2019 - 2020



6.5.19

שובם של קורבנות האדם

את סיפור עקידת יצחק מלמדים בבתי-הספר שלנו, בוודאי מאז שמשרד החינוך נשלט בידי חובשי הכיפות הסרוגות, "כמופת של מסירות נפש ואמונה באלוהים", ככתוב בוויקיפדיה. נכונותו הנוראה כדי זוועה, של אב, מתוך אמונה קנאית ואווילית במשהו, להעלות את בנו יחידו קורבן, כלומר לרצוח במו ידיו את בנו, בדקירה או בשריפה, בלי שום סיבה וללא כל מטרה,  רק מפני שכך נאמר לו לעשות, ולא הוסבר לו אפילו על מה ולמה, מוצגת לילדי ישראל כמופת, שכמובן ראוי לחיקוי, של מסירות נפש ואמונה נכונה ואהבת ישראל. ככה. 

מנקודת מבטו של ילד, שלומד את זה, מדובר באימה צרופה. מלמדים אותו שאהבת אביו לאיזה אל בלתי-נראה, שאוהב משום מה קורבנות אדם רכים וזכים על האש, גדולה כדי כך שאבא שלו מוכן בכל רגע ובלי היסוס לרצוח אותו כדי לרצות את האלוהים הזה, כדי להוכיח לו שהוא, אביו, אוהב אותו, את אלוהיו, יותר מאשר את בנו, אב שמוכן לרצוח את בנו היחיד למען השם יתברך ויתקדש ויתגדל וכל זה. זה הרי נורא. זוועת אלוהים ממש. 

אז אולי כדי לרכך במעט את אימת המוות שמפיל הסיפור הזה על ילדים, הוסיפו ולימדו, בימי קדם שלפני הבנטיזציה של מערכת החינוך, שכל הסיפור, שבסופו אלוהים מוותר לאברהם על שחיטת בנו, לא בא אלא כדי ללמד את בני-ישראל להפסיק להקריב קורבנות אדם, כפי שהיה נהוג כנראה אז במקומותינו, ותחת זאת להקריב, כלומר לעשות על האש, נתחי פרות וכבשים והמבורגרים ונקניקיות וחתיכות מתרנגולות. סבבה. אולי לא מבחינת הטבעונים והצמחונים. אבל בטח מבחינת הילדים, שבמקומם מקריבים עכשיו חיות אחרות. 

מחיאות כפיים לכלת פרס ישראל לשכול 2018 הגברת מרים פרץ

אבל האומנם פסה מארץ ישראל ומעם ישראל הקרבת קורבנות האדם ולא תשוב עוד לעולם? השאלה הדי מוזרה הזאת צצה לה פתאום, כי הנה זה לנו שנה שנייה ברציפות שמשרד החינוך, תחת שרביטו של חובש הכיפה הזעירה נפתלי בנט, מעניק פרס ישראל - שהוא הפרס העילאי של מדינה היהודים - לאישה ששכלה, שהקריבה לכאורה, שני בנים זכרים של משפחתה על משמר או אהבת הארץ. בשנה שעברה זכתה בפרס מרים פרץ תבל"א, ששכלה שני בנים חיילים, והשנה הזוכה היא רונה רמון ז"ל, ששכלה בעל ובן טייסים. 

אם נוסיף על כך את בחירתה של שרת התרבות מירי רגב בשלוש הנשים ששכלו את בניהן בפיגוע החטיפה והרצח שקדם ל"צוק איתן" להשיא משואה בטקס פתיחת חגיגות יום העצמאות, בחירה שגם היא נתפסת כאן כמין סוג של פרס לאומי, הרי לנו מסר כפול ומושלם, מטעם הממונים על החינוך והתרבות, כלומר על נפש האומה: ראשית, זאת אשר אנו מבקשים מנשות ישראל ומזכים אותן על כך בפרסים וכיבודים – להקריב לכאורה (כי זה לא מה שהן עשו, אבל כך מתייחסת לזה המדינה) את זכרי משפחותיהן על מזבח קדושת העם והמדינה. ושנית – העלאתם של העולה האנושית, של קורבן האדם, לדרגת הגבוהה ביותר מטעם המדינה, והחזרת עטרת הקרבת קורבנות האדם ליושנה, לפני שסיפור עקדת יצחק שבוטלה הניח אותה לכמה אלפי שנים בבוידעם הגלותי של העם היהודי.


