2019 - 2020


כדי לקרוא מאמרים קודמים שלי בנושאים הללו מתוך ספרי "פמיניסט" מ-1991 ליחצו כאן  >>>   פמיניסט. הספר


11.11.19

הן לא היו צריכות לשבת בכלא אפילו דקה

בצירוף מקרים לא-מקרי -  ממש עם כניסתו לתוקף של התיקון החדש (137/2019) לחוק העונשין בדבר אחריות מופחתת במקרה המתה "עקב התעללות חמורה ומתמשכת" – שוחררו בחודשים האחרונים מהכלא שתי נשים שהרגו את בעליהן שהתעללו בהן נוראות, ולכאורה על פי החוק הורשעו עקב כך ברצח ונדונו למאסרי עולם – דלאל דאוד שוחררה ביוני אחרי 18 שנים בכלא וסימונה מורי שוחררה בספטמבר אחרי 22 שנים בכלא. נשים וגברים שנאבקו להפחתת עונשיהן של השתיים התברכו, ובצדק, בשחרורן המוקדם, ואתר האינטרנט הרדיקלי "שיחה מקומית" אף הכתיר את שחרורה של דאוד כ"ניצחון ענק". 

דלאל דאוד משתחררת מהכלא

אבל האמת צריכה להיאמר, בצער רב ובכאב עמוק – שתי הנשים הללו, דאוד ומורי, לא היו צריכות לשבת בכלא לא 22 ולא 18 שנה, אלא אפילו לא יום ולא דקה. 

בתה של דאוד סיפרה ש"אבא שלי היה מרביץ לאימא שלי כל יום. עד היום יש לאימא שלי סימנים על הגוף", ובאתר החדשות YNET דיווחה תמר קפלנסקי שלא פחות מ"26 תלונות הגישה [דאוד] לתחנות המשטרה בקרבת מגוריה. כולן נסגרו. בבתי החולים הצטברו סיכומי ביקור מצמררים וקשים שלה, המתארים חבלות קשות, תפרים, מכות במהלך ההיריון, חוות דעת פסיכיאטרית שמתארת את אימתה מפני בעלה. היא פנתה לבית הדין השרעי בבקשה להתגרש אך נשלחה בחזרה לזרועות בעלה המכה, לעשות 'שלום בית'. גם בלשכת הרווחה המקומית ידעו: העובדת הסוציאלית תיארה את דאוד כ'אישה מוכה'. כולם ידעו, ואיש לא עזר". ושלא נותרה לה ברירה, ממש כך, קמה דאוד והרגה את בעלה. ולמרות שכל הרשויות –הרווחה, משטרה, הפרקליטות ובתי-המשפט - הייתה מסכת ההתעללות וההתעלמות הזאת ידועה, הועמדה דלאל לדין לא על הריגה, אלא על רצח, הורשעה ונדונה למאסר עולם. 

האם בית-משפט בישראל - במקרה תיאורטי שבו אסיר יהודי היה הורג שומר במחנה נאצי, נניח איזה דמאניוק, שהתעלל בו כפי שהתעלל עלי דאוד באשתו דלאל - היה מרשיע את האסיר היהודי ברצח ודן אותו למאסר עולם? ברור שלא. בית המשפט היה מזכה אותו ואף מהלל את עוצם גבורתו המופלאה. אבל את דלאל דאוד דן בית-המשפט העליון של ישראל למאסר עולם, ואילו את איוון דמאניוק זיכה בית-המשפט העליון של מדינת היהודים מחמת הספק. אכן, צדק זה כלב לעומת הצדק של בית המשפט הגבוה לצדק שלנו. יתרה מכך – לפני חמש שנים הגישה דלאל דאוד בקשה לבית המשפט העליון לדיון חוזר בעניינה, אך השופט אליקים רובינשטיין דחה את הבקשה וכתב ש"אפילו אצא מן ההנחה כי המבקשת הייתה קורבן להתעללות מצד המנוח […] אף שנכון הוא כי מסכת ההתעללות לא הובאה במלואה ואף לא תיעוד אשפוזיה של המבקשת […] איני מתעלם מהראיות שלפיהן הייתה המבקשת אישה מוכה בידי בעלה המנוח. עם זאת, מובן כי אין לפטור מעונש ממשי מי שנטל חיי אדם". היש יותר אטימות-לב מזה? לא תמצאו. 

