2019 - 2020


12.2.19

מתנגדי ביבי, אתם לא יודעים חשבון?

ערב כל בחירות בשנים האחרונות פוצחים מתנגדי-ביבי, וכאלו יש די הרבה, בטח בתקשורת, במחול אומנותי מרהיב של רמאות עצמית בחישוקי אשליות, שהנה הפעם, סוף סוף נמצאה הנוסחה המוחצת והגואלת להפיל את ביבי ולהחליף אותו במישהו "משלנו". פעם תקוות הגאולה הנואלת מופיעה בצורת ירידתו השגיבה מהאולימפוס אל המציאות של המשיח המשוח בברילנטין יאיר לפיד. פעם אחרת פנטזיית הישועה מופיעה בצורת השילוב הפסטיגלי המנצח בין הנסיכה הקסומה ציפיטפוט ליפהפה הנרדם בוז'י. והפעם אנו חוזים בתקוות השווא של הבלונים הפורחים רבי-האלופים יעלון המחודש וגנץ מהניילונים. 

אבל ילדים, בחייאת רבאק, אשליות וקוסמים ובועות-סבון זה בהחלט כיף וסבבה והכול, אבל זה לא באמת. זה אי אפשר לאכול את זה, ואי אפשר לקנות עם זה אפילו לא לחמניה שחוקה במכולת דפוקה. בכל הסקרים - שאם תסתובבו קצת בישראל שמעבר ל"25 בתי הקפה הכי טובים בתל-אביב" תראו שהם מייצגים היטב את המציאות - הרי שגם בימים הכי זוהרים של גנץ הדהוי, אחרי נאומו הראשון, וגם בימים הכי מבריקים מברילנטין של יאיר לפיד, וגם בשלוש דקות הכריזמטיות הדו-שנתיות של אבי גבאי, ובימים הכי המלהיבים, כמו מופע בלט על הקרח, של תמר זנדברג, כל החבר'ה האלו, ביחד או לחוד, ולא חשוב באיזה הרכב (כולל שותפות בין לפיד וגנץ בראשות גנץ עם גבי אשכנזי, כולל ביצה קשה ופטרוזיליה) לא מביאים, ולא יכולים להביא, יותר מ-45 מנדטים. אז מאיפה תיקחו עוד 16 מנדטים כדי להגיע למינימום הנדרש כדי להקים ממשלה אלטרנטיבית לנתניהו? מה גם שבכל הסקרים הללו, בכל התנאים הללו, נתניהו ושלל שותפיו הפוטנציאלים הלאומנים-דתיים (הימין החדש, יהדות התורה, ש"ס, כולנו, ישראל ביתנו, גשר והבית-היהודי) מביאים לפחות 62 מנדטים, שבהחלט מספיקים, די והותר, להקמת ממשלה. 

אוקיי, אז עכשיו, כשמתברר שהסקרים "מרמים" - שהרי ''המציאות היא אחרת, אפילו דוד הנץ מצביע גנץ" - מגיעה, כמובן, איך לא, שעת הלהטוטים המספריים הקוסמיים – "קודם כל הערבים, שהם איזה 12, יצטרפו לגוש החוסם ואז כבר יש לנו 57, ואורלי לוי-אבוקסיס היא בכלל שמאל, והנה יש לנו ביחד 61, לא ככה?" אז זהו, שלא. כי מי בדיוק משלושת המנהיגים הדגולים – גבאי, לפיד וגנץ – יקים או יסכים להקים קואליציה שתהיה בנויה על ערבים? הרי זה אפילו לא בדיחה. והערבים מצידם הם לא עובדים אצלכם, הם עובדים אצל עצמם. אז למה שיתמכו בממשלה של גנץ? כדי שיגביר את ספירת הגופות שלהם? 

אז לא. אין אופציה כזאת. אין שום אפשרות שתקום ממשלה של מתנגדי נתניהו שתהיה מושתתת על קולות הערבים. אז נשארתם, במקרה הטוב, עם 45 מנדטים שלא שווים גרוש. וגם אם מוסיפים לה, מה שלא יקרה, את גשר וכולנו ואפילו ליברמן, זה מגיע גג ל-58. אז מה עושים? שום דבר. הנושא העיקרי שבו עוסקת מערכת הבחירות – מי יהיה ראש-הממשלה, ביבי או לא ביבי – כבר הוכרע. זה יהיה ביבי. כך שעכשיו על מה שנותר לכם להכריע זה מי יהיה שר הביטחון או החוץ בממשלתו – גנץ, לפיד או גבאי? ביי.


3.3.19

כן, כהניסטים בכנסת, למה לא?   

אבישי עברי, קריין תשדיר-הליכוד נגד השמאל, המביא לדעתו ולדעת נתניהו אדונו, לאסונות והרוגים, שצולם בבית-קברות צבאי, רחמנא ליצלן, הוא לא כוכב חדש בשמי הביביזם הכהניסטי. אבל עד עכשיו זה לא הפריע לכם. כשכתב לפני שנה "כשאתה משלם מנוי להארץ אתה תומך בהצדקת טרור ורצח המונים", זה לא הפריע לכם. כשכתב לפני חצי שנה, וזה פורסם גם כאן, ש"אנחנו מיעוט. אנחנו 6-7 מיליון עם הגב לים בתוך ים של מיליארד ערבים. לתת שוויון מלא בתוך הרצועה הצרה הזאת שרק בה מותר ליהודים לחיות זה אפילו לא כבשת הרש זה טמטום מצחיק ברמה שרק שמאלן ישראלי יכול לחשוב עליו. זה אומר בעצם לתמוך באפרטהייד ובגזענות, להסכים עם המצב בו לערבים מותר לשמור על אדמה נקייה מטומאה יהודית כשליהודים מותר לגור רק ברצועה צרה שבה חובה עליהם להעניק שוויון מלא לערבים שדחקו אותם לגטו הזה. טוק אבאוט משת"פים. תתביישו לכם איך אתם מסוגלים לתמוך בנאציזם הזה. רשעים ארורים", זה לא הפריע לכם. כשהצדיק, אך לפני שבוע, את הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במילים "מה, הוא קם בבוקר והחליט לרצוח ערבים? לא, הוא חי תחת מתקפה וסכנת חיים מתמדת. טיפל במאות פצועים מאלימות חייתית של ערבים", גם זה לא הפריע לכם. רק כשהצטלם כמה שעות אחרי זה בבית-קברות צבאי, אז זה הפריע לכם. 

