נְקָמָה, נְשָׁמָה?



בוקר סגריר בהיר אחד התעורר לִיבְיוֹ הקצב משנתו והנה אשתו רוֹזִ'ינָה, הגננת המסורה והמסורה בכלל, אינה לידו. דבר מוזר מעין זה לא קרה לליביו טוב-הלב במשך כל שבע עשרה וחצי שנות נישואיו לרוז'ינה, שבינו לבינו היה מכנה אותה בחיבה "רוז'י שלי המתוקה", לבד מאותם שתי הפעמים בהם ילדה את בניהם דוּדוּ בן ה-13 וגֶבָע בן ה-10, ומאותה פעם אחת ויחידה, בה אושפזה בבית-החולים "שיבא ונענע" לצורך ניתוח להסרת הַאָפֶּנְדֶצִיט, הקרוי בעברית תוֹסְפְתַן. מלא צער ורחמים זינק אפוא ליביו ממיטתו ואץ לחפש את אשתו בין כותלי דירתם שכאילו נתרוקנה עתה פתע מתכולתה. אך למרות שחיפש בדקדקנות מרובה, הן מתחת למיטות והן מעל הארונות, לא מצא הבעל ההולך ומתבהל את אשתו רחבת-הירכיים לא במטבח שוקדת על המחבתות והסירים, לא בחדר מי מן הילדים דוחקת בהם להשכים קום, אף לא בשירותים משתינה או מחרבנת, גם לא בחדר האמבטיה מושחת שערה בשמן רוזמרין נגד כינין, ואפילו לא, שב ובדק, בחדר-השינה נמה או קמה. נעלמה האישה ואיננה, משל לא הייתה אלא משל. נתיישב לפיכך הקצב המבולבל אצל שולחן הקוסמטיקה של רעייתו ומיהר לפתוח את כל הקופסות העגולות והמרובעות של המשחות והאבקות, שמא שם טמון סודה היעלמותה המסתורית של רוז'ינה, אך לא כך הויה. בתוך כך הרהר בליבו "מה פה קורה פה, לכל הרוחות והשדים", ואף חישב לגדף את האלוהים ואולי גם לקלל את אימא שלו הזונה. אך הנה, הפלא ופלא, כמו נס אירע לו ומנע ממנו את הפדיחה שאין עליה לא סליחה ולא נעליים, כשצדה עינו מעטפה לבנבנה כאשכנזי, שעליה כתוב בכתב נשי עגלגל ומסולסל "ליביוש", תחובה ברווח שבין מסגרת עץ הלבונה הצבוע בצבע דמוי-עץ לבין המראה הכאילו-בלגית המשובחת-לכאורה שרכשו, הוא והיא, לפני שנים אצל אחד הנגרים הרמאים בשוק הפשפשים. 

נזדרז הקצב המאוהב וחילץ כסיירת מובחרת את המעטפה התקועה מחביונה. ביד רועדת קרע את שוליה הרוטטים, ובלב דואב קרא את שכתבה לו אשתו העוזבת: 

"ליביו מחמל לבבי, אוהבת אותך אני עד מאוד, אך אינני יכולה להמשיך כך עוד. בזמן האחרון אני חשה שכבר אינני מי שהייתי, ועוד רגע קט לא אדע מי אני בכלל. ועוד רציתי שתדע שאין מדובר במשובת נעורים או בגחמת מחזורים, כי אם נחושה אנוכי שלא לשוב מן המסע אליו יצאתי בנפש קרועה אך חפצה, עד אשר אמצע מרגוע לנפשי ומזור למצוקתי, וייקח הדבר כמה שייקח. והסיבה שנסעתי דווקא להודו, היא בשל מה שמצאתי בספר הספרים לאמור "הודו לה' כי טוב" ולא "ארגנטינה" או "אוסטרליה" חלילה "לה' כי טוב". הבנת? מסור את אהבתי גם לדודו ולגבע, ואמור להם שאימם אהבה אותם מאוד, וכי יישארו בליבי לנצח נצחים, גם אם הלב עצמו יהיה במרחקים. להתראות בשמחות, רוז'י". 

