2016 - 2018


כדי לקרוא מאמרים קודמים שלי בנושאים הללו מתוך ספרי "פמיניסט" מ-1991 ליחצו כאן  >>>   פמיניסט. הספר


31.5.17

אנסו אותך פעם, אדוני?

אנסו אותך פעם, אדוני? לא יצא, אה? לא הזדמן לך, לא התמזל מזלך, מה שנקרא. אבל אין דבר. אני יכול לתאר לך איך זה. אתה רק צריך קצת לדמיין. זה הכול. 

וזה לא קורה איך שאתה חושב. זה לא שאתה הולך ברחוב במכנסיים קצרים בלי חולצה, ואז האנסים האומללים לא יכולים לעמוד במראה השרירים החשופים שלך ויצרם גובר עליהם והם נאלצים לאנוס אותך. זה בכלל לא ככה. מעשי אונס לא מתרחשים בגלל מה שלבשת, או בגלל שהלכת ברחוב בלי פנסים. זה בכלל לא בגללך, אתה לא הפושע כאן, אדוני, אתה הקורבן, האנסים הוא הפושעים, אתה מבין את זה, אדוני?

 ובכלל, רוב מעשי האונס, שתדע לך, לא מתבצעים על ידי זרים בסמטאות חשוכות, אלא בבתים, בבית שלך, בבתים אחרים, על ידי אנשים שאתה מכיר, קרובי משפחה, דודים, חברים של ההורים, ידידים לכאורה, עמיתים לעבודה, אנשים שפגשת אתמול במסיבה. 

אנסו אותך פעם, אדוני? לא, אה? אתה מרגיש שאתה מוגן מזה, שלך זה לא יכול לקרות, נכון? כי אתה גבר, ואתה ממעמד גבוה, ואתה מתלבש בסדר, ואתה בכלל לא הומו, ויש לך אוטו. אבל אולי בכל זאת, רק לצורך העניין, תנסה לדמיין שחלילה זה היה קורה לך. 

נגיד שפגשת איזה בחור בעבודה, והוא מזמין אותך לראות אצלו כדורגל. יהיה בירה, הוא אומר לך, ונקניקים וחברים, יאללה תבוא. ואתה בא. ובהתחלה באמת כיף, רואים את המשחק, ושותים ונקניקים ונהנים. אבל אחרי שהמשחק נגמר, פתאום החבר שהזמין אותך מנשק אותך. היי, הלו, אתה נרתע, אני לא כזה, אתה אומר לו. יאללה יאללה, הוא אומר וצוחק וממשיך. ואתה מנסה להתנגד, אבל זה לא עוזר. בן רגע מתנפלים עלייך הוא ושני האחרים, מפשילים לך את המכנסיים ואת התחתונים, הופכים אותך על הבטן, זה עם הכיפה מתיישב לך על הגב, ושני האחרים בועלים אותך בכוח מאחור, כמו שאומרים, ואתה בוכה וצועק וצורח, אבל שום דבר לא עוזר, הם ממשיכים. וזה שישב לכך על הגב חודר עכשיו גם הוא בכוח לפי הטבעת שלך, וחושיך מתערפלים ואתה מאבד את ההכרה. בסוף הם מרפים, מפסיקים, משחררים. אולי אפילו נותנים לך כסף למונית. ואל תחשוב אפילו להתלונן במשטרה, הבחור מהעבודה אומר לך, אנחנו נגיד שזה היה בהסכמה, ואתה אחד ואנחנו שלושה, הם צוחקים לך בפרצוף. 

כשאתה מגיע הביתה אתה מתמוטט, ואז השותף שלך נבהל ואתה מספר לו מה קרה, והוא לוקח אותך לבית חולים, שיטפלו בך, שיתפרו לך את הקרעים, שיתנו לך תרופות הרגעה. ואתה מבלה שם חצי לילה, הרוס ומטושטש ממה שקרה ומהתרופות שנתנו לך כדי שלא תרגיש את מה שקרה. ובבוקר השותף לוקח אותך למשטרה, להגיש תלונה. 

ועכשיו אתה יושב מול החוקרים, ואתה צריך לשחזר לפרטי פרטים את הזוועה שעברת, והם רושמים ושואלים שאלות ואתה בוכה ועונה והם רושמים. ובסוף, אחרי שעתיים, אתה הולך הביתה, ואתה קורס למיטה, מייבב, מסויט, מרוסק. 

