בסוף כולם נמותו. קטעים מהספר

כמו שכבר כתבתי [אבל אם לא קראתם, לא נורא, כי אני אומר שוב] בספר אין פרקים, והוא כתוב ברצף אחד [אבל אל תבהלו. יש פיסקאות ודיאלוגים] מהכריכה הקדמית ועד לכריכה האחורית, כי זה הספר, כזה הוא, כמו שהגדירה לי אותו אחת הקוראות "אגרוף מדמם שאי אפשר לפתוח אותו", שהדחיסות הזאת, ולא רק המילים, היא חלק מהוויותו. אצלי, בכל הספרים שלי, הצורה היא חלק מהתוכן. אז הנה כמה קטעים [מסומנים לפי מספרי העמודים] מתוך הספר:   

***** הספר היה בין 12 המועמדים הסופיים לפרס ספיר 2019 ***** 

עמודים 3 – 7: 

הוא היה הצעיר, התינוק, בחבורה המשונה שלנו, בן עשרים בערך. הוא בעצמו לא ידע מתי בדיוק הוא נולד, לא את התאריך ולא את השנה. הוא היה גם החדש, האחרון שהגיע. לראשו חבש כיפה סרוגה, סגולה, מרוטה, אבל לא מאלו שקונים, מאלו שהחברה שלך, מִבְּנֵי או מבנות עקיבא, סורגת לך. זה לא באמת היה השם שלו, שלומי. כי מה שקרה זה  שכאיזמירלי ראה אותו פעם ראשונה, זה היה לפני שנתים וחצי, בחורף, היה קר וירד קצת שלג, והוא בדיוק יצא,  איזמירלי, מהרציף שלנו בג'רזי, איפה שמעמיסים עלינו את הזבל, יש להם חדר שם מעל מחסן שש-ג'יהייץ', שהם גרים בו , איזמירלי ומושקו, הוא יצא לזרוק את הזבל שלהם. וליד מיכל האשפה הגדול הכחול שם, בכביש, של העיריה, מתחת לפנס הרחוב שמהבהב כבר שנים ולא מתקנים אותו, הוא ראה אותו עומד שם, את שלומי, כפוף ועקום, ומוציא שאריות אוכל מהפח, כמו איזה מסומם, וכאלה לא חסר שם. וכשהוא הגיע לפח, איזמירלי, הוא שם לב שהמסומם הזה, שזה היה שלומי, שהוא מצטלב וממלמל לעצמו כול מיני לחשים. אבל אז הוא שומע שההוא לא סתם ממלמל, הוא ממלמל כל מיני ברכות בעברית. ורק אז הוא ראה את הכיפה. והוא התחיל לדבר איתו, עם המסומם הזה עם הכיפה, בעברית, בחצי עברית, מי הוא ומה הוא ומאיפה הוא בא ומה הוא עושה כאן וכל זה. הרבה הוא לא הבין ממה שהוא אמר, כי הוא לא דיבר הרבה, שלומי, הוא גם עכשיו לא מדבר הרבה, וגם כשהוא מדבר, או שזה לא לעניין או שזה בכלל לא בשום שפה. זה בעברית רצוצה מעורבת בסרבית או בקרואטית. מכול זה איזמרילי הבין ששלומי לא מסומם, אלא מורעב, ושהוא לא מפה, אלא שהוא כמונו, פליט מישראל שהייתה. וכשהוא שאל אותו איך קוראים לו, שלומי אמר לו "סְלוֹבּוֹ, קוראים לי סלובו". אז איזמרילי חשב שהוא רצה להגיד שלמה, אבל בגלל שסתום לו האף, כי הוא מקורר או מסומם, הוא עוד לא היה בטוח שהוא לא מסומם, אז יצא לו סלובו במקום שלמה. והוא קצת התקרב אליו, אבל אז שלומי ברח. ברח כמו קוף, מקפץ על ארבע. "כמו הבבונים האלו שתמיד רואים בגן-חיות", סיפר לי איזמירלי.  הוא עד היום ככה, שלומי. כשהוא עומד הוא כפוף ועקום, וכשהוא הולך הוא כזה מקפץ על ארבע, בדיוק כמו שאיזמירלי אמר, לא כמו בן-אדם, כמו בבון. מה שקרה, את זה הֵבַנוּ הרבה אחר-כך, זה שהמלחים שהחזיקו בו, כשהם היו יוצאים מהתא שלהם לעבודה, הם היו טבחים שם, אני חושב, הם היו קושרים את שלומי ברגל בשרשרת לטבעת ברזל בקיר. אבל שלומי הוא הצליח פעם, לא יודע איך, לעקור את השרשרת מהקיר, עם הטבעת, וברח. הוא רצה לקפוץ למים ולשחות לחופש. אבל כשהוא הגיע לסיפון, הוא פתאום ראה שהם באמצע אוקיינוס, שזה הכול רק ים, וסוער, מכל כיוון. ועד שהוא החליט מה לעשות, הם כבר באו, שני הטבחים, לוּקָה וְבּוֹבָּאן קראו להם, ותפסו אותו. ובשביל שלא יברח עוד פעם, וגם שלא יוכל לשחות, הם שברו לו את הרגל, רגל ימין, את העצם שמתחת לברך, עם פטיש גדול. "פּוּנוֹ מכות נתנו לי", הוא סיפר פעם לאיזמירלי ומושקו, הרבה מכות, עד שהעצם נשברה. ואז הם גם בכוונה לא שמו לו גבס, גם בשביל שיכאב לו, שילמד לקח, וגם בשביל שכשזה יתאחה, שהרגל תישאר שבורה, שלא יוכל ללכת, שלא יוכל לשחות, שלא יוכל לברוח. ובאמת רגל ימין שלו ככה היא נשארה, שבורה קבוע, ובגלל זה הוא ככה עמד כפוף ועקום וככה הלך וככה ברח, מקפץ על ארבע כמו קוף, כשאיזמירלי נתקל בו שם ליד המיכל אשפה. ואז  איזמירלי צעק לו "אַל תברח, ילד, אל תִּפְחַד, גם אנחנו ישראלים, אנחנו נעזור לך", אז הוא, שלומי, הוא עצר, ובכול זאת חזר וקצת התקרב לאיזמירלי, מקפץ על ארבע, לאט, עם עצירות. ככה הוא הולך גם היום. ואז הוא עצר ונעמד שני מטר מאיזמירלי, עקום וכפוף ורועד. "מוזר כזה, כאילו מנסה להכניס את הראש שלו פנימה, להחביא אותו בתוך השיריון שאין לו", סיפר לי איזמירלי אחר-כך, "וגם הֵרִים את הידיים, מכופפות פנימה, מכסות על הפנים, להגן על הראש, וגם אומר לי כל מיני מילים, וחוזר עליהם, שאני לא מבין, בשפה שלהם הזאת, נֶיֶה יָאקָה, מוֹלִים טֶה, אתה יודע מה זה?", "כן", אמרתי, "בטח, הוא אומר את זה הרבה, זה לא חזק, בבקשה, לא חזק, בבקשה", "בדיוק", המשיך איזמירלי, "לא חזק, בבקשה, היה לנו בכיתה ילד כזה, באשקלון, הגיע באמצע החטיבה, שאבא שלו היה הורג אותו במכות, וככה הוא גם היה, כל פעם שמישהו היה מתקרב אליו או מזיז את היד, סתם, לקחת משהו, לתת משהו, גם הוא תכף היה מרים את הידיים שלו להגן על הראש, ולא היה בורח, וגם לא היה אומר כלום, רק עוצם עיניים ומחכה כאילו למכות, והילדים הבני-זונות, בבית-ספר, הם היו בכוונה עוברים על ידו ומרימים כאילו סתם ידיים, וההוא היה קופץ בבהלה, עופר קראו לו, ושם את הידיים שלו להגן על הראש, והילדים, כולם, גם אני, גם אני הייתי בן-זונה כשהייתי ילד, היינו מה זה צוחקים, מתגלגלים מצחוק, בא לי לבכות עכשיו שאני נזכר בזה, ובסוף השנה, בקיץ, אבא שלו רצה לעשות לו בר-מצווה, הוא היה מהילדים האלו, הדפוקים, שהיום-הולדת שלהם נופל על החופש הגדול, ואבא שלו היה קבלן גדול, לא רק באשקלון, בכל הדרום, בנייני בן-מיימון קראו להם, וגם חבר של חצי שרים בממשלה, והוא רצה לעשות לו, לעופר, הבן שלו, שהוא היה מרביץ לו, בר-מצווה מפוארת באיזה אולם ענקי בקיבוץ על ידינו, ואז כמה ימים לפני הבר-מצוה העופר הזה הלך לים וטבע, ובמקום בר-מצווה מפוארת הייתה הלוויה מפוארת, כי כל אלו שהוזמנו לבר-מצווה באו להלוויה''. אז איזמירלי דיבר איתו שם, עם שלומי, ובסוף הצליח לשכנע אותו שיבוא איתו, והוא לקח אותו אליהם, לחדר שלהם במחסן, והם האכילו אותו, איזמירלי ומושקו, ונתנו לו בגדים והכול. "והוא כל הזמן רעד ובכה", סיפר לי אחר-כך איזמירלי. עד עכשיו הוא ככה. יכול פתאום, משום מקום, שלומי, להתחיל לרעוד ולבכות. ולפעמים גם, כשהוא ישן והוא חולם, הוא צורח בשפות שלהם וכאילו מחזיר מכות בידיים למישהו, כמו הילד הזה, שאיזמירלי סיפר, מהכיתה שלו, שהלך לים וטבע. "רק אז בכלל שמנו לב, זה בעצם מושקו ששם לב", סיפר איזמירלי, "שהוא כולו חתוך בפנים, ובידיים, וגם הבגדים, הכול היה ספוג בדם קרוש, מיובש, קשה כמו קרש, אז הפשטנו אותו, רחצנו אותו, ניקינו אותו, וְשָׂמְנוּ לו תחבושות ופלסטרים, מה שהיה לנו, והלבשנו אותו בבגדים שלנו, והכול היה גדול עליו, אתה בטח זוכר איך הוא נראה כשהבאנו אותו אליכם". בטח שאני זוכר. בלילה ההוא, כשהם הביאו אותו לאסדה, עם הבגדים האלו הגדולים עליו וכל הפלסטרים והתחבושות, הוא ממש התחבא וייבב, מכופף כזה, על ארבע, כמו כלב, עוד לא ידענו שזה יותר קוף מכלב, מאחורי מושקו. ואיזמרילי, שהחזיק אותו חזק ביד, אמר לנו שהוא גם כן ישראלי שברח, ושהם מצאו אותו ברחוב, ושבבקשה נהיה עדינים איתו, כי הוא מפחד מאנשים. הוא לא אמר למה הוא מפחד מאנשים, וגם לא שאלנו, ושקוראים לו שלמה. אבל בגלל ששלמה זה שם של זקנים כזה, והוא היה ממש ילד, החלטנו לקרוא לו שלומי, וזהו, מאז זה השם שלו פה. אבל שלמה זה בכלל לא באמת השם שלו. כי אחרי כל זה, כשהוא סיפר להם קצת, לאיזמירלי ומושקו, איך הוא הגיע לכאן, אז התברר שהשם שלו מהבית הוא בכלל דן. אבל המלחים הסרבים והקרואטים, היו שם גם אלבנים וטורקים ומלטזים, אבל הם היו שם הרוב, שלקחו אותו באונייה שלהם, 'מָלָה פּרִינְצֶזָה' קראו לה, הנסיכה הקטנה, כשהוא אמר להם שקוראים לו דן, ואין אצלם שם כזה, דן, אז הם קראו לו סְלוֹבּוֹדָן, שזה השם שיש אצלם, ובקיצור מסלובודן הם קראו לו סְלוֹבּוֹ. וזה היה השם שלו כל השלוש ומשהו שנים באוניה, סלובו. וזה מה שהוא אמר לאיזמירלי, כשהוא פגש אותו ליד הפח-זבל, אבל איזמירלי חשב שהוא אמר ככה כי האף שלו סתום, מזה שהוא מצונן או מסומם, ושקוראים לו שלמה, וככה הוא נהיה שלומי. 