נו, באמת, אז פתאום אתם נגד כהניסטים, כמו איתמר בן-גביר ומיכאל בן-ארי, בכנסת? מה, אבישי עברי הזה הוא כהניסט פחות טוב מהם? אפילו לא בחצי גרוש. אז מה, זה מפריע לכם להיות חברים שלו בפייבסוק? ממש לא. למה? כי "אתם רוצים שיהיו לכם גם חברים עם דעות אחרות, ושלא כל החברים שלכם יהיו באותה דיעה", נכון? אז אוקיי. יופי. אז למה שהם לא יהיו חברים בכנסת, אם הם חברים שלכם בפייסבוק? מה ההבדל? וחוץ מזה, למה מה, בכנסת הנוכחית אין כהניסטים? סמוטריץ' הוא לא כהניסט? הוא הרי מציע בריש גלי "דילול אוכלוסית רצועת-עזה באמצעות פיזור ושיקום הפליטים במדינות ערב או באירופה, במילים פשוטות – עידוד הגירה מאסיבי". זה האימאימא של הכהניזם. אז למה סמוטריץ' כן ובן-גביר לא? כי סמוטריץ אשכנזי ובן-גביר מזרחי, או שיש סיבה אחרת? 

ודבר אחרון – ישראל היא דמוקרטיה, לא? לפחות ליהודים, נכון? אז למה שלכהניסטים לא יהיה ייצוג נאות בכנסת? הרי יש בעם ישראל יותר תומכי כהנא מתומכי מרץ, לא ככה? אז למה שזנדברג ופרייג' יהיו בכנסת ובן-גביר ובן-ארי לא? מה, אתם רוצים לרמות את העולם כאילו ישראל היא מדינה ליברלית שוחרת-שלום בזה שתאסרו על שני כהניסטים חדשים להיכנס לכנסת ותסתירו אותם ממצלמות הטלוויזיה? 

טכנית זה אולי אפשרי, אבל מהותית זה שקר. כי מדינת ישראל היא הרבה יותר מדינה של תומכי כהנא וגירוש ערבים מאשר של תומכי מרץ ושלום עם הערבים. אז למה שהעולם לא יידע ויראה ויקבל את האמת שלנו, עלינו, בפרצוף? ולמה אתם מנסים להסתיר מפני עצמכם את האמת? מה קרה, האמת, כשהיא גלויה מדי, לא מתאימה לכם?


6.3.19

כדי לנצח צריך להכניס גולים, גנץ  

כשעלתה בית"ר ירושלים לראשונה לליגת העל, שנקראה אז הלאומית, והגיעה לבלומפילד לשחק מול הפועל תל-אביב, התיישב מנהלה אז, נשיא המדינה היום, רובי ריבלין, ביציע המכובדים, נרגש מן המעמד. ניגש אליו כבוד הרב אורי זוהר היום, אז אוהד הפועל שרוף, ולחש על אוזנו כממתיק סוד "אתם רוצים לנצח, רובי?". רובי הנרגש הנהן בראשו ואמר "כן, כן, בטח", ואז גילה לו זוהר את סוד הניצחון - "תכניסו גולים!". 

וזה נכון עד היום. כדי לנצח צריך להכניס גולים. בלי להכניס גולים אי אפשר לנצח. זה עד כדי כך פשוט. ועד כדי כך נכון. ולא רק בכדורגל. כדורגל פה זה רק המשל. והנמשל הפעם הם הבחירות הקרבות לכנסת ולראשות הממשלה. הנה עולה למגרש ליגת-העל באצטדיון הלאומי שחקן חדש, בני גנץ, כולו גובה וצלצולים ויעני אבק כוכבים, וחושב שזה יספיק לו כדי לנצח  את יריבו המר בנימין (ביבי) נתניהו. אבל נתניהו הוא שועל קרבות ותיק, שחקן מנוסה מאין כמותו, מנהיג על המגרש, מכדרר בחסד, שחקן כסח שלא בוחל בשום אמצעים, וגם מוסר מצוין, ובועט ומסכן ללא הרף את שער היריב, ומבקיע ומנצח ולקח כבר ארבע אליפויות, נמר אמיתי. 

כדי להנהיג את המדינה, צריך קודם כל לנצח בבחירות, אדון גנץ, וזה אומר שצריך להכניס גולים, יותר גולים, מאשר היריב שלך, בנימין נתניהו, מלך השערים, האלוף הבלתי-מעורער, הרב-אלוף של ליגת-העל הפוליטית הישראלית כבר עשרות בשנים. 

נתניהו מתאמן בלקרקס את גנץ

הפעם, אדון גנץ, כמה שאתה יפה וגבוה, זה לא משחק קל, זה לא לנצח יריב כמו החמאס שאתה וצבאך עדיפים עליו פי שבעה אלפים, אלא לנצח, במערכת הבחירות הזאת, יריב ווינר עיקש כמו נתניהו שעדיף עליך, במשחק הזה, במערכה הזאת, פי שבעים ושבעה. תסתכל עליו, על היריב שלך הזה, נתניהו. הוא דופק הופעות בטלוויזיה לא סתם יותר טובות מאלה שלך, אלא פי שבע-מאות יותר טובות מאלה שלך. כי עכשיו הוא לא סתם נמר אלוף כמו שהוא היה תמיד. עכשיו הוא נמר פגוע, שרוט. והוא עושה הכול, כמו שכל מי שרוצה לנצח צריך לעשות, כדי לדפוק את ההופעות הכי טובות בעולם. 

ואתה מה? איך אתה משיב לו? אתה עומד כמו צנון (בזה הוא צודק, נתניהו), נראה כמו טווס דהוי, סופק ידיך כמו נזירה ומדקלם טקסטים במונוטוניות של טקס יום זיכרון, כמו איזה מורה דפוק שמקריא מהספר, ואוכל פלאפל להראות שאתה יעני עממי. מה אתה חושב לעצמך, מה אתם שם בכחול-לבן חושבים לעצמכם? מה אתם האזרחים חושבים לעצמכם – שטווס מרוט שנואם כמו תוכי יכול לנצח נמר שרוט שנלחם כמו אריה? 

ואל תקלו על עצמכם עכשיו ותאמרו "אבל נתניהו מושחת וגנץ הגון", ו"מנהיג לא בוחרים לפי נאומים" או "זה לא חוכמה, נתניהו למד משחק, וגנץ הוא אותנטי"? נו, ונגיד שכל זה נכון כמו שמש בהכי צהרים. אז מה?  בשביל לנצח בבחירות כדי להנהיג את המדינה צריך לא להיות יפה ולדקלם יפה. כדי לנצח לא מספיק להיות גולם. אפילו לא גולם נחמד וגבוה. צריך להכניס גולים.