אין לך יותר חיים, אדוני. כי הסיוט הנורא שאתה עובר עכשיו, אחרי האונס, זה לא הסוף. זו רק ההתחלה של הגיהנום שאתה הולך לעבור עכשיו כל החיים שלך, שהופכים מעכשיו לסיוט אחד גדול, מתמשך, לא מרפה, לא נרפא, אינסופי. 

אתה לא בן-אדם עכשיו, אתה שבר איש. כל מה שהיית, שהרגשת שאתה, עד לפני יום, איננו עוד, וגם לא יחזור. הגוף שלך עוד איכשהו חי, אבל הנפש שלך מתה, לגמרי מתה. 

אתה לא יכול לאכול, גם לא לשתות, השותף משקה אותך בכפית, גם לדבר אתה לא יכול, בקושי לנשום אתה מסוגל, אתה מקיא, אתה לא רוצה לראות אנשים, אתה לא יכול לדבר, רק בוכה, איזה דוד שבא לבקר נוזף בך, מה קרה לך? הוא מתרעם, מה אתה שוכב פה במיטה מיילל כמו איזה נקבה? למה, מה קרה? קום, תהיה גבר, תלך לעבודה! 

ואתה לא רק שלא תוכל ללכת לעבודה, לא תוכל בכלל לקום, גם לשבת לא תוכל, אולי בעזרת השותף, רועד כולך. ואחרי כמה ימים כאלה, השותף ייקח אותך שוב לבית חולים, ויאשפזו אותך שם, במחלקה הפסיכיאטרית. זה כמו הלם קרב, יסביר הרופא לשותף, פוסט טראומה של אונס זה בדיוק כמו הלם קרב, אין ברירה, צריך לאשפז אותו, עד שהוא יחזור לעמוד על הרגליים. עליך הם מדברים, אדוני. 

ובינתיים המשטרה עוצרת את החשודים, והם טוענים בלה-בלה-בלה שהכול היה בהסכמה. המשטרה לא מקבלת את גיסתם ומביאה אותם בפני שופט להארכת מעצרם, אבל השופט לא משתכנע ומסתפק במעצר בית. שהרי גם את כבודו אף פעם לא אנסו, אפילו לא קצת. 

המשטרה מעבירה את התיק לפרקליטות וממליצה להעמיד אותם לדין. אבל הפרקליטות דורשת להוסיף לחקירה גם עימות בינך, הנאנס, לבין החשודים באונס. בלי עימות אין לנו קייז, הם אומרים, ולא נעמיד אותם לדין. אבל הוא לא מסוגל לזה, נפשית, אומר השוטר המשופם לפרקליטה עם הקוקו, הוא לא מסוגל להתעמת עם פרוסת לחם, הוא אומר עליך, אז איך הוא יתעמת עם אלו שאנסו אותו ככה? אבל הפרקליטה בשלה. בלי עימות לא יהיה משפט. לא יהיה עימות, אומר השוטר, אז תשחררו אותם, אומרת הפרקליטה. 

וזהו, ככה זה נגמר. כאילו נגמר. האנסים משתחררים, פה ושם מתפרסמים כמה מאמרים כועסים, וזהו, עוברים לעניין הבא, ביקור הנשיא, חקירת השר, הזמר שנחר. והאנסים המשוחררים ימשיכו בחיים שלהם כאילו כלום, ממש כלום. 

אבל אצלך זה בכלל לא נגמר. אתה תשכב לך עכשיו כמה שבועות בבית-החולים, ואז תצא משם, עומד על רגליך, אבל בקושי חצי בן-אדם, מתקשה לתפקד, בקושי עובד, לא מסוגל ליצור יחסים עם בני-אדם, אין לך אמון בהם, משום מה. ואתה תזדקק לשיקום ולטיפול כל החיים שלך. ואף אחד לא יעזור לך, הכול תעשה בעצמך, לבדך, בכספך. אם היה מתמזל מזלך והאנסים שלך היו ערבים, אולי היית מוציא מזה איזו קצבה של נפגע פעולות איבה, אבל אחד מהם, אתה זוכר, היה חובש-כיפה, אז זין תקבל מהמדינה, סליחה על הביטוי. 

וככה יימשכו החיים שלך, אולי בכל זאת תצליח למצוא עבודה קבועה, פרנסה, ואולי אפילו תקים משפחה, ותוליד ילדים, אבל הסיוטים, הייסורים, לא יעזבו אותך עד מותך. 

אנסו אותך פעם, אדוני?