עמודים 47 – 50: 

זה כנראה לא בדיוק היה איך שמייק סיפר לי, מה שקרה איתו. כי איזה יום, לפני חצי שנה או משהו, פתאום קיבלתי הודעה, לא דרך מייק, דרך אֶטוֹרֶה, חייל של קפטן דנינו, שוינצ'נזה, אבא שלו, הבוס הגדול פה של כולנו, רוצה לדבר איתי. וגם הודיעו לי מתי ולאן לבוא, באיזה ערב, למסעדה איטלקית פה, לא מפוארת דווקא, כמו טַרְטוֹרִיָה כזאת ביתית רק של פסטות, אבל של כל הפסטות בעולם, מקום שהוא אוהב לאכול בו. לא ידעתי מה הוא רוצה ממני, אבל גם לא פחדתי שזה משהו רע. כי פה לא מפטרים אותך ולא מעבירים אותך לסניף קטן באיזה חור באינדיאנה. פשוט יורים בך. ובשביל לירות בי הוא לא צריך לבזבז עלי, שאני כולה פועל-זבל אצלו באיזה אסדה, ארוחת ערב. הוא היה יורה בי, זאת אומרת היה מורה לירות בי וזהו, זורקים אותי, את הגופה שלי, זקן בלי תעודות ובלי זהות, באיזה תעלה או נהר, ונגמר. מצד שני היה גם ברור לי שהוא לא מזמין אותי לארוחת ערב כדי לעלות אותי בדרגה ולמנות אותי, אני לא יודע מה, למפקח הבנייה של הקניון החדש שהם בונים בפלורידה. הם לא נותנים את זה לזרים. רק לעצמם, לסיציליאנים מהמשפחה שלהם, או מקסימום מהכפר שלהם או כפר על יד. בטח לא לזרים, אפילו שהם ישראלים, כמה שהוא, וינצ'נזה, אוהב אותם בגלל שסבא שלו ככה אמר לו. חוץ מזה, הרי לא עשיתי או הצטיינתי במשהו שפתאום הוא ירצה לקדם אותי. אז גם לא הייתי מודאג וגם לא הייתי נרגש. התלבשתי יפה, זה כן, חליפה והכול, נתתי לו את כל הכבוד המגיע לו. אבל הוא היה הכי לא רשמי שיש, ממש לבבי ונחמד וְסַחְבִּי, כאילו אנחנו שנינו מאותו הכפר. אני לא חושב שאפילו היה לו בכלל שלט או שם, למקום הזה של הפסטות של וינצ'נזה. אבל זה הזכיר לי מסעדה מופלאה שאכלתי בה פעם עם צביה בטיול שלנו לאיטליה לפני איזה אלף שנה. בפיזה היא הייתה, או בגנואה, לא זוכר, הכל כבר התערבב לי. תִּכְנָנוּ להגיע, לפי המישלן, למסעדה אחרת בעיר אחרת, אבל טעינו בניווט. זה עוד היה כשהיו מנווטים עם מפות, וכבר היה אחרי שתיים בצהרים והיינו רעבים מוות, אז נכנסנו למסעדה הכי קרובה לאיפה שעצרנו. וזאת הייתה אולי המסעדה הכי טובה שאכלתי בחיים שלי. כי לפעמים בחיים, טעויות זה הדבר הכי טוב שקורה לך. ופה, עם וינצ'נזה, זה נראה ממש דומה, עם המפות האלו המשובצות, כל שולחן בצבעים אחרים. ואותו ריח. הריח זה מה שהזכיר לי את המסעדה ההיא, אולי בְּסְיֵינָה היא הייתה, והזמנתי לי אותו דבר שאכלתי שם אז, פַּסְטָה קַרְבּוֹנָרָה, שכשהיא טובה אין שנייה לה. וככה היא הייתה. ושתינו הרבה, את היין המצוין של הבית, הרבה זמן לא אכלתי ושתיתי ככה, כמו בן-אדם. ובכלל לא דיברנו על עבודה. כי בדיוק יצאה אז בטלוויזיה סדרת האימה הזאת, 'דוּפּלִיקַנְטְס', על השוטרים האלו בְּוּוִיצִ'יטָּה, קנזס, שמגלים פתאום לחרדתם הנוראה שיש להם כפילים זהים משובטים. אז דיברנו על הסדרה ועל השאלות, הקיומיות נקרא להם, שהיא מעלה, כמו מיהו בעצם ה'אני' האמיתי, אם יש דבר כזה בכלל, שכל אחד מאיתנו חושב שהוא, ומה ההבדל בין ה'אני' המסוים והמיוחד של כל אחד מאיתנו לבין ה'אני' של 'האחר', ומיהו בעצם היוצר, האבא, של ה'אני' שאנחנו חושבים שאנחנו, וכאלו. שיחה פילוסופית כזאת. אבל אז פתאום הוא התחיל לדבר איתי על מייק, והבנתי שבשביל זה הוא הזמין אותי. הוא רצה לדעת, להבין ממני, משהו על מייק. אבל לא ידעתי מה. והוא סיפר לי, אני כמובן לא שאלתי כלום, שהם, אחרי שמייק התחיל להקיא להם, בגלל הסיפור של הילד שהם רצחו בטעות, הם חיתנו אותו עם איזה זונה פולניה שלהם. זאת אומרת, אני ידעתי שמייק עכשיו נשוי ושיש לו שני ילדים קטנים, תאומים, אבל הוא לא דיבר איתי על זה מילה. לא על אשתו החדשה ולא על הילדים. שום דבר. אבל וינצ'נזה סיפר לי שהם היו צריכים ניירות בשביל הזונה הפולניה הזאת "שכבר גלשה אל מעבר לגיל'', ככה הוא ניסח את זה. והיא גם נכנסה להריון, אני לא יודע איך וממי, אבל זה לא היה ממייק. והם רצו שהיא תנהל להם בית-זונות חדש שהם פתחו, "אתה יודע", הוא אמר לי, "לכאלו שרוצים תמורה לכסף שיש להם", והיא הכי התאימה להם לזה. אז הם חיתנו אותה, בשביל הניירות, עם מייק, ונתנו להם לגור בדירה שלהם באיזה שיכון. לא יודע איפה זה, לא הייתי שם אף פעם. אבל זה לא הכול פה רק פרברים באמריקה, זה רק בסרטים, יש פה גם שיכונים. ועכשיו הזונה, זוֹשָה קראו לה, זה שם מצחיק קצת, כמו השמות של הסבתות שלנו שנרצחו בשואה. היא עברה, עם התאומים, "זִ'יל וְגִ'ים קוראים להם", הוא אמר לי, וינצ'נזה, וצחק בהנאה גדולה, "כמו בסרט של טְרִיפוֹ, אבא שלי, החורג, דוד שלי, הוא אהב את הסרט הזה, היה רואה אותו כל הזמן בווידיאו", היא עברה לבית אחר, ומייק נשאר לבדו בדירה שלהם. לרגע היה נדמה לי שהוא הולך להציע לי עכשיו להחליף את מייק. רק זה היה חסר לי, אבל זה לא היה זה. ''אני מאוד אוהב אותו. הִי אִיז אֵיי רִיאֵל מֶענְטְש, ככה סבא שלי היה אומר'', הוא אמר עליו, ''זה בן-אדם טוב ביידיש''. אבל, וזה כבר היה כשחיכינו לקינוח, לַזָבָּיוֹנֶה, שהייתה אלוהית ממש, רק אז הוא הגיע לאן שהוא רצה להוליך אותי. "טֶל מִי, ג'וֹזֶ'פֶּה, מַיִי פְרֶנְד, יוּ נוֹאוֹ ווּאַיִי הִיז סָאן קוֹמִיטִיד סוּאִיסָיִיד? אַיִי נוֹאוֹ הִי הֶנְגְד הִימְסֶלְף אוֹן אֵיי טְרִי, בַּאט אַיִי דוֹנְט נוֹאוֹ ווּאַיִי. הִי נֶבֶר סֵייד. דוּ יוּ נוֹאוֹ ווּאַיִי הִי דִיד אִיט, הִיז סָאן, דִיד הִי טֶל יוּ סָאמְזִינְג?". הייתי בהלם. לא ידעתי מזה כלום. לא ידעתי שבכלל היה לו בן. לא ידעתי שהוא התאבד. כלום. וזה גם שאמרתי לוינצ'נזה. לא הייתה לי תשובה בשבילו. הוא הצטער, אבל הוא לא כעס. הוא רק רצה לדעת. והוא מאוד נהנה איתי, הוא אמר. ואז הוא קם וחיבק אותי, לא חיבוק של לפני שהורגים אותך, חיבוק רגיל, אמיתי. וזהו. ככה זה נגמר, הארוחה הזאת.