25.3.19

אתם אותו דבר כמוהם 

מערכת בחירות היא לא על מי יותר צודק או מי יותר מוסרי. מערכת בחירות היא על מי ינהיג את המדינה. זה הכול. ולא חשוב באיזו דרך. כי לשני הצדדים כאן, לכל הציונים יש בדיוק אותה דרך מחשבה ופעולה. ככה הם גם אומרים, וככה הם גם עושים. לפעמים הם גם עושים ההיפך ממה שהם אומרים. כמו בגין או רבין, שפעלו בשלטונם בניגוד גמור להבטחותיהם לבוחריהם, ולמרות זאת נחשבים בעיני הבוחרים הללו למנהיגים דגולים. כך שלדרך אין שום משמעות, אלא רק לשאלה מי ינצח. ומי שמנצח הוא זה שלמפלגתו ושותפיה יש מספיק מנדטים כדי להרכיב ממשלה. ולכן שני הניצים במערכת הבחירות הזו, ביבי וגנץ-לפיד, עושים הכול כדי להגיע לכך שהם, ורק הם, יוכלו להרכיב ממשלה. 

מלאכתו של ביבי קלה יחסית. כל מה שהוא צריך זה לשמור על 65 המנדטים שכבר יש לו, ולכן הוא לא תוקף, אלא אף מחזק את מפלגות הימין הקטנות שבגושו, ונלחם אך ורק בגנצלפידים, שלא יישתו לו מנדטים מהגוש שלו. מלאכתם של גנץ ולפיד קשה יותר. הגוש שלהם, בלי הערבים שהם עצמם פסלו, שווה ביום הכי טוב שלו גג 50 מנדטים. ולכן הם צריכים להעביר לפחות חמישה מנדטים מהגוש של ביבי לגוש שלהם. על זה מתנהלת כל מערכת הבחירות. זו כל המלחמה. ובמלחמה הזאת, כמו בכל מלחמה, שני הצדדים עושים כמיטב וככול יכולתם כדי לנצח. ושני הצדדים, כן, שני הצדדים, משקרים כמו פשפשים ומלכלכים זה על זה כמו בואשים. האמת על מה שמסתיר גנץ בטלפון שלו שכאילו נפרץ על ידי האירנים נכונה כמו האמת על זה שנתניהו הסכים למכירת הצוללות הגרמניות למצרים כדי לחתוך מזה קופון. 

אבל מה – שני שבטי המצביעים המסורים והנאמנים, כל אחד לשבטו ולדגלו, מאמינים לכל דבר שקר או אמת, לא משנה, שאומר גנץ על ביבי או ביבי על גנץ, ולעומת זאת בטוחים שכל מה שגנץ אומר על ביבי או ביבי על גנץ זו אמת חקוקה בסלע קיומנו. קחו, למשל, את הראיון "הספונטני" של נתניהו לחברת החדשות. כל חברי שבט "הימין" יישבעו באימא שלהם שבראיון זה נתניהו קרע את גנץ ולפיד לגזרים ומעך אותם למחית תפוחי-אדמה בלי מלח, ואילו כל אנשי שבט "שמאל-מרכז" יישבעו בצ'כוב שנתניהו יצא בראיון הזה הססן, שקרן, פחדן, סחטן, פלצן, קמצן וחרצן.

 ועכשיו כרגיל, לקראת סיום מערכת הבחירות, כשמסתמן שוב הספדו הממשמש ובא של ה"שמאל-מרכז", יוצאים חבריו בקריאות זעקה ונהי מרים כתמיד – אימא'לה, זה לא חוכמה, זה לא פיירי, הם, הימניים, הם עדר מטומטם, אספסוף לא רציונאלי, שהולך כעיוור אחרי אדוניו. בגלל זה אנחנו מפסידים. אבל זה לא נכון. כי גם אתם, בדיוק כמותם, עדר מטומטם, אספסוף לא רציונאלי, שהולך כעיוור אחרי אדוניו. ולא בגלל שהם כאלה ואתם כביכול לא כאלה, אתם מפסידים. אתם מפסידים בגלל שהם שבט יותר גדול, זה הכול. 

אבל אל דאגה. כשישקע אבק המערכה יישבו אדוניכם עם אדוניהם ויקימו ממשלת אחדות לתפארת חוכמת שני שבטי האספסוף שלה.  


3.6.19

זה לא ביבי שמנצח. זה "השמאל" שמביס את עצמו   

בארבע מערכות הבחירות שהתקיימו בעשור האחרון השיג מה שקרוי בארץ "השמאל", שהוא למעשה ימין חצי-ליברלי, בהרכבים שונים ומשתנים (קדימה, יש עתיד, המחנה הציוני, כחול-לבן ו/או העבודה ומרצ) את אותו מספר מנדטים פחות או יותר – בין 40 ביום גרוע לגג 46 ביום מצוין. הימין המובהק, לעומת זאת, בשלל הרכביו (הליכוד פלוס או מינוס ליברמן ו/או כחלון ובתוספת הבית היהודי לדורותיו), משיג בין 43 ביום הכי גרוע שלו ועד 54 ביום טוב. החרדים משתי העדות (יהדות התורה + ש"ס) משיגים בין 13 ל-18, ואילו הערבים, בהרכבים שונים ומשונים, נעים בין 10 ל-13 חברי-כנסת, וביחד מפלגות המיעוטים, החרדים והערבים, משיגות בין 26 ל-29 מנדטים. האם והכיצד, אם כך, יכול בכלל "השמאל" הזה לקוות להחליף את השלטון ולהרכיב ממשלה חלופית, אלא אם נתניהו יקרוס או יפרוש? החשבון פשוט. "השמאל", בטח כל עוד ביבי עומד בראש הימין, לא יכול ולא יוכל להרכיב ממשלה בלי להקים קואליציה או סוג של שותפות עם לפחות חלק (בין 15 ל-21 חברי-כנסת) מהחרדים ו/או הערבים. 

אז מה עושה "השמאל" בעניין הזה? בדיוק ההיפך מכל היגיון וממה שהוא צריך לעשות. במקום לנסות לקרב אליהם, בכל דרך אפשרית, את הסיעות החרדיות ואת המפלגות הערביות, הם פוסלים ודוחים אותם - דוחפים בכל כוחם את החרדים לזרועות נתניהו ודוחקים את הערבים שלא להשתתף בבחירות ולהמעיט כך בכוחם. יתרה מכך – בהזדמנות היחידה, בבחירות לכנסת ה-19, כשהימין המובהק כשל והשיג רק 43 מנדטים, והשמאל-כביכול הגיע לשיא של 46 מנדטים, במקום להקים קואליציה עם החרדים, שמנו אז 18 חברי-כנסת, וביחד זה  64, ולהעיף את נתניהו קיבינימט, אצו רצו "יש עתיד" של לפיד (19 מנדטים) ו"התנועה" של ציפי לבני (6) להקים קואליציה בראשות נתניהו עם ''הבית היהודי'' של בנט, והעיפו קיבינימט דווקא את החרדים. בכך השיגו אנשי "השמאל" הזה, המתחזה לאלטרנטיבה "שפויה" לכאורה לנתניהו, שני דברים – הנציחו לשנים ארוכות את שלטון נתניהו ופגעו, באופן אנוש, ביכולת שיתוף-הפעולה שלהם עם בעלי-הברית שהם הכי צריכים, הלא הם החרדים. 