1.7.19

רק מלחמה נוראה תביא לנו ישועה   

לפעמים חוברים להם יד האלוהים ויד המקרה ומזמנים לנו, בטעות, בצחוק, בלי כוונה, הצצה חטופה מבהילה אל העתיד הזוהר (מרדיו-אקטיביות) המצפה לנו. ביום שישי נגלה לנו העתיד הזה במאמר ב''מקור ראשון" של מוטי קרפל, שוויקיפדיה מגדירה כ"אידיאולוג בזרם האמוני של הציונות הדתית שבספרו 'המהפכה האמונית' מתאר את שקיעת הציונות הקלאסית והתנוונותה לתרבות הדוניסטית חסרת שורשים.... ועליית הכוחות האמוניים.... שלטענתו, יחליפו את הציונות הקלאסית המתפוררת". 

ואלו הדברים שכתב קרפל במאמרו: "המתיחות במפרץ הפרסי הולכת ומחריפה, ורוחות מלחמה מתחילות לנשב... כל גפרור קטן מסוגל להציל את התבערה... אם אכן תפרוץ מלחמה כזו, היא לא תהיה מלחמה מהסוג שהכרנו..... זו הולכת להיות מלחמה טוטאלית. אלפי טילים ביום צפויים לנחות על גוש דן... האם אנחנו מוכנים למלחמה האמורה? ... השאלה הגדולה היא האם כול מטרתנו היא לצאת בשן ועין מן המלחמה הזו, אם תפרוץ, או שאנחנו מבינים שמלחמה כזו תהיה הזדמנות בלתי חוזרת, ומוצדקת מאין כמוה, לשינוי גאופוליטי יסודי של מצבנו". 

המתנחל הליצן חנוך דאום וראשת מרצ ח"כ תמר זנדברג מביטים בעתיד שצופה לנו האידאולוג האמוני מוטי קרפל

"אם תפרוץ מלחמה כזו", מסביר קרפל, "ראשית, תשתנה דעת קהל בישראל. כשיעופו אלפי טילים ביום על כל הארץ, ובמיוחד על גוש דן, ייקח לציבור הישראלי בדיוק יום-יומיים כדי להיזכר באיזו שכונה אנחנו חיים ואיך צריך לנהוג עם בריוניה. דעת הקהל תיישר קו עם העמדות של סמוטריץ', אם לא ימינה ממנו. הציבור יהיה נכון לא רק לתמוך בהכרעות היסטוריות מתבקשות, אלא אפילו להתגייס אליהן, ואפילו כמעט כאיש אחד. מלחמה מהסוג המדובר פוקחת עיניים ויוצרת אחדות ודברים שהיום לא יעלו על הדעת יהיו מובנים מאליהם ברגע האמת". "שנית", הוא ממשיך, "כשכול העולם יהיה עסוק במלחמה שבין איראן לבין ארצות הברית ומדינות המפרץ, הוא לא יתפנה להקפיד עלינו כקוצו של יוד כפי שעולל לנו עם דו"ח גולדסטון למשל. התקשורת הבינלאומית תתמקד בתמונה הגדולה ולא במתרחש כאן,  והיא לא תציק לנו ותנסה לתקוע מקל בגלגלים... שלישית, ארה"ב תתמוך בכל פעולה שלנו ותגבה אותה. מלחמה כזו תהיה הזדמנות בלתי חוזרת לקחת את גורלנו בידינו." 