גם אסירת העולם השנייה, סימונה מורי, הייתה כלואה במערכת התעללות דומה. ”במשך שנים ארוכות הוא התעלל בה, איים לפגוע בה והיכה אותה. מורי אושפזה בבית חולים, התלוננה במשטרה, במוסדות הרווחה ואפילו הגיעה למקלט לנשים מוכות. אך כלום לא עזר", דיווח אתר "שיחה מקומית". ואילו בתה סיפרה "כשנולדתי הוא היה אכול קנאה שתשומת הלב הלכה אליי וברגע של זעם גזר במספריים את כל הבגדים שלי. היה לי כלב פינצ'ר והוא שחט אותו. נהג לתת לאימא לישון על הרצפה אם היא התנהגה לא בסדר. לאימא היו תלתלי זהב מדהימים, יום אחד היא חזרה הביתה עם קרחת. היא עברה אשפוזים בבתי חולים, שברים באף, בצלעות". אך את בית-המשפט כול זה לא שכנע. הוא הרשיע את סימונה מורי ברצח ודן אותה למאסר עולם. 

ומכאן נעבור למקרה שלכאורה לא שייך, אבל בהחלט שייך – פרשת שי דרומי. ומעשה שהיה כך היה – בינואר 2007 ירה דרומי בשני פלסטינים מהשטחים שפרצו לשטח החקלאי של "חוות הבודדים" שלו בנגב, כדי לגנוב ממנו בעלי-חיים או רכוש, והרג אחד מהם. דרומי הועמד לדין בבית המשפט במחוזי בבאר-שבע באשמת הריגה, אך זוכה (שוב חוזר הניגון) מחמת הספק, והורשע רק בשימוש בנשק שלא כדין, ונגזרו עליו רק שישה חודשי עבודות שירות. המדינה אפילו לא טרחה לערער על הכרעת הדין המופרכת, וכך ניטל מבית-המשפט העליון העונג לזכות לגמרי את דרומי ולבטל כליל את עונשו. בעקבות פרשת דרומי, ולמרות שזוכה, קיבלה הכנסת תיקון לחוק העונשין (98/2008) על פיו "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף מי שמתפרץ או נכנס לבית המגורים, בית העסק או המשק החקלאי המגודר, שלו או של זולתו, בכוונה לבצע עבירה, או מי שמנסה להתפרץ או להיכנס כאמור". כלומר – מי שיהרוג פורץ לשטח החקלאי המגודר שלו "לא יישא באחריות פלילית", כלומר כלל לא יועמד לדין. 

ומה באשר למי שתהרוג, חלילה, את בעלה המתעלל בה במשך שנים באופן זוועתי? הנה, גם כאן טרחה הכנסת, כעבור כעשור, לשנות את החוק ולהכניס בו, כאמור, ממש השנה, תיקון (137/2019) שעל פיו "הגורם בכוונה או באדישות למותו של אדם והמעשה נעשה כשהנאשם היה נתון במצב של מצוקה נפשית קשה, עקב התעללות חמורה ומתמשכת בו או בבן משפחתו, בידי מי שהנאשם גרם למות, דינו – מאסר חמש עשרה שנה". יפה, נכון? כבר לא מאסר עולם, אלא רק, רק במירכאות כפולות ומכופלות, 15 שנות מאסר. הידד. 

אך אליה וקוץ בה. ומה זה קוץ, קוץ עצום ורב. כי עדיין, לפי שני התיקונים המעודכנים הללו, מי שהורג פורץ לביתו או לשטח החקלאי המגודר שלו, כלל לא יועמד לדין וכמובן גם לא ייענש ולו כזית, אך אישה שתהרוג את בעלה המתעלל בה "התעללות חמורה ומתמשכת", כלשון בחוק, תועמד בהחלט לדין וייגזרו עליה חמש עשרה שנות מאסר. 

