתרו לבג"ץ בתביעה שיינתן להם לשוב לכפריהם, אבל בג"ץ דחה את העתירה משני נימוקים עיקריים: האחד הוא שאין למדינה קרקע להקצות לעותרים, והשני — שמותר למדינה שלא לקיים את שהבטיחה בנסיבות כגון מקרה זה, שבו "יש סכנה שהשבת העקורים עלולה להוות תקדים בעייתי מבחינת זכות השיבה". ובכך בעצם תם העניין וכנראה נשלם.

ועכשיו מבצעת מדינת ישראל, לא ממשלת ישראל הביביסטית-כהניסטית, אלא מדינת ישראל – באמצעות צבאה, שבו משרתים כתף אל כתף, אחים לנשק ולהרס, קפלניסטים כביביסטים – החרבה מאסיבית על סף טיהור אתני ברצועת עזה, בעיקר בצפונה, כדי להקים שם, במקום הערים ומחנות הפליטים הפלסטינים, ישובים יהודים לתפארת. ואת זה לא אומר אני, בוגד שמאלני, אלא שר הבטחון והרמטכ"ל לשעבר רב-אלוף במיל. משה (בוגי) יעלון: "גוררים אותנו לכבוש, לספח, לטהר טיהור אתני. תסתכלו על צפון הרצועה. טרנספר, תקראו לזה איך שאתם רוצים. ולהתיישב, יישוב יהודי, זה העניין".

ולא רק הוא אומר זאת, אלא גם דניאלה וייס, חוזת ההתיישבות היהודית בעזה, ההרצליה של מדינת היהודים העזתית, שבתשובה לשאלתו המתריסה של כתב חדשות 12 אילן לוקאץ' "ומי ישמור עלייך?" (שם, ברצועת עזה), ענתה צוהלת ובוטחת "מה זאת אומרת מי ישמור? אם לא יהיו ערבים, אין על מה לשמור". הבנתם?

הוא צודק, יעלון – "זה העניין", זה בדיוק העניין. וזה לא העניין רק עכשיו, ברצועת עזה. זה העניין הציוני מאז ומתמיד. זה תמיד היה העניין, וכך גם עכשיו – לכבוש את השטחים הפלסטינים, לגרש את תושביהם, להרוס את בתיהם, לשדוד את אדמותיהם, להקים עליהם ישובים יהודים, ולהקים במקומם את מדינת היהודים בארץ-ישראל, שהיא שלנו, רק שלנו."תולדות הכפר הזה הם תולדות הצד האפל של המפעל הציוני", נאמר במאמר המערכת בו פתחתי. אבל זה לא הצד האפל של המפעל הציוני. הבאתי כאן רק שלוש דוגמאות, אבל יש כאלו, פזורים ברחבי ארצנו, מאות ורבבות. כי זה הוא המפעל הציוני. זאת הציונות.

9.12.24

הימיים חולפים, שנה עוברת, אבל מנגינת הטיהור האתני לעולם נשארת

בכל פעם שאני חוזר ומנסה לטעון כאן שהטיהור האתני של הפלסטינים – כלומר, הריסת יישוביהם, גזל אדמותיהם וגירושם מארצם, הלא היא ארצנו שלנו – הוא במהותה של הציונות, ושעל הטיהור האתני הזה, נכבה בלשונם, קמה ומתקיימת מדינת ישראל, אני שב ומעורר את זעמם של קוראים רבים, המתגוללים עלי בשלל טיעונים. זה מתחיל ב"הם התחילו", עובר ל"לא היתה שום נכבה", "הם הביאו את זה על עצמם", ממשיך ב"זה לא אנחנו. אנחנו ציונים טובים. זה הביביסטים והכהניסטים" ומסתיים ב"טוב מאוד שעשינו להם את הנכבה, אבל צריך לגמור את המלאכה ולהעיף מפה את כל הערבים קיבינימט".