ולעשות מה? הנה, הוא מפרט בדיוק: "חיסול שליטת אש"ף ביהודה והשומרון, ניטרול צבאי של נושאי הנשק באזור השאריות שעוד נותרו מהסכם אוסלו והחלת הריבונות הישראלית בכל יהודה והשומרון.... בחסות המלחמה.... נצטרך להכריע אחת ולתמיד את תביעת הלאומיות הפלסטינית השקרית שממררת את חיינו... כבר למעלה מחמישים שנה... חיסול שלטון החמאס בעזה והפעלת תוכנית הגירה המונית... לחלק גדול מתושביה, משימה כמעט בלתי אפשרית בימים רגילים, ויש עוד מטרות, כמובן", מסיים קרפל בעירפול מכוון. 

כלומר, אם במקרה או בטעות לא הבנתם, אז האידיאולוג האמוני הבכיר של הציונות הדתית, מייחל, שלא לומר מתפלל, שתיפול עלינו מלחמה כמה שיותר נוראה, שתפיל בנו כמה שיותר חללים, כדי שאז יתפקח עם ישראל ויקום ויחסל, פשוטו כמשמעו, את הבעיה הפלסטינית המציקה, את העם הפלסטיני הלא-קיים, וכך תבוא עלינו, סוף סוף ובעזרת השם, הישועה והגאולה והשלום והשלווה והנחלה וכל טוב הארץ ומשמניה. אין לכם , אפוא, מה להכין את המקלטים. הכינו את הקברים.


2.9.19

הציונות הדתית היא כת נוצרית 

שני הישגיה הגדולים של היהדות, לימדו אותנו בבית-הספר, הם המעבר מעבודת אלילים לאמונה באל אחד, וביטול הקרבת קורבנות האדם, כפי שבאה לידי ביטוי בסיפור עקידת יצחק, כשבסופו של מעשה מונע האל היחיד החדש מאברהם לשחוט בנו היחיד אשר אהב כקורבן עולה על מזבח אמונתו היוקדת עד מוות באלוהים הזה עצמו, ותחת זה מורה לו להקריב, כלומר לשחוט, כבש ובכלל לעשות מנגל כל יום עצמאות. 

אלא שהדת הנוצרית, שצמחה מן היהדות ובמידה רבה גם ירשה אותה, ביטלה את ביטול קורבן האדם בסיפור עקדת יצחק ושבה לפאר ולהלל, ובעצם החזירה את קורבן האדם למרכז אמונתה ופולחנה בסיפור צליבתו של ישוע, שאנחנו קוראים לו ישו. על פי התפיסה הנוצרית מאורעות או סיפורי "הברית הישנה", התנ"ך של  היהודים, הם בסך הכול הטרמה (פרה-פיגורציה בלשונם) לסיפורי "הברית החדשה" שלהם, וסיפור עקדת יצחק הוא לתפיסתם מעין רמז מטרים למאורע "האמיתי" של צליבת ישו. ויש אכן הקבלות רבות בין שני הסיפורים. בשני המקרים מדובר בהקרבת הבן על ידי אביו. בסיפור עקדת יצחק עושה זאת האב אברהם במצוות האל, כדי להוכיח מה גדולה אמונתו. בסיפור הצליבה מוקרב בן האלוהים ישו על ידי אביו האלוהים ככפרה על עוונות האדם מאז היוולדו ועד עולם. בשני הסיפורים נושא הבן העומד לעלות כקורבן את מכשיר-ההריגה שלו על גבו - העצים לעולה על גב יצחק, והצלב על גב ישו. וגם "צמחי הקוצים בסבך שבו מתגלה האיל הם פרה-פיגורציה לכתר הקוצים של ישו", כפי שכותב ד"ר אפי זיו בספרו "הצופן הנוצרי באמנות". 