15.11.17                           

מסך עשן מטריד

כמה ידוענות בנות-תקשורת סיפרו ברבים על הטרדות ותקיפות מיניות שביצעו בהן לפני שנים רבות ידוענים תקשורתים, שהיום הם כבר קשישים או פגרים, ובכך אף גרמו להדחת כמה מן המטרידים הללו מתפקידם הנוכחי. והתקשורת צהלה ושמחה וזעקה "הנשים לא שותקות יותר", ועד כדי "המהפכה הפמיניסטית הושלמה". 

ושוב כשלה התקשורת במקום הקבוע בו היא מתרסקת - בכך שהיא חושבת שהיא העולם ואין בלתה, ומה שהיא חושבת ומאמינה בו או קורה אצלה, זה מה שקורה ויהיה בעולם. אבל ידועני תקשורת הם לא העולם. הם בשכבה העליונה, השלטת, של העולם. ושם, בפסגות הגבוהות של החברה, בין העננים הוורודים של ההצלחה, אכן אפשר כנראה עכשיו להתריע על הטרדות מיניות מלפני עשרים שנה, ולגרום לפוגעים להיענש קצת בדיעבד. 

אבל רוב הנשים בעולם ובארץ חיות עדיין, גם עכשיו, תחת הטרדות ותקיפות מיניות שבשיגרה, חמורות לא פחות מאלו שחוו גברות התקשורת המפורסמות, אבל בכך התקשורת בקושי עוסקת. כמו ילדת תפנוקים צפונבונית, התקשורת עוסקת רק בעצמה וחושבת היא מצילה בכך את העולם, אבל בעצם רק יוצרת מסך עשן צבעוני וצעקני המסתיר את המציאות הממשית, האמיתית. 

בכלא נווה-תרצה, הנה מקרה אחד שהתקשורת לא "חוגגת", נתונה במאסר כבר ארבע שנים בחורה בדואית ישראלית, שנדונה ל-11 שנות מאסר על רצח בעלה השני, שביצעה בהיותה קטינה. בגיל 16 נמכרה הנערה הזאת על ידי אביה תמורת 5000 דינר לעבריין אלים, ומאחר שסירבה לנישואין הללו, היא נכלאה והוכתה על ידי בעלה ובני משפחתו ובשל כך ניסתה פעמיים להתאבד, אושפזה בסורוקה וחזרה לבית אביה. אלא שאז מכר אותה אביה בשנית, תמורת עוד 5000 דינר, לגבר אחר, עוד עבריין אלים, וגם מבוגר ממנה בשלושים שנה. ואולם בליל "הכלולות" סירבה הנערה לשכב איתו, ולפיכך היכה אותה "בעלה" ואנס אותה באכזריות. למחרת נטלה סכין ודקרה אותו למוות. הנערה הסגירה עצמה למשטרה, נשפטה, הורשעה ברצח, ונדונה כאמור ל-11 שנות מאסר, זאת למרות שבית-המשפט קבע במפורש שהיא הייתה קורבן לסחר בבני-אדם. אבל רצח הרי זה רצח, ולכן נענשה הקטינה בעונש המאסר הנורא הזה. 

אביה שמכר אותה פעמיים, בניגוד לחוק, ואחיה ובעלה הראשון ובני משפחתו, שהיכו אותו מכות רצח, אפילו לא הועמדו לדין.,,

שי דרומי, החוואי היהודי שירה למוות בפורץ שנמלט מחוותו, זוכה מאשמת הריגה. ולא רק זה, אלא שבעקבות המקרה שלו חוקק חוק, על ידי כנסת ישראל, שמותר להרוג, כהגנה עצמית, מי שחדר לשטח בבעלותך ופגע ברכושך. אבל נערה שהרגה גבר שהיכה אותה, חדר לגופה בניגוד לרצונה וניתץ את נפשה, מורשעת בישראל ברצח ונדונה ל-11 שנות מאסר. 

להכניס את הנערה הזאת לכלא על מה שעשתה, זה בדיוק - ואין כאן ולו טיפה של זילות השואה - כמו להכניס לכלא אסיר במחנה-השמדה שהרג את סוהרו המתעלל. האם זה החוק האמור לנהוג, לדעתכם, במדינת ישראל? נשיא המדינה סרב לבקשת החנינה שלה, והתקשורת בעניינה שותקת. כי כל זה הרי כאין וכאפס לעומת הנשיקה שנישק לפני עשרים שנה גבי גזית את דנה וייס על הפה.