בשבוע שעבר הבאתי כאן שתי דוגמאות נוקבות ומזוויעות של טיהור אתני שבוצעו לא במהלך מלחמת העצמאות או מלחמה אחרת של ישראל, שאז אתם עוד יכולים אולי למצוא צידוק ("הם התחילו" ו"לא היתה לנו ברירה" וכאלו), וגם לא בשטחים הכבושים (ששם את כל העוולות זה לא אנחנו עושים, אלא "הכיבוש", כאילו שזה לא אנחנו, "הכיבוש"), אלא בשטחה הריבוני, בגבולות 67' הקדושים והטהורים, שתהליכי הטיהור האתני שלהם נמשכו – באישור כל ממשלות ישראל לדורותיהן וכל מערכות המשפט כולל בית הדין הכי גבוה לצדק – עשרות שנים: איקרית ובירעם, ולאחרונה הושלם פינוי אום אל חיראן. אבל גם זה לא שכנע אתכם שיש כאן, אולי, איזו שיטה, ולא מקריות או קיצוניות, שלא נדע.

והנה במקרה, פרסם כאן למחרת בשבוע שעבר עופר אדרת קטעים נבחרים מפרוטוקולים של ישיבות ממשלת האחדות הלאומית, שתמכו בה 111 חברי-הכנסת של כל המפלגות הציוניות, מיד לאחר סיום מלחמת ששת הימים, בשאלה מה לעשות ברצועת עזה ותושביה.

בישיבה ב-25 ביוני, שבועיים בלבד לאחר סיום מלחמת ששת הימים, מבלי ש-400 אלף תושבי הרצועה הכבושה הטרייה הספיקו אפילו לחשוב על התנגדות לכיבוש, כבר אמר שר הבטחון משה דיין ש"אם נוכל לפנות מרצועת עזה 300 אלף פליטים למקומות אחרים… נוכל את עזה לספח בלי בעיה", מתוך כוונה לספח את רצועת עזה לישראל, לרוקן אותה מהפליטים הפלסטינים ולאחר מכן ליישב אותה ביהודים. השר יגאל אלון, הפלמ"חניק הקיבוצניק אמר באותה ישיבה כי הוא "בעד עידוד הגירה מעבר לים". בישיבה בסוף דצמבר כבר הוסיף אלון ש"היה לגמרי לא רע לדלל גם את הגליל מערבים".

לראש הממשלה אז, לוי אשכול, שנחשב לאחד המתונים במנהיגי ישראל, צץ לפתע רעיון, שהקדים את אלופנו גיורא איילנד בכמעט שישים שנה: "ייתכן שאם לא ניתן להם מים במידה מספקת לא תהיה להם ברירה כי הפרדסים יצהיבו וייבלו", ואז הם יברחו להם. גם הרעיון של השר אלון "לדלל" את הערבים, כולל השימוש באותה מילה ממש, צץ עכשיו מחדש, כששר האוצר בצלאל סמוטריץ', שנולד רק 13 שנים לאחר מלחמת ששת הימים, הציע אך לפני שבועיים, "לכבוש את עזה ולדלל את האוכלוסייה בחצי בתוך שנתיים".

הימים חולפים, שנה עוברת, אבל המנגינה, כמאמר השיר, לעולם נשארת. ואם אתם רוצים שיר אחר, אז את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק, מוכרחים להמשיך לנגן, מוכרחים להמשיך לנגן.

30.12.24

אם חובקת את בנה החייל - תמונה יפה או זוועה חיה?

העורכים ב'הארץ' שינו את הכותרת המוצעת שלי ל"כשלאמא קוראים איילת זו שמחה וגאווה. כששמה פאטמה יש להרוס את הבית". ואני החלטתי לדבוק כאן בכותרתי המקורית. המאמר הוא אותו מאמר -

"למעשה אין יותר ג'באליה", כתב בצהלה ב"ישראל היום" אריאל כהנא, אחד מהכתבים שצה"ל הביא כדי לתאר ולפאר את מעשי ידיו, "וגם לא תהיה. המקום כפי שהוא לא ניתן לשיקום. צה"ל הפך את העיר ומחנה הפליטים הצמוד אליה לבלתי ראויים למגורי אדם". במקום הזה, אגב, התגוררו כ-200 אלף איש, משהו בסדר גודל של רמת גן או באר שבע.