עמודים 86 – 91: 

"והם לא ידעו מה לעשות איתו שם, במשטרה", הוא המשיך, "הם הבינו שמשהו לא בסדר, אז הם הזעיקו את תרצה. אני לא יודע איך הם הגיעו אליה. ותרצה, כשהיא ראתה אותו כמו שהוא היה, כאילו ברח לה כל הדם מהגוף. היא מתה כמה חודשים אחרי שהוא התאבד, אבל המוות שלה התחיל אז, בלילה ההוא שהיא ראתה אותו ככה בחדר מעצר במשטרה. היא פחדה שישאירו אותו שם במעצר עם כל הגנבים והמסוממים, אבל בינתיים, אולי בגלל שהוא ראה אותה והיא חיבקה ונישקה אותו, הוא כבר נרגע. והיא הצליחה לשכנע אותם, היא גם השתמשה בכל העניין הזה שאני במוסד, היא הצליחה לשכנע אותם שיתנו לה לקחת אותו הביתה, ושאנחנו נטפל בזה, ושזה לא יקרה יותר. והם נתנו לה. כי גם הם לא ידעו בדיוק מה לעשות איתו. והיא לקחה אותו הביתה וטיפלה בו כמו בתינוק שאני לא יודע מה, שחלה בשחפת, בצרעת, בקדחת, שעבר תאונה, שמת בעריסה. היא רחצה לו את הפצעים וחבשה אותו, והשכיבה אותו במיטה, והשקתה אותו. לאכול הוא לא רצה. לא אכל כלום. והוא גם לא דיבר כלום. אפילו לא משפט אחד שלם. רק מילים, שברים של מילים. והיא לא הבינה מה הוא בכלל אומר. אתה יודע מה זה לא להבין את מה שהבן שלך, לא תינוק, הוא בן חמש-עשרה, לא להבין מה הוא אומר? מה הוא רוצה? מה כואב לו? הוא לא דיבר מאז. שבע שנים זה לקח עד שהוא תלה את עצמו. והוא לא דיבר כל השבע השנים האלו כמעט בכלל. גם את האסטרופיסיקה הוא עזב. כאילו כבר לא מעניין אותו כלום בעולם. ואז אחרי יומיים, יומיים אחרי זה אני באתי, החזירו אותי מסלובקיה, זה היה בערב, והוא ישן, לא הערתי אותו, רק הסתכלתי בפנים היפות שלו, הזכות, המרוסקות, ובכיתי כמו כלב שנדרס ונשברו לו כל הרגליים, שהלכו לו החיים. ככה בכיתי. וברחתי משם למטבח. לא רציתי שהוא יתעורר ויראה אותי בוכה ככה. ותרצה באה איתי. והתחבקנו חזק. לא אמרנו מילה. וגם היא בכתה. ואז התיישבנו. ואיך שהתחלנו לדבר, על מה בדיוק קרה ואיך זה קרה לנו ולמה לא ראינו את זה בא ומה עושים עכשיו, איך ממשיכים מכאן, איך מצילים את הילד מהשיגעון שלו, פתאום דפיקה בדלת. ותרצה קמה. והיא חוזרת ואיתה שני בריונים רוסים כאלו. לא הבנתי בהתחלה כלום. ואחד מהם מחזיק ניירות. תרצה מתיישבת לידי, נשתלת במקום. והוא מדבר אלינו, בשקט, ברכות, והוא אומר לנו 'יש לי פה צו אישפוז לבן שלכם, אילן אהרוני'. ואנחנו, אני לפחות, אני לא מבין כלום. 'איזה צו? מה אישפוז?', אני אומר לו, 'זה שום דבר, זה רק כמה שריטות, לא צריך שום אישפוז. 'לא, לא', הוא אומר, 'זה לא אישפוז כזה. זה בעקבות מה שקרה בתחנת-משטרה'. ועדיין אני לא מבין. ואני מביט בתרצה, שפורצת ביבבות נוראות, חנוקות, ואז אני מתחיל להבין ואני חוזר אליו, והוא ממשיך להסביר לי, "זה צו אישפוז של הפסיכיאטר המחוזי, בגלל מה שקרה אתמול במשטרה, הם חייבים לדווח, זה החוק, ויש לכם פה שתי אפשרויות, זה או שאתם חותמים פה על הצו שאתם מסכימים לאישפוז, ואז זה אישפוז בהסכמה ואנחנו לוקחים אותו איתנו בשקט, אם הוא ייתן, איפה הוא בכלל?', הוא שואל פתאום. 'בחדר שלו, יושן, הוא יהיה בסדר, הוא לא יתנגד', אומרת לו תרצה וכולה דמעות. 'תלך, תעמוד שם בדלת, דימה', הוא אומר לבריון השני. הם לא בריונים, הם אחים, אבל בגלל שהם צריכים לטפל במשוגעים, שהרבה פעמים משתוללים, בגלל זה בוחרים אותם כאלו בריונים. אבל הם לא אשמים. אז האח השני, דימה, הולך לחדר של אילן, והראשון, אני לא זוכר איך קראו לו, הוא חוזר ופונה אלינו וממשיך. 'או שאתם לא מסכימים לחתום ואז אנחנו מאשפזים אותו בכפייה, שזה אומר שאנחנו אוזקים אותו וכל זה, אז זה המצב', הוא מסכם. 'ואי אפשר לערער על זה?', אני שואל. 'אפשר, אחרי שניקח אותו, אבל רק אצל הפסיכיאטר המחוזי, הנה', הוא מושיט לנו את הדפים לחתימה. 'בסוף ההליך", ככה הוא אומר, 'בסוף ההליך אני משאיר לכם עותק ושם יש כל הפרטים'. 'ולאן אתם לוקחים אותו?', שואלת תרצה. 'גם את זה אני לא יכול להגיד לכם, ואני גם לא יודע', הוא אומר, 'את כל זה תבררו אצלם, בפסיכיאטר המחוזי'". ואני לוקח ממנו את הדפים, ואני לא רואה מה כתוב שם, אני בכלל לא רואה אותיות, אני רק רואה שחור, ואין פה באמת התלבטות. אין לך ברירה. אתה חייב לחתום. כי גם אם לא תחתום הם ייקחו אותו, עם אזיקים, ואולי גם בכוח. ואז מה זה ייתן לכם?  כלום. ובשביל אילן זה אפילו יהיה עוד יותר גרוע. וחוץ מזה, גם מה? מה זה אומר בעצם אם אתה לא חותם? שזה לא האחריות שלך? שהכריחו אותך? מי? העיריה? המשטרה? הממשלה? כי זה כן האחריות שלך. אתה אבא שלו. אתה לא יכול לברוח מזה. ואני בטוח שגם תרצה מרגישה אותו דבר. זה בדיוק כמו בסרט הזה, 'בחירתה של סופי'. אין לך באמת בחירה. 'אז איפה אני חותם?' אני שואל אותו, והוא מראה לי עם האצבע על איזה מקום שם, ואני חותם. והוא מעביר את הדפים לתרצה וגם היא חותמת, והוא תולש את הדף התחתון, ירוק כזה, בהיר, ומוסר לנו. ובינתיים הבחור השני, דימה, מופיע בדלת המטבח, אוחז בידו את אילן, שנראה המום, אבל גם לא מתנגד. הוא לבוש בתחתוני בוקסר משובצים וחולצה עם הדפס של אלברט איינשטיין שהבאתי לו פעם מאתונה, והוא רועד קצת, אולי מקור, אולי מפחד, והוא מביט בנו כמו כלב מוכה שאדוניו זרק אותו לרחוב, ושהוא, הכלב, הוא לא יכול לעשות כלום, כי ככה זה החיים, יש כלבים ויש אדונים. ואני מרגיש שאני הולך להקיא. ותרצה, היא קמה ואומרת 'רגע, אני יארוז לו כמה דברים'. 'לא צריך כלום', אומר הבחור, 'הוא יקבל שם הכול'. וגם אני קם, ואני מרגיש הכי חרא בעולם, הרגליים שלי רועדות, ואין לי אוויר, ואני לא נושם, וגם הלב שלי לא דופק. כלום. ורק להקיא אני רוצה, להקיא לא את מה שבתוכי, את עצמי להקיא. זה אף פעם לא הרגשתי כל כך רע בחיים שלי, לא לפני זה ולא אחרי זה. אתה מוסר את הבן שלך לשחיטה, במו ידיך. זה כמו עקידת יצחק. זה יותר גרוע. שם לפחות האבא בעצמו עושה את זה. ופה אני, האבא, זה שצריך להגן על הבן שלו מכל רע, אני מוסר אותו עכשיו, מרצוני החופשי, אני חתמתי, אני חתמתי על זה, אני מוסר אותו לשחיטה. ומה אני יגיד לו? אני צריך להגיד לו משהו עכשיו. אני לא יכול סתם לתת לו ללכת ככה, בלי שאני יגיד לו מילה. "אני אוהב אותך, אילן", אני אומר לו, ואני בוכה, "אנחנו אוהבים אותך". וגם תרצה, גם היא בוכה, כל הפנים שלה דמעות, וגם היא אומרת "אנחנו אוהבים אותך, אילנצ'יק, אנחנו הכי אוהבים אותך בעולם", ואני ממשיך ואומר, והדמעות שורפות אותי, "אבל אין לנו ברירה, צריכים לאשפז אותך קצת, אתה לא בסדר עכשיו, הם יטפלו בך שם ואז אתה תבריא ותהיה בסדר, ואתה תחזור אלינו הביתה", ותרצה כולה שפוכה, חוזרת אחרי, אומרת אותו דבר, "הם יטפלו בך שם ואז תחזור אלינו הביתה, אילנצ'יק קטנצ'יק, מתוק שלי, אנחנו אוהבים אותך". ואז היא הולכת אליו קדימה, מושיטה את הידיים לחבק אותו. והוא, הוא לא אומר מילה. מילה לא. גם לא שלום. והוא מסתובב בבת אחת, כמו על ציר, עם הגב אליה, אלינו, ככה, בלי חיבוק, בלי שלום, בלי כלום. הוא לא נפרד מאיתנו. הוא לא אומר לא שלום ולא כלום. הוא מסובב לנו את הגב והוא הולך. כי הוא מרגיש שבגדנו בו. זה מה שאני מרגיש. שבמקום להכות ולהרוג את האוייבים שפלשו לבית שלנו לחטוף אותו מאיתנו, אנחנו נכנעים להם ללא תנאי, ופשוט מוסרים להם אותו לשחיטה, ושהוא לא יסלח לנו על זה לעולם. ואז גם שני האחים, הם משני צידיו, מסתובבים גם הם, וזהו, הם שלושתם הולכים מאיתנו. אין לנו מושג לאן ולכמה זמן. בלי להביט, בלי להציץ אפילו, לאחור. ותרצה נתקעת עכשיו במקום. לא זזה. כמו אשת לוט. עומדת כמו פסל עם שתי הידיים שלוחות קדימה, ורק בוכה ובוכה ובוכה. והדמעות שלה ממיסות את נציב המלח שהיא עכשיו ואני ממש רואה בעיניים שלי איך היא מצטמצמת, מצטמקת, מתקטנת, איך היא הולכת וממש מתכווצת לי מול העיניים. ואני לא יכול יותר. אני לא יכול יותר. אני צונח לרצפה. וגם אני מתכווץ, לתוך עצמי, כמו שבלול, כמו עובר, כמו מאובן. אני מאובן. אני הופך לאבן. אני לא חי יותר. אני לא בוכה. אני לא כלום. מת אני. מת. מת. וככה תרצה היא בכתה מאז, כל הזמן בכתה, עד שהוא מת, והמשיכה ובכתה והתכווצה עד שהיא נעלמה, גם היא, ומתה. ורק אני, זה העונש שלי, נשארתי בחיים עם המוות הזה, ואני לא רוצה לחיות, יוז'י. זה לא חיים. זה לא חיים".