 31.10.18    

ושוב, כרגיל, תמיד האישה אשמה

 נגיד שהתנ"ך נכתב לפני שלושת אלפים שנה. והנה, כבר אז, כבר בפרק השני, מטילים הכותב או הכותבים את אשמת הראש והראשון לחטאים על האישה הראשונה בעולם, על שפיתתה את הגבר הראשון לאכול מפרי עץ הדעת, חטא שבגינו גורשנו מגן העדן העתיק לגיהנום העכשווי.

והנה, עדיין תפיסת עולם פרימיטיבית זו, שעל פיה "האישה אשמה בכול", חיה ונושמת אצל ההומו-ספאיינס היהודי מהזן הישראלי אחרי אלפיים ויותר שנות תרבות. 

קחו, למשל, את השלב הראשון של המחלוקת שנתגלעה בין האדון יאיר בן בנימין נתניהו לגברת אופירה אסייג, לבית אופירה וברקוביץ'. "בהמה גסה", קרא נתניהו הבן לגברת אסייג, "שהגיעה לאן שהגיעה בזכות רומן שניהלה עם גבר נשוי", ואף פירט את חטאה - רומן שהיה לה, בהיותה כתבת ספורט מתחילה בת 25, עם מאמן הפועל באר-שבע באותם ימים, אלי גוטמן, אז גבר בן 40 נשוי ואב לילדים. אז הנה לכם – התנהל לו אי-אז רומן בין גבר מבוגר, נשוי, לבין בחורה צעירה, רווקה, ולגברים חשוכים כמו כותבי התנ"ך בני ה-2600 או יאיר נתניהו בן ה-26, התמונה ברורה לגמרי – האישה הצעירה פיתתה את הגבר המבוגר כדי לקדם את עצמה. האפשרות שאולי גוטמן ואסייג התאהבו וחשקו זה בזו באורח הדדי, או שאולי דווקא הגבר המבוגר הוא שהתאהב וחשק בבחורה הצעירה ממנו ופיתה אותה, אפילו לא עולות על בדל דל מחשבתו של נתניהו הקטן. אצלו הגבר המבוגר אינו אחראי למעשיו, אלא האישה, הצעירה, הפתיינית, היא ורק היא, ובשום אופן לא הוא, אחראית למעשיו, אשמה בבגידתו. 

ועוד אומר, כאמור, נתניהו הקטן, שאסייג ניצלה את גוטמן המסכן התמים כדי לקדם את עצמה בחיים. ואולי דווקא גוטמן ניצל את אסייג, העיתונאית הצעירה, כדי לקדם את עצמו להיות למאמנה הכושל של נבחרת ישראל בכדורגל?

יאיר נתניהו: "את אשמה!". אופירה אסייג: "אימא שלך אשמה!"

מהיכן באמת שואב נתניהו הבן את דעותיו החשוכות הללו, לבד ממוחו הקודח מעובש בן אלפיים? כמובן מהבית. שהרי אבא שלו (בלי שמות), הגבר האחראי על כולנו, בגד פעם באשתו (אימו של יאיר) והדבר ממש לא מנע את קידומו לראשות ממשלת ישראל. עובדה. גם אחיו ורעו למחשבה של בן ראש-הממשלה, חבר-הכנסת אורן חזן, כשנודע דבר חתונתם של לוסי אהריש וצחי הלוי, הגיב באותה פרימיטיביות חשוכה. גם לדידו לא יכול להיות שהשניים התאהבו, אלא כמובן מאליו היא "שפיתתה נפש [כלומר –גבר] יהודי". 

והעצוב בכל זה הוא שגם כשהשיבה אסייג לנתניהו הצעיר העלוב כגמולו, את מי האשימה בטמטומו ובגועל-נפשו? לא אותו עצמו, גבר בן 26, שכבר אפילו מצא עבודה, ולא את אביו, צ'רציל של היהודים החולש ומתעתע בעמים, שאולי גם לו יש חלק זעיר (גנטי או חינוכי) בקקה הקטן שיצא לו, אלא דווקא את האימא, את שרה, את האישה. כי גם לאסייג ברור שזו האישה אשמה. "אין ספק שאת הגנים שלו הוא [יאיר] קיבל מהאימא", כתבה. אין לאופירה אסייג ספק, כמו שאין ליאיר נתניהו ספק. שניהם יודעים, כמו כולם, כי ככה זה, מבריאת העולם ועד עצם היום הזה – האישה, האישה, האישה תמיד אשמה. 


