קוקוריקולום ויטה


סיפורו של תרנגול שהבקיע גול גדול

איורים: אולג מילשטיין. כנרת-זמורה-ביתן. 2011


ערב-ערב נפגשות חיות היער במאורת השועל. שוב ושוב הן נאלצות לשמוע את סיפוריו של התרנגול קוקוריקולום על הגול הגדול שהבקיע באליפות האגדית נגד נבחרת הסנאים. אבל חבריו החיות לא מאמינים לסיפוריו. עד שיום אחד מופיע במאורה הזאב הנודע צוקירלי, ומגלה לכולם איך הגול הגדול של קוקוריקולום שינה את חייו. כי צעד קטן לתרנגול הוא לפעמיים צעד גדול לזאבים.

 

לקניית הספר >>> באתר צומת ספרים - ליחצו כאן >>> קוקוריקולום ויטה. צומת ספרים


עטרה אופק, אתר 'מרמלדה':  כדורגלן צעיר בן שש התלהב קשות מ"קוקוריקולום ויטה" – זה שמו של גיבור הספר: תרנגול קשיש ונוסטלגי שנאחז נואשות ברגע התהילה הבודד שחווה כשהבקיע גול במשחק מכריע, אי שם בעבר הרחוק. וכך התבדו כל חששותי: א. חשבתי שהשם מתחכם מדי לקהל היעד ויקרוץ רק להורים? ובכן טעיתי; כשהם קטנים הוא נשמע להם מצחיק וכשהם יגדלו, הם ייזכרו ויבינו ויצחקו עוד פעם, מה רע? ב. חשבתי שילדים יתקשו להזדהות עם גיבור ספר קשיש שחי בעבר? אז חשבתי, מתברר שמי שיודע לספר סיפור יכול לספר כל דבר לכל אחד; ג. חשבתי שיש יותר מדי טקסט בשביל ספר מצויר? שטויות, הוא מרתק ומבדר עד הסוף. הילד חטף את הספר הביתה ושמעתי שגם החברים שלו נהנו. לא ניסיתי את הספר על כדורגלניות, או על ילדות בכלל, לשיקולכם. הציורים מלאי חיים והומור. 

עדנה אברמסון YNET : בספרו החדש של קובי ניב, תרנגול הנושא את השם קוקוריקולום ויטה משחזר בכל ערב בפאב את הרגע הגדול של חייו, בו הבקיע גול בדקה ה-88. אותו רגע עילאי שהופך בהמשך ליצירת אמנות, ישעשע בו זמנית את ההורים והילדים. 

"קוקוריקולום ויטה" קורץ להורים המקריאים מכל שורה כמעט של הטקסט ומשאיר אותם ערים וערניים, החל במסגרת הכללית של עצם ההתרחשויות בפאב אפלולי, ואפילו באופי הבוגר של האיורים והצבעוניות הבסיסית שלהם. כבר בשם הספר מבינים ששם המשחק כאן - מלבד כדורגל - הוא תיווך הורי. לכל החיות המופיעות בספר, אלה הנוהגות להתקבץ מדי ערב ב"מאורת השועל", לשתות מיץ פירות ולפרוק את מצוקות היום, יש שמות שחורזים לעצם החיה שהם (הדסה הברדלסה, אסף הקרנף) או קשורים אליו מצלולית (פנחס הפינגווין, למשל). התרנגול, גיבור הדרמה, זוכה בשם שהוא משחק מילים על הקול שהוא משמיע אך גם על תמצית תפקידו בספר – קוריקולום ויטה הוא כמובן curriculum vitae, המונח לקורות חיים בלטינית. את זאת הילד לא יוכל לדעת ללא הסבר של ההורה, מן הסתם ... סיפור בשפה אמינה ושאינה מתיילדת, מלאת תשורות קטנות להורים המשועשעים. 

