מאי - יוני

12.6.25. אהלן. יצאתי לנפוש את נפשי, לא לנשום עשרה ימים תמימים את אווירה המורעל של ארץ הקודש המחורבנת שלנו, וזה באמת הכי הכיף להיות בחוץ לארץ בימים אלה - לא להיות פה. השארתי לעורכי ב'הארץ' 3 מאמרים לפרסום. אחד מהם פורסם (הראשון כאן) ואילו ושני האחרים נותרו במגירתי המחשבית ואני מפרסם אותם לכן גם בהמשך, מתחת לזה שפורסם. 

9.6.25

העסק פה רקוב ללא תקנה

קצין צה"ל רס"ן במיל. רון פיינר, שמאז 7 באוקטובר 2023 שירת 270 יום בשירות מילואים (תשעה ירחי לידה), וקיבל צו גיוס נוסף, סירב להתגייס משום ש"אני מזועזע מהמלחמה הבלתי-נגמרת בעזה, מהפקרת החטופים ומהמוות הבלתי-פוסק של חפים מפשע. איני מסוגל מוסרית להמשיך לשרת כל עוד אין שינוי". רס"ן פיינר נדון על סירובו זה ל-20 ימי מאסר בכלא צבאי.

אבל איך יתכן, הרהרתי לי, שחייל, קצין, ששרת בסדיר ובקבע כמה שנים ובמלחמה הזאת עוד 270 יום במילואים, והגיע כעת למסקנה שזו מלחמה חסרת תוחלת, מסוכנת לחטופים ושמתבצעים בה פשעי מלחמה ולפיכך סרב להתגייס לשרות מילואים נוסף, נדון למאסר, ואילו עשרות אלפי חרדים שמסרבים באופן גורף להתגייס לצבא ולא נוטלים שום חלקיק במלחמות ישראל, בכלל לא מועמדים למשפט ולא נדונים לכלום.

והתהייה הזאת הוליכה אותי לבדוק בכל מיני מקומות ומקורות – האומנם כזעקתי?אז ככה – לפי נתוני צה"ל מספר החרדים המתגייסים בכל שנה בחמש שנים האחרונות נע בין 1200 ל-1300 וזהו. יתרה מכך, גם לאחר טבח 7 באוקטובר, למרות כל הזמירות על "אחדות" ו"תחושת השייכות" ושאר החינטרושים, לא נרשם גידול במספר החרדים המתגייסים לצה"ל. ובמספרים: מאז יולי 2023 נשלחו עשרות אלפי צווי גיוס לחרדים, אך שיעור ההתייצבות והגיוס בפועל נמוך מאוד. מאות בודדות בלבד התגייסו.

על פי חוק שירות הבטחון הקיים – לא צריך שום חוק חדש לצורך זה – מי שמסרב להתגייס צפוי לסנקציות פליליות, כולל מאסר בפועל. וכאן נשאלת אכן שאלת השאלות הטורדת: האם אי פעם, בכל תולדות המדינה, נשפט חרדי כלשהו על כך שסרב או לא התייצב לגיוס, בניגוד לחוק, ואם כן, מה היה דינו?

כאן החלו לפתע מקורותיי לגמגם תשובות בנוסח "בפועל, עד כה, כמעט לא נשפטו חרדים על סירוב לגיוס, והמדינה נמנעה מלאכוף את החוק במלואו", או "כן, קיימים מקרים שבהם צעירים חרדים נשפטו על כך שלא התייצבו לשירות צבאי, אך מדובר בתופעה נדירה יחסית לאורך השנים". עד שבאחד המקורות נעניתי ש"קיימים דיווחים תקשורתיים על מקרים פרטניים של צעירים חרדים שנעצרו ונשלחו למאסר בשל סירוב להתגייס, גם אם מדובר במספרים קטנים מאוד. דוגמה אחת היא המקרה של אוריאל פררה, צעיר חרדי שנשלח למאסר לאחר שסירב להתגייס, למרות שביקש לשרת שירות לאומי".

יפה. אז יש צדיק אחד בסדום. הללויה!

אבל על מה ולמה זכה דווקא הצדיק פררה בעונשו? הלכתי ובדקתי, והנה התשובה: אוריאל פררה הוא בן למשפחה חרדית מבאר שבע, שהתפרסם כסרבן גיוס על רקע מצפוני, לאחר שסירב לשרת בצה"ל בגלל התנגדותו לכיבוש השטחים הפלסטינים, אך הביע נכונות לשרת שירות לאומי. פררה נשפט ונכלא עשר פעמים לתקופות מאסר צבאי מצטברות, אשר הסתכמו ב-177 ימי מאסר, ובסופו של דבר שוחרר משירות צבאי בשל "אי התאמה על רקע התנהגות רעה וחמורה" לכאורה.

והנה לכם באופן הברור ביותר – במדינת ישראל אין נשפטים וכמובן שלא נכלאים, חס וחלילה, על סירוב לשירות צבאי הקבוע בחוק כשירות חובה, אלא אך ורק על סירוב לקחת חלק בפעולות הכיבוש, הדיכוי, ההרס והטבח שמבצע צה"ל.

ועוד אוסיף – והרי לכאורה כמעט כולנו מוכנים לקבל שהחרדים חייבי הגיוס יעשו שירות לאומי במקום שירות צבאי, לא? וזה בדיוק מה שהציע פררה לצה"ל ולשופטיו. אבל הם לא קיבלו זאת, ובמקום שירות לאומי דנו אותו לכמעט 200 יום בכלא. הנה מה שאמר על כך פררה עצמו: "אני לא מצליח להבין את הצבא. הרי אני יכול לתרום בשירות לאומי, בהוראה, בעבודה עם נוער במצוקה, עם עולים חדשים. במקום שאעזור, צה"ל רוצה שאשב בכלא. ובכלא, במקום להועיל, אני עולה כסף למדינה, כי הרי יאכילו אותי, יכבסו לי, ילינו אותי, יתנו לי כסף לקנטינה ולשיחות טלפון הביתה, כי לאסירים יש זכויות. במקום לאפשר לי לתרום, המדינה כולאת אותי".

ועיקר לא שכחתי – נציגיהם הפוליטיים של עדת החרדים המשתמטים והלא נענשים הללו יושבים בממשלה ומשלחים את צה"ל למלחמה שנמשכת כבר כמעט שנתיים, ושבניהם וכמובן בנותיהם אינם נוטלים בה שום חלק, בעוד בניכם ובנותיכם לוחמים ואף נפצעים ונהרגים בשליחותם.

העסק פה רקוב עד היסוד, ואין לו שום תקנה.

על עכברושים ואנשים 

[לא פורסם]

בזמן האחרון נהיה טרנדי לאללה – כדי לעודד ולהצדיק את רצח-העם שאנחנו כבר עושים או רוצים לעשות בעזה - לא רק להגיד ש"אין בלתי-מעורבים בעזה" או ש"כל ילד עזתי יגדל להיות נוחבה-חמאסי", אלא אף להשוות את כלל העזתים, את כל הפלסטינים בכלל, לחרקים, ג'וקים ומקקים, שיש להדבירם – לא במובן של לנצחם, אלא במובן של לרססם ולהרעילם למוות, כשם שאנחנו נוהגים לעשות במזיקים כמקקים ועכברושים. 

בין הללו התפרסם הקומיקאי גיל קופטש שבמסגרת "הרהורים ליום השואה 2025" כתב ש"אם מאכילים כרישים הם בסוף אוכלים אותך. אם אתה מאכיל עזתים, הם בסוף אוכלים אותך. אני בעד הכחדת כרישים ובעד הדברת עזתים". בכאילו-התנצלות שפרסם לאחר-מכן הוסיף וכתב ש"זה לא genocide זה "pesticide , יעני זה לא באמת רצח-עם, אלא רק הדברת-מזיקים, וכי "חיוני לעשות את זה". איזה צחוקים, הא? 

חיזקה את ידיו סא"ל במיל. שוש רבן, "לשעבר בכירה בשבכ" שקראה בערוץ 14, אלא מה, "לטהר את הרצועה מכל המקקים ששורצים בה". ולאחריהם הגדיל לעשות, בינתיים, רופא בישראל, ד"ר עמוס סבו, שכך הצטהל לו ברשת החברתית X – "מתרגש להיכנס היום לעזה. מתפלל שנחסל את החמאס כארגון טרור. אתמול החבר'ה מהגדוד חיסלו עשרות מחבלים. הבעתי בקשה להשתתף בחיסולים, כרופא, במסגרת רפואה מונעת. אחד החובשים תיקן אותי ואמר, זה במסגרת ברה"צ, ראשי התיבות של בריאות הציבור. במחשבה שנייה הוא צודק. הרי מדובר בחיסול ג'וק'ים ושאר חרקים מתועבים". (ובסוגריים אוסיף שגם אם חלק מהפוסטים נמחקו בדיעבד, הדברים שנאמרו בהם עומדים בתוקפם). 

אז לידיעת המחסלים, המטהרים והמדבירים "הנועזים" הללו ודומיהם – אתם ממש לא הראשונים, לא בישראל ולא בעולם, שמתייחסים בפומבי בוטה שכזה לקבוצה אתנית של בני-אדם כחרקים, מקקים או עכברושים מזיקים ומגעילים שיש להשמידם. 

עשו את זה הרבה לפניכם, כבר לפני 85 שנה, ב-1940, בגרמניה הנאצית, איך לא, בסרט התעמולה האנטישמי, שהתחזה להיות סרט תיעודי, "היהודי הנצחי" (Der Ewige Jude), שהפיק משרד התעמולה הנאצי, בפיקוחו האישי של שר התעמולה יוזף גבלס, ושהצפייה בו הייתה חלק מאימוני ההכשרה של יחידות האס.אס והאיינזצגרופן לקראת שירותם כמדבירי יהודים. 

באחד הקטעים המפורסמים בסרט התמונות נחתכות, בעריכה, בין תמונות של המוני עכברושים הפורצים מתוך הביוב, קורעים שקי קמח ונמלטים, מתפזרים בהמוניהם וממלאים את המסך, לבין תמונות של יהודים (שנבחרו בקפידה  על ידי מפיקי הסרט במיוחד לצורך זה מבין המורעבים, התשושים והכעורים ביהודי גטו לודז') הרצים,  פורצים, נמלטים ומתפזרים באותו כיוון כמו העכברושים, וממלאים גם הם את המסך, כמוהם כעכברושים, כשתמונות אלו, הנחתכות בין העכברושים והיהודים הפורצים ומתפזרים לכאורה בעולם, מלווה בקולו של הקריין, האומר כי "הם נושאים מחלות כדבר, צרעת, טיפוס, חולירע ועוד. הם בוגדניים, מוגי לב ואכזריים, ומופיעים בדרך כלל בלהקות גדולות. הם [העכברושים] מהווים בין בעלי החיים את היסוד של ההרס הבוגדני והאפל, שאיננו שונה ממה שהיהודים מייצגים בין בני-האדם", והמצלמה חוזרת לעבור, בעריכה, בין היהודים והעכברושים העומדים לכאורה עלינו, בני-האדם הנאורים, לכלותנו. 

אז אסור להשוות, אבל אני שם לב שבהחלט מותר לחקות.

גם איסור הבעת דעה פוליטית היא הבעת דעה פוליטית

[לא פורסם]

בכלי התקשורת נמסר שרקטור אוניברסיטת תל-אביב, פרופ' מארק שטייף, פנה בקריאה למרצים "להימנע מהבעת עמדות פוליטיות במסגרת הפעילות האקדמית הפומבית", וכי "מותר להביע עמדות שמבוססות על קונצנזוס ציבורי רחב (כגון התקווה לשובם המהיר של החטופים), אך יש להימנע מקריאה לפעולות מדיניות שנויות במחלוקת". 

אז מתברר שזה לא באמת שהרקטור קרא להימנע, מהבעת דעות פוליטיות בכל, כי הרי בעצם הוא מתיר להביע "עמדות שמבוססות על קונצנזוס ציבורי רחב", אבל אוסר (מה שאינו מותר הוא אסור) "קריאה לפעולות מדיניות שנויות במחלוקת". רגע, אבל מי מחליט מה הן ה"עמדות המבוססות על קונצנזוס רחב"? כבוד הרקטור? הנשיא? ראש הממשלה? שמחה רוטמן? עמית סגל? סקרים? כי הנה, למשל, לפי סקר של ערוץ 13 הרי ש-53% מנשאלי המדגם (בין היהודים זה בטח כבר 66%) מתנגדים להכנסת סיוע הומניטרי לעזה, כלומר תומכים בהרעבת אוכלוסיית עזה, כולל תינוקות, למוות. ובסקר של אוניברסיטה פן סטייט האמריקנית נמצא ש-82% מהיהודים בישראל, שזה קונצנזוס לאללה, תומכים בגירוש בכפיה – כן, קראתם נכון - של תושבי עזה. 

זאת אומרת, לפיכך, לפי מכתב הרקטור, שמותר למרצה לקרוא להרעבת תינוקות למוות בעזה או לגירוש תושבי עזה בכפיה, שכן אלו עמדות "המבוססות על קונצנזוס ציבורי רחב", אבל אסור למרצה להתנגד, חלילה, להרעבה או לגירוש, יען כי יש בהם משום "קריאה לפעולה מדינית שנויה במחלוקת". נכון, הר רקטור? 

ולבד מזה, לדרוש מאנשי אקדמיה, מאנשי מדע, שלא להביע דעות שנויות-במחלוקת, אלא רק "עמדות המבוססות על קונצנזוס רחב", זה בדיוק מה שדרשה הכנסייה הקתולית, שהיא הייתה אמונה אז על "הקונצנזוס", במאה ה-17, מגליליאו גליליי, שהעז להביע דעה שנויה-במחלוקת, ניתן אף לומר - דעת יחיד, שעל-פיה כדור-הארץ הוא הסובב סביב השמש, ולא השמש סביב הארץ, כפי שהיה אז "הקונצנזוס הרחב" והמוחלט. אז רקטור אוניברסיטת תל-אביב במאה ה-21 הוא ממשיך דרכה של הכנסייה הקתולית במאה ה-17? 

ואם תאמרו עכשיו שהרקטור דיבר על דעות פוליטיות ולא על טענות מדעיות, כמו זו של גליליי, אשיב לכם בשאלה – וכי התנגדותה של הכנסייה הקתולית לטענתו של גליליי הייתה מדעית, או שמא פוליטית? והרי דת, כל דת, היא גם פוליטיקה, לא? וכי המשיחיות הקנאית של הציונות הדתית היא לא פוליטיקה? אז אסור לדבר על האסון שהיא ממיטה על ישראל, כי זה פוליטי ושנוי-במחלוקת, אבל לקרוא לאנשים לכרוך לראשם קובייה פגאנית זה קונצנזוס לא פוליטי, ולכן מותר ואף סבבה? 

אז לא. כי הכול פוליטי, גבירותי ורבותי, הכול פוליטי. 

כי אם מרצה לכימיה חובש כיפה סרוגה, אז הוא מביע בכך דעה פוליטית - שיש אלוהים, ושהוא הבטיח לנו את הארץ, ושצריך להתנחל גם בעזה ובדרום לבנון. ואם מרצה אחר לכימיה הוא גלוי ראש, אז הוא לא מביע בכך את דעתו, המנוגדת לדעת המרצה חובש-הכיפה, ושהוא אולי בעד שתי מדינות לשני עמים, חלילה? 

יתרה מכך – גם מי שאין לו או לא מביע בכלל לכאורה שום דעה, והוא צדיק גמור אליבא דרקטור שטייף, אז דעו לכם שגם אי-הבעת דעה היא הבעת דעה. 

ואסביר בדוגמה - מדובר במרצה לפיסיקה או לספרות שחי ועובד בצרפת או בגרמניה או בארה"ב. והנה יום אחד מפטרים פתאום מכל האוניברסיטאות, גם מזו שהוא מרצה בה, את כל המרצים היהודים. והוא רואה ומבין וגם שומע מעמיתים, שכל המרצים היהודים נעלמו מכל הקמפוסים ואולי גם מבתיהם. אבל הוא לא מוחה על זה ולא אומר על כך מילה, בטח לא לתלמידים שלו. אולי הוא מפחד שאם הוא יגיד משהו, יפטרו גם אותו. אולי הוא חושב שזו הזדמנות שלו לקידום. אולי הוא שמח, כי הוא אנטישמי. אבל לא משנות הסיבות שלו, אם הוא לא מביע דעה נגד הפיטורים הללו, אז הוא תומך בהם. כך, בפשטות. 

וכשרקטור אוניברסיטת תל-אביב אוסר על המרצים להביע דעות פוליטיות שנויות במחלוקת, אלא רק כאלו שהן  בגדר "קונצנזוס ציבורי רחב" , אז גם האיסור הזה הוא הגדר הבעת דעה פוליטית – שמותר לתמוך רק במה שהממשלה אומרת ועושה (וגם היא הרי לכאורה בעד השבת החטופים), ואסור לומר מילה נגד הממשלה, מדיניותה או מעשיה. הבנתם? היזהרו אפוא בדבריכם!

26.5.25

באוקטובר מחבל חדר לבסיס ורצח תצפיתניות. זה קרה ב-2003, ואף לקח לא נלמד

בשחר יום שישי ה-24 באוקטובר 2003, שבוע לאחר שמחת תורה, עשרים שנה בדיוק לפני טבח 7 באוקטובר 2023, חדר מחבל פלסטיני למוצב צה"ל בהתנחלות נצרים בגוש קטיף שברצועת עזה, ורצח ביריות בקרוואנים ששימשו להן כמגורים שתי תצפיתניות, שירית שניאור-סניור ועדי אוסמן וחייל, אלון אברהמי, שלמשמע היריות חש לעזרתן ונורה למוות גם הוא. חיילת אחרת נפצעה קשה מאוד וחייל נוסף נפצע בינוני. המחבל נמלט ובהמשך נורה ונהרג בידי כוח צה"ל שיצא אחריו למרדף.

עדי אוסמן (מימין) ושרית שניאור-סניור, החיילות שנרצחו. התמונות מאתר "יזכור"

הנה סיפור המעשה המלא לאחר התיחקור הצה"לי, כפי שהצלחתי ללקט מכמה מקורות: המחבל, איש חמאס, הגיע בסיוע מחבל נוסף מהג'יהאד האיסלמי, בשעה 04:30 לפנות בוקר, כשבאזור שורר ערפל כבד, אל הגדר המקיפה את הבסיס. במקביל, יורים הפלסטינים לעבר עמדות צה"ל בכל האזור, במטרה להסיח את דעתם של החיילים מהחדירה. המחבל בחר נקודה שסביבה ישנה צמחיה עבותה, חתך את הגדר, זחל לתוך המוצב לא הרחק מנקודת הגנרטור הרועשת, כשהשומר הנמצא במגדל שמירה, בגובה של 25 מטר מעל פני הקרקע, לא הבחין בפריצתו למוצב. "הערפל הכבד והחושך סייעו למחבל מאוד", נכתב בתחקיר, כאילו מטיל בהם את האשם.

המחבל פתח בריצה קצרה לעבר מגורי הבנות. נכנס, ירה והרג שתי חיילות ופצע חיילת שלישית. בדרך החוצה הוא הרג חייל נוסף ופוצע עוד שניים. "הערפל הכבד מתעתע בכולם", חוזר התחקיר כמתנצל, והמחבל הצליח לברוח באותו מסלול בו הגיע, ורק כאשר התקרב בחזרה לפרצה בה נכנס, כדי לצאת מהבסיס ולהימלט, הבחין בו השומר במגדל השמירה ופתח לעברו באש. במרדף שהתפתח בעקבות כך הצליחו כוחות צה"ל להרוג אותו.

אלוף פיקוד הדרום, דן הראל, אמר לאחר האירוע: "לצערי, למרות הכול, המחבל הצליח לחדור פנימה. הוא נכנס לתוך המחנה בזחילה, דבר שאסור שיקרה. נצטרך לתחקר ולהבין מה קרה שם". האלוף גם הסביר, נאמר לנו, שאמצעי הזיהוי האלקטרוניים באזור החדירה "לא פעלו בשל תקלה". אה, כן, ברור. כמו תמיד, לא?

הסיפור צץ מחדש בכתבה בשנת 2005 ששודרה ב"מבט לחדשות" בערוץ 1, על אב, רב-סרן במיל' משה אופק, שסרב לאפשר לבתו גלי לשרת בבסיס נצרים שכן אין לה, לדעתו, את ההכשרה הצבאית המספקת לכך, זאת משום שכל ההכשרה שהיא עברה, כפי שסיפור לכתבת אורלי וילנאי, היא מטווח של "12 כדורים, שישה ביום ושישה בלילה, שחלק מהם, אני אומר לך שהיא סיפרה לנו, היא עשתה בעיניים עצומות".

"ב-24 באוקטובר חדר מחבל לבסיס צה"ל בהתנחלות נצרים", מסבירה וילנאי את פשר התנגדותו של האב, "דקות ארוכות הסתובב חופשי בבסיס עד שרצח ביריות את החיילות עדי אוסמן ושרית שניאור במיטתן ואת החייל אלון אברהמי. לחיילות שנרצחו לא היה נשק. ההכשרה הצבאית שלהן היתה זהה להכשרה של גלי"."

הבת שלי היתה כמו בשר תותחים", זעקה בכתבה אמה של עדי אוסמן, "לא יכולה לקרוא לזה משהו אחר, ירו בפיג'מה, בפיג'מה. אני כועסת, אני זועמת, אני צועקת לשמיים. זו הייתה הפקרות במלוא מובן המילה, הפקירו את הילדה שלי". והכתבה מסתיימת באמירתה של הכתבת ש"בצה"ל סרבו להתראיין".

תמונת מסך מתוך כתבת "מבט" על הטבח במוצב נצרים באוקטובר 2003

אבל גם זה עוד לא הכל. בסרט התיעודי "נלחמות" של הבמאית לי נחושתן, על נשים שסובלות מפוסט טראומה בעקבות שירותן הצבאי, שהקרנת הבכורה שלו היתה בפסטיבל הסרטים בחיפה ב-4 באוקטובר 2023 – שלושה ימים לפני הטבח בעוטף – מתראיינת גם שמרית חגי, ששירתה כתצפיתנית בבסיס נצרים בלילה ההוא. "ישנתי, שמעתי ירי מאוד מאוד חזק, והייתי רגילה לישון עם יריות. ניסיתי להמשיך לישון, אבל זה היה מאוד חזק ואמרתי לעצמי: מה, קורה משהו ולא מקפיצים אותי? ואז התרוממתי וראיתי את שרית על הרצפה והיא נשמה את נשימתה האחרונה, ואז אני קולטת את סיגל, סיגל היתה פצועה מאוד מאוד קשה. התקשרתי לדנה תוך כדי ואמרתי לה 'יש מחבל במוצב ושרית מתה וסיגל פצועה תבואו'. ודנה אמרה לי 'לא מה פתאום את מדמיינת, בטח יש לה פצע או משהו'. אני אומרת לה 'יש מחבל במוצב ושרית מתה וסיגל פצועה ואתם חייבים לבוא כי אני לא רוצה להישאר פה. אני לא יכולה להיות פה לבד... לא ידעתי מה לעשות. וסיגל התחילה לאבד את ההכרה שלה, אני מתחילה להביא לה כאפות, 'סיגל, כאילו, כאילו לא להירדם, לא להירדם, לא להירדם. את לא נרדמת לי עכשיו".

אלוף פיקוד הדרום אז, דן הראל, אמר לאחר הטבח "הקטן" ההוא בבסיס נצרים, ש"צה"ל יחקור כיצד הצליח המחבל לחדור למוצב, ויפיק את הלקחים". אבל כפי שנוכחנו כולנו לדעת ב-7 באוקטובר 2023 צה"ל לא הפיק שום לקח, ולא יפיק שום לקח לא עכשיו ולא בעתיד. תאלצו אפוא להפיק את הלקחים בעצמכם.

19.5.25

"אלו פני הרוע" שלנו, גם שלנו

בשבוע שעבר נרצחה אישה ישראלית בהריון מתקדם בדרכה לחדר הלידה, בפיגוע ירי בשטח הכבוש הקרוי בפינו "יהודה ושומרון". זהו, כמובן, רצח מחריד – למרות שלא בטוח שהמחבל ירה במתכוון באישה הרה, אלא במה שהוא תופס כמתנחלים השודדים את מולדתו – והרצח הקשה אכן כבש אצלנו את כותרות החדשות ועורר תגובות זעם וגינוי מכל עבר.,

ראש הממשלה נתניהו הכריז ש"האירוע הנתעב הזה משקף בדיוק את ההבדל בינינו – חפצי ומביאי החיים – לבין המחבלים השפלים שמטרת חייהם היא להרוג בנו ולגדוע חיים". שר הביטחון כץ הביע צער "על הירצחה של צאלה גז ז"ל על ידי חיות אדם צמאי דם בעודה בדרכה ללדת בבית החולים". נשיא המדינה הרצוג הכריז שזה "הוא מעשה טרור נפשע שמצמרר כל לב". שר האוצר סמוטריץ' קבע ש"האכזריות של תתי האדם היא בלתי נתפסת". ראש מועצת יש"ע (כלל ההתנחלויות בשטחים הכבושים) ישראל גנץ קרא ל"הפיכת מרכזי הערים והכפרים מהם יוצאים המרצחים לעיי חורבות". והמתנחל ח"כ צבי סוכות הודיע כי בתגובה "שכם צריכה להיות כמו רפיח". גם יו"ר המחנה הממלכתי, הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר, בני גנץ, הגיב בזעם וקבע ש"רק מפלצות אדם מסוגלות לבצע ירי לעבר אישה בהריון מתקדם, אלו הם פני הרוע מולם אנחנו מתמודדים".
אבל, אבל... יש אבל גדול.
כי לפני שלושה חודשים, ב-9 בפברואר, ירה כוח צה"ל שפעל במחנה הפליטים נור א-שאמס ליד טול כרם ב"יהודה ושומרון" וירה למוות (הם רוצחים, אנחנו יורים למוות) באישה פלסטינית בת 23, סונדוס שלבי, שהיתה בחודש השמיני להריונה, ובבעלה. בעיתון "הארץ" שהיה היחיד שדיווח על המקרה ("וואלה" הזכיר את הריגת האישה הפלסטינית בהריון המתקדם רק בקצה זנב כותרת המשנה לידיעה על הצלחת "המבצע") נכתב: "עדי ראייה סיפרו שהיא ובעלה נורו כשניסו לברוח ברכבם מהמחנה לאחר שכוח צה"ל קרא לתושבים לצאת מהבתים... צוותי ההצלה לא הצליחו להציל את העובר משום שפעילות הכוחות עיכבה את הגעתם לזירה".

רובם המוחלט של הישראלים בכלל לא שמעו על המקרה הזה. הם לא שומעים על זה, כי הם לא רוצים לשמוע על זה. לכן כלי התקשורת לא מפרסמים את זה. כי אם הם יפרסמו את זה, אז צרכניהם, שלא רוצים לשמוע את זה, יעזבו אותם, ואז המפרסמים לא יפרסמו אצלם וכלי התקשורת הללו יקרסו. ככה זה, תקשורת חופשית.
בכל מקרה, למי מכם שבכל זאת ממשיך לקרוא, אזי למחרת הוסיף "הארץ" פרטים: "מהתחקיר הראשוני עולה כי הגבר נורה ונהרג בתוך המכונית, בלי שניסה לפרוץ את המחסום או שאיים על הלוחמים. אשתו ההרה של הנהג, סונדוס שלבי בת ה-23, הספיקה לצאת מהמכונית ונורתה שלוש פעמים בחזה". היא לא היתה חמושה, ולא נמצאו בסביבתה אמצעי לחימה שהיו עשויים להעיד כי ניסתה להטמין מטען חבלה.
אז האישה הפלסטינית בת ה-23, שהיתה בחודש השמיני להריונה, יצאה מהמכונית ועמדה, כלומר החיילים, שיכלו בבירור לראות שהיא בהריון, ירו שלוש פעמים בחזה, לא כי התנהגה בצורה חשודה, לא כי איימה או סיכנה את שלומם, לא כי החזיקה בידה סכין או אבן או נייר או מספריים, אלא כי "הסתכלה בצורה חשודה לעבר הקרקע".
וזהו, בכך התפוגג והסתיים העניין, אפילו לא ב"אופס, סליחה", ולא נודע לישראלים שכך נוהגים בניהם ובנותיהם הזכים והאמיצים – לירות בכל מי שמשפיל עיניו לאדמה, יהיו אלו ילדים, זקנים, נשים, וגם נשים שהם רואים שהן בהריון מתקדם.
והנה, לפתע מתברר, ואתם יכולים לעצום עכשיו עיניים, ש"חיות האדם", "תתי האדם" ו"מפלצות האדם", הם לא רק הם, ושאלו פני הרוע שלנו. או לפחות, גם שלנו. 

12.5.25

כבשנו, גירשנו, הרגנו, פוצצנו, רוצצנו, חיסלנו ונכשלנו. אז עכשיו שוב?

מאז פרצה הציונות לפני למעלה ממאה שנה, ויהודים החלו להגיע, לעלות, לפלוש, ל"פלסטינה" שבפאתי הים-התיכון, שהם קראו לה "ארץ-ישראל, והפלסטינים, שזה היה ביתם, הבינו שהיהודים מתכוונים להקים כאן לעצמם "בית לאומי" על חשבונם, אנחנו, בתחילה "הישוב" ומחתרותיו ולאחר מכן מדינת ישראל וצבאה, מנהלים מולם מערכה עקובה מדם בלתי-פוסקת, שעדיין נמצאת במלוא תפארתה ונוראותה, הכוללים מאות ואלפי ומבצעים וגירושים וטבחים והריגות והריסות והפגשות והפצצות וחיסולים ומה לא. וכל זה הביא לשום דבר, אלה ורק להמשך המלחמות והקרבות והמבצעים וההרס והמוות, עד ל"ניצחון המוחלט" או עד שיבוא המשיח. מה שיבוא קודם. וזה גם זה לא יבואו לעולם. אז הנה סקירה מדגמית קצרה ומזערית של חלק ממלחמותינו ומבצעינו ביותר ממאה השנים האחרונות, שהביאונו עד הלום, הלא ממש מוצלח:
טרם קום המדינה, לדוגמה: ב-1938 פצצה בשוק בירושלים הרגה 18 ערבים, בהם שש נשים ושלושה ילדים; 43 ערבים נהרגו בפיצוץ בשוק בחיפה; 24 ערבים נהרגו בפיצוץ בשום ביפו. 1939 – 20 ערבים נהרגו בפיצוץ חמור תופת בשוק בחיפה.
מבצעי מלחמת העצמאות 1948-9 כללו כאלו עם שמות אנשים כמו אברהם, גדעון, דוד, יואב, יובל, יורם, יעל, יצחק, משה ושמואל, וגם כאלו עם שמות ממש מפורשים כמו אגרוף, ביעור חמץ, בתק, השמד, חסל, כיתור, מוות לפולש, מטאטא וכולי. ובכל מקרה, המבצע העיקרי ומטרת המלחמה היו "הנכבה" – גירושם משטחי המדינה היהודית שהוקמה של כ-750 אלף פלסטינים והחרבתם של למעלה מ-500 כפריהם ועריהם.
אחריהם באו עשרות פעולות התגמול בשנים 1951-6, שהידועה בהן היא "מבצע שושנה", שבו פשט כוח של צה"ל, בפיקודו של לימים ראש ממשלת ישראל אריאל שרון, על הכפר הפלסטיני בירדן קיביה, ופוצץ את בתי הכפר על יושביהם – זקנים, נשים וילדים. ראש הממשלה אז דוד בן-גוריון שיקר והכחיש את העובדה שצה"ל הוא שביצע את הפעולה.
ואז באה מלחמת סיני (מבצע קדש) 1956, שכללה בתוכה גם את הטבח בכפר קאסם, שבו נרצחו ע"י חיילי צה"ל ומג"ב 47 אזרחים פלסטינים ישראלים, גברים, נשים וטף.
היו מבצעים גם בין מלחמת סיני למלחמת ששת הימים בשנים 1956-1967, שרובם נשאו משום מה שמות של ציפורים – ירגזי, כחל, נקר, סנונית, שלדג ושרקרק.
ואז הגיעה מלחמת ששת הימים 1967 המופלאה, שבה השלימה ישראל את כיבוש ארץ-ישראל המנדטורית כולה – את הגדה המערבית של ירדן ואת רצועת עזה ממצרים. וגם לאחר שחתמה הסכמי שלום עם שתי המדינות הללו, לא החזירה להן את השטחים שכבשה מהן, אלא השאירה אותן בידיה, כשהפלסטינים החיים בהן חיים מאז 1967, כבר כמעט שישים שנה תחת משטר כיבוש ודיכוי צבאי ישראלי, והרג והרס וגזל תמידיים.
גם בין מלחמת ששת הימים למלחמת ההתשה בשנים 1967-9 לא פסקו המבצעים, ובהם מבצע אבוקה (הפצצת והחרבת בתי הזיקוק ונמל הנפט בסואץ), מבצע תופת (הלא הוא מבצע כראמה הכושל), ותשורה (מבצע השמדת המטוסים בנמל התעופה בביירות).
גם במסגרת מלחמת ההתשה בשנים 1969-1970 לא חסרו מבצעים: אמה 1, אסותא 12, בולמוס 5, בולמוס 6 , בוסתן 22, בוסתן 25א, בוסתן 37, בוסתן 38, בוסתן 39, קיתון 10, קלחת 2, שיער 265, ואפילו תרנגול 53.
הידועים ביותר במבצעים שבין מלחמת ההתשה למלחמת יום כיפור בשנים 1970-3 הם אביב נעורים, בו חוסלו בביירות שלושה בכירים בפתח, וכמובן מבצע החילוץ של נוסעי מטוס סבנה החטוף בלוד.
אחרי זה הגיעה ב-1973 מלחמת יום הכיפורים עם כמעט 3000 הרוגיה הישראלים.
בין המבצעים שבין מלחמת יום כיפור למלחמת לבנון הראשונה בשנים 1973-1982 נמנה את מבצע אופרה (הפצצת הכור העירקי), מבצע יונתן (אנטבה), מבצע ליטני (הפלישה לדרום לבנון), ומעלות (חילוץ הדמים הכושל של תלמידי בית ספר שנלקחו כבני ערובה).
ואז אכן הגיעה מלחמת לבנון (שלום הגליל) הראשונה ב-1982, הזיה אסטרטגית, צבאית ומדינית, של שר הבטחון שרון וראש הממשלה בגין, שששיאה בטבח במחנות הפליטים הפלסטינים סברה ושתילה בביירות, שביצעו הפלנגות הנוצריות, תחת פיקודו של צה"ל.
המפורסמים במבצעים בין מלחמת לבנון הראשונה לנסיגת צה"ל מלבנון ולאינתיפאדה השנייה 1982-2000 הן הצגת תכלית (הריגת אבו-ג'יהאד בטוניס), מבצע חילוצו הכושל של החייל החטף נחשון וקסמן, עוקץ ארסי (חטיפת מוסטפה דיראני מלבנון), עלם חמודות (חטיפת השייח' עובייד מלבנון), ענבי זעם, רגל עץ (הפצצת חיל האוויר את מפקדות אש"ף בטוניסיה) ושעת לילה (הריגתו בלבנון של מזכיר החיזבאללה אז עבאס מוסאווי, שבמקומו נתמנה אחד, חסן נסראללה).
המבצע הזכור ביותר במסגרת האינתיפאדה השנייה בשנים 2000-5 הוא חומת מגן.
גם בין האינתיפאדה השנייה למלחמת לבנון השנייה בשנים 2005-6 לא חסכנו במבצעים: גשם ראשון, גשמי קיץ, הבאת ביכורים, חץ דרומי, מכת ברק, שמיים כחולים.
ואז באמת באה לה ב-2006 לבנון השנייה.
והרי לנו גם לקט מבצעים נאים בין מלחמת לבנון השנייה למלחמת חרבות ברזל בשנים 2006-2023: ארבעת המינים, בית הקלפים, בית וגן, גן סגור, הד חוזר, זמר נוגה, חגורה שחורה, חוק ברזל, חורף חם, מגן וחץ, מגן צפוני, מכת ברק, עופרת יצוקה, עלות השחר, עמוד ענן, ענפי זית, פירות טרופיים, צוק איתן, ריח אורנים, שובו אחים, שובר גלים ושומר החמות.
והנה הגענו למלחמת חרבות ברזל שהחלה ב-2023 ונמשכת עד להודעה חדשה.
אז כבשנו, גירשנו, הרסנו, הרגנו, טבחנו, פוצצנו, רוצצנו, הפצצנו, עצרנו, חיסלנו ונכשלנו. כל המלחמות והקרבות והמבצעים השגיבים והמהוללים שניהלנו לא הועילו לנו ולא כלום, ועל אף שעוצמתנו הצבאית הלכה וגדלה לכדי מעצמה אדירה לכאורה, מצבנו הבטחוני, האישי והלאומי, אך הלך והורע והתערער והידרדר כדי הפקרה. אז עכשיו מה? עוד פעם מבצע ומלחמה? ועוד פעם? ועוד ופעם? ועוד פעם? ומה?

5.5.25

בנוסף לכל, ישראל היא גם מדינה אנטישמית

נפתח בחידה קשה: באילו מדינות בעולם ניתן להביע בפומבי, ברשות הציבור וברשתות חברתיות, שמחה וצהלה בפני יהודים על שהנאצים הרגו שישה מיליון מהם, או להביע כעס וצער בפני יהודים על שהנאצים לא חיסלו בגזים לא רק את משפחתם אלא גם אותם, ואף לתקוף באלימות פרועה יהודים בבית כנסת, ולא יאונה לאנטישמים הללו כל רע?

בגרמניה אמירות אנטישמיות בפומבי הן עבירה פלילית, והעונש יכול להגיע עד לחמש שנות מאסר. בצרפת החוק אוסר על הסתה גזענית, כולל אנטישמיות, והעונש הוא קנסות עד ל-45 אלף יורו ו/או מאסר עד שנה. כך גם באוסטריה, שבה העונש יכול להגיע עד עשר שנות מאסר, וכך גם בהולנד, בבלגיה ובשוויץ, שגם בהן העונשים הם קנסות ומאסר, וכך גם בנורבגיה, דנמרק, שבדיה, פולין והונגריה.

בשנת 2011 מעצב האופנה הבריטי ג'ון גליאנו, שהיה באותה עת מעצב הבית של "דיור", קרא לאישה שישבה לידו בבית קפה בפריז "זונה יהודיה" והוסיף, "אני אוהב את היטלר. אנשים כמוך צריכים למות. האימהות שלך, האמבות שלך כולם היו צריכים למות בתאי הגזים". בשל דברים אלו פוטר גליאנו מיד מעבודתו וגם הועמד לדין בבית משפט צרפתי, הורשע ונדון לקנס של 6,000 יורו.

ודווקא בישראל, "מדינת היהודים", אין חוק המתייחס במפורש להבעת דעה אנטישמית, אלא רק חוק שעל פיו "המפרסם, ברבים, דבר המסית לגזענות, דינו – מאסר חמש שנים", שעל פיו ניתן לכאורה להעמיד לדין מי שמביע שמחה או תמיכה או קורא לרצח יהודים על פי התורה הנאצית. אלא שמעולם לא הועמד כאן לדין ולו בן-אדם אחד ממי שעשו כך שנים אל שנים, וממשיכים ועושים כך, גם בימים אלה, בפומבי ובריש גלי.

המקרה אולי הידוע ביותר, שאף צולם והועלה ברשתות החברתיות ובתקשורת, היה כשפעיל הליכוד איציק זרקא, קרא ביולי 2023 לעבר מפגינים נגד המהפכה המשפטית "אשכנזים, טפו עליכם, יא שרמוטות, תישרפו בגיהינום! לא סתם שישה מיליון הלכו. אני גאה, עוד שישה מיליון שיישרפו, הלוואי". פוליטיקאים מכל גווני הקשת אומנם גינו את קריאותיו של זרקא, והוא אף הושעה לרגע מחברותו בליכוד, אך לאחר זמן קצר השעייתו בוטלה. הוא כמובן לא הועמד לשום דין ולא הורשע ולא נענש ולא כלום. למה? כי כאן זה ישראל, כאן זה לא צרפת, וכאן מותר לומר ליהודים (אשכנזים. ודומני שאין כאן יהודי אשכנזי שלא נתקל בימי חלדו בצעקה שכזו, בהפגנה, בכדורגל, או סתם באיזה תור) "חבל שהיטלר לא הרג גם אותך", ושום דבר לא קרה לקורא הקריאה האנטישמית הזאת.

אנטישמי וידיד

והנה עכשיו, בשבוע שעבר, התקיפו פעילי ליכוד וימין קיצוני אחרים באלימות קשה יהודים שהתכנסו בבית כנסת (רפורמי, אז אולי זה מותר) לצפות בטקס הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני. לו היתה מתקפה שכזו מתרחשת על באי בית-כנסת (רפורמי לגמרי) בעיירת שדה בארצות הברית של אמריקה, היו מרבית התוקפים נעצרים, מועמדים לדין, מורשעים ונדונים לעונשי מאסר וקנסות. ואצלנו כלום.

שלושה מן התוקפים אמנם נעצרו בידי המשטרה, אך שוחררו למעצר בית, ומן הסתם לא יועמדו לשום דין. לבד מיאיר גולן וחברי כנסת ממפלגת העבודה, אף פוליטיקאי, לא ראש הממשלה ואף לא שר וגם אף לא יו"ר סיעת אופוזיציה אחד לא גינו. יתרה מכך – ראש סיעת הליכוד בעיריית רעננה, רחלי בן ארי סקעת, שהיתה ממארגני הפוגרום, אף הוסיפה לאחריו וכתבה בפומבי למותקפים ש"זאת רק יריית הפתיחה". היא גונתה? אה. נעצרה? חח. נחקרה? חה. תואשם? הצחקתם את הסבתא שלי שנרצחה בשואה. כי פה זה לא אמריקה. כאן זו מדינת היהודים.

גם המשיח החדש-נושן, נפתלי בנט, תושב רעננה, מילא פיו מים כגעפילטע פיש. אבל כשהיה שר החינוך, דווקא כן הגיב על תקיפת משתתפי יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני, ולעג בחשבון הטוויטר שלו למותקפים לאמור "הייתי מצפה מאנשים שמזילים דמעות על רוצחי תינוקות ומפוצצי אוטובוסים להיות קצת פחות רגישים ליריקות, דחיפות ומים". אכן, תקווה גדולה הוא האיש.

מדינה שאיננה מגינה על אזרחיה היהודים מקריאות אנטישמיות לרצח והשמדה ומאפשרת לפורעים לעשות פוגרומים בבתי תפילה יהודיים – גם אם תנסו לסובב את העובדות הללו בקש וגבבה – היא מדינה אנטישמית. כן, בנוסף לכל, ישראל היא גם מדינה אנטישמית.