והנה עכשיו, אלפיים שנה לאחר מכן, היהודים הציונים-דתיים, מצביעי ימינה וימינה, אלו שנושאים על גבם, כמו הנוצרים הקדמונים לפניהם, את משא צלב "היהדות האמיתית" לכאורה, חוזרים אומנם לא להקרבת קורבנות האדם בפועל (כי הם לא ממש מוליכים את בניהם ובנותיהם אל העקדה, אלא בעקיפין), אבל בהחלט אל השיח, הנוצרי במהותו, המעלה על נס את קורבנות האדם, של בניהם ובנותיהם, על מזבח  אהבת ארץ-ישראל". וכך למשל, שר החינוך, מנהיג "הבית היהודי" אז, מלהג לבתו לעין המצלמה:  ”בזכות ההקרבה והמוכנות להקרבה של אברהם, אז עד היום הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו". וכשנרצחים או נהרגים בניהם או בנותיהם, בפיגועים או במלחמות, הם מקפידים  לדבר על מותם בשפה קורבנית במובן הדתי שלה – "תודה לאל", "קורבן עולה", "מתנה שקיבלנו ועכשיו אנחנו מחזירים לאלוהים", ועכשיו גם "הרוגת מלכות". ועל איזה מלכות מדובר? מלכות השמיים? או כמו במקור, על מלכות הרומאים? אז בעצם גם ישו, בשני המובנים, הוא "הרוג מלכות", לא? או שמא מדובר בחידוש, במלכות ביבי? 

המרכיב הנוצרי בציונות הדתית  בא לידי ביטוי חזק לא רק בהאלהה המחודשת של העלאת בניהם ובנותיהם לעולה, אלא גם בכמיהה הקונקרטית, הנוצרית, למשיח ממשי שיבוא על חמור לבן (אשכנזי?! ואולי באמת זה ביבי?), וכמובן גם בשאיפה האוונגליסטית למלחמת גוג ומגוג עם כל העולם, שבחסותה יגורשו הפלסטינים ושבסופה תבוא הגאולה, הללויה! אז נכון, הגאולה עוד רחוקה, אבל מרחץ הדמים, ברוך השם, קרב ובא.


9.9.19

רק שכול ושכול

אז מנהיגת ימינה, איילת שקד, נפגעה והתעצבנה, במסגרת מערכת הבחירות כמובן, על סתיו שפיר מהמחנה הדמוקרטי, וכך כתבה לה: "הסירי את ידייך מהציונות הדתית. הפסיקי להסית נגד האנשים הטובים האלה, נגד המגזר שממנו באו עמנואל מורנו, רועי קליין , תמר אריאל, פרופסור ישראל אומן, מרים פרץ ועוד. קחי אוויר, סתיו שפיר. ותירגעי". הבה נבחן, אפוא, את הדמויות המופיעות ברשימתה של שקד -  עמנואל מורנו, רועי קליין, תמר אריאל, פרופסור ישראל אומן ומרים פרץ. במה תרמו לחברה? כבר במבט חטוף זועק לשמיים המכנה המשותף לכל דמויות המופת לכאורה שהגברת שקד בחרה – שכול. ולא סתם שכול, אלא השכול הקדוש מכל, שכול על מזבח אהבת והגנת המולדת. עמנואל מורנו ורועי קליין היו שניהם קצינים בצה"ל ונהרגו במהלך מלחמת לבנון השנייה. שני בניה של מרים פרץ נהרגו גם הם תוך כדי קרב במסגרת שירותם בצה"ל. תמר אריאל הייתה "נווטת הקרב הדתיה הראשונה בחיל-האוויר", ונהרגה, במקרה הזה לא על הגנת המולדת, אלא במפולת שלגים במסגרת טיול פרטי בהרי ההימאליה. 

אז לבד מעצם מותה הכואב והמצער של אריאל, מהי תרומתה של הציונות הדתית לעם ולעולם בכך שהיא הייתה "נווטת הקרב הדתיה הראשונה"? הרי יש בחיל-האוויר כבר כחמישים טייסות ונווטות. וכמה מהן באו מן הציונות הדתית? אין נתונים מעודכנים, אבל לפני שלוש שנים פורסם ב"וואלה" כי "ארבעים טייסות סיימו מאז 1988 את קורס הטייס היוקרתי של חיל האוויר הישראלי. רק שתיים מהן הגיעו מהזרם הדתי לאומי". אז מה יש לך, גברת שקד, כל כך להתהדר בתמר אריאל ז"ל ובציונות הדתית? החילוניים והחילוניות תורמים לחיל-האוויר ולצה"ל פי עשרים מכם, והם לא עושים מזה עניין. 