ונשאלת באמת השאלה –מדוע מעדיפים, באופן גורף ומתמשך, כל מרכיבי הכאילו-שמאל הללו שיתוף-פעולה עם כת הדתיים המתנחלים הציונים הלאומנים-משיחיים, המוליכים בבירור את מדינת ישראל, הם ולא נתניהו, לאסון, על פני שיתוף-פעולה עם החרדים שהקו המדיני-בטחוני של הממשלה לא מעניין להם את קצה המגבעת. למה? וכי מי תמך ב"שמאל" בהצבעה על הסכמי אוסלו? הבית היהודי?! ליברמן?! כחלון?! לא. ש"ס. ש"ס והמפלגות הערביות. אז מניין השנאה והפסילה הזאת של החרדים המתונים והערבים המשוועים לשלום, והעדפת המשיחים המטורללים מחרחרי-המלחמה על פניהם? מה גם שהשנאות והפסילות הללו הם בעצם מטחי-יריות בלתי-פוסקים של "השמאל" ברגליו שלו במרוץ לשלטון. 

המסקנה העגומה יכולה להיות רק אחת – שהתיעוב הגזעני המרושע והמטופש, עם הגוונים האנטישמיים, של חלקים נרחבים בשמאל המתחזה הזה, כלפי היהודים החרדים והערבים, הוא - ולא שום מאבק על שמירת הדמוקרטיה או רצון בשלום או טובתה של המדינה בכלל – הוא זה שמוליך את "השמאל" הזה שוב ושוב לתבוסה ולאבדון.


23.9.19

כן, חנינה. ללא משפט ובלי כלא

אם מונחת או תונח על השולחן הציבורי הצעה לחנינה מוקדמת ומוחלטת לבנימין נתניהו תמורת הסתלקותו לנצח נצחים מהחיים הפוליטיים, אנחנו צריכים כולנו - מהיועץ המשפטי לממשלה ועד אחרון האזרחים מתעבי ביבי - לקבל אותה, גם אם לא בשמחה. אנחנו צריכים להחליט לא מה אנחנו מרגישים כלפי האיש או מאחלים שיקרה לו, אלא מה יעשה טוב יותר לעם ולמדינת ישראל: ירידתו באחת והיעלמו של ביבי מן הבמה, או המשך קיומה של הדמות "הנרדפת" הזאת לאורך שנים של דיונים ומאבקים ותעתועים ודיווחים משפטיים בחייה הפוליטיים-תקשורתיים של ישראל. כלומר, במידה רבה, רצף מתמשך החוזר על עצמו של המצב הבלתי נסבל הנוכחי.

אם באמת אנחנו רוצים לאחות את השברים, השסעים, הקרעים והפצעים שיצר נתניהו בשנות שלטונו הממושכות, ולהתחיל בבנייתה של חברה ישראל שלמה וסולידרית, כזו המקבלת ומכילה את כל בניה ובנותיה על שלל דעותיהם, אמונותיהם ושאיפותיהם - ימנים ושמאלנים; חרדים, דתיים וחילוניים; אשכנזים ומזרחים; ותיקים, מהגרים ופליטים; יהודים וערבים - לקראת עתיד שאינו מלחמת עולם אלא תקווה לשלום עם העולם הערבי והמוסלמי בכלל ועם הפלסטינים בפרט, יש להזיז את נתניהו מהשלטון ולא לעסוק עוד באיש ובשלטונו שחלף. כך יווצר שקט, הזעם ישכך, המתח יתפוגג, השנאה תפחת, ואפשר יהיה אולי, סוף סוף, להתקיים ולהתקדם.

אבל, אם במקום לשחרר את נתניהו לביתו ואת עצמנו מעולו המעיק והמחניק, נבחר להוליך אותו למשפט - לא רק שנתניהו לא יירד מסדר יומנו ומלפיתת גרונותינו, ולא רק שתהליכי השיסוי וההסתה שהוא מוליך יימשכו כרגיל, אלא שהם אף יחריפו ויחמירו עד שייתכן מאוד שלא ניתן יהיה עוד לתקנם. וזה לא משנה כמה צודקות טענותיכם - ייקוב הדין את ההר, צדק צריך להיעשות, דין נתניהו כדין בוזגלו, שיישב בכלא החרא הזה, וכל הדברים הנפלאים הללו. אם יהיה משפט, הרי שכל משך משפטו נתניהו יקבע את סדר היום התקשורתי והציבורי, והשברים והשסעים והאיבה והשנאה בין כל פלגי וחלקי העם יהיו לזוועות אלוהים.

ומה ייצא לכם מכל זה? נקמה?! נקמה במי? במה? ונניח שנתניהו ייכנס לכלא בסוף התהליך הזה לשלוש וחצי שנים, אז מה? האם הסיפוק הקטן הזה שווה את הריסתה המוחלטת של החברה שבה אתם וילדיכם חיים? בנתניהו אתם נוקמים או בעצמכם? כשנלסון מנדלה שוחרר מהכלא אחרי 27 שנה ועלה לשלטון לאחר סיום האפרטהייד, משטרו החדש לא נקם בלבנים ולא העמידם לדין על פשעים נוראיים פי 77 אלפים שעשו בשחורים, משעשה נתניהו למי מאיתנו או לחלקנו או לכולנו. כי מנדלה הבין שאם המשטר החדש יעסוק בנקמות, לא תקום ולא תהיה מדינת דרום-אפריקה. גם את הנשיא הנכלולי ריצ'רד ניקסון שיחררו האמריקאים לספון בשלום בביתו, כדי להמשיך את חייהם מחדש ובנקי. אז למה שלא נלמד משהו מגדולים מאיתנו? זה לא שאין עניין ציבורי להעמיד את נתניהו לדין. יש ויש. אבל יש עניין ציבורי גדול יותר שלא להעמיד את נתניהו לדין ולהנשים ולהחיות את ישראל. 


25.11.19

טרגדית המלך המודח: נתניהו בנעלי טופז

מלך היה בישראל, מלך הרייטינג, הראשון בבידור, ודודו טופז שמו, וימלוך על הארץ עשר שנים תמימות. אלא שאז קרה לו הנורא מכול, מה שקורה כמעט לכל מלך, תשאלו אפילו את צ'אוצ'סקו, והוא הודח ממלכותו, שנשללה ממנו באחת, ויהי כאחד האדם. וצריך להזכיר ולהבין – בעשור כמו-מלכותו טופז באמת היה מלך, מלך בכל מובן, כאילו נמשח למלכות ביד האלוהים ובאהבת ההמונים, שהעריצו אותו, סגדו לו, ופנו אליו, משל באמת היה בן-אלים, להושיעם מכל פגע וצרה. 