ובל לנו לשגות באשליות שכל המסופר לעיל הינו בסך הכול בגדר כשלים או תקלות, משל החליקה בכל המקרים הללו מדינת ישראל על קליפת בננה ותו לא. לא מדובר כאן בכשלים או בטעויות, אלא בתפיסת העולם של החברה הישראלית, כפי שהיא באה לידי בחוקים שמחוקקת הכנסת, ובאופן שהחוקים הללו נאכפים בידי רשויות האכיפה והמשפט - חיי אישה שווים בישראל פחות מקליפת השום, בתנאי כמובן, חוק זה חוק, שהשום גדל ב"שטח חקלאי מגודר".

.

2.12.19

רצח נשים בהכשר בג"ץ 

רק באחרונה שוחררו מכלאן, לאחר 18 ו-22 שנים, דלאל דאוד וסימונה מורי, שהרגו באקט מובהק של הגנה עצמית, שלא ניתנה להם על ידי הרשויות, את בעליהן שהתעללו בהם באכזריות נוראה במשך שנים, ובכל זאת הואשמו ברצח ונדונו למאסר עולם. גם ניסיונה של מורי, לזכות ולו בשביב של צדק ורחמים בעניינה מבית המשפט הגבוה לצדק של ישראל, נדחה באוטם-לב השופט אליקים רובינשטיין שכתב בפסק דינו את המילים המרתיחות "איני מתעלם מהראיות שלפיהן הייתה המבקשת אישה מוכה בידי בעלה המנוח. עם זאת, מובן כי אין לפטור מעונש ממשי מי שנטל חיי אדם", טיעון מטומטם המוכר יותר בגרסתו העממית "רצח זה רצח".

והנה, הפתעה  – בשני מקרים מובהקים שבהם רצחו גברים את בנות-זוגם נפסקו ממש החודש הזה, בבתי משפט שונים, גזרי דין מקלים. ראיד רושרוש שרוצץ את גולגולתה של תהילה נגר הורשע בעסקת טיעון, בשל כשלים בחקירה, בהריגה ולא ברצח, ונדון ל-19 שנות מאסר בלבד, ויוסף ברוך שחנק למוות את אשתו דליה, הורשע ברצח, אך השופטים מצאו לו נסיבות מקלות ולא דנו אותו למאסר עולם, אלא רק ל-20 שנות מאסר.

 מקרי או שמא שיטתי? 