רונית רוקאס, הארץ: הספר "קוקוריקולום ויטה" מציג באופן משעשע ומרגש במיוחד את חייו העלובים של תרנגול עייף ואדיש שמצליח לעשות את הבלתי אפשרי. רונית רוקאס ממליצה גם למשרד החינוך לקרוא. 

אין שום דבר דומה בספרות הילדים של השנים האחרונות לספרו החדש של קובי ניב, "קוקוריקולום ויטה – סיפורו של תרנגול שהבקיע גול גדול". לא לאיורים של אולג מילשטיין – בסגנון קומיקסי ובארבעה צבעים בלבד, שחור, לבן, אדום ובז'. ולא לסיפור עצמו, ברעיונות שזורמים תחתיו ובתוכו. זה מתחיל כבר בשם: "קוקוריקולום ויטה", הגזור בהברקה מתוך "קוריקולום ויטה", ומבהיר כי לפנינו קורות חייו והישגיו של תרנגול. וזה ממשיך בציור שעל העטיפה, שבו נראית דמותו המישירה מבט של התרנגול. זהו ציור שמשרטט את קווי אופיו של הגיבור בדייקנות מרשימה: תרנגול ארוך פנים המרכיב משקפי ראייה עגולים, שעדיין הם – לפחות בעולם האסוציאציות של המבוגרים, שיקריאו את הסיפור הזה לילדיהם – דימוי (נלעג לרוב) לאינטלקטואלים. כרבולתו האדומה נוטה שמאלה, לא בגנדור אלא מתוך זקנה, אפילו ייאוש, ובוודאי עייפות, וכך גם פיו הקפוץ והדלדולים האדומים המושכים למטה. התרנגול הזה, הלובש חולצת טי שחורה, מייצג דמות מבוגרת, מדוכדכת, אנושית, עוד לפני שפתחנו את הספר עצמו. 

זירת ההתרחשות העיקרית של הסיפור היא מאורת השועל, פאב אפלולי שבו מתכנסות חיות היער מדי ערב ושותות עד כלות מיצי פירות. "סביב השולחן הארוך שבמרכז המאורה היו מסובים בדרך כלל שאול השועל, אסף הקרנף, הדסה הברדלסה, יפה הג'ירפה, פנחס הפינגווין, צביקה הדוב ויוסי התוכי". המספר אפיין את החבורה הזאת רק בשמותיה האנושיים, אבל המאייר נתן לדמויות הבעות פנים ועיצב להם בגדים. וכך אפשר לראות שאסף הקרנף הוא מין חובב כושר מרוצה מעצמו, בחולצה לבנה המדגישה את שריריו ואייפון. הדוב, לעומתו, נראה מבוגר יותר, מיושב בדעתו, בחולצה לבנה מכופתרת ובאפודה סולידית, ואילו הג'ירפה היא החתיכה של הפאב, בתסרוקתה העשויה ובשפתיה המשוחות באדום. החבורה הזאת תופסת את רוב שטחה של הכפולה, אבל העיניים נמשכות אל זה שיושב לבד בפינה, אל התרנגול הזקן ששמו קוקוריקולום ויטה והוא שותה כוסית אחר כוסית של מיץ פיטנגו חמצמץ. 

התרנגול, גבו כפוף, רגליו שלוחות קדימה, קם ממקומו רק כשנכנס למקום מישהו חדש. בכל פעם הוא מוציא מכיסו גזיר עיתון ישן ומראה לאורח. אתה רואה, הוא אומר לו, זה אני. אבל התמונה מהוהה ואי אפשר לראות דבר, אז התרנגול מסביר, שפעם, כשהיה צעיר, הוא השתתף במשחק הגמר באליפות הכדורגל של החיות. "אני בסך הכול הייתי שחקן מחליף", הוא מספר, "ובכלל לא שיחקתי בכל האליפות אפילו פעם אחת". אבל בדקה האחרונה מלך השערים נפצע והתרנגול נקרא להחליף אותו, והמאמן שהתעלם ממנו כל העונה אומר לו: אתה נכנס ואתה מבקיע לנו גול. ואיכשהו, זה מה שהתרנגול עשה.     