הספרים – בסוף כולם נמותו | שיתוק ילדים | החיים יפים, אבל לא ליהודים |  בזרוע נטויה ובעין עצומה | עבר שחור, עתיד ורוד| שטנה – ניתנים לרכישה ישירות אצלי. המחירים – כולל משלוח בדואר – הם 90 שקל לספר אחד, 150 לשניים ו-180 לשלושה. 

כיתבו לי מייל ל kobiniv.atar@gmail.com ונסגור עניין

לקניית הספר באתר ע-ברית - במודפס ובדיגיטלי - לחצו כאן >  בסוף כולם נמותו. ע-ברית 

לקניית הספר באתר צומת ספרים - במודפס - לחצו כאן >  בסוף כולם נמותו. צומת 

חדש! לרכישת הספר בגירסה קולית (אודיו) לחצו כאן >>> icast. בסוף כולם נמותו. גירסה קולית

עמודים 107 – 112:

"אה, לא, לא פחדנו, בכלל לא פחדנו, לָמָה שְמָה, זה מה שחשבנו, הם יפוצצו את המתים של עצמם? מה זה ייתן להם? וזה גם נגד הדת שלהם, אבל הם כן שמו, זה היה די בהתחלה, כמה שבועות אחרי שהתחלנו, משאית אחת, תוך כדי נסיעה, כל העגלה הראשונה שלה התפוצצה, לשמיים עפה, אחר-כך הם אמרו, זה השב"כ חקר, שהם שמו שם, בין הגופות שלהם האורגינל, כמה גופות נפץ, לא באמת גופות, בובות של גופות מחומר-נפץ פלסטלינה כזה, ומהפיצוץ, היה פיצוץ אדיר, אפילו אנחנו שמענו אותו, והיינו איזה עשר קילומטר משם, כל הגופות שם בעגלה התרסקו ועפו לצד של הכביש, מתחת, זה היה על איזה גשר, וגם העגלה השנייה היא התהפכה וכל הגופות נשפכו למטה, וכל עגלה זה משהו כמו לפחות, לא יודע, מאתיים שלוש מאות גופות, וגם הנהג והמאבטח, בכל משאית היה בהתחלה מאבטח, אחר-כך הוסיפו לנו גם ג'יפים משוריינים של מג"ב ורחפנים כאלו עם מקלעים, כי הרבה פעמים אחרי ירושלים היו יורים עלינו גם מהצדדים, ואז הם היו משיבים אש, אז גם הנהג, הכרתי אותו, אורן בוכריס, מאחד המושבים שם אחרי שדרות, ברוש, תדהר, תאשור, והמאבטח שלו, אתיופי שבדיוק השתחרר מגולני, שגם כן קראו לו אורן, במקרה זה קרה, אורן גבסו או מניגסטו, השמות שלהם האלה, וגם הם התרסקו וכל החלקים שלהם עפו והתערבבו עם הגופות של המתים עם האבו-נרגילה מעזה שהיו בעגלה, וזה היה הבעיה, שאי אפשר היה להפריד את הגופות, את החלקים, וכל זה, זה אף אחד לא היה מוכן לעשות, אפילו לא זק"א, אז לא היה ברירה, הביאו  בולדוזרים וכיסו את כל החלקי גופות שם באדמה, עשו מהכול גבעה יפה, ושתלו שם חורשת אוֹרָנִים, 'גַן הַאוֹרֶנִים' קראו לה, אחרי זה זה כבר לא קרה יותר, כי העבירו את כל הגופות שיקוף, אבל באותו לילה, עד שפינו את הכביש וכל זה, אז כולנו נעצרנו ועמדנו במקום, ידענו מה שקרה, כי גם שמענו בקשר, אבל לא ידענו כמה זמן ייקח עד שיפנו את הכביש ונוכל להמשיך, ואז פתאום אני רואה שאנחנו עומדים על יד שלט כזה, שמסומן עליו, בלבן על ירוק, חץ ימינה וכתוב שני קילומטר כיסלון, כאילו אלוהים שלח לי את הפיגוע הזה, כי הרי, כבר סיפרתי לכם את זה, ספיר, הבת שלי הייתה שם, בכיסלון, זה מושב על יד בית שמש, עם רונית, רונית לקחה אותה ממני, אחרי שליעוז מת, והם היו אצל ההורים שלה שמה, ולא יכולתי, הם לא נתנו לי, האחים שלה, הנבלות, אפילו לדבר איתה בטלפון לא נתנו לי, עם הבת שלי, כלום, והנה אני עומד פה, שני קילומטר ממנה, ויש לי גם זמן, לא יודע כמה, אבל יש לי, כי זה ייקח הרבה זמן לפנות את הכביש מכל החרא הזה, אז אמרתי למאבטח שלי, אחד מוֹמוֹ ההומו קראו, אני לא חושב שהוא באמת היה הומו, אבל ככה קראו לו, תימני שמן כזה, גם כן ממושב, תימרת, תימורים, תרומות, מאלו, אז אמרתי לו  'אני הולך רגע פה לבקר את הבת שלי, ואם יש סימנים שמתחילים לזוז, אתה מסמס לי, אני חוזר לפה בריצה, עשר דקות ואני כאן', ניסה להגיד לי 'מה? מו?', אבל לא הקשבתי לו, הלכתי, והלכתי דרך איזה שביל שם, בין המטעים, ואני מכיר את המושב, אני יודע איפה ההורים שלה גרים, אלף פעם הייתי שם, ובדרך אין כלום, כאילו עוֹצֶר, ולא תגיד שתיים בלילה, עוד אין אפילו תשע בערב, ואין נפש חיה בחוץ, לא מחוץ למושב ולא בתוך המושב, לא מכוניות ולא בני-אדם, כלום, ואני מתקרב לשם, לבית שלהם, מתגנב כזה כפוף, כאילו איזה פושע אני, ואני אבא שלה, אני אבא שלה, קיבינימט, ומסביב לבית שלהם, של ההורים שלה, זה מהבתים הישנים, שעוד לא הפכו אותם לווילות, ויש שם גדר כזאת, של פעם, מאבן ומעל זה רשת כזאת, מחוטי ברזל, אבל קרועה לגמרי כבר, אז אני נשכב מאחורי הבטון, ואז כשאני מרים ככה לאט את הראש להציץ לבית, אני, זה המרפסת שם, והדלתות לסלון, זה דלתות הזזה כאלו מזכוכית אטומה, בצבע חלב עכור כזה, אבל הם פתוחות, ואני רואה אותה, את ספירי שלי, יושבת בסלון, ככה בפרופיל אלי, על הספה הכתומה שכולה כתמים הישנה הזאת שלהם, והיא מסתכלת בטלוויזיה, טלוויזיה חדשה, גדולה, אני רואה שהם קנו, בטח בשביל ספיר, היא מסתכלת בסרט מצויר, והיא מתוקה מתוקה, בדיוק כמו שאני זוכר אותה, בפיג'מה כזאת לבנה עם דובונים צבעוניים, והלב שלי דופק כמו אני לא יודע מה, ואני רועד, בקושי נושם, נבהלתי, לא ראיתי אותה לפחות אולי שלוש שנים, ועכשיו אני לא יודע מה