נחמץ ונעצב גם יחד לבו של ליביו האומלל, דמעות חמות ומלוחות שטפו את לחייו הסמוקות מזעם, ומבין שפתיו הסדוקות נתפרצו נהרות של קללות: 

"הכוס של האימא שלך יא בת זונה מי שהולידה אותך, הלוואי שתמותי בקבר של היטלר השחור, ושיקלפו ממך את העור וישפכו עלייך טונות של מלח, יא בולעת צולעת מאניאקית חראית ינעל ראב ראבאק, יא בת אלף שרמוטות, שתדרוס אותך רכבת משא, ויאכלו אותך חיים כל התולעים של העולם, שתירקבי במדבר ושכלבים ישתינו לך על הגופה, הכוס של הרבאק של הסבתא הרומנייה המזדיינת שלך, קאקי יבש אח שלך וינעל אבא וסבא שלך וכל המשפחה המכוערת שלך". 

ועוד יכול היה ליביו הזועם להמשיך ולקלל כל אותו היום והליל, אלא שאז בקעה לפתע זעקת אישה, עצומה ונוראה כצופר אזעקה מייבב ומיילל חליפות, מאחת הדירות השכנות, וחלחלה זחלה ואחזה בגבו השחוח מעומס חייו המתמוטטים של ליביו המקלל, לופתת את גרוגרת גרונו בבלוטת פיקוד העורף, חונקת ומקלקלת את שורת הקללות המחכות לתורן להיירות מתוך פיו מתיז הרוק והקצף. "מה זה?", תהה, "מי זאת צורחת ככה כמו משוגעת כל כך מוקדם בבוקר?" 

עודו בפיג'מתו תכולת הפסים  כמדי אסירים פרץ מיד ליביו מדירתו, קיפץ מטה שתיים-שתיים במדרגות, והנה אכן בקומה שלוש כצעקתה, בינות לעוד שכנים הלומים מתגודדים, הגברים בפיג'מות תכולות והנשי בכותנות ורודות, ראה את לבנה, אשתו של יוסף הסנדלר, שהוא בעצם נגר, כמו שהיה אביו של משיח הנוצרים, אלא ששם משפחתו הוא הסנדלר, כמו של סבא שלו יוחנן, שאחד הרחובות בתל-אביב נקרא בשמו, כורעת וצווחת כאווזה שחוט, ומנופפת בידה בפתק מעוך ומקומט. 

"מה קרה, לבנה?", שאל ליביו המבוהל, "למה את צורחת כמו אווזה משוגעת?" לבנה הושיטה לו את הפתק המעוך באגרופה, ורק אמרה "הנה, תקרא". פתח ויישר ליביו את הפתק, וכך מצא בו כתוב: 

"לבנה מחמל לבבי, אוהב אותך אני עד מאוד, אך אינני יכול להמשיך כך עוד. בזמן האחרון אני חש שכבר אינני מי שהייתי, ועוד רגע קט לא אדע מי אני בכלל. ועוד רציתי שתדעי שאין מדובר במשובת נעורים או בגחמת אביונים, כי אם נחוש אנוכי שלא לשוב מן המסע אליו יצאתי בנפש קרועה אך חפצה, עד אשר אמצע מרגוע לנפשי ומזור למצוקתי, וייקח הדבר כמה שייקח. והסיבה שנסעתי דווקא להודו, היא בשל מה שמצאתי בספר הספרים לאמור "הודו לה' כי טוב" ולא "ארגנטינה" או "אוסטרליה" חלילה "לה' כי טוב". הבנת? מסרי את אהבתי גם למנחם ובגין, ואמרי להם שאביהם אהב אותם מאוד, וכי יישארו בליבי לנצח נצחים, גם אם הלב עצמו יהיה במרחקים. להתראות בשמחות, יוז'י". 

ולמרות שהבין את משמעות הדבר, לא אמר ליביו הנסער דבר וחצי דבר. 