ומה עושה ברשימה השכול הזאת פרופסור אומן? לכאורה הוא מככב כאן בתפקידו הרגיל כאיש הציונות הדתית היחיד שזכה בפרס נובל. אבל הרי יש גם ארבעה ישראלים חילוניים גמורים שזכו בפרסי נובל (הרקשו, שכטמן, צ'חנובר ויונת) ועוד במדעים ממשיים, ולא בפסאודו-מדע של תורת המשחקים. אז במה יש לכם כל כך להתגאות בפרופסור אומן הבודד מול ארבעת הנובליסטים החילוניים, הא? ובכלל – איפה מדענים דתיים ציוניים אחרים? בטח יש כאלו, לא? אז למה את לא מזכירה אפילו אחד או אחת מהם? והיכן הממציאים, המשוררים, הפילוסופים, הסופרים? משהו? מישהו? כלום. אולי באמת צודק אסף ענברי כשקבע במאמר ב"מקור ראשון" שלכם, ש"הציונות הדתית לא הצמיחה אף סופר או משורר בעל נוכחות מרכזית בספרות הישראלית, מלבד אלו שעזבו אותו, כמו חנוך לוין וחיים באר." 

אז למה באמת רק פרופסור אומן מופיע ברשימת השכול הזאת של איילת שקד? קריאה קצרה בוויקיפידיה מגלה את התשובה - "בנו שלמה נהרג במבצע שלום הגליל". ועכשיו זה ברור. פרופסור אומן נמצא גם הוא ברשימת שקד בזכות השכול ולא בחסד הנובל. רק שכול ושכול, זו תרומתה, על-פי איילת שקד, של הציונות הדתית לעם ישראל. וזה מה שיש לציונות הדתית להציע לכם, לעתידכם, לילדיכם ולנכדיכם – רק שכול ושכול. ואכן, כהמשכו של מאמר השיר, יצהיב מדבר ללא משעול.


7.10.19

עמית סגל, אדון עולם 

עמית סגל מייצג נאמנה את כל מה שמטורלל בציונות הדתית. כך, למשל, למרות שהוא חובש כיפה, הוא אינו שומר מצוות. שכן בכל ערב שבת סגל מחלל שבת ובפרהסיה. הוא משתתף מדי שישי בפאנל הפרשנים של חדשות ערוץ 2, המשודרות כאילו בשידור חי לאחר כניסת השבת, כשמדי פעם מופיעה שם כתובית קטנה המציינת שהשידור הוקלט טרם כניסת השבת, ולפיכך סגל כאילו אינו מחלל שבת. אבל כל מי שבקי קמעא בהלכה יודע שהאיסור על חילול שבת הוא לא רק איסור אישי החל עליך, אלא בה במידה חל עליך גם איסור חמור מלגרום ליהודים אחרים לחלל שבת. זאת, למשל, הסיבה שאסורה בישראל תחבורה ציבורית בשבת. כי לתפיסת היהודים הדתיים האוחזים במוסרות השלטון קיומה יגרום לחילול שבת המוני בפרהסיה, וזה אסור. והנה יושב לו אדון סגל דרך קבע בשולחן השבת של חדשות ערוץ 2 וגורם בכך, ביודעין, לחילול שבת המוני של כל היהודים צופים בטלוויזיה בדברי החוכמה שלו, וזהו חילול שבת גמור וחמור, חילול שבת המוני בפרהסיה. אז יכול להיות שאיזה רב, תמיד יימצא כזה, נתן לו אישור לכך. אבל לידיעה – העונש על חילול שבת, על פי התורה, הוא מוות. והמחלל שבת בפרהסיה ביודעין כמוהו כמומר, טפו. 