לעשות, מצד אחד אני צריך להתכופף בחזרה מאחורי הבטון שלא יראו אותי, מצד שני אני לא יכול להתכופף, כי אני רוצה לראות אותה, ואני לא יודע מה לעשות, נבהלתי, חטפתי פאניקה, ממש פאניקה, כי עכשיו מה? לקרוא לה? ואיך היא בכלל תשמע אותי עם הטלוויזיה הזאת? אני לא יכול גם לצעוק, כי אז היא תיבהל, ולך תדע אם בכלל היא זוכרת אותי, היא בטח לא זוכרת, ואם היא זוכרת, מי יודע מה הם סיפרו לה עלי, בטח עשו אותי מפלצת, ואם אני יצעק אז גם מישהו יכול לשמוע ואז והם יבואו, אז אולי אני יזחל, ככה אני חושב, דרך החצר והמרפסת עד לדלתות ואני ילחש לה משם 'ספיר, ספיר'? לא, זה עוד יותר גרוע, היא עוד יותר תיבהל, ואני לא רוצה להבהיל אותה, והיא תצרח, והם יבואו, אז בעצם אני לא יכול לעשות כלום, שזה מה שאני מבין בסוף, שאני לא יכול לעשות כלום, אז אני מחליט שאני רק יסתכל עליה עד שהיא תלך לישון וזהו, זה כל מה שאני יכול לעשות, לא יותר ולא פחות, אבל אז פתאום אימא שלה, רונית, היא נכנסת לשם, לסלון, והיא מכבה לספיר את הטלוויזיה, והולכת אליה, ומרימה אותה בידיים, ואני מבין שזהו, היא לוקחת אותה עכשיו לישון והלך עלי,  אז אני קם ואני מתחיל לצעוק, כמו משוגע אני צועק, 'ספיר! ספיר! זה אני! זה אבא שלך!", ואני רואה שרונית נבהלת ומורידה אותה מהידיים ומחביאה אותה מאחוריה, ומסתכלת בבהלה החוצה, לכיוון הצעקות, אבל בחוץ חושך, לא רואים אותי, היא לא רואה אותי, ואני צועק לה 'זה בסדר, רונית, זה אני, מאיר, אני רק באתי לראות את ספיר", ואז היא צועקת לי "תלך מפה, מאיר, תלך מפה!", וספיר, אני שומע אותה בוכה, צורחת, לא יודע אם היא מבינה, לא מבינה, ואני רואה שרונית מטלפנת בנייד שלה, בטח לאחים שלה, שתכף הם באים, הם שכנים שלהם שם, לכסח לי את האימא של הצורה, אבל אני לא אכפת לי, כלום לא אכפת לי, ואני צועק, בשביל שהיא תשמע, ספיר, הכי חזק בעולם אני צועק, 'ספיר! ספיר! זה אני, אבא שלך! אני אוהב אותך! אני מתגעגע! אני לא עזבתי אותך! אני לא יעזוב אותך לעולם!", ואז אני חוטף זאפטה נוראה בגב, עם מכוש, עם הצד של המכוש הוא הרביץ לי הבן-זונה, האח שלה הזה, יעקב, הצלקת לכל הרוחב שיש לי שם, מושקו, זה לא מתאונה כמו שאמרתי לך, זה מזה, ואני עף לאדמה, מרוסק, ואז הוא גם בועט בי, בצלעות, ברגליים, בכל הגוף, והוא צורח 'תעוף מפה, מאיר, יא בן של אלף זונות, תעוף מפה, תעוף מפה לפני שאני גומר עליך', ואני איכשהו קם, בקושי עומד, הוא נותן לי לקום, אבל הוא עומד חצי מטר ממני, עם המכוש ביד, מתנשף לי לתוך הפרצוף כמו איזה חיה, כאילו באתי להרוג אותה, את ספיר, והוא מציל אותה, החרא הזה, ואני מתחיל ללכת אחורה, כאילו ברברס, כמה שאני יכול, כולי מאחורה נוזל דם, והפרצוף שלי מעוך, והרגליים כואבות, ואני עם הפנים אליו, אבל הולך אחורה, לצאת משם, מהחצר, והוא אחרי, לפני, כל הזמן חצי מטר מהפרצוף שלי, מתנשף, וגם מתיז עלי רוק כזה של כעס, כמו הדרקונים היפנים האלה בסרטים המצויירים, וככה עד הפתח של הבית שלהם, ושם הוא עומד, כאילו חוסם הדרך שלי לחזור, ואני הולך עוד אחורה ועוד אחורה, לאט, והכול עם הפנים אליו, ושאני כבר איזה שני מטר ממנו, אני אומר לו 'אבל היא הבת שלי, יעקב, היא הבת שלי ואני אוהב אותה', ואני מתחיל לבכות, ונופל על הברכיים, ממש, בוכה מוות, והוא לא אכפת לו מכל זה, הוא מתקרב אלי, עומד מעלי, אבל הוא לא מרביץ, 'יש לך מזל שאני מרחם עלייך', הוא אומר לי ויורק על האדמה מול הפנים, 'אחרת הייתי גומר עליך עכשיו וקובר אותך חי באדמה. קום, קום ותעוף פה, קדימה!', ואני קם ואני מסתובב ואני מתחיל לרוץ, ואני בוכה ואני כולי דם וכאבי תופת, וכשאני מגיע למשאית, אני לא יודע אחרי כמה זמן, לא יודע כלום, אבל המשאית עוד שם, ומומו ההומו הזה אומר לי 'מה קרה לך, מאיר?' ואני אומר 'לא, כלום, רצתי ונפלתי שם בחושך לאיזה בור, אבל זה כלום, זה כלום', ובדיוק אומרים לנו בקשר שזהו, הכביש נפתח מחדש ואפשר לנסוע, וזהו, זה היה הפעם האחרונה שראיתי אותה, את ספירי, יותר לא ראיתי אותה, והיום, היום זה בדיוק הבת-מצווה שלה". 

עמודים 141 – 149: 

"אז מה אתם הכי מגעגעים בארץ?", חזר עכשיו שלומי ושאל. 

אף אחד לא ענה לו, אז הוא ענה לעצמו. 

"אני הכי מגעגע במבה" 

"אבל יש פה במבה", אמר מייק, "רק שקוראים לה קְרָנְיָה והיא מאוקראינה" 

"נֶיֶיה אִיסְטוֹ", אמר שלומי ותירגם את עצמו, "זה לא אותו דבר". 

"במבה זה כמו אימא", אמר איזמירלי, "אין לה תחליף" 

"אני הכי מתגעגע לסביח" אמר עכשיו מושקו. 

"איזה?", שאל איזמירלי, "של עובד, בגבעתיים, לא?" 

"לא. מה פתאום?", התרעם מושקו, "חס ושלום" 

"למה?", אמר איזמירלי, "אכלתי שם פעם, דווקא טעים" 

"לא סובל לא אותו ולא את הסביח שלו ולא את כל ההצגה שהוא עושה. בצל, עמבה, חריף, דרבי? לא סובל את זה. הכול יחסי ציבור. הסביח שלו הוא סתם. בלי נשמה. לא שווה" 

"ווט איז דיס דרבי?", שאל שלומי פתאום באנגלית. 