יושבי הפאב הקבועים שמעו את הסיפור הזה כבר מאות ואלפי פעמים – כמספר כוסיות הפיטנגו ששתה התרנגול. והסיפור הוא בשבילם מין בדיחה קבועה, על חשבונו של התרנגול הזקן, שלא מצליח להוכיח את דבריו – בוודאי לא בעזרת פיסת העיתון הישנה, המטושטשת, שלא רואים בה דבר. אבל אז מגיע אל המקום זאב, הצייר המפורסם צוקירלי, שבילדותו נכח, כך מתברר, באותו משחק ישן. למרות מה שנדמה לו, הוא לא זוכר את המשחק ההוא בדייקנות גמורה, כי הזיכרון מתעתע בכולנו, אבל הוא בהחלט יכול לאשש את הגול שהציל את המשחק, ואת נוכחותו של התרנגול שהבקיע אותו ואת ההתרגשות העצומה. 

מספר אחר היה אולי חותם את הסיפור כאן, שהרי כבר הבהיר כי רגע הגדולה היחיד בחייו של התרנגול התשוש, הרגע היחיד שהטעין את חייו במשמעות, אכן התרחש, לא בדיה היה. אבל ניב הוא מספר מתוחכם יותר, ובאופן מפתיע גם מכמיר לב יותר. כי הרגע ההוא, שנתן טעם לחייו העלובים של התרנגול, הוא מתברר גם רגע מכונן בחייו של הצייר הדגול צוקירלי, שבבגרותו אף מצייר את הבקעת הגול. בציור, שצבעיו חורגים מצבעי הספר הזה, נחתם הקשר היפה כל כך בין זיכרון, טעם ומשמעות בחיים ואמנות. 

הזאב צפה בתרנגול המצ'וקמק, המשקפופר, עושה את הבלתי אפשרי, והבין. "אמרתי לעצמי, אם התרנגול הזה עשה את זה, אז אתה יכול לעשות הכול. הכול אתה יכול לעשות". ועם המחשבה הזאת הוא הולך אל חייו שלו ומצליח לעמוד מול אביו הזאב, שרוצה שגם בנו יהיה צייד, ככל הדורות שקדמו לו, ויוצא אל דרך עצמאית, להגשים את החלום שרק הוא התווה לעצמו. הוא ותרנגול אחד, עלוב אמנם, שפוף לגמרי, אבל ברגע היחיד שבו התעלה על עצמו, הצליח להשפיע על חיים שלמים של ילד. 

"ואז הגיע הגמר. משחק מותח, משהו אש. נגמר אחת-אחת. ובדקה ה-88 ינשופוביץ' נפצע, ואני רואה שמהספסל קם איזה תרנגול, רזה, מצ'וקמק, ועוד עם משקפיים, שלא שיחק באף משחק עד עכשיו, והקוקוריקו הזה נכנס למגרש, ובדיוק היתה קרן לטובתנו. ושמשון פרס מגביה את הכדור, והתרנגול הזה מביא קפיצה, בחיים שלי לא ראיתי אף אחד קופץ כל כך גבוה, והוא שם את הראש שלו בול על הכדור, והכדור טס כמו טיל מתחת למשקוף ו..."

אולי כדאי שגם שר החינוך והמורים יקראו הספר הזה, שמיועד לבני 5 ומעלה, ומצוין גם לראשית קריאה. 