האב (מימין) הבן (גם הוא מימין) ורוח הקודש (מרחפת מעליהם)

ונעבור לטרור. בכל פעם שמוזכרת לידו המילים  'ערבי' או 'הרשימה המשותפת' קופץ סגל וממהר להודיע שחברי הכנסת של בל"ד בפרט, וכל המשותפת בכלל, הם תומכים בטרור. וכל זה יוצא בלי בושה מפיו של מי שאביו, חגי סגל, הורשע בדין כטרוריסט לתפארת. אז מה? תשאלו, וכי למה נפקוד עוון אבות על בנים? נכון, אבל האם סגל הצעיר, הקורא לכל ערבי להסתייג מכל טרור, הסתייג אי-פעם מהטרור של אביו? גם חיפושים מדוקדקים לא העלו דבר שכזה. והתירוץ הנפוץ שלו לאי-ההסתייגות, ובמשתמע לתמיכה, גם אם מתוך שתיקה, בפעולות הטרור של אביו וחבריו, הם משהו כמו "הייתי ילד קטן כשכל זה קרה?". נו, יופי, אבל מה אתה חושב על זה עכשיו, כשבגרת? שהרשימה המשותפת תומכת בטרור. בשידור מהכנסת ביום השבעתה, משהוזכרה אי-השתתפותם של חברי הרשימה המשותפת בטקס, בשל נוכחותם באותה עת בהפגנות נגד האלימות במגזר הערבי, קפץ שוב סגל, כמנהגו בקודש, ואמר "זה קצת חצוף להחרים השבעה של כנסת". דווקא במילה הזאת, "חצוף". בחר סגל כדי לנזוף בחברי הכנסת הערבים שלא הגיעו להשבעה.  והרי "חצוף" על פי כל הגדרה, הוא מי שאינו מציית לסמכות - ילד שאינו שומע בקול להוריו ולמוריו; אישה שאינה שומעת בקול בעלה-אדונה; איש שחור המעז לשבת בספסל המיועד לבני-אדם לבנים. והנה כאן, על פי סגל, הערבים חצופים הם על שלא באו לפתיחה הפרלמנט של האדונים היהודים. 

אבל הכנסת, יש לומר, היא לא של היהודים. היא של נבחרי כל האזרחים, כולל הערבים. חברי הכנסת של המשותפת הם חלק מהכנסת והכנסת היא שלהם בדיוק כמו של חברי-הכנסת של ימינה, ואף למעלה מזה, כי יש להם יותר נבחרים. ועמית סגל, למרות כל מה שהוא חושב על עצמו, איננו אדון עולם.


18.5.20

אוי למפרים והידד לפורעים

בתחילת אפריל התברר שעשרים צעירים מהקרויים "נוער הגבעות", שהו יחדיו בדירה בהתנחלות יצהר ונחשפו לחולה קורונה מאומת. לפיכך, על פי דרישת המועצה האזורית שומרון, הוחלט להעביר את הצעירים לבידוד במלונית בירושלים. ואולם, משהגיעו למלונית ונתברר להם שיצטרכו לשעות שם בבידוד כיחידים ולא כקבוצה, כדרישתם, סירבו הצעירים להיכנס לבידוד. לפיכך, הוחלט להעבירם לבידוד משותף במחנה צבאי בדרום. אבל, הצעירים סירבו גם לכך, השתוללו וניתצו את הטיולית שבה נסעו וברחו ממנה.כוחות המשטרה השתלטו על הבורחים, ואז, כנראה בהוראת אלוף פיקוד מרכז נדב פדן, הם הועברו למאהל שהקים צה"ל במיוחד עבורם על גבעה מבודדת באזור הים המלח. הוצבו שם אוהלים, מיטות, מזרונים, בתי שימוש כימיים, גנרטור, סולר, וכמובן מזון ומים, והותר לקבוצה לעשות ככל העולה על רוחה. ואכן, יומיים לאחר מכן הגיעו לאזור שלושה פלסטינים, בהם אחת אזרחית ישראלית, כדי לעשות פיקניק. הצעירים מהמאהל הצה"לי המבודד התנפלו עליהם באלימות קשה והציתו, בעזרת הסולר שסיפק להם צה"ל לתפעול הגנרטור, את מכוניותיהם של הפלסטינים.