"עם רגל אחת בהאמר הצבאי והרגל השנייה בהר האבק שנדרס תחת שרשראות הטנקים ניגש אלי בסיום הסיור אחד החיילים, ג'באליה ההרוסה סביבנו. צרורות ירי ברקע. כלבים משוטטים השתרעו על החול, מחכים לשרידי אוכל מ'בית המח"ט' שלידו עמדנו", פתח כהנא את שיר-ההרס שלו, ו"הציג [בפני] תמונה שמצא באחד הבתים הסמוכים. נראה בה מחבל צעיר ומחויך עם סרט ירוק לראשו, כשלצידו אישה מבוגרת לבושה בשמלה תכולה עם לבבות ומחזיקה קלצ'ניקוב".

צילום מסך מאתר "ישראל היום"

"תמסור לבוגי יעלון שאלה האנשים שלהם אנחנו כביכול עושים 'טיהור אתני'. מה הוא חושב? שלא צריך לטפל בהם?", שאל [החייל] רטורית בזעם, וכהנא מצרף לשאלתו ומציג גם בפנינו, בעיתון, את התמונה המפלילה.

"הדברים של יעלון, פעם רמטכ"ל מהולל והיום קשיש שנטרפה דעתו" מסכם המשורר, "פגעו קשות בחיילים, ובדיוק בנקודה החשובה להם ביותר: הרוח. מפקדים וחפ"שים, בנים ובנות, בסדיר ובמילואים, סיפרו לי בזה אחר זה עד כמה תחושת השליחות היא זו שמניעה אותם לסכן את חייהם למען העם והמדינה", הללויה!

אבל רגע. הבה נבין מה קראנו פה. לכאורה נקרא כהנא מהמקלדת אל השטח כדי להוכיח שצה"ל לא עשה ולא עושה, וחס ושלום ומה פתאום, שום 'טיהור אתני', אלא רק החריב באופן מוחלט ישוב שבו התגוררו כמאתיים אלף בני אדם, כך שהם לא יוכלו לעולם לחזור לבתיהם או לשקמם. ואם זה לא טיהור אתני, אז בוגי יעלון הוא לא סתם קשיש שנטרפה דעתו, אלא תרנגול הודו שנשרפה כרבולתו.

כל הכבוד לצה"ל, אומר לנו פה בעצם כהנא, על שעשה בג'באליה ובנותיה את האימא של הטיהור האתני, למרות שזה בכלל לא טיהור אתני, כי הטיהור האתני הזה מגיע להם, והנה גם ההוכחה – תמונה של אימא גאה עם בנה לבוש-המדים והנשק שלו. בעצם, אומרת לנו כביכול התמונה הזאת, כולם שם בג'אבליה – האימהות והבנים והנשים והילדים – מחבלים, ולכן "מתוך תחושת שליחות" ו"למען העם המדינה" [היהודים] יאה ואף נאה שעשינו להם את הטיהור האתני הזה, שלא היה ולא נברא, יא מלעיזים.

התמונה מעמוד הפייסבוק של איילת שקד

אלא שתמונה שכזאת, של אם או אב ישראלים, יהודים כשרים וטובים, מחובקים גאים עם הבן או הבת החיילים שלהם, עם או בלי הנשק שלהם – ביום הגיוס, בסיום הטירונות או קורס המ"כים או המט"קים או החשב"קים – יש כמעט לכל אחד ואחת מכם (בניכוי החרדים והערבים) באלבום המשפחתי הטלפוני שלכם, והנה כאן, רק להדגמה, תמונה מהאלבום המשפחתי של אימא גאה אחת כזו, איילת שקד.

ובכן, אריאל כהנא וקוראים יקרים, האם העובדה שכמעט לכל אזרחי ישראל יש בטלפון תמונות עם בנם החייל, חמוש או לא חמוש, מתירה את דמם ומצדיקה טיהור אתני של באר שבע או רמת גן או ישראל כולה?