:נירה לוין. אתר דףדף

באירוע אחד ויחיד בהיסטוריה שלו מיצה התרנגול הזקן קוקוריקולום ויטה את כל הזוהר שהוקצב לו בחייו. כך לפחות חשב במשך שנים ארוכות. פרצופו הנוגה שניבט מכריכת הספר מלווה את הטקסט כמעט לכל אורכו. רק בכפולה האחרונה מתלחלחות עיניו ופניו זורחים באושר. ללמדכם, שאסור לאבד תקווה

.קוקוריקולום ויטה הוא כדורגלן עבר נשכח, שחקן מחליף ליתר דיוק, שרק עקב פציעתו של מלך השערים של הקבוצה זכה לעלות על המגרש שתי דקות לפני סופו של משחק אליפות דרמטי. הוא זינק אל הכדור, 'תאמין לי, בחיים שלי לא קפצתי כל כך גבוה, ושמתי את הראש שלי בול על הכדור, והכדור טס כמו טיל מתחת למשקוף, וזהו – זה באמת היה הגול שהביא לנו את הגביע'.

אלא שרגע השיא של חייו הביא עליו את אסונו הגדול ביותר. 'הכדור פגע בי כל כך חזק, שעפתי חצי מגרש ונפלתי לא טוב, ושתי הרגליים נשברו לי, וככה בעצם נגמרה לי הקריירה'.
מאז יושב התרנגול ביש המזל בפאב 'מאורת השועל', שבו מתכנסות חיות היער מדי ערב. קוקוריקולום יושב בפינה, לבדו, שותה כוסית אחר כוסית (אל דאגה, הוא – כמו יתר באי הפאב - מודע לגילם הצעיר של הקוראים, ושותה מיץ פיטנגו ולא שום דבר אחר) ומחכה לרגע שייכנס למקום אורח חדש. בכל פעם שנכנס זר לפאב קוקוריקולום נטפל אליו, מראה לו גזיר עיתון שחוק ומהוה ומספר לו את סיפור הגול.

יושבי הפאב, ששמעו את הסיפור אלפי פעמים, מנצלים כל הזדמנות לשים את הכדורגלן העלוב לצחוק. הם עוקצים אותו (תגיד, סבא, זה היה ב- 70' לפני הספירה או אחרי הספירה?'), מחקים אותו ומלגלגים על שמו: 'מסכן הקוקוריקולום הזה, הוא כבר לגמרי קוקו'.

אורח שהזדמן ל'מאורת השועל' ושמע מקוקוריקולום את הסיפור הנצחי נזכר שהוא עצמו נכח במשחקי הקבוצה ההיא, ואף במשחק האליפות המיתולוגי. יושבי הפאב ההמומים שמעו מפיו לא רק תיאור מרגש של משחק הכדורגל ההוא, אלא גם שהצלחתו של 'התרנגול המשקפוף הקטן' היא שהעניקה לו את הכוח לעמוד בפני אביו ולא לוותר על חלום חייו. רוצה לומר – לעולם אינך יודע מי שואב מחייך, גם מרגעיך הקשים, השראה ותקווה.


לקניית הספר >>> באתר צומת ספרים - ליחצו כאן >>> קוקוריקולום ויטה. צומת ספרים


 לילך וולך. וואלה: 

"קוקוריקולום ויטה" הוא כנראה אחד הספרים בעלי השם הכי מושך לגלגל על הלשון ולגרגר שוב ושוב. חוץ מהשם המצחיק והשובבי, ל"קוקוריקולום ויטה" יש עלילה מקורית ויוצאת דופן שלא צפוי למצוא כמותה על מדף ספרי הילדים. בבאר שנטוע באמצע היער, בשם "מאורת השועל", יושבות החיות (ג'ירפה, ברדלסה, תוכי, קרנף ופינגווין), שותות (מיץ פירות, כמובן), ומעבירות את הערב בנעימים בשיחות וסיפורים. באופן קבוע, על כסא מבודד משלו, יושב לו תרנגול קשיש, עם סיפור חיים, וגזיר עיתון ישן להעיד עליו , על היום האגדי בו תרנגול צעיר, ממושקף ולא הכי ספורטיבי, הצליח להבקיע את הגול המנצח במשחק אגדי של נבחרת עופות היער נגד נבחרת הסנאים. חיות היער הצעירות והלגלגניות לא מתרשמות מהסיפור של התרנגול הזקן, ואפילו חושדות באמינות שלו. ואילו הוא מצדו מתעקש לספר אותו לכל מבקר חדש, ולשלוף את פיסת הנייר הדהויה והלא משכנעת, פעם אחר פעם. עד שיום אחד, מגיע לפאב זאב צעיר ורגיש, צייר בעלת נפש אמנותית, שדווקא זוכר את סיפורו של הזקן, ואפילו שאב ממנו השראה לחייו.