"זה בכדורגל", הסביר לו מושקו, "ששתי קבוצות מאותה עיר משחקות אחת נגד השנייה. אז אצל העובד הנודניק הזה, אחרי שהוא מכין לך את הסביח, אז הוא בא לתבלן לך את זה. זה גם כן מילה שלו. ואז הוא שואל, כל אחד, עוד פעם ועוד פעם, אתה עומד שם בתור, אתה שומע את הבדיחה המפגרת הזאת שלו אלף פעם, 'הפועל?' שזה אדום, זאת אומרת החריף, 'מכבי?', שזה הצהוב, העמבה, 'או דרבי?' שזה כאילו, אצלו, גם חריף וגם עמבה, הבנת?" 

"לא סובל עמבה", אמר איזמירלי, "לא מבין איך אפשר לעשות ממנגו, שזה פרי נפלא, מתוק, את החרא החמוץ והמסריח, העמבה הזה, ואחר-כך גם כל הזיעה שלך עמבה, איחס" 

"נכון", הסכים איתו מושקו, "בלי עמבה אני אוכל. שים הכול, אני אומר, רק לא עמבה" 

"אבל מה לך ולסביח?", המשיך איזמירלי, "זה לא גפילטע פיש. זה אוכל של עיראקים" 

"זה נכון, ואני עד שבאתי לגור ברמת-גן, זה לפני הרבה שנים אני מדבר איתך, בכלל לא שמעתי ולא ידעתי שיש דבר כזה, סביח. וגרתי ברחוב עוזיאל שמה, ואז פעם אמרתי למישהו את הכתובת שלי, וההוא אמר לי 'איזה כיף לך'. 'למה כיף?', שאלתי. 'כי זה על יד הסביח הזה, הכי טוב בעולם, נגבה פינת הרוא"ה'. 'וואלה, נכון', אמרתי לו. אבל לא היה לי מושג על מה הוא מדבר. אז הלכתי לשם, זה באמת היה על יד הבית שלנו. ואני רואה יש שם בפינה אפילו לא דוכן, כוך קטן כזה, ובשלט לא כתוב סביח, כתוב 'מקור הסמבוסק'. אבל אני רואה שְמָה שאנשים אוכלים זה לא סמבוסק, זה משהו בפיתה. ולא ידעתי מה זה. אז עמדתי בתור, וזה הולך מהר שמה, וההוא שמוכר שם, הקירח, אני אומר הקירח, אבל הם כולם שם קירחים, הם שלושה או ארבעה, אחים, מתחלפים, וכולם קירחים ודומים, דומים בזה שהם, איך אני יגיד את זה, לא בדיוק הכי מלכי היופי. ואז הקירח הזה הוא אומר לי 'מה בשבילך?'. ואני אומר, כאילו אני אוכל שם כבר מהילדוּת, אני אומר לו 'מנה סביח'. והוא מתחיל לעשות ותוך כדי כך שואל אותי 'לשים לך הכול?'. ואני אומר לו 'בטח בטח'. ואז הוא שואל אותי 'גם עמבה?'. בטח קלט אותי אשכנזי. תכף אמרתי לו 'לא, לא, עמבה לא'. זהו. שילמתי, זה האח הקירח השני לוקח את הכסף, והלכתי הצידה לאכול את זה. ומה אני יגיד לכם? גן-עדן. זה  טעם של גן-עדן. אין ולא יהיה אוכל כזה בעולם. אני עכשיו רק מלדבר על זה אני מרייר. ועד היום אני חושב על זה. כי מה יש בזה? פיתה וביצה קשה וחצילים מטוגנים וקצת סלט וקצת טחינה. וזהו. שום דבר מיוחד. מה כבר יכול להיות כל כך טעים בזה? אבל ביחד זה, אתה לא מאמין שמהחומרים האלו יוצא משהו כל כך אלוהי. זה כשאומרים שלפעמים השלם הוא גדול מכל חלקיו, אז זה, הסביח הזה שלהם, זה בדיוק זה. זה אין דבר כזה בעולם. ואני אוכל שם לפחות פעם בשבוע. לא יכול בלי. ומאז כל מיני חברים אומרים לי 'לא, הכי טוב זה של זה ושל ההוא'. והלכתי למקומות שלהם. ברחוב הרכבת בתל-אביב, ובטשרניחובסקי, ופעם אפילו נסעתי עם חבר להוד-השרון וגם לאזור התעשייה של פתח-תקווה נסעתי, אבל אין. זה אף אחד, בשום מקום, אפילו לא מתקרב לזנב של האחים האלו שם ברמת-גן. ומה הכי מצחיק? שהם בכלל טוענים שאבא שלהם, שהוא בכלל המציא את הסביח. יש להם שם תלוי מסביב, אני לא יודע אם עד היום זה עוד שם, כל מיני כתבות ישנות מעיתונים, גזורים, תלויים בתוך ניילונים על העמודים של הבניין שם. שְמָה הסיפור שָמה? שפעם, לא יודע מתי זה היה, אבל מזמן, הכוך שלהם בכלל היה דוכן במקום אחר, בסוף של איזה קו אוטובוס מתל-אביב לרמת-גן, איזה שישים ומשהו. ואבא שלהם היה לו שם דוכן של אוכל, שהנהגים של האוטובוסים היו אוכלים אצלו. סנדוויצ'ים, בורקס, כאלו. והנהגים נהיה להם משעמם מהאוכל שלו, זה כאילו הסיפור, ואמרו לו שיגוון, שיביא גם דברים אחרים. ואז האבא שלהם חשב וחשב והמציא את החצילים המטוגנים האלו והביצה קשה בפיתה. אבל מה? לא היה לזה שם, ואבא שלהם השם שלו היה סביח, וזה נכון, כי היה להם שם גם מודבק על העמוד הזה תמונה של התעודת זהות שלו, דומה להם, גם כן קירח, כאילו שטאנץ יצאו כל המשפחה הזאת, והשם שלו שמה באמת, בתעודת זהות, זה סביח. ואז הנהגים היו אומרים לו 'תביא מנה' סביח', כי זה היה השם שלו, סביח. אז ככה, ככה הם אומרים, נהיה השם של זה, סביח" 

כולם עכשיו צחקו. 

"אבל זה הכל שטויות, כמובן", המשיך מושקו, "כי אחרי זה דיברתי עם חברים שלי, עיראקים, שגדלו בעיראק בתור ילדים, והם כולם סיפרו לי שהסביח הזה היה האוכל שאימא שלהם הייתה עושה לשבת בבוקר, לפני או אחרי הבית-כנסת. זה אוכל רק של יהודים. כי היו מכינים הכול עוד ביום שישי, את  הביצים הקשות והחצילים המטוגנים, והיו פורשים אותם על נייר שייספג בלילה השמן, ובשבת בבוקר, זה אוכל של בוקר, סביח זה בא מבוקר, זה בערבית, 'סבח אל חיר' זה 'בוקר טוב', אז סביח זה היה האוכל של היהודים בעיראק של שבת בבוקר. אבל מה שכן יכול להיות  זה שהאבא שלהם הוא זה שהכניס את הסביח הזה לתוך פיתה.  כי בעיראק לא היו אוכלים את זה בפיתה, אבל בשביל שהנהגי אוטובוס שמה יוכלו לאכול את זה, הוא שם להם את זה בתוך פיתה, ושזה בעצם ההמצאה שלו. זה הכול. אבל הסביח שלהם, באמת, אין לו מתחרים. תאמינו לי, שווה לבוא לרמת-גן רק בשביל זה" 

"הבן שלי, הבכור", נדחפתי פתאום, אני לא יודע למה, להוסיף משלי לסיפור של מושקו, "כשהוא היה קטן, הייתה לו מטפלת עיראקית. ואצלם הם נותנים מחמאות בהפוכה. זאת אומרת, לא אומרים 'איזה יפה הילד' או 'כמה הוא חכם', אלא הפוך. 'איזה לא יפה הילד', 'כמה הוא לא חכם', 'אין לו שכל בכלל',' איך לא מבין שום דבר', זה נגד עין הרע אצלם". 

עכשיו נבהלתי ממה שאמרתי, והשתתקתי. 

"אז אצלם", המשיך אותי מושקו, "האלו מהסביח, זה כנראה מרוב שאימא שלהם אמרה 'איזה לא יפה הילד' ו'כמה לא יפה הילד', בסוף באמת יצאו מה זה לא יפים הילדים, חחח" 

כולם צחקו. 

"לא ידעתי שיש לך ילדים, יוז'י", אבל אמר פתאום איזמירלי. 

"לא, אין לי", אמרתי. 

"כרגע אמרת שיש לך", התעקש גם מושקו. 

"יש לו", התערב גם מייק בשיחה, "פגשתי אותך פעם איתם. עומר ועלינא,

 לא?" "לא", תיקנתי אותם, "אין לי. היו לי, שניים, אדם ואמילי. אבל מתו" 

"מה מתו?", נתבהל עכשיו מושקו, "איך מתו? מתי מתו?" 

"לא בדיוק מתו", אמרתי, "אבל הם שניהם חיים בכתות. כל אחד בכת אחרת. אחד בטיבט, השנייה בקוסטה-ריקה. אין לי איתם שום קשר, אז זה כאילו הם מתו. זה מה שהתכוונתי".