הנה לקט קצרצר, לפי סדר כרונולוגי, של עשרה גזרי דין משני העשורים האחרונים במשפטיהם של גברים שרצחו את זוגתם: איציק אלחרר, פושע מוכר, ירה בעורפה של חברתו החיילת סוזי אוחנה והרגה, השמיד ראיות ונמלט כשהוא מותיר אותה מתבוססת בדמה, אך הצליח לשכנע את השופטים שמדובר היה בפליטת כדור ונדון ל-14 שנות מאסר בלבד. יוסף בן נעים רצח את זוגתו לשעבר לימור רימוק "באכזריות", אך הורשע במסגרת עסקת טיעון בהריגה ונדון ל-12 שנות מאסר. שמעון אלקובי שרצח ביריות את אשתו זהבה לעיני ילדיו "לאחר שחשד שהיא בוגדת בו, נשלח ל-20 שנות מאסר בעסקת טיעון". איגור זוזוליה, שרצח את זוגתו אולגה שבצ'נקו ב-86 דקירות סכין, הורשע במסגרת עסקת טיעון בהריגה ולא ברצח, "מאחר ובעת ביצוע המעשה היא תחת השפעת אלכוהול ולא שלט במעשיו" ונדון ל-20 שנות מאסר בלבד. אלכסיי וולקוב, שהודה ואף שיחזר את רצח זוגתו לשעבר יוליה וולקוב, זוכה בבית המשפט המחוזי וגם בעליון "מחמת הספק", בשל חקירה רשלנית של המשטרה. עשר שנים לאחר מכן נעצר שוב בחשד לתקיפה זוגתו החדשה. דוד חן דקר למוות את אשתו ההרה ענבל, אבל "בשל מצבו הנפשי הקשה" הוחלט להרשיעו ברצח בתנאים מקלים", והוא נידון ל-20 שנות מאסר בלבד. ב-1991 מרדכי חי "רצח את אשתו הראשונה, ונשלח לטיפול פסיכיאטרי בן תשע שנים לאחר שנקבע שהוא אינו כשיר לעמוד לדין". ב-2003 הוא נידון ל-10 חודשי מאסר לאחר שהורשע באיומים והטרדה של זוגתו באותה תקופה. 21 שנה לאחר רצח אשתו הראשונה, רצח גם את אשתו השנייה, אלסי לגונדאי. הורשע במסגרת עסקת טיעון ונדון ל-20 שנות מאסר בלבד "בשל מצבו הנפשי". אבנר טווק שדקר למוות את זוגתו לשעבר נאוה חן, הודה במסגרת עסקת טיעון בהריגה ונדון ל-18 שנות מאסר. זאב קסימוב שדקר למוות את אשתו אירנה בוגרט לעיני בנם בן החמש, הורשע במסגרת עסקת טיעון בהריגה בלבד ונדון ל-20 שנות מאסר. "הסיבה: "עד הראיה היחיד הוא הילד". ואליד יאסין, שרצח את אשתו אמנה, שהייתה בהריון, בדקירות סכין כי חשד שהיא בוגדת בו, הורשע ב"רצח בדרגה נמוכה" ונדון ל-19 שנות מאסר. 

מתברר אפוא שייתכן שיש שיטה בכשלי המשטרה והפרקליטות החוזרים ונשנים, בהסדרי הטיעון הכמעט אוטומטיים, במאמצי בתי המשפט להבין ולהתחשב ולהקל, כשמדובר ברצח נשים על ידי בני זוגם. 

אבל מאיפה היא באה, הגישה הזאת? והתשובה פשוטה - מהראש. 

פרופסור משה נגבי: "נשיא בית המשפט העליון, פרופסור אהרון ברק [בתמונה] קבע בתקדים מפורסם כי בעל הקוטל את אשתו (ו/או את מאהבה) מתוך קנאה שהיא מעוררת בו, אינו בגדר רוצח, ולפיכך אין לגזור עליו מאסר עולם, כנדרש לגבי רוצחים."

בשנת 1992 הורשע מוריס אזואלוס בבית המשפט המחוזי ברצח ביריות של אשתו בנפרד שרה ואהובה אליהו אלנקווה כשאלו ישבו במכוניתם, לאחר שעקב אחריהם וארב להם, ונדון לשני מאסרי עולם. ואולם, בסופם של מהלכים משפטיים ארוכים וסבוכים, של ערעורים ודיונים חוזרים, החליט בית-המשפט העליון - בפסק דין שנכתב מתוך הזדהות גמורה עם הרוצח (כפי שמנותח להפליא במאמרו המבריק של פרופסור יונתן יובל "צדק נרטיבי"), כמו למשל במשפט הסובייקטיבי להחריד "עיני המערער חשכו" - להרשיע את אזואלוס בהריגה ולא ברצח, והפחית את עונשו משני מאסרי עולם לחמש-עשרה שנות מאסר בלבד. אבל הזוועתית מכול היא קביעתו, במסגרת ההליך המשפט המקל הזה, של נשיא בית המשפט העליון אז, הפרופסור אהרון ברק, כי "דמו של הישראלי המצוי ודמה של הישראלית המצויה עלול לרתוח כאשר הם רואים את בת הזוג או בן הזוג בבגידה" 