"קוקוריקולום ויטה" הוא מין מחווה מודעת לעצמה לתרבות הקולנוע האמריקאי, סינופסיס ילדי ומופשט לתבנית מוכרת על אדם מבוגר ששיא חייו נמצא מאחוריו, שהסביבה המהירה השחצנית והצעירה שסביבו לא מכירה בו ורומסת את הישגיו. גם כאן, הגאולה מגיעה מכיוון לא צפוי, הפעם בצורת זכר אלפא צעיר שמוכיח שסיפור השראה והצלחה מגיע בכל מיני צורות, אפילו מפתיעות ולא צפויות.

בסופו של עניין, סיפור הגול המנצח, הוא רק כלי שמעביר עיקרון הומני ויפה -"קוקוריקולום ויטה" הוא סיפור על כבוד לזקני השבט, על מציאת ונתינת השראה, ועל כך שאין חיים שאין בהם רגעים של חסד, יופי והשפעה על אחרים.

שוהם סמיט. הארץ:  ספרם שובה הלב והעין של קובי ניב והמאייר אולג מילשטיין לא דומה לשום ספר ילדים עברי שאתם מכירים. "קוקוקוריקולום ויטה", ספרם שובה הלב והעין של קובי ניב והמאייר אולג מילשטיין, עשוי  להיתפש כספר ילדים למבוגרים; יתר על כן, לפנינו סיפור שכבר ראה אור כטקסט למבוגרים במסגרת האנתולוגיה "ההולנדי של עכו - סיפורים קצרים על כדורגל" (גלורי 2004). למרבה ההפתעה, הפורמט של ספר ילדים דווקא משרת את הסיפור שכיצירה למבוגרים, ובלי איורים, היא מעט דלה, מתחכמת, ויש שיטענו - ילדותית. אבל בדיוק מה שעלול לפגום בהנאת המבוגר כשהוא קורא סיפור למבוגרים, ייהנה את אותו מבוגר הקורא סיפור לילדו; לציפיות, מתברר, יש השפעה עצומה על חוויית הקריאה. אשר לקוראים הצעירים, הברקת השם, "קוקוקוריקולום ויטה" חולפת מעל ראשיהם. ניחא. המכשול האמיתי והבלתי-עביר לילדים קטנים הוא השימוש המרובה במילות ז'רגון; הבנת העלילה איננה אפשרית בלא שליטה במושגי המפתח של עולם הכדורגל. חיבורים, משקוף, רבע גמר, דקה 88, ספסל, קרן, שער הניצחון. כל אלה מושגים סתומים לקוראים שאינם מכירים את הקשריהם הכדורגלני. לשם דוגמה, בתי בת החמש מכירה היטב את המלים "ספסל" ו"התייבש", אך "התייבש על הספסל בדקה ה-88" הוא לה משפט סתום. לדידה, מתייבשים על ספסל בבריכה. איך "גול מביא גביע"? זו בכלל תעלומה. לא הופתעתי כשמקץ עמודים אחדים, עוד אני מתמוגגת מן הברק הסגנוני, ההומור והחמלה של ניב, הכריזה היא כי "הסיפור משעמם!" - מדובר, יש לציין, במעריצה מושבעת של ספר ילדים נפלא (ולא פחות ארוך) של ניב, "אבא סבבה" (זמורה-ביתן 1997). בני בן ה-11 וחצי, לעומתה, הסתייג למראה הכריכה ("זה לא לתינוקות?") אך מרגע ששודל והחל בקריאה לא חדל מלצחקק. במיוחד הוקיר את "המאמן הזה, הבן-יענה" , ובתיווך הוריו למד מהו קוריקולום