הצרה הייתה שטופז התחיל להאמין שהוא באמת מלך כל-יכול בן-אלים. ולכן, משהודח לפתע ממלכותו, הוא לא היה מוכן לעכל ולקבל את זה שתמה מלכותו שניתנה לו לכאורה משמים לפיקדון עולם, ולפרוש לביתו ולהינות באושר מהעושר צבר בשנות מלכותו. ומאחר שטופז האמין כי אכן נמשח למלכות, הוא יצא למלחמת חורמה בבני-התמותה, אבי ניר ושירה מרגלית, שהדיחו אותו, את בן-האלוהים, ממלכותו, כדי לרסק אותם, תרתי משמע, ולהשיב לעצמו את מלכותו שנגזלה ממנו שלא על פי הצדק האלוהי וטופז נביאו. אלא שטופז לא היה באמת בן-אלים, אלא רק בן-אדם, סתם, כמו כולם, ועל כן אמונתו היוקדת שהוא מלך של ממש שהודח בידי בני-עוולה, הוליכה אותו להיות גיבור טרגי אומלל, שגזר את דינו שלו לאובדן והתרסקות ומוות בהתאבדות. 

המלך המודח בבית המשפט

ממש במקביל לשקיעתו, במהלך שנת 2009, של מלך הרייטינג טופז שדן עצמו למיתה, קם בישראל מלך חדש (כנראה שאנחנו לא יכולים בלי מלכים), הלא הוא בנימין נתניהו, שכבש בסערה את ראשות הממשלה, ומכהן בתפקידו זה, גם הוא, כבר עשר שנים תמימות. וגם נתניהו, בדיוק כקודמו טופז, נתפס בידי ההמונים כמלך מלכי המלכים, והם מעריצים אותו וסוגדים לו, ובטוחים שהוא יציל את עם ישראל מכל צרה ופגע ויוליך אותנו לגן-עדן. אלא שגם הפעם הצרה היא שנתניהו, כמו קודמו טופז, התחיל להאמין בעצמו שהוא אכן  בן-אלים כל-יכול, שנמשח למנהיג העם היהודי לדורותיו במעמד הר סיני. 

אבל לפתע, אחרי עשר שנים, מוצא עצמו המלך נתניהו, כמו המלך טופז לפניו, עומד בפני הדחה מכס מלכותו, אליה נמשח לכאורה בכוח אהבת ההמונים ויד האלוהים שנגעה בו. וגם הוא, כטופז, לא מוכל לקבל את הדחתו ולפרוש בשקט לביתו, לעשן סיגרים ולשתות שמפניה באושר ועושר. תחת זאת הוא בוחר, בדיוק כמו קודמו כמו טופז, לרסק את הצורה לבני-התמותה, שי ניצן ואביחי מנדלבליט, שהעזו לקום ולהדיחו מכס מלכותו האלוהית. וכך גם נתניהו, כגיבור הטראגי טופז שקדם לו, מוליך עכשיו את עצמו במלוא כוחו ועוזו אל אובדנו והתרסקותו. אלא שהפעם הוא ירסק כנראה לא רק את עצמו, אלא גם את משפחתו, וגם את מפלגתו, ואם לא יקום מי שיעצור בעדו - וכרגע אין נראה בקצה האופק מישהו שיכול לעשות זאת - גם את ממלכתו. 

ועכשיו נותרה שאלת הסוף – האם העם הצופה במחזה הטראגי הזה, ועלול גם להיות קורבנו, יקום בכל זאת ביום הבחירות ויאמר לאיש "יאללה ביבי לך הביתה, שלום ותודה", או שיבחר דווקא בסוף הכי מר שאפשר? בקרוב נדע את התשובה.


30.12.19

אין הבדל בין בנצי גופשטיין לניצן הורוביץ

לפני כמה שנים נוסד בארה"ב ארגון וולונטרי בשם "הקונגרס הישראלי אמריקאי" או בקיצור IAC, שמטרתו המוצהרת היא לחזק את הקשר ההדדי בין ישראלים שהיגרו לארה"ב, אלו שפעם קראנו להם "יורדים", לבין מדינת ישראל. אחת לשנה, מאז 2016, עורך ה-IAC הזה כינוס גדול שבו נושאים דברים בכירים בפוליטיקה האמריקאית, יורדים ישראלים בולטים,  וגם כחמישים ישראלים נבחרים מישראל, פוליטיקאים, עיתונאים, סופרים, מדענים ועוד. על הכינוס השנה יכול להיות שקלטתם איזה רסיסי מידע, כי השתתפו בו עמית סגל, דונלאד טראמפ ולהקת שלווה. איזה ארגון זה? מי עומד מאחוריו? מה מטרותיו? הנה רמז ממש דק - שלדון אדלסון ומרים אדלסון, כל אחד בפני עצמו ועצמה, הם דוברים קבועים בכל אחד מכנסיו. ומי באמת היו הפוליטיקאים הדוברים בארבעת הכינוסים עד כה? 2016 – מהצד האמריקאי רודי ג'וליאני, מהצד הישראלי מייקל אורן, אופיר אקוניס, יואב גלנט, אלעזר שטרן, איוב קרא, עליזה לביא, ענת ברקו ו-זהבה גלאון. 2017 – מהצד האמריקאי ניקי היילי, מהצד הישראלי ציפי חוטובלי, נפתלי בנט ו-מרב מיכאל. 2018 – מהצד האמריקאי מייק פנס, מהצד הישראלי איילת שקד, יולי אדלשטיין ו-סתיו שפיר. 2019 – מהצד האמריקאי דונאלד טראמפ, מהצד הישראלי גדעון סער ו-ניצן הורוביץ. 

התמונה, מבחינת העדפותיהם המשתנות של האדלסונים, ברורה. אבל לא זה כאן הסיפור. הדבר הבולט בארגון ובכנסים השנתיים הראוותניים שלו הוא הדרתם המוחלטת של הערבים ממה שקרוי, גם בפיהם, "מדינת ישראל". והרי כחמישית מאוכלוסיית ישראל הם ערבים. אבל בארגון הזה, שנועד להדק את הקשר בין ישראלים יורדים למדינת ישראל, ובכנסים שלו אין, אפילו לא מוזכרים, ערבים, כאילו מדינת ישראל היא רק של יהודים, גם של יהודים שלא חיים בה, אבל אין בה לא מקום ולא זכר לאזרחיה הערבים החיים בה. וכך, בכל ארבעת הכינוסים השנתיים הללו של IAC, שהופיעו ודיברו בהם למעלה ממאתיים ישראלים, לא הופיע ולא דיבר אף פעם אפילו לא ערבי ישראלי אחד, לא פוליטיקאי, לא עיתונאי, לא סופר, לא מדען, ואפילו לו רוקח, קופאית או כדורגלן. 