על כך כתב המשפטן פרופסור משה הנגבי המנוח בספרו "כסדום היינו" כדברים האלו: "למרבה הזוועה דווקא התפיסה השוביניסטית שעל פיה אישה המחליטה להיפרד מבן זוגה ומעדיפה על פניו את זולתו, דמה בראשה, או, למצער, נושאת באשמה חלקית ברציחתה, קיבלה לכאורה לגיטימציה מצמרת מערכת המשפט. נשיא בית המשפט העליון, פרופסור אהרון ברק, קבע בתקדים מפורסם כי בעל הקוטל את אשתו (ו/או את מאהבה) מתוך קנאה שהיא מעוררת בו, אינו בגדר רוצח, ולפיכך אין לגזור עליו מאסר עולם, כנדרש לגבי רוצחים. העובדה שהאישה חיה בנפרד מהבעל, וכבר הייתה עמו בהליכי גירושין, העובדה שחייהם המשותפים היו רצופים במעשי אלימות מצדו, העובדה שהוא יצא חמוש באקדח לתור אחריה, וכאשר מצא אותה במכוניתו של השכן ירה בשניהם מטווח קצר (לאחר שלטענתו, הבלתי מוכחת, הם התנשקו לעיניו) – כל אלו לא שכנעו את השופט ברק לראות בו רוצח. אדרבה: הוא ביטל את הרשעתו ברצח בבית המשפט המחוזי והמיר אותה בהרשעה הקלה יותר – בהריגה. כל זאת בנימוק – שייזכר לדיראון – ש"דמו של הישראלי המצוי ודמה של הישראלית המצויה עלול לרתוח כאשר הם רואים את בת הזוג או בן הזוג בבגידה". 

החלפת סעיף ההרשעה גררה כמובן הקלה דרסטית בענישה, והתוצאה הסופית הייתה ששני מאסרי העולם שגזר בית המשפט המחוזי בגין הרצח הכפול, הומרו לבסוף בחמש-עשרה שנות מאסר. זהו אפוא המחיר ברוטו (לפני ניכוי השליש וכו') שגובה מערכת המשפט מבעל קנאי המוציא להורג את אשתו והמאהב שלה. ממש מחיר מבצע לרצח כפול". 

ולפיכך כשרוצח זוגתו, וזה קורה חדשות לבקרים, טוען שהוא רצח אותה כי היא בגדה בו, יש לו על מי לסמוך – על נשיא בית המשפט העליון לשעבר, האדמו"ר "הנאור" הפרופסור אהרון ברק שליט"א.


12.8.19

לא נס היה שם, אלא אונס קבוצתי 

ונפתח הפעם בסיור דמיון מודרך - נניח שאתן נשים, או גברים בקשר קרוב עם נשים ויש לכם אימא, אחות, בת או בת-זוג. ונניח שמישהו, גבר, הוא וחבריו, צילמו מי מכן או מהן, בלי שאתן או הן ידעו או הסכימו לכך מקיימות יחסי-מין איתו או עם אחרים. ולאחר-מכן גם משתפים את הסרטון הזה בווטסאפ או באינסטגרם, ואף מוסיפים כתבלין אמירה בנוסח "חבר'ה, תיראו איך אנחנו קורעים לשרמוטה את הצורה, חה-חה-חה". מה הייתם חושבים על המעשים הללו? איך הייתם מרגישים למראה סרטון שכזה המופץ לצפייתו של כל העולם? התשובה ברורה וחדה – הייתם חשים שאנסו אתכן או את האישה בחייכם, הייתם רוצים להרוג את מי שעשה את זה, לחתוך לו את הביצים, או לפחות, לפחות, להכניס אותו לכלא לכמה שנים. ואתם צודקים – לצלם אישה, בלי ידיעתה וללא הסכמתה, מקיימת יחסי-מין ולהפיץ את הסרטון הזה, זה אכן מעשה אונס, ולא סתם אונס, אלא אונס קבוצתי לכל עניין ודבר – מעשה שבו אונסים, כלומר כופים על אישה לככב, שלא מרצונה, בסרט פורנו חינמי. 