נערי גבעות. תמונת אילוסטרציה למצבנו

כוחות צבא ומשטרה שהגיעו למקום גילו שהצעירים ברחו משם, תוך שהם נוטלים עמם את כל הציוד הצבאי שהועמד לרשותם, כולל הגנרטור, והותירו במקום רק את בתי השימוש הכימיים. בסופו של דבר - וזו הידיעה האחרונה שהופיעה בכלי התקשורת בכל הקשור לסיפור הזה - נתפסו כנראה שניים מהמעורבים כשברשותם חלק מהציוד הצבאי שנגנב מן המאהל. השניים, כך נמסר, שוחררו בסיומה של החקירה. וזהו.

שלא תחשבו שכל זה עבר, חלילה, בשקט. המעשים עוררו תגובות חריפות. הרב חיים דרוקמן, בכיר הרבנים של הציונות הדתית, אמר: "אני קורא לכוחות הביטחון לאתר את המפגעים ולהענישם במלוא חומרת הדין". גורם ביטחוני (הרמטכ"ל? ראש שב"כ?) מסר שמדובר "בקבוצה אלימה, קיצונית וגזענית אשר משליטה טרור בכל מקום בו נמצאת. כוחות הביטחון ימצו את הדין עם המעורבים". אפילו שר הביטחון, נפתלי בנט, בכבודו ובעצמו, קבע שאלו הם "מעשי נבלה שחצו את כל הקווים האדומים. מדובר בחוצפה וחרפה שלא יתוארו, ואין לנו שום כוונה לעבור על כך לסדר היום. הנחינו את כוחות הביטחון להגיע לכל החשודים בהקדם ולמצות איתם את הדין".- 

מה קרה מאז, בחלוף חודש, ככל שאנחנו יודעים? האם מישהו, ולו אחד מהצעירים הללו (זהות כולם ידועה) נעצר, נחקר, הועמד לדין, קיבל קנס, הועמד בפינה, נשלח להירשם במזכירות, נדרש להביא את ההורים לשיחה עם האלוף, התבקש לכתוב מאה פעם זה לא יפה לגנוב אוהלים? משהו? לא. מה פתאום? לא כלום. שום דבר.* וזאת בשעה שמשטרת ישראל התנפלה במסוקים על גולשים בים, עצרה באלימות אנשים שהתרחקו מביתם יותר ממאה מטר, חילקה קנסות של 5,000 שקל לאנשים שהפגינו, עטויי מסכות ותוך שמירת מרחק, נגד הכיבוש.ל-55 אלף אנשים חילקה המשטרה קנסות בסכום כולל של 40 מיליוני שקלים על הפרת הנחיות משרד הבריאות. לפורעים הללו מהשומרון אפילו נו-נו-נו לא עשו. אז מה המסקנות שלכם מכל זה? אתם צודקים. צריך להפריש את המנקה לחל"ת. 

* עד היום שבו המאמר הועלה לכאן לאתר ה-5.3.21, כלומר בחלוף כמעט שנה מאז המאורעות המתוארים כאן, לא השתנה דבר. בכל הפרשה "החמורה"  הזאת, על כל היבטיה ופשעיה, איש [נער] לא נעצר, לא נחקר, וכמובן לא הועמד לדין. שיגרה.