ויטה. "קוקוקוריקולום ויטה", אם כן, ממש כמו גיבורו, הוא עוף מוזר: סיפור מאויר לילדים מגיל ראשית קריאה ומעלה שמבינים בכדורגל (רצוי גם שיידעו מה פירוש לפני ואחרי הספירה, פלמ"ח, רומאים), ולמבוגרים שאוהבים אחד מן השניים: כדורגל או ספרי ילדים. למעשה, זהו סיפור בתוך סיפור, על התרנגול הזקן, קוקוריקולום ויטה, השב ומספר, אלפי פעמים, לבאי מאורת השועל (המצוירת כפאב) על הגול ההיסטורי שזכה להבקיע בצעירותו (ושבעטיו שבר את רגליו, וכך לא זכה לקריירה של שחקן כדורגל נערץ). באי הפאב אינם מאמינים לו, לועגים לו ורואים בו טרחן וגוזמאי, עד שאל הפאב מגיע צוקרלי הזאב, אמן מצליח שהיה, כנער, עד לאותו גול היסטורי ומאז העריץ את התרנגול, ראה בו מופת ודוגמה לכך שאין דבר העומד בפני הרצון והחלום, ובהשראתו הפנה עורף למורשת הזאבית ותחת שיהיה לצייד היה לצייר. קוקוקוריקולום ויטה, לפיכך, איננו סתם משחק מלים, שכן הגול הגדול, רגע התהילה הקצר, הוא-הוא הקוריקולום ויטה המצומצם של גיבור הסיפור, ובה בעת מחולל הקוריקולום המפואר של הצייר המפורסם. פן מרכזי מעניין ועמוק נוסף העולה מתיאור יחסם של באי הפאב אל התרנגול הזקן הוא יחס החברה לזקנה ולזקנים. ניב, כמו ב"אבא-סבבה", מיטיב להתיך את המגוחך והאבסורדי עם הטרגי, כאשר בשני הספרים בולט הקולנוע כמקור השראה: ב"קוקוריקולום ויטה" אלו הפילם-נואר ודמות הגיבור הבודד שבפאב, וב"אבא-סבבה" אלו הם סרטי אימה שבהם המוכר (אבא, במקרה זה) עובר הזרה והופך ל"מאוים" הפרוידיאני. הרגע הדרמטי ביותר ב"אבא-סבבה" הוא רגע מצחיק-מבעית שבו הבת שמאסה באביה המעצבן והחליפה אותו ב"חנות אבאים" באבא חדש, מביאה אותו הביתה, אך אמה אינה מבחינה בשינוי, רק מתרעמת על האבא החדש שהחליף את המכונית מבלי לשאול אותה. זו סיטואציה קומית, אך איני מכירה, בוודאי לא בספרות הילדים, כתב אישום נוקב וחריף מזה בגנות היחס האינסטרומנטלי לעתים של נשים כלפי בעליהן ומקומו של האב במשפחה. באופן דומה, המוטיב הקומי "קוקוריקולום" הוא החזרה הטרחנית של התרנגול על סיפורו ותגובותיהם הלעגניות של בני חבורת מאורת השועל (הדסה הברדלסה, אסף הקרנף, שאול השועל ואחרים). ניב, שלא עושה הנחות לקורא הצעיר, מאפשר לו לשמוח לאידו של הקורבן הפתטי ולהזדהות עם החזקים, אך גם לחמול על החלש (ולהרגיש, עקב כך, נקיפות מצפון), ולבסוף, כמו באגדות - לשמוח בניצחונו של האנדרדוג בעל הכרבולת ואף לראות בו מקור השראה וגיבור תרבות.   

לקריאה על ספרי ילדים נוספים - ליחצו על התמונות למטה