אוקיי, נכון. מבחינה משפטית, בישראל וגם בקפריסין ובמרבית מדינות העולם, ממבחינה חוקית, משפטית, מעשה שכזה אינו נחשב כאונס. אבל בישראל, וגם בקפריסין, זהו מעשה הנחשב כ"הטרדה מינית", ודינו בישראל עד חמש שנות מאסר. ולמה קפריסין וישראל? כי בדיוק כמעשה האונס הזה, בלי קשר לשאלת האונס המשפטי, ביצעה קבוצה של נערים ישראל בבחורה בריטית שהכירו בקפריסין– הם צילמו אותה, בלי ידיעתה ובלי הסכמתה, מקיימת יחסי-מין איתם והפיצו את הסרטון ברבים,  וזוהי, כאמור, עבירה פלילית חמורה, בשתי המדינות, קפריסין וישראל, בהן הופץ הסרטון. אבל הפלא ופלא - התוצאה היחידה ממעשה האונס הזה הוא שהבחורה שהייתה לו קורבן נמצאת במעצר לפני משפט, ואילו הפושעים משוחררים ואף רואים, ורבים פה רואים זאת כמותם, כגיבורי ישראל ואלוהיו. ולמה בקפריסין הם לא הועמדו לדין על העבירה שביצעו גם לפי חוקי קפריסין? דובר המשטרה שם אמר לכתבי הטלוויזיה אורלי וילנאי וגיא מרוז שזה בגלל ש''לא הוגשה על כך תלונה''. 

ושבו אנסים לגבולם. שמחת פדויי קפריסין בנתב"ב

ולמה מי שמוסמך לכך בארץ לא מורה למשטרה לחקור ואף להעמיד לדין את הנערים שביצעו את עבירת האונס הזאת, שנחשבת כאן ל"הטרדה מינית" ודינה עד חמש שנות מאסר? האם לצעוק על מנדלבליט בדרך לבית-כנסת זו עבירה יותר חמורה או מה? בכתבה שעשו וילנאי ומרוז יותר מנרמז שהנערים חמקו ממעצר והעמדה לדין, בקפריסין ובישראל, מסיבות פוליטיות של "לחצים מלמעלה" מכאן ומשם. אבל האמת היא כנראה פשוטה יותר – יש כאן ברית של גברים שליטים, שעל פיה פשעים נוראים שעושים גברים בנשים נסלחים, ואילו שקרים לכאורה שסיפרה אישה על גברים הם פשע בלתי-נסלח. 

אבל אתם, בין אם אתן נשים או גברים שיש להם קירבה כלשהי לנשים, אם אתם נותנים לפושעים הקטנים, בגלל שהם "משלנו", לצאת מהפרשה הזאת של מעשה האונס שביצעו בלי שום עונש, אתם בעצם מסכימים ואף מעודדים שייעשו בעתיד עוד ועוד מעשי אונס שכאלו בכן, באימהות שלכן, באחיותיכם, בבנות-זוגכן ובבנותיכן. מתאים לכם?


9.3.20

אין דבר כזה שאין סימנים מקדימים 

בכל פעם, ולמרבה הצער זה פוקד אותנו חדשות לבקרים, כשגבר רוצח את זוגתו, בהווה או בעבר, ו/או את ילדיהם הקטנים, מיד מופיעה בכל כלי התקשורת, בדרך כלל כציטוט של קרובי משפחה, חברים או שכנים כותרת קבועה הזועקת ש"לא היו סימנים מקדימים". אבל אין דבר כזה שלא היו סימנים מוקדמים. תמיד יש סימנים מוקדמים. אין דבר כזה שבן-אדם קם בוקר אחד ורוצח את אשתו ואת התינוקת שלהם פתאום, כי  בלילה עקץ אותו יתוש רצח בורמזי קטלני. המצרים לא חוצים פתאום יום אחד את התעלה ומתחילים מלחמה, בלי שהיו לזה סימנים מוקדמים. זה לא עובד ככה. תמיד יש סימנים מקדימים. אלא שמי שצריך לראות אותם, להיזהר ולהזהיר מפניהם, לא רואים אותם, מתעלמים מהם, מסתירים אותם או מפרשים אותם לא נכון. 