11.12.18 

רצח נשים הוא מחירה של "קדושת המשפחה"

בעיתון הזה, הארץ", כתבתי בדיוק לפני 32 שנה (12.12.86) "בעיתון הזה, הארץ,הופיע ביום חמישי שעבר, במסגרת דיווח מישיבת הכנסת, המשפט הבא: 'כשישה-עשר אחוז מבעליהן של נשים מוכות הם בעלי מקצועות חופשיים'... עורכי -דין, מהנדסים ורופאים... 

מה יש? מה אתם צוחקים? אתם כן הייתם מוכנים להתחתן עם נשים מוכות-גורל? אבל הם כל הכבוד להם. יש להם בבית נשים שמקבלות מכות, והם אפילו לא מתלוננים. אין מה להגיד. אני ממש מוכה-תדהמה לנוכח התופעה האבירית הזאת". 

ועוד לפני, לפני כמעט 34 שנים, כתבתי כאן (הארץ 22.2.85) "אולי תסבירו לי למה יש מעונות לנשים מוכות? מדוע אלה שחוטפות את המכות צריכות לברוח מהבית ולהסתתר, ואילו הבעלים המכים נשארים בבית חופשיים לעשות כאוות נפשם? מדוע במקום שיהיו מעונות לנשים מוכות לא יקומו מעונות לבעלים מכים שבהם יסגרו אותם, ישקמו אותם, יכו אותם (באלות או בחשמל) ויעשו כל שצריך כדי שיפסיקו להכות את נשותיהם? אני בטוח שיש לכם תשובה טובה לשאלה הזאת" 

חלפו למעלה משנות דור ושום תשובה, שום דבר לא השתנה. הקורבנות עדיין נקראות "נשים מוכות", כאילו זו איזו תכונה או נכות מולדת או גזירת גורל, ואין בנמצא "גברים מכים", שהרי הללו רק בשל טעות או משום כפייה התחתנו עם "נשים מוכות". ועדיין יש כמה "מעונות לנשים מוכות" ואין בנמצא "מעון לגברים מכים". ועדיין באים ארגוני הנשים בטענות למשטרה, על שהיא אינה מונעת רצח נשים. 

אבל המשטרה, שום משטרה בעולם, לא יכולה למנוע מגבר שהחליט לרצוח את זוגתו או פרודתו מלעשות זאת. האם המשטרה יכולה לשים שומר ראש אישי יומם וליל לכל החיים על כל  אחת ממאות הנשים המתלוננות מדי שנה על מכות ואיומים ברצח מצד בני זוגן? 

 והכי מטומטמים ומגוחכים הם "צווי ההרחקה" – לשבועיים, לחודשיים, אפילו לשנתיים - מדירת המתלוננת שמוציאים שופטים בישראל כנגד המאיים ברצח על זוגתו. וכי כיצד אמורה פיסת נייר למנוע את הרצח? מה אתם חושבים לעצמכם, שופטים, ושמא יש לומר – ליצנים נכבדים? שכשיופיע הגבר הרוצח עם סכין מונפת בפתח בית האישה, היא תנופף מול עיניו ב''צו ההרחקה" שלכם, והרוצח יגיד אז "אוי, סליחה, שכחתי" ויסתלק לו?

יש רק דרך אחת להקטין, להפחית, למזער, את מכת האלימות והרצח נגד נשים – להקים אכן ''מעונות לגברים מכים", שבהם ייכלאו הגברים המכים או המאיימים ברצח על בנות זוגם, ויעברו שם תהליך של ''חינוך מחדש" ולא ישתחררו משם עד שיירפאו ממחלתם. זהו. כולם יודעים זה, וגם כמה וכמה ועדות שהוקמו כבר קבעו את זה. אבל זה לא קורה. למה? מסיבה אחת פשוטה, 

כי בני ובנות שתי הדתות השליטות כאן, היהדות והאיסלם, כוהניהם ומאמיניהם, סוגדים לה, הלא היה "קדושת המשפחה", שכל אחד ואחת יודעים שפירושה הוא חד וחלק - "גברת, תעשי מה שבעלך אומר לך ותסתמי, או שאת יודע מה". ועד שלא תרוסק "קדושת המשפחה" הזאת, תמשכנה נשים לחיות תחת משטר של אלימות ורצח. כי זה המחיר שחברה דתית כמו שלנו מוכנה לשלם תמורת "קדושת המשפחה".