אבל העובדה הצורמת, הזועקת לשמיים, שהארגון הזה מדיר את אזרחי ישראל הערבים מכנסיו וממדינת ישראל בכלל, לא הפריעה לבכירי "השמאל הציוני" העבודה ומרץ – זהבה גלאון, מירב מיכאלי, סתיו שפיר וניצן הורוביץ – להופיע בכל אחד מהכנסים הללו.  אילו היו הארגון וכנסיו מדירים, חלילה, הומואים או נשים, ברור שכל הארבעה הללו היו מחרימים את הכנסים הללו, אבל כשמדובר בהדרת ערבים, הם לא מהססים, אפילו ששים, לנסוע לפלורידה לדבר בנפלאות ישראל המטוהרת מערבים. 

אז מה בעצם, מחלחלת השאלה, ההבדל בין ניצן הורוביץ (והוא רק דוגמה) לבין בנצי גופשטיין (שגם הוא רק דוגמה)? שהרי זה וגם זה, אלו וגם אלו, מבקשים לשמור על טוהרת המשפחה או המדינה היהודית, שלא יטומאו חלילה בערבים. ההבדל היחיד הוא שהקרויים "כהניסטים" אומרים זאת בגלוי, ללא כחל ושרק,  ואילו "השמאל הציוני" מתנהג בצביעות – מדבר  כאילו על "דו-קיום" אבל בפועל מחרים ומדיר את הערבים. וההשתתפות בכינוסי IAC מדירי הערבים איננה טעות. גם בעצרת הגדולה לפני שנה לזכר יצחק רבין, תחת הסיסמה "מתייצבים נגד הפילוג וההסתה", הופיעו לצד צחי הנגבי, יאיר לפיד ונציגת 'הבית היהודי', גם כל מנהיגי השמאל הציוני דאז - ציפי לבני מהמחנה הציוני, אבי גבאי מהעבודה ומנהיגת מרצ תמר זנדברג - מבלי שכמובן אף ערבי אחד או אחת לא נמצאן על ידם ראויים לדבר איתם, לצידם, נגד פילוג והסתה. לא, לא, זו לא טעות וזה לא מקרי. זו הדרך של "השמאל הציוני". ושמא תאמרו "אבל גופשטיין מסית לאלימות והורוביץ הוא נגד אלימות", אז כדאי מאוד להזכיר שהרג 13 המפגינים הערבים אזרחי ישראל בידי משטרת ישראל במה שקרוי "מהומות אוטקובר 2000", מהלך שהיום כולם מצרים עליו, נעשה תחת ממשלת העבודה-מרצ בראשות אהוד ברק, ולא תחת ממשלת הליכוד או הבית היהודי או עוצמה יהודית.
ובכלל, אם כבר מדברים, האם היה מקרה, אי-פעם, בתולדות מדינת ישראל שבו ולו ח"כ בודד ממפלגת העבודה או מרצ לגלגוליהם הצביע בממשלה או בכנסת נגד מלחמה או מבצע כלשהי שישראל יצאה אליו? התשובה היא חד משמעית – לא. מעולם לא. חסידי "השמאל הציוני" מפיצים אגדות כאילו יוסי שריד הצביע נגד מלחמת לבנון או זהבה גלאון יצאה נגד מבצע "צוק איתן", אבל זה לא נכון. בהצבעת אי-האימון שהגישה חד"ש נגד ממשלת בגין-שרון בשל הפלישה ללבנון ב-1982 חבר-הכנסת שריד מהאופוזיציה לא הצביע לא בעד ולא נגד וגם לא נמנע. הוא פשוט לא בא להצבעה. וזהבה גלאון ומרצ שלה יצאו להפגנה נגד "צוק איתן" רק חודש, כן, חודש שלם, לאחר תחילתו. אלו העובדות. ואת השלום הראשון עם מדינה ערבית, עם מצרים, לאחר שנים של מלחמות, מי עשה? העבודה? מרצ? לא. מנחם בגין והליכוד. ואילו השלום היחיד שניסו לעשות העבודה ומרצ, בראשות רבין, עם הפלסטינים, הסכם אוסלו, נכשל כישלון חרוץ., ורק הספח הקטן שלו, השלום עם ממלכת ירדן, עוד מחזיק איכשהו על כרעי תרנגולת. 

ובאשר להתנחלויות – ממשלות העבודה ומרצ לא רק שלא הורידו מעולם ולו התנחלות אחת זעירה ממקום מושבה, אלא שבתקופותיהם מפעל ההתנחלות אך התרחב ופרח. רק ממשלות הימין, בראשות בגין ושרון, הורידו התנחלות מעל אדמתם. גם אלו עובדות. גם הדבקות לכאורה של "השמאל הציוני" ברעיון "שתי מדינות לשני עמים" כפתרון לסכסוך שלנו עם הפלסטינים, הוא לא יותר מאשר שקר שהם מוכרים לנו ולעצמם. שהרי ברי לכל ילד שרעיון שתי המדינות אבד עליו הכלח והוא לא ישים עוד ולא יקום ולא יהיה. וכשהברירה היא בין רעיון שאין בו ממש לבין המציאות, המציאות היא שקובעת, כלומר הכיבוש נמשך. ואכן גם התנגדות "השמאל הציוני" לכיבוש היא פוזה, דיבורים.  שכן בפועל חסידי "השמאל הציוני" גאים בשירותם הצבאי, שפירושו כמובן תיחזוק הכיבוש. ואפילו בהבדל הקטן שלכאורה עוד נותר בין הורוביץ וגופשטיין, שהראשון גיי והשני הומופוב, גם שם, דווקא הגוש הפוליטי שגופשטיין, ולא הורוביץ, נמנה עליו, ממשלת הליכוד בראשות נתניהו, היו הראשונים למנות שר הומו מוצהר. אוחנה. עובדה. 

אז מדוע זה נוהה ליבכם אחר שתי המפלגות המיותרות, חסרות-המשמעות, הללו? מה אכפת לכם אם הם ירוצו לבד או יתאחדו או ייעלמו כליל מהמפה הפוליטית הישראלית? "השמאל הציוני", העבודה ומרצ, הם בסך הכול עלי תאנה על ערוות הציונות. אז למה בעצם אתם נלחמים בחירוף נפש שכזה על המשך קיומם של עלי התאנה? האם לא הגיע הזמן שעלי התאנה ינשרו וערוותה המרקיבה והמרעילה של הציונות תיחשף לעין כול? או שמא זו מטרתכם האמיתית - להסתיר מהעולם, או אולי מעצמכם, את מי שאנחנו באמת?