ולכן גם תמיד במקרים הנוראים הללו, אחרי שנשטף הדם והקורבנות יורדות אלי קבר, פתאום, כאילו פתאום, מתחילים לצוץ, הסימנים המוקדמים שהיו ולא נראו  - שכמה פעמים בעבר הוא סטר, היכה, כלא את זוגתו שבסופו של דבר רצח;  או שהוא פוטר זה מכבר מעבודתו בשל התקפי זעם או אלימות; או  שהוא לא "הרשה" לה לדבר בטלפון עם גברים אחרים, חיטט לה בטלפון לראות עם מי היא מדברת, צלצל אליה אלף פעם ביום לשאול איפה היא; או שהוא נהג להכות ולכלוא את בנות הזוג הקודמות שלו; ועוד שלל סימנים מקדימים, שלפני הרצח כאילו לא היו, ועכשיו, כאילו פתאום, הם נתגלו. 

נשים מדוכאות ומוכות רבות, ועמן משפחותיהן, חושבות שזו דרכו של עולם, וככה זה ואין מה לעשות. נשים רבות אחרות מסתירות את העובדה שהן מוכות ומאוימות מפאת הבושה לכאורה, כי כאילו משהו פגום בהן בכך שבן-זוגם דפוק ואלים ומפעיל כלפיהן טרור. נשים אחרות, ובני ובנות משפחותיהן, נוטים לסלוח, למחול, למחוק, להגיד לעצמן, לבנותיהן, לאחיותיהן "בסדר, קרה, אבל זה לא נורא, זה יעבור לו כשיבואו ילדים". לא חסר לנו, בני ובנות האדם, סיבות ושיטות להתכחש למציאות, וככל שהמציאות מרה ונוראה יותר, דווקא כך, כך אנחנו בנויים משום מה, עוצמת ההכחשה ממריאה. וכך, דווקא הקינאה, קינאתו החולנית של  גבר לזוגתו, שהיא לפי כל המימצאים הסממן הבדוק ביותר לכך שמערכת יחסים עלולה להסתיים ברצח האישה, דווקא התסמונת הזו, הקינאה, משמשת לרבות מדי מאיתנו כאות וסימן בדוק ל"אהבה אמיתית" עמוקה וגדולה, לאמור "וואו, כמה הוא אוהב אותי. לא מרשה לי לדבר עם גברים. כל הזמן מצלצל אלי. אוהב אותי מוות". 

וזה נכון. קינאה זו לא אהבה. קינאה זו רכושנות, זו אדנות. ורכושנות ואדנות סופם עלול אכן להיות מוות. קינאה עד מוות, פשוטו כמשמעו. לכן אל תגידו ואל תכתבו "לא היו סימנים מוקדמים". ההיפך. אימרו לעצמכן, לאחיותיכם, לבנותיכם, לכל נשות העולם - "תמיד יש סימנים מוקדמים. אז שימי עין, אל תתעלמי, אל תסתירי, אל תגידי זה יעבור לו. לא. אם הוא מכה אותך או לא מרשה לך לדבר עם גברים אחרים – קומי מיד ותברחי. אל תחכי שהוא ירצח אותך, הבנת?".


19.10.20

מוֹתר הכלב מן האישה 

שני מקרים של התעללות נוראה לכאורה קרו פה בשבועות האחרונים. באחד התעלל יהודי בכלב האסקי, ששוחרר וניצל. בשני התעלל יהודי באישה אוקראינית, שגם קצת מתה מזה. 

בשבוע שעבר העלה עולה חדש בשם אלן מוריסון, שהפרקליטה שלו טרחה אחר-כך לציין ש"מרשי הגיע לארץ מתוך ציונות", לרשתות החברתיות סרטונים בהם הוא נראה מצליף בכלב ההאסקי שלו טיילור, כדי לנקום בבת זוגו שנפרדה ממנו. תוך זמן קצר הגיעו לביתו שני שוחרי זכויות בעלי-חיים, פרצו לדירתו ושיחררו את הכלב המוכה מידיו. גם המשטרה הגיעה די מהר, ובמקביל להם גם כמה מאות צעירים נזעמים שצבאו על הבית וביקשו לעשות שפטים במתעלל, כדי כך שהמשטרה נאלצה להבריחו משם למעצר. בתוך 48 שעות הובא מוריסון לבית המשפט והואשם בהתעללות בבעל-חיים. השופטת תרצה שחם-קינן האריכה את מעצרו עד להודעה חדשה וקבעה שיישלח גם להסתכלות פסיכיאטרית. הרשתות החברתיות וכלי התקשורת והארץ כולה רגשו וסערו. אפילו ראש הממשלה נתניהו התפנה מטיפולו האמיץ והמסור בשלום ובקורונה וכתב בעמוד הפייסבוק שלו כי "יחד עם רבים מאזרחי ישראל, גם משפחתי ואני נחשפנו לסרטון ההתעללות בכלב בבת-ים. אי אפשר שלא להזדעזע. אני רואה בחומרה רבה התעללות בחסרי ישע – בני אדם ובעלי-חיים כאחד" (גם בני אדם הם בעלי חיים, אבל בקטנה – ק.נ.) 

באותם ימים ממש פירסם דובר בית-החולים איכילוב את הפוסט הבא: "לאישה ששכבה במיטה ביחידה לטיפול נמרץ כאן באיכילוב קראו אנסטסיה קלין. היא הייתה בת 52 במותה. ממה שגילינו עליה, היא הגיעה לישראל מאוקראינה לפני שנים בודדות ומאז התפרנסה בדוחק מעבודות כפיים. לפני כשבועיים היא הובלה לבית החולים במצב קריטי בעקבות זיהום שנגרם כתוצאה מפגיעות עזות שחוותה בכל חלקי גופה. בין היתר רגל ימין שלה אף נקטעה. בן זוגה, שחשוד לכאורה במעשה הנפשע שוחרר למעצר בית. הוא חזר לבית החולים והגיע עד למחלקה כדי למצוא אותה ולדעת 'מה עם הרגל שלה' ובזכות עירנותה של שירי, העובדת הסוציאלית שעמדה על המשמר ומנעה ממנו בגופה להיכנס לחדרה, הוא הוצא מבית החולים. "אנסטסיה שכבה לבדה במשך שבועיים בלי שאף נפש חיה התעניינה בשלומה. המשטרה הצליחה לאתר את בני משפחתה באוקראינה אך הם הביעו אדישות למצבה. 'זו אישה שלא מעניינת אף אחד', אמר בצער הקצין הבודק לצוות המטפל. בערב שבת היא נשמה את נשימתה האחרונה ונפרדה מהעולם מבלי שזכתה לקבל חיבוק אחרון מאדם אהוב. סביבה היו הרופאות והאחים ושירי העובדת הסוציאלית, אומרים לאישה שלא הכירו ולא יודעים עליה דבר, שלום אחרון". יש לציין שבן-זוגה של אנסטסיה, יהודי בשם דימיטרי ציגנוק - העצור עכשיו, לאחר מותה, באשמת תקיפתה ורציחתה - כבר נאסר כשהובאה חבולה ומוכת-זיהום שבועיים קודם לכן לבית החולים, אך שוחרר אז בהמלצת הפרקליטות על ידי השופטת נעה תבור למעצר בית. 

יש להניח שאם היא הייתה חלילה כלבה, האנסטסיה הזאת, אזי אזרחי ישראל, המשטרה, הפרקליטות, השופטת וראש הממשלה בכבודם היו נכנסים באימא של הצגניוק המתעלל הרוצח הנורא. אבל פה מה? כולה גויה אוקראינית. אפילו לא כלב. אולי תפוח-אדמה.