"מוכרים של סביח, של פלאפל, שווארמה, הם צריכים להיות מכוערים, חייבים. זה חלק מדרישות התפקיד", חזר עכשיו לשמחתי איזמירלי לשיחה על הסביח, "למה את האמת, אם תבוא לדוכן פלאפל, ותראה פתאום שהמוכר זה איזה יפיוף אלן דלון כזה, או יותר גרוע, איזה כוסית אתה יודע, בר מיכאלי, אז זה ברור שזה חרא של שווארמה שמה, לא ככה?" 

"נכון. צודק", אמר מושקו, "וואלה, פעם בדיוק קרה לי מקרה כזה כמו שאתה מתאר, אבל בול ככה. אתם זוכרים שהיה ברחוב שיינקין, שפעם היה הרחוב הכי אין בתל-אביב, היה שם בית-קפה 'אורנה ואלה'. זוכרים דבר כזה? מישהו מכם היה שם פעם? לא משנה. זה היה בית-קפה שהבעלים שלו היו בחורות, אורנה ואלה, והמלצרים היו בחורים. כאילו הם בכוונה הלכו על הפוך. אבל בפעם או פעמיים שהייתי שם היה דווקא טעים שמה. בקיצור, יום אחד קראתי בעיתון שהם פתחו, האורנה והאלה האלו, דוכן פלאפל, ברחוב יהודה הלוי זה היה, שיש שם כל מיני פלאפלים מיוחדים, לא זוכר מה, עם פלפל שחור אדום, צ'יפס סגול, וכל מיני תבלינים מיוחדים, כוסברה בלגית, כאלו. אז אמרתי יאללה, כי אני אוהב פלאפל, ואיזה יום עצרתי שם. זה מקום זוועה מבחינת חניה. אז חניתי באיזה מגרש בתשלום. ויקר. ואני הולך לשם, וזה לא באמת דוכן, זה יותר חנות כזה, מעוצבת וכל זה, ויש דלפק, כמו דלפק, מין יותר בר כזה, גם כן מעוצב כזה, יעני אין. ואז מה אני רואה. מי המוכרים? בדיוק מה שאתה אומר, איזמירלי. אחד יפיוף, הומו לגמרי, אתה יודע, מאלו שעושים בידיים תנועות של מתעמלת אמנותית. והשני לא שני, אלא שנייה, בחורה, בחורה יפה, מוכרת פלאפל"

"ופה התחלת לחשוד", אמר איזמירלי. 

"מאוד לחשוד", אמר מושקו, "מאוד. ואז מה עוד אני רואה? שהשניים האלו, היפיוף והיפה, שמכניסים את הכדורים והסלט וכל זה לפיתה, על הידיים שלהם יש כפפות, כמו חד-פעמיות, כפפות פלסטיק, נייילון, לבנות כאלו. כאילו שזה מקום שיעני מקפיד על הניקיון וכל החרא הזה. ואני במקום לחשוב ווואלה איזה יופי, כמה היגייני כאן ואיזה סטרילי, אני חושב לי כוס אמק, מעניין לאיפה היפיוף הזה, לפני שהוא שם לי את הכדורים בתוך הפיתה, לאיפה הוא דחף את היד שלו עם הכפפה. ונגעלתי. ממש נגעלתי. וזהו. ברחתי משם. לא קונה אני פלאפל מגברברים יפים עם כפפות. ולא מבחורות. כשאתה בא לקנות פלאפל, אתה רוצה שהמוכר יהיה גבר עם קרחת קומפלט ועיניים בולטות כמו של שימי תבורי. ואם הוא אישה, אז שיהיה לו שפם קטן, מרוט. ושאת הכפפות הסטריליות שידחפו בתחת של החברים שלהם"

"בדיוק ככה", אמר איזמירלי, "כל מילה" 

"האמת", אמר מייק, "האוכל רחוב בארץ היה משהו משהו. פלאפל, שווארמה, שקשוקה"

"ושניצל בפיתה", דיבר פתאום שלומי לגמרי עברית, "אני הכי הייתי אוהב שניצל בפיתה"

"נכון", אמר מייק, "שניצל בפיתה זה המצאה גאונית" 

"למה באמת אין פה שקשוקה?", שאל איזמרילי. 

"זה בגלל שהביצים של התרנגולות שהם מגדלים פה לא מתאימות לשקשוקה", אמרתי, "רק לְסְקְרַמְבֶּלְד אֶגְס"

"אה", אמר שלומי. וגם אף אחד אחר לא צחק. 

יש אנשים כאלו, שאין להם את המנגנון הזה של הומור. אימא שלי הייתה כזאת. לא צחקה בחיים מבדיחה שלי. נגיד הייתה מצלצלת לי לדירה בירושלים, כשהייתי סטודנט. ואז היו רק טלפונים קווים, רק בבתים. והייתה שואלת אותי ''איפה אתה, יוז'י?", אז הייתי אומר לה, בצחוק, "בנורבגיה, אימא", ואז היא הייתה אומרת לי "קר שם, לקחת סוודר?", אז הייתי אומר לה "כן, כן, בטח, בטח". אולי בגלל זה אני כל החיים שלי מנסה להצחיק אנשים. אולי איזה יום אני אצליח סוף סוף להצחיק אותה, אפילו שהיא כבר מתה לפני שלושים שנה.

"וואלה, נהייתי רעב", אמר איזמירלי, "מה יש לאכול היום?" 

"הרגיל", אמר מייק, "מוצרלה או סלאמאי. הסלאמאי מסומנים באיקס על השקית נייר. או אולי זה ההיפך. תיראו כבר. איפה הסנדווויצ'ים? אצלך, ילד?"

"כן", אמר שלומי. 

"אז יאללה, תעביר לכולם, גם הקולה שמה" 

עמודים 211 – 215:

אני בז לעצמי עכשיו, בגלל שאני הולך לספר לכם, לספר בכלל, את הסיפור שאני הולך לספר עכשיו. אני בז לעצמי כי אני עוד כאילו מאמין שאם אני אספר את זה, לא יודע בדיוק למי, אז כולם יבינו שאני צודק. וגם הילדים. והם יחזרו לחיקי. והכול ישוב על מקומו בשלום. אבל זה שטויות. זה אפילו לא אשליות. זה טימטום טהור. אבל הסיפור הוא שכשאדם התחתן, וזה היה עוד שכאילו דיברנו והיינו בקשר והכול היה יעני בסדר, אני לא ידעתי מזה כלום, הוא לא אמר לי כלום. ואז באיזה שבת בצהרים הוא מצלצל אלי, מניו-יורק, ואומר לי "אבא, אני ובקי מתחתנים מחר, ואימא כבר כאן". ואני הבנתי מזה, ואני חושב שהבנתי נכון, שהוא מספר לי את זה ככה, באיחור המכוון הזה, ועם התוספת של "אימא כבר כאן", כדי שאני לא אבוא, שלא אוכל, שלא אצליח לבוא. ובאמת גם לא ניסיתי, אני מודה, להפוך את העולם כדי להגיע למחרת לניו-יורק לחתונה. כי הוא לא רצה שאני אבוא. זה היה ברור לי. כי אם הוא היה רוצה, הוא הרי היה מודיע לי שבוע שבועיים קודם. אני הרי לא לגמרי מטומטם. אז נשארתי בארץ. אבל אז, אחרי כמה חודשים אימא שלו עשתה לו גם בארץ מסיבת חתונה, כל החיים שלה זה הרי הצגה אחת גדולה, המופע הגדול של מירה צרפתי, על הגג של הבית שלה, שהיה שלנו, במושב שגרנו בו כשהיינו נשואים. ועכשיו לא יכולתי לא לבוא. כי הם גם הזמינו אותי בזמן, וגם רציתי, זאת האמת, אפילו שאני שונא טכסים וחתונות. כי בכל זאת הוא הבן שלי והוא מתחתן וכל זה. ואפילו שהיה קשה לי, מאוד קשה, לחזור לשם, לבית הזה שהיה שלי, אחרי עשר או יותר שנים שלא הייתי בו, בכל זאת הלכתי. ולא רק שהלכתי, גם לקחתי את אבא שלי, שהיה אז כבר בן יותר מתשעים, מהבית-אבות שלו, וגם, אני כולי רועד עכשיו, הייתה לי עוד ילדה, מנישואים שניים, ממישהי שהכרתי בכלל כמה שנים אחרי הגירושין. והילדה הזאת, רוֹנָה קראו לה, היא הייתה קשורה לאמילי, הבת שלי הגדולה, היא הייתה קשורה אליה בעבותות, בשלשלאות, בכל הקלישאות. כי עד שאמילי הפסיקה פתאום לבוא אלינו, היא הייתה גרה אצלנו, גם ישנה, חצי שבוע, חצי שבוע כל שבוע. והיא הייתה בשביל רונה כמו אחות גדולה. לא כמו. היא הייתה אחותה הגדולה. ורונה אהבה אותה אהבה עצומה, העריצה אותה ממש. ומאז כשפתאום אמילי הפסיקה לבוא אלינו, היא הודיעה לי את זה בטלפון, שהיא מפסיקה לבוא, לא הסבירה למה, לא באה יותר וזהו, היא גם ניתקה את הקשר עם רונה. לא רק איתי. אפילו לא דיברה איתה בטלפון. כלום. כאילו היא מתה. ואני, עוד פעם אני בוכה עכשיו. וגם הלב דופק. וזה לא מהסירחון של הזבל ולא מהמוות של מושקו. זה ממה שאני מספר לכם. כי נגיד שאני עשיתי להם איזשהו משהו רע, לשני הילדים הנבלות האלו שלי, אבל מה רע עשתה להם רונה? מה רע עשתה להם ילדה קטנה מתוקה בת חמש, שהייתה קשורה אליהם כל כך, שאהבה אותם כל כך, בייחוד את אמילי, אהבת נפש, אהבה של ילדה. שהייתה שואלת אותי, אחרי שאמילי פתאום נעלמה לה, כל יום, כמה פעמים בכל יום, "איפה אמילי? מתי אמילי תבוא? מתי נפגוש את אמילי?". והייתי צריך להמציא לה מיליוני שקרים ותירוצים, שרציתי למות בכל אחד כזה שיצא לי מהפה, למה אמילי לא באה יותר ולא מתקשרת ואנחנו לא פוגשים אותה ולא רואים אותה יותר בשום זמן ובשום מקום. אבל לחתונה של אדם, על הגג של הבית במושב, לקחתי אותה. היא הייתה כבר בת שמונה. והיא כל כך שמחה. והגענו לשם. והיה קשה לי, ממש קשה היה לי, להיכנס לתוך הבית. וראיתי, עוד פעם אני בקושי נושם, בלי להסתכל ראיתי, את כל השינויים שהיא עשתה שם. ואחר-כך לעלות במדרגות לגג, שאני במו ידי ריצפתי ובניתי את מעקות העץ שלו וצבעתי אותם בכחול עז, שעכשיו היו עטופים בבדי משי וזהב. הלב שלי דופק עכשיו כמו תופי טם-טם. ואז אני רואה שמושיבים אותנו לא עם המשפחות וגם לא עם החברים שלהם, של החתן והכלה, אלא באיזה שולחן צדדי, עם אנשים שאין לי שמץ של מושג מי הם. ואף אחד מהילדים הגדולים, החתן או אחותו, אפילו לא בא להגיד שלום. ורונה המתוקה והאומללה כל הזמן שואלת "איפה אמילי? מתי תבוא  אמילי?". ואני, שאין לי מה לענות לה, קם והולך ומביא להם אוכל מהמזנון. אבל אני רואה שהם לא אוכלים, לא אבא שלי ולא רונה, אפילו לא טועמים, הם רק מפזרים במזלגות את האוכל בצלחות, כאילו הם אוכלים. ופתאום נפסקת המוסיקה, ושומעים ברמקולים את מירה, אימא שלהם, צועקת, צעקות גדולות, "ועכשיו צילום משפחתי! כולם לצילום משפחתי! צילום משפחתי!". והיא גם קוראת במיקרופון, ברמקולים, לכולם, למשפחה, בשמות שלהם, שיבואו להצטלם. לאדם ולאשתו, ולהורים של אשתו, ולאמילי, ולהורים שלה, של מירה, וזהו. לי ולאבא שלי, עמנואל קראו לו, מָנוֹלִי, ולרונה, האחות הקטנה של החתן, לא קוראים. וזה לא טעות. אין כאן טעות. זה בכוונה, זה בזדון מרושע. כי הם כולם מצטלמים עכשיו, עם טָרָרָם גדול כמו שהיא יודעת לעשות, צילום משפחתי, בלעדינו. ואף אחד, הלב נקרע לי עכשיו כשאני מספר את זה, נזכר בזה, אף אחד, זה כמו שמישהו חותך, מנסר וכורת לך את הלב, אף אחד משני הילדים האלו שלי, שהם כבר לא ילדים, לא אדם ולא אמילי, לא עוצר את המהומה ואומר "אבל רגע, אימא, מה עם אבא וסבא ורונה?". ואף אחד לא קורא לנו ולא מזמין אותנו להצטרף לצילום המשפחתי. כלום. זה היה הרגע הכי משפיל בחיים שלי. ואני לא יודע מה גרם לי להחריש ולבלוע את העלבון הזה, ששורף לך את הנשמה כאילו שתית חומצה, ולא לצעוק, לצרוח, לבעוט בכל האנשים, להפוך את כל השולחנות, וללכת משם, עם אבי ובתי, כועס כמו משוגע, כמו שהייתי צריך לכעוס, כשאני מקלל את כל מי ששם, ואת כל העולם. אבל לא אמרתי כלום ולא עשיתי כלום. אפס אני, כלב, נמושה. לא יודע למה שתקתי, למה הבלגתי. זה לא נכון. אני משקר את עצמי. זה הרבה יותר גרוע. כי אני כן יודע למה הבלגתי ושתקתי ובלעתי את העלבון וההשפלה האלו. אני באמת סמרטוט מטומטם. אין לי מילים אחרות. כי הבלגתי ושתקתי כדי לא לחרב לבן שלי את השמחה. זאת הסיבה. בגלל זה עמדתי שם, אני ואבי הזקן הנוטה כבר אל מותו ובתי הקטנה המתוקה והתמה, הזכה מכל זוך, ושתקתי וספגתי ובלעתי את דליי החרא שהיא שפכה עלינו לעיני כולם. כי לא רציתי לחרב לחרא הזה את השמחה. אני לא מאמין עכשיו,  לא רוצה להאמין, שחשבתי ככה, שהרגשתי ככה, ששתקתי ככה. אבל זה עובדה. זה מה שהיה. וזה מכרסם בי, אני עוצר את עצמי מלבכות ולזעוק ולהתפוצץ. וגם אבא שלי, סבא שלהם, למה הם נהגו בו כך?  מה רע הוא עשה להם? הוא, לא אני, סבא שלהם, שאהב אותם, איש כפוף, צמוק, בסוף ימיו, שהגיע במיוחד לחגיגה שלהם, מה רע הוא עשה להם שהם נוהגים בו ככה? ורונה, אחותם הקטנה, אחותם הקטנה,  שאהבה אותם כל כך, אני חוזר על זה, זה חוזר אלי, שהם לא שווים אפילו אלפית קצה שערה מתלתלי ראשה, מה רע היא עשתה להם? במה היא פשעה, אלוהים? גם אבא שלי, כמוני, בגללי, בשבילי, בגלל עצמו, בלע את עלבונו, את עלבוננו, ולא אמר מילה. הגה לא הוציא. עשה את עצמו זקן דמנטי, שכאילו לא רואה ולא שומע ולא מבין שום דבר. אבל הוא שמע וראה והבין הכול. יכולתי לראות את העלבון חורש לו עוד חריץ עמוק, אחרון, בפנים, מסמן את קו מותו המתקרב, כמה חודשים אחרי זה. וגם רונה, איזו ילדה היא הייתה, לא הייתה ולא תהיה ילדה כמוה בכל העולם, ראיתי אומנם עננה קודרת, עננת מוות שחורה, חולפת במוחה, משתקפת בעיניה היפות והזכות ועוכרת אותן, אבל היא אפילו לא הקציפה פנים, התנהגה כאילו כלום לא קרה. ההיפך. עשתה את עצמה צוהלת ושמחה וקיפצצה וכרכרה סביבי כאילו הכול סבבה. וכל זה בשביל להגן עלי, להגן על אבא שלה, מפני האח והאחות שלה, האחות הכול כך אהובה עליה, שהתגלתה לה פתאום ככל כך נבלה, נבלת עולם. אבל יותר, מאז החתונה ועד שהיא מתה, כמה שנים אחרי זה, היא לא שאלה אף פעם, אפילו לא פעם אחת, איפה אמילי, ולא הזכירה יותר את שמה. כאילו אין לה אחות. כאילו לא הייתה לה אחות מעולם. כי היא הבינה הכול. ילדים הם לא טיפשים, הם רק קצת נמוכים. מדלקת-ריאות היא מתה. היו לה כל הזמן דלקות ריאות חוזרות ונשנות. והרופאים, והלכנו איתה לאינסוף מומחים, לא הצליחו להבין למה זה או ממה זה ומה לעשות. עד שבסוף היא מתה מזה. בת שתים-עשרה. לא הגיעה לשתים-עשרה. מתה שבועיים וחצי לפני הבת-מצווה. נורא רצינו לחגוג לה. שהיא תחגוג, אבל לא הספקנו. ושני הילדים שלי האלו, האחים שלה הגדולים, גם כמובן בכלל לא באו ללוויה. וטוב שלא באו, לא טימאו בנוכחותם המזהמת את יפי נשמתה. ואני בטוח שעד היום הם בכלל לא יודעים שהיא מתה. כמו שהם לא ידעו, כאילו לא ידעו, שהיא חיה. הם גם לא שאלו עליה יותר אף פעם. אבל גם לפני שהיא מתה הם לא שאלו עליה אף פעם. ומהבחינה הזאת, מבחינתם, שום דבר לא השתנה. יש להם אחות, אין להם אחות, חיה, מתה, מה זה משנה? הלוואי והיו הם מתים במקומה. הלוואי. אמן.  

הספרים – בסוף כולם נמותו | שיתוק ילדים | החיים יפים, אבל לא ליהודים |  בזרוע נטויה ובעין עצומה | עבר שחור, עתיד ורוד| שטנה – ניתנים לרכישה ישירות אצלי. המחירים – כולל משלוח בדואר – הם 90 שקל לספר אחד, 150 לשניים ו-180 לשלושה. 

כיתבו לי מייל ל kobiniv.atar@gmail.com ונסגור עניין

לקניית הספר באתר ע-