"אין דבר" הוא בכל זאת אמר, "עד החתונה זה יעבור" 

"מה יעבור? יא חמור!", זעקה לבנה האדומה מכעס, יזע ודמעות. 

"איזה חתונה בראש שלך, ליביו?", תמהו גם השכנים המתגודדים. 

הרכין ליביו המחורפן והמחורפש את ראשו ועלה במדרגות חרש חרש אט אט בוש בוש ונכלם ונכלם לביתו, שכבר לא היה מבצרו. 

בשארית כוחותיו העיר את ילדיו, רחץ פניהם, הלבישם, האכילם, ציחצח שיניהם ושלח אותם לבית הספר בלי סנדוויץ', ואז חזר למיטה הזוגית והגלמודית, התכסה בשמיכה אל מעל לראשו ונכנס למרה שחורה ועמוקה, והתבצר בתוכה. 

ומי טיפל כל אותו שבוע בילדים? נכון, לבנה. 

ומי טיפל בזמן הזה בדוכן החזירים? אף אחד. 

אחרי שלושה ימים נשמעה דפיקה בדלת. קם ליביו ופתח, והנה בפתח יהודי עבדקן. 

"כבר תרמתי", אמר ליביו. "לא, לא", הזדרז היהודי ואמר. "מה לא?" 

"לא באנו להתרים. באנו לתרום" 

"כמה אתם?", שאל ליביו, והמשיך ושאל, "מעשנים?" 

"לא, לא", אמר כבוד הרב, "אני לבד. באתי בגפי" 

"אז למה אמרת אנחנו?", היקשה הקצב המאוכזב. 

"זה אני והקדוש ברוך הוא" "אה. ומה את רוצים?" 

"לבדוק אם צריך להחליף  לך את המזוזה". 

"למה?", תמה ליביו. 

"כי אנחנו חושבים שבגלל זה אשתך עזבה אותך. בגלל שהמזוזה שלך פגומה" 

"לך תזדיין", אמר ליביו וסגר לנודניק את הדלת בפרצוף. 

"ככה מתנהגים לרב?", עוד הוסיף היהודי וצעק מאחורי הדלת "אתה מחלל את כבוד השם ברבים!" 

ליביו שב ופתח את הדלת כדי חריץ, ובקול שקט אך תקיף הסביר לרב את המצב: 

"לך מפה, עכשיו, או שאני מחלל לך גם את השבת וגם חותך לך את החליל". 

הרב הבין את הרמז והסתלק. 

אך לא חלפה שעה קלה ושוב נשמעה דפיקה בדלת. 

"אמרתי לך לעוף", צעק ליביו כששב ופתח את הדלת, אלא שבפתח כבר לא עמד כבוד הרב, אלא משלחת ועדי הירקנים, הקצבים, מוכרי-החמוצים וסוחרי-הסמים משוק "הכפכף המטונף", הידוע פחות בשמו הרשמי "שוק אייזנשטרוק", על שם הרחוב בו הוא מצוי. 

"מה קרה לכם?", התנפל עליהם הקצב, שפחות מכל רצה עכשיו לראות אנשים או לשוחח איתם, "מה באתם עלי פתאום?" 

"אפשר להיכנס?", שאל נחום מלפפונים טריים טריים. 

"כנסו, כנסו", אמר ליביו, שלא יכול היה לדחות את ידם המושטת לשלום. 

"תשמע ליביו", פתח סביח, הגמד מבגדד. 

"החזירים שלך נרקבו, הסריחו", הסבירה חמוסטה מלח-שולחן, מלכת החמוצים המלוחים. 

"המממ", הימהם חזי החזיר המסריח מהעופות, כשהוא בולס עוד בורקס תרד שאפתה לו אשתו, מתוך קופסת הפלסטיק שהביא עימו. 

"אז לא הייתה לנו ברירה", התנצל קוקו השמוק מהקוק. 

"פינינו הכול הכול וזרקנו לזבל", אמרה ליליה, נסיכת הפטרוזיליה. 

"אני מקווה שלא גרמנו לך סבל", אמר חרזי החרזן מהגבינות. 

"לא, זה בסדר", הרגיע אותם ליביו. 

"אבל באו מהעיריה והדביקו לך אזהרה", הסביר קסטרו, מלך הקובה. 

"בשביל זה באנו", אמר נחום מלפפונים טריים טריים והגיש לליביו את האזהרה התלושה. 

"אזהרה בהדבקה. לכבוד בעל העסק 'ליביו חזירים'. הרינו להודיעך כי על פי תקנות באסטות התשמ"ז 1954, דוכן אשר יחדל ו/או לא ישמש, במעשה או בפועל או במחדל, למכירת מיני מזונות, כמאושר על פי חוק דברי מתיקה ומליחה, התשכ"ד 1965, בין אם הושרו ברוטב ובין אם לאו, למשך תקופה העולה על שבעה ימי עסקים, לא כולל שבתות וחגים ואמאייאת וחיפושי חניה התשכ"ח 1978, ייסגר דוכנו על פי כל דין, ויימסר להבא בתור, או להבבא ברוך, הכול לפי העניין. על החתום פקח-ראשון ציון עמ-רם, לשעבר גזוזי, ראש מיחלק שווקים ופקקים". 

"אתה מבין", הוסיף נחום מלפפונים טריים טריים ואמר, "אם לא תפתח, ייסגרו לך" 

"חראם", אמר סביח, הגמד מבגדד. 

"חבל על כל הכסף שיילך לאיבוד", הסכימה עמו חמוסטה מהחמוצים. 

"אבל אני בשביל מה לי כסף, אם אין לי אהבה?" רטן ליביו. 

"אז מה יותר טוב לך, שגם לא יהיה לך אהבה וגם לא כסף?" תהה קוקו השמוק מהקוק. 

"המממ", הימהם חזי החזיר המסריח מעופות, כשהוא בולס עוד בורקס תרד שאפתה לו אשתו, מתוך קופסת הפלסטיק שהביא עימו. 

"יותר טוב ציפור אחד על העץ, משניים בכלוב", טענה נָנָה מעשבי התיבול של טובול.

"ראית מה קרה בגלל כל זה לקדאפי שם בלוב", חיזק חרזי הַגַבָּן החרזן את דבריה. 

"נעזור בכל מה שצריך", הבטיח קסטרו, מלך הקובה. 

"זה למה באנו", סיכם נחום מלפפונים טריים טריים, "שתחזור". 

ואכן, דברי הכיבושין של המלאכים בסינרים המצחינים עשו את שלהם, וליביו התרצה וכבר למחרת חזר לעבודה. 

"היאח, הידד, סָחָה, בראבו", קיבלוהו הכול בסבר פנים יפות. הכל לכאורה חזר, פחות או יותר, לקדמותו, אלא שאש הנקמה בערה בעצמותיו של ליביו ולא כלתה. 

"מים רבים ואלף כבאים אולי לא יכולים לכבות אהבה", הירהר ליביו בליבו הכווי, "אבל אפילו טייסת של מטוסי כיבוי לא תוכל לה, לאש הנקמה". 

וכך היה מוצא עצמו, בכל רגע בו נותר לבדו, חושב ומחשב מיני מינים של נקמות שונות ומשונות שהיה משית על אשתו הזונה ועל יוסף הבן-זונה שנסע איתה. 

פעם ראה עצמו מסיט את הגאיה של רכבת הנוסעים, בה נוסעים השניים מפנג'ב לכלכלתה, אל התהום בדרמלקקה כשהוא עצמו קופץ וניצל ברגע האחרון, והשניים, עם כל הנוסעים, מתרסקים ונטחנים לפודרה בצבע פוקסיה. פעם אחרת ראה לנגד עיניו המשתאות משמחה כיצד נשפך סיר השמן החם שתלה מעל דלת חדרם בפושקר על ראשיהם, והופך אותם לכוהנים בודהיסטים קרחים ומכוערים. לעיתים ראה את המאניאק ההודי החנפן, אותו שיחד במאות אלפי רופיות, שורף את יוז'י ורוז'י בעודם בחיים, על גבי רפסודת עצים המשייטת בגנגס, ואילו הוא עצמו, ליביו המאושר, עומד על הגדה, פעם על השמאלית ופעם על המערבית, מקפץ ושר שירי ל"ג בעומר.  בוקר אחד ראה אותם רכובים חבוקים על האופנוע המצ'וקמק שלהם, לאחר שחתך להם בלילה את הכבל של הברקסים, בדרך למסיבת סמים קשים וזיונים פרועים בגואה, ובאחד הסיבובים החדים עפים כמו טילים לתוך משאית חומרי-נפץ של הצבא ההודי שעושה דרכה לגבול פקיסטן, שמתפוצצת בקול גדול והופכת את ההר למישור. אחר-כך הפיל עליהם עץ ענק שמחץ אותם לגמרי והפך אותם לפיתות הודיות. בלילה הכיש אותם נחש המשקפיים החצי עיוור  ששתל להם מתחת למזרן, והארס שהחדיר לדמם שיתק את גופם והפך אותם לשני פסלים של בודהות.  בפעם אחרת שם להם רעל עכברים בגולאב ג'אמון, וגרם להם למות בייסורים קשים של שטפי דם, הקאות, עיוותים ופרכוסים שנמשכו שלושה שבועות רצופים. 

אלא שלהבות נקמתו לא רק שלא שככו, למרות שהרג את "זוג הזונים", כך קרא להם עתה בליבו, אלף אלפי פעמים, אלא שהם אף גברו והלכו וגאו. שכן, רוז'ינה אף הוסיפה חטא על פשע, כשהוסיפה כל אותה עת לשלוח מכתבי אהבים מדומים לילדיהם האומללים שנטשה לאנחות בטלות ומבוטלות. כמובן, שליביו הכואב והכועס לא העביר את מכתביה לדודו ולגבע, אלא קרע אותם לגזרים גמדיים והשליך אותם לפח הזבל של הזבל. אבל את המעטפות שמר, ברוב ערמומיותו, כדי שתהיה בידיו הכתובת המעודכנת שלהם, כשתגיע עת הנקמה האיומה. 

עד שלבסוף, משלא יכול היה לעמוד יותר במסכת הזיותיו המיוסרים, אזר ליביו עוז בליבו וביקש מזור לנפשו בחנותו של עוזאי התרמילאי, שם תלה מודעה וזו לשונה: 

"מתבקש בחור/ה הנוסע/ת להודו בקרוב למסירת מכתב  לזוג ישראלים הנמצאים בריקישאש. מובטח שכר נאה. נא לפנות לליביו", והוסיף ורשם שם גם את מספרו. 

כעבור שלושה ימים טלפן איזה בחור. 

"שלום, זה בקשר למודעה" 

"אה. כן. אתה נוסע להודו?" 

"כן" 

"מתי?" 

"עוד שבועיים" 

"ותהיה בריקישאש?" 

"כן, זה בתוכנית שלי?" 

"מתי?" "בעוד חודש וחצי חודשיים, משהו כזה. במה מדובר?" 

"במברק מזמר" 

"מה? ליום הולדת?" 

"כן, בדיוק. אבל לא ליומולדת" 

"מה זאת אומרת?" 

"זה צריך לשיר קללות. לא ברכות" 

"לא הבנתי" "מה שמך?" 

הבחור אמר כְּפיר או דְּביר, או משהו כזה. 

"תשמע, קְליר, יש שם גבר ואשה, שאתה צריך לשיר להם שיר של קללות" 

"רגע, רגע, והם לא יתרגזו?" 

"יתרגזו, בטח שיתרגזו. בשביל זה אנחנו עושים את זה?" 

"והם לא...?" 

"לא, לא. מה פתאום? עד שהם יבינו מה קורה אתה כבר תהיה בנפאל. זה שיר קצר. כלום. שתי דקות גג. והרבה כסף" 

"כמה הרבה?" 

"חמש מאות?" 

"שקל? 

"מה פתאום שקל? דולר"

 "אלף!" 

"הגזמת, אבל תבוא למשרד שלי. יש על מה לדבר"

 "איפה זה?" 

"ליביו חזירים. בשוק הכפכף המטונף. תשאל שם. כל אחד מכיר" 

"להתראות, מר ליבּיו" 

"ליביו, בלי דגש. אז אני מחכה לך, צְפיר". 

כעבור יומיים הגיע הבחור, והשניים סגרו חיש קל את העיסקה. שמונה מאות דולר. חמש מאות עכשיו ושלוש מאות אחרי ביצוע המשימה. 

"אבל איך תדע אם עשיתי את זה או לא?", שאל הבחור. 

"אני סומך עליך, שְׁריר, אתה ניראה לי בחור טוב, וחוץ מזה אני אדע, תאמין לי שאני אדע" 

השניים לחצו ידיים. ליביו נתן לבחור סטיפה של דולרים ואז הוציא מכיסו דף נייר מקופל יפה. 

"זה לפי מנגינת הבה נגילה", אמר וקרא את השיר בהטעמה. 

"יוֹזִ'י וְרוֹזִ'י, רוֹזִ'י

יא בְּנֵי זוֹנוֹת - 

הַלְּוַאי שֶׁתִּישָּׂרְפוּ 

בְּאֵשׁ הַגֵּיהִנּוֹם! 

בְּאֵשׁ הַגֵּיהִנּוֹם, 

הַלְּוַאי וְתִישָּׂרְפוּ 

תִּשָּׂרְפוּ, הוּ-הוּ-הוֹּ! 

וְשֵׁתָּ- תָּ- תָּמוּתוּ, 

תָּמוּתוּ בַּקֶּבֶר שֶׁל הִיטְלֵר, 

תָּמוּתוּ בַּקֶּבֶר שֶׁל הִיטְלֵר, 

הַ-הַ-שָׁחוֹר! 

הַ-הַ-שָׁחוֹר, 

הַלְּוַאי!!!". 

ליביו מסר את הדף לבחור וביקש ממנו לשיר את השיר. הבחור שר כמיטב יכולתו, אבל לליביו היו בכל זאת כמה הערות.

 "קודם כל זה יוז'י ורוז'י ולא יוסי ורוזי, וגם כן אתה שר בסולם גבוה מדי, ובגלל זה המילים נחנקות לך בגבוהים, וחוץ מזה, אתה יותר מדי מסלסל, השיר כתוב הרבה יותר לְסְטַקָטוֹ, אתה מבין?" 

אבל נְחיר לא ידע מה זה סטקטו. 

"זה יותר מקוטע כזה, לא מחובר, שהמילים יהיו ברורות", הסביר לו ליביו. 

"אני מבין" אמר הבחור. 

"זה בסדר", אמר ליביו, "יש לך מספיק זמן להתאמן" 

השניים נפרדו לשלום, ואכן מאותו רגע חדל ליביו להזות נקמות, וחייו הפכו שגרתיים ונעימים. 

אלא שכעבור שלושה חודשים התקבל מכתב מִשְׁמיל אשר בנפאל. 

"אל מר ליביו חזירים, שלום. אדוני הנכבד, אני לא יודע למה, אבל שכחת לציין בפני שמר יוסי, שבפניו הייתי אמור לשיר את שיר השיטנה שכתבת, הוא גבר גדול גוף, שלא לומר ביריון קשקשים של ממש. והנה, משרק התחלתי לשיר בפני ובפני רעייתו היפה את השיר, ועוד לפני שהגעתי ל"אש הגיהנום", קם עלי האיש ונתן לי סטירה כה מצלצלת עד שנשברה לי הלסת.  תיקון הלסת עלה 350 דולר, ובשארית הכסף לקחנו, אני והחברה ההולנדית שלי, מונית וברחנו לנפאל. התואיל אפוא לשלוח לי את שלוש מאות הדולרים שאתה חייב לי? תודה. צִ'יקוּרוּ (בעקבות החוויה שיניתי את שמי לשם שמימי)." 

"כוס אימא של הסבתא שלו, הַבְּדיל הדביל הזה, הַצִ'יקוֹפּוֹ המצ'וקמק, בן-זונה, גם לא שר להם, גם בזבז את כל הכסף שלי על מוניות, וגם עוד רוצה עכשיו עוד כסף, הנבלה, ובשביל מה? בשביל עבודה שהוא לא עשה", התעצבן ליביו לאללה, "גרוש הוא לא יראה ממני החרא, גרוש לא".

ובאותו לילה עצמו חזרו לפקוד אותו פנטזיות הנקמה ימים כלילות. לא ידע ליביו מה לעשות, אך לבסוף בא לכלל רעיון. מדוע, אמר לעצמו, שלא יפתח הוא עצמו, בדוכנו שלו עצמו, דוכן, בעצם תת-דוכן, לדבר נקמה, הא? 

אמר ועשה. פינה שליש מהדוכן שלו מן החזירים שהיו תלויים שם, ותחתם תלה שלט גדול, שהזמין מ"דויד שלטים, תמרורים ואותות-אזהרה" בצבע אדום בולט על רקע צהוב מהבהב, לאמור אל, שהיא המילה הראשונה באנגלית באות ליביו, נקמות. 

אל נקמות. 

ובמתחת של השלט הגדול והזוהר, כתב בטוש כחול עבה על נייר בריסטול בצבע תכלת "פיפי במעלית – 250 שקל, קקה על הדלת – 400. פרטים במקום". 

אבל גם אחרי שבוע לא נכנס לאל נקמות אפילו כלב פודל. 

יצא אפוא ליביו אל השוק לחפש קליינטים. 

"נקמה, נשמה?", היה פונה אל כל אחד ואחת מהעוברים והשבים. 

"לא תודה, נקמתי במשרד" אמרו חלקים נרחבים מהאוכלוסייה היהודית הבוגרת. 

"לא. תודה. נר נשמה זה לא היום, אבא'לה", אמרו לא מעטים. 

"לא תודה", אמרו רבים אחרים , בלי לפרט או לנמק. 

וכל הנותרים אפילו לא ענו. 

התייאש אפוא ליביו מן החיים וחישב את נפשו למות. "הכי טוב זה תאונת עבודה. או שאני אחליק על קליפת בננה ואפול מתחת לגלגלי המשאית של החזירים ואדרס למות ברברס, או שאני אפול על התחת מכובד משקלם של החיים ואפיל על עצמי אנקול של חזירים, שימחצו אותי למוות. או משהו דומה. כי אז הילדים יקבלו קצבת שעירים או שאירים או איך שלא קוראים לזה, ואת הדוכן או ימכרו או ישכירו, כי אני לא רואה אותם ממשיכים למכור חזירים כמו אבא שלהם המטומטם ו... הלו, סליחה, זה בקשר לנקמה", פנה אליו לפתע גבר עם שני סלים גדולים של תפוזים. 

"כן, כן, בטח, בטח", נעור ליביו משרעפיו ונזדקף כג'ירף. 

"אני רוצה פיפי", המשיך ואמר האיש. 

"אבל לא, לא", התבאס ליביו עד מאוד, "אין לי כאן שירותים. זה בהמשך, בין המישמישים של מוש והפירות של רביבו". 

"לא, לא", הצטחק הגבר וחשף את שיניו השבורות, "אני מתכוון לפיפי הזה", הצביע על השלט "פיפי במעלית – 250 שקל". 

"אה, בטח, בטח", הזדרז ליביו לתקן את מה שכמעט עיוות, התיישב והוציא איזשהו פתק מכיסו, ובדל עיפרון מאחורי אוזנו, "מה הכתובת, בבקשה?" 

"שלי?" 

"לא. של הנינקם" 

"נינקמת. אבל יש בעיה. אין להם מעלית" 

"אז אין בעיה. בחדר מדרגות" 

"בסדר תודה, וזה עולה יותר או פחות?" 

"נעשה לך מחיר. מאתיים" 

"תודה", אמר האיש והושיט לליביו ארבע שטרות של חמישים, 

"זה שמחה וששון ארדיטי, עולי הגרדום 5 דירה 7". 

"מה עשו לך?" התעניין ליביו. 

"עזוב, סיפור ארוך" אמר האיש, "מתי זה יהיה?" 

"תוך שלושה ימי עסקים", ענה ליביו, "אתה צריך חשבונית?"  

אבל האיש כבר פנה והלך. 

ומאותו רגע שיגשג דוכן הנקמות ופרח, וילדיו הנאמנים והמסורים של ליביו, דודו וגבע, יצאו דחופים ובהולים, ועשו לילותיהם כימים כשהם משתינים ומחרבנים במעליות, בחדרי מדרגות ועל מפתני בתים ומורחים צואתם על ותחת כל דלת. 

וליביו נרגע כמעט לגמרי מפנטזיות הנקמה שהטריפו את דעתו ואת מנוחתו, ותחת זאת עבר לפנטז כיצד הופכת אל נקמות לתאגיד בינלאומי, ואלפי שליחיו ברחבי בעולם, לבושים במדי הפסים האדומים-צהובים הנודעים, יוצאים בהולים, ממגדל אייפל ועד הביג בן, מאנטרקטיקה ועד מדבר סהרה, מהירושימה ועד נגסקי, מהודו ועד כוש, מניו-יורק ועד ניו-זילנד, על גבי חמורים, סוסים, גמלים, מזחלות וקטנועים אדומים-צהובים להשתין ולחרבן לכל דורש. ואף על עצמו וגדולתו שלו התחיל ליביו לחלום. ובחלומו מתכנסת הועדה להענקת פרס ישראל לנקמנות ומחליטה ברוב קולות כמעט מוחלט, ובהתנגדותה של איזה פרופסורית מאנייאקית אחת, "להעניק את הפרס לאדון ליביו חזירים, על תרומתו להפצת נקמנות ההפרשים וההפרשות ברחבי העולם כולו והאדרת שם ישראל ברבים", ויושב ראש הועדה, הפרופסור הרב נחמו-עמיקם אלישיב שטוקהאוזן, הניף את פטישו והקיש בו, לאות כי חתום וסגור העניין, שלוש פעמיים על השולחן, ועוד פעם ועוד פעם, טח!-טח!-טח!, ועוד טח!- טח!-טח!-טח! ועוד ועוד טח!-טח!-טח! טח!-טח!-טח!. עד שלבסוף ניעור ליביו משנתו ורץ בהול ומבוהל לראות מי זה דופק ככה בכוח כל כך הרבה פעמים על הדלת באמצע הלילה. 

בפתח עמדו שני שוטרים. "בשם החוק אתה עצור", אמרו ואזקו את ליביו והוליכו אותו, לבוש רק בפיג'מה דקיקה, היישר אל חדר-המעצר. 

שלושה ימים ושלושה לילות ישב ליביו במעצר, ואיש לא דיבר איתו דבר וחצי דבר, חוץ מהמאנייקים שישבו איתו ורצו לזיין אותו בתחת. וכל אותה עת לא הירהר ליביו אלא בשאלה אחת ויחידה – "איפה טעיתי?"  

אבל כעבור שלושה ימים באו שני שוטרים אחרים ושיחררו אותו מן המעצר. 

"נפלה טעות" אמר שוטר א'. 

"התבלבלנו בינך לבין קצב אחר" אמר שוטר ב'. 

"ליאון?" שאל ליביו. 

"לא", אמר שוטר א', "מושה".

" "מה קרה איתו?", שאל ליביו. 

"הוא עשה מעשים מגונים בחזירים", אמר שוטר ב'.

 "למה?", שאל ליביו. 

"כי אשתו ברחה עם חזי החזיר", אמר שוטר א'. 

"המסריח מעופות?" תהה ליביו. "הוא ולא אחר" אמר השוטר עם השפם. 

"זה למה", סיכם השוטר בלי השפם. 

עוד באותו יום סגר ליביו את באסטת הנקמה והתחיל לחפש בחורות בטינדר.