1.3.20

הבחירה כבר נעשתה 

משבר הבחירות החוזרות ונשנות העובר בימים אלה על מדינת ישראל הוא לא באמת, כפי שהתקשורת מקשקשת, וכפי שנוח לנו לראות אותו, איזה משבר אריתמטי של פלוס או מינוס שניים-שלושה מנדטים לאיזה גוש, והופ הכול מסתדר. זה גם לא איזה משבר מוסרי, של שלטון יחיד מושחת של רוח-הקודש ביבי, אשתו המטורללת ובנו הדפוק בשכל, שכל מה שצריך זה לאשפז אותם, והוקוס-פוקוס, הכול מתבהר. למה מה, לחטוף גופות אדם כשהן תלויות על כף דחפור מהשטח הפלסטיני נראה לכם יותר מוסרי מלקבל במתנה ארגזי סיגרים ושמפניות? לשלוט ולדכא בכוח עם שלם, מיליוני בני-אדם, במשך חמישים ומעלה שנים, דיכוי שכולנו, ללא הבדל גוש ועדה, נוטלים בו חלק, נראה לכם יותר מוסרי מלסדר קצת דילים או דולרים למקורבים? זה גם לא משבר "הפיכה שלטונית" של האליטות הישנות (540 טייסים, 170 מדענים, ו-34 שפני-סלע נדירים) כדי לשמר את שלטונם הלא קיים, בניגוד ל"רצון העם" הלא קיים. המשבר הרבה יותר עמוק מזה. 

משבר אי היכולת להכריע מבטא משבר של ממש בהוויה הישראלית. הציונות הגיעה למבוי סתום, לסוף דרכה. אחרי מאה שנות ציונות, שבעים שנות עצמאות וחמישים שנות כיבוש ודיכוי של העם הפלסטיני, הגענו למצב שאין לנו, לשום גוש או תת-גוש או מפלגה או פלג, משום צד, שום פתרון, אפילו לא קצה קצהו או בדל זנבו של פתרון לבעיה העיקרית, הענקית, המרכזית, העומדת רוטטת ולוהטת תחת כפות רגלינו, הנעולות היטב, תרתי משמע, במגפיים עמידים -  הבטחת עצם קיומנו, כעם, כבני-אדם, כאן ובכלל. צריך להיות אוויל גמור (או נפתלי בנט, אבל זה היינו הך) כדי לא להבין שללא שלום או השלמה עם אויבינו, שכנינו, אחינו, הערבים הפלסטינים, לא נזכה כאן, כולנו כגוש אחד, לחיות חיים נורמאליים אפילו לרגע. בלי שותפות עם הערבים לא יהיו לנו חיים. נקודה. 

אז מה אנחנו עושים כדי לצעוד קצת בכיוון הזה? לא רק שאנחנו לא עושים שום דבר כדי לשלב את הערבים באופן מלא בחיינו, בגורלנו, בקביעת עתידנו, אלא שאנחנו עושים הכול לא רק כדי לדחות את ידם של הערבים המושטת לשילוב ולשיתוף, אלא שאנחנו מכים על ידם המושטת, כדי שלא יעזו, המנוולים, אפילו להעלות בדעתם מחשבה נואלת שכזו. בבחירות מחר לא תמצאו אפילו ערבי אחד במקום ריאלי באף מפלגה ציונית. מפלגת העבודה הקיאה מקרבה זה מכבר את זוהיר בהלול, ומרצ, תמצית השמאל הציוני האשכנזי, זרקה לפח האשפה את עיסוואי פרייג' שהציל אותה בבחירות הקודמות מכליה. ובני גנץ, האלטרנטיבה הידועה, שהרשימה המשותפת המליצה עליו אחרי הבחירות הקודמות לראשות הממשלה, יורק עכשיו בפניהם ומכריז שלא ישתף אותם בשום אופן בממשלתו. 

אז הבחירה כבר נעשתה. בישראל קמה, קיימת ותתקיים, על זה יש קונצנזוס ציוני מלא, מדינה יהודית לא-דמוקרטית, מדינה ליהודים בלבד. השאלה היחידה שעוד נותרה לבחירה מחר זה מי ינהל את המדינה הזאת וכיצד – הנחזיר את עזה לימי-הביניים או לתקופת-האבן? הנייסר את הפלסטינים בשוטים או בעקרבים, או גם וגם? אז צאו מחר להצביע. כל קול קובע.


20.4.20

גם משטר של חלאות זו תחלואה 

כל הדיקטטורות מתחזות לדמוקרטיות. אף דיקטטורה לא אומרת "אנחנו דיקטטורה וכנסו לנו לתחת". ההיפך. כל הדיקטטורות מציגות עצמן כדמוקרטיות שאין כמותן, הדמוקרטיות היחידות בעולם, או לפחות בדרום-אמריקה, או מינימום במזרח-התיכון, וכמובן גם בצפון-קוריאה, כפי שמעיד עליה שמה הרשמי – "הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה". וכל הדיקטטורות עושות אכן אחלה הצגות של דמוקרטיה. יש בהן בחירות, וטלוויזיה רב-ערוצית, ו"חופש דיבור", וחגיגות יום-עצמאות עם שירים וזיקוקים וכל מה שאתם רוצים. 

אז איך בכל זאת מבדילים? יש כל מיני סימנים קטנטנים. למשל שלמרות שיש בחירות כל כמה שנים או חודשים, תמיד איכשהו נבחר אותו מנהיג. או שהחוקים, חוקי החירום הדרקוניים שנחקקו לצורך הגנת המולדת מאויבים ומחיידקים, חלים רק על המוני העם ולא על השליטים. או שהמנהיג "הנבחר" המורם מעם מופיע כל יומיים באותה עת בכל ערוצי הטלוויזיה "החופשיים" ונושא נאום נרגש הקורא לאומה להתאחד כאיש אחד נגד האויב, שמתחלף לפי הצורך או העונה, אבל אינו מאפשר לשאול אותו ואינו עונה על אף שאלה, לא של "העיתונאים" וכמובן לא של האזרחים, או הנתינים. כך זה היה בספרד של פרנקו, ברומניה של צ'אוצ'סקו, ביוון של הקולונלים ובארגנטינה של הגנרלים. וכך זה היום באירן של האייתוללות, וברוסיה של פוטין, ובצפון-קוריאה של הקומוניסטים. 

ועכשיו, בימים אלה ממש, זה כך גם אצלנו, בישראל הקורונית של נתניהו. והדוגמה האישית הראשונה והמופתית, היא, כמובן, של שר הבריאות שלנו, יעקב ליצמן, האיש העומד לכאורה בראש המערכה נגד האויב הנגיפי שקם עלינו לכלותנו. האיש הזה, שר הבריאות של ישראל, הפר, על פי שלל של עדויות, את תקנות משרד הבריאות שהוא עומד בראשו, של אי-התקהלות ושמירת-מרחק, ונדבק בעצמו בקורונה, תוך שהוא מסכן בכך גם את כל עמיתיו המנהלים יחד איתו את המאבק במגיפה. אז מה עשו לו? כלום. קודם כל הסתירו, לא פרסמו, את עצם העבירות שעבר. רימו אותנו, שיקרו, ירקו לנו בפרצוף. ולא רק שלא נזפו בו ואפילו קנס של 500 שקל לא נתנו לו, ולא רק שלא פיטרו אותו ושלחו אותו קיבינימט, אלא שהוא ממשיך להיות גם עכשיו שר הבריאות, הממונה לכאורה על המאבק בקורונה. אבל מאז שהפר את התקנות וחלה, הוא נעלם ונאלם. למדינת ישראל יש שר בריאות שאינו קיים. 

תמונה צ'אוצ'סקית - ראש הממשלה ובנו מפרים בשידור חי בטלוויזיה בליל הסגר את התקנות שקבעה הממשלה

אבל לא שר הבריאות הוא האשם. אשם מי שמינה אותו ומי שממשיך לגבות אותו ובה בעת להסתיר אותו מאחורי סינרו, הלא הוא ראש הממשלה הדגול שלנו, בנימין נתניהו. ואכן, נתניהו גרוע בהרבה מליצמן. ליצמן הוא רק שר. נתניהו הוא ראש הממשלה, האיש העומד בראש המדינה, המנהל, לכאורה, ביד רמה את המאבק במגיפה. אבל גם הוא עצמו, ראש הממשלה, מפר את תקנות הסגר שהוא עצמו קבע. הוא מופיע בטלוויזיה, לפני הפסח, ומצווה עלינו לערוך את הסדר אך ורק בחוג המשפחה הגרעינית, וגם מסביר לנו, כדי שלא נטעה חלילה, שיש לחגוג את החג רק עם מי שאנחנו מתגוררים איתם באותה דירה. נקודה. ואז בליל הסדר, הוא מופיע בטלוויזיה -  כי הוא לא סתם משתין עלינו, הוא משתין עלינו מהמקפצה, מהטלוויזיה -  כשהוא חוגג לכאורה (כי גם זה שקר, זה צולם מראש, הוא והערוץ המשדר עושים "כאילו" זה שידור חי) את ליל הסדר עם בנו אבנר, שאיננו גר איתו, כפי שהוא עצמו דרש מאיתנו, באותה דירה. וכשהדבר נודע, ואנשים קצת רוטנים, מתחילים ראש הממשלה ובנו יאיר מעוות-הנפש לשפוך עלינו בוכטה של שקרים - הבן גר מעבר לכביש, הוא מבקר אותנו כל יום כמה שעות, והוא בכלל גר "באותו מתחם". וכי מה זה "באותו מתחם"? גם קיבוץ, מושב, שכונה ועיר זה "אותו מתחם". וחוץ מזה, אדוני ראש-הממשלה, ההוראות שלך היו ברורות – רק בני משפחה שמתגוררים יחד באותה דירה היו אמורים לערוך יחד את הסדר. ואתה הפרת את ההוראה הזאת. וכשנתפסת במקום להודות שטעית, הוספת חטא על פשע וגם שיקרת. ובסוף, כאילו בסוף, כדי לסתום לנו את הפיות, אמרת שאולי היית צריך להחמיר יותר. 

אדוני, אל תבלבל את המוח. ההוראות שלך עצמך היו מחמירות וברורות לגמרי – רק בני משפחה שמתגוררים באותה דירה. ואבנר לא מתגורר איתך באותה דירה. הפרת את ההוראות שאתה נתת ושיקרת, ואתה ממשיך לשקר. בן-אדם, בוודאי ראש מדינה שמתנהג כך, הוא חלאה. ואותו דבר נשיא המדינה אהוב-העם רובי ריבלין. האיש הולך ומקמבן ביודעין, לא מתוך טעות ולא בשום תמימות, בדיקות קורונה לבתו (וכנראה גם לבני-משפחתה), כדי שזו תוכל לבוא – שוב, בניגוד להוראות ראש הממשלה ומשרד הבריאות הברורות לחלוטין – ולחגוג איתו את ליל הסדר. ואז, כשזה נודע, הוא מתנצל, המסכן, הוא לבד, ולא היה לו מי שיכין לו כופתאות, אוי-אוי-אוי. וגם הוא וגם ראש-הממשלה מבזבזים, ממש כך, בדיקות קורונה כדי להגן על ילדיהם ועל עצמם, בשעה שאין מספיק בדיקות קורונה לבדיקת קשישים בבתי-אבות, והם מתים שם, ביניהם גם ניצולי שואה, כמו זבובים. אתם לא מתביישים? 

לא. הם בכלל לא מתביישים. הם שמים עלינו זין. הם חלאות. אנחנו חיים תחת משטר של חלאות. ולא רק ביבי ורובי. גם  אביגדור ליברמן, האופוזיציונר, מי שהיה שר הביטחון שלנו,  מארח בליל הסדר, בניגוד לצווים ולהוראות, את בנו שלו. וכשהוא נשאל על כך, הוא פשוט אומר שהוא לא שם על הוראות ממשלת ישראל, כי הן מטומטמות ושערורייתיות. ובה בעת משטרת ישראל מחלקת רבבות קנסות של 500 ו-5000 שקלים לאנשים שהפרו את הצווים, בדין או מתוך טיפשות, זה לא משנה. אבל האם המשטרה חקרה או רשמה דו"חות לבן של נתניהו, לבת של ריבלין או לבן של ליברמן, שאין להם שום חסינות, על  שהפרו את הצווים? זובי. אבל אל תייללו פתאום עכשיו ובל תקוננו. משטר החלאות הזה מגיע לכם. אתם בחרתם בו, ובגדול. שמונים אחוז מכלל המצביעים בבחירות האחרונות בחרו במפלגות השלטון או (ולא חשוב למה התכוונתם, זו היא התוצאה בפועל) במפלגות הזוחלות עכשיו לשלטון. ואם מוציאים, כמו שאנחנו אוהבים, מכלל חשבון את הערבים, הרי שלמעלה מתשעים אחוזים מהמצביעים היהודים הצביעו למפלגות השלטון והזוחלות לשלטון. התרווחו לכם אפוא בכורסאותיכם, הסירו את המסכות, והמשיכו ללגום לרוויה את השתן שהם מטילים בכם כאילו נס נהיה לכם והפיפי הפך בפיכם ליין. אז יאללה, לחיים.