9.11.20

נצחון מורשת יגאל עמיר

מדוע רצח יגאל עמיר את ראש הממשלה יצחק רבין? לכאורה שאלה קלה, עם תשובה ברורה.  אבל רגע. קודם כל כרבע מהציבור היהודי, ולמעלה מחצי מהציבור הציוני-דתי, בכלל לא מאמינים שיגאל עמיר רצח את רבין, אלא פרס או השב"כ או אלפקה אנטישמית. אבל אלו שעדיין מאמינים שעמיר אכן רצח את רבין, למה לדעתכם הוא עשה זאת? ובכן, כולנו חושבים או מאמינים, הן מתוקף נסיבות מעשה הרצח, והן בגלל שזה מה שאמרו לנו, שעמיר רצח את רבין כדי לעצור את תהליך השלום שהוליך עם הפלסטינים. אבל יגאל עמיר עצמו, הרוצח, כיצד הוא מסביר או מנמק את מעשהו? מעולם לא איפשרנו בעצם לרוצח בעניין הזה את דברו - לא בתקשורת, לא במשפט, וגם לא בוועדת שמגר שהוקמה לחקירת רצח רבין, שכלל לא זימנה את הרוצח להעיד בפניה. תחת זאת שלחה ועדת שמגר שני עוזרים זוטרים לחקור את עמיר בכלאו ולהביא בפניה את דבריו, אבל אלו לא פורסמו מעולם. 

אבל לפני כשבועיים, בסרט ששודר בערוץ 12, הביא העיתונאי יואב לימור קטעים מוקלטים בקולו של עמיר מתוך החקירה הזאת. עמיר נשמע בחקירתו זו רהוט ובוטח, ובוודאי כמי שיודע להסביר היטב את מחשבותיו ומעשיו. וכך הסביר בחקירתו זו את מעשה רצח רבין - "אני מאז הבחירות האחרונות (בהן עלה לשלטון יצחק רבין – ק.נ) המצב במדינה מאוד הפריע לי. במיוחד אחרי  גולדשטיין (כלומר אחרי הטבח שביצע במתפללים המוסלמים במערת המכפלה - ק.נ.), אז עלה לי הרעיון שצריך להוריד אותו (כלומר להרוג את רבין – ק.נ)..מצטער על המילים, אבל ... יש פה איזה מיעוט קטן, קבוצה קטנה, שהיא אתיאיסטית מוחלטת, והמטרה שלה היא להביא לפה למדינה חילונית באופן מוחלט, זאת אומרת לעשות אותנו מדינה ככל העמים". אז לא, לדבריו שלו, כדי לעצור את תהליך השלום רצח עמיר את ראש הממשלה, אלא  כי "יש פה איזה מיעוט קטן, קבוצה קטנה, שהיא אתיאיסטית מוחלטת, והמטרה שלה היא להביא לפה למדינה חילונית באופן מוחלט, זאת אומרת לעשות אותנו מדינה ככל העמים". 

ניתן לשער שהתהליך השלום עם הפלסטינים, ושבעיני הימין הוא זוועה של "מסירת שטחי ארץ ישראל לשלטון זר", היה בעיני הרוצח עמיר תוצר מזוויע אכן של העובדה, בעיניו, ש"קבוצה קטנה, אתיאיסטית מוחלטת" מנסה לכפות על עם ישראל "מדינת חילונית", ואת זה הוא חש שהוא  חייב למנוע בכל דרך, כלומר לרצוח את ראש הממשלה שמוביל אותנו להיות, חלילה, "מדינה ככל העמים". ומה שיפה בכל זה הוא שעשרים וחמש שנים לאחר הרצח, כשרוב הציבור היהודי בישראל לא יודע מהי "מורשת רבין" ובוודאי שאינו חש מחויב לה בשום דרך, הרי שבה בעת רוב רובו של אותו ציבור יהודי בישראל מאמין בכל ליבו וחש מחויבות עמוקה ל"מורשת יגאל עמיר", שעל פיה "יש פה איזה מיעוט קטן, קבוצה קטנה, שהיא אתיאיסטית מוחלטת, והמטרה שלה היא להביא לפה למדינה חילונית באופן מוחלט, זאת אומרת לעשות אותנו מדינה ככל העמים". ואסור לנו בשום אופן לאפשר זאת. 

ולתפארת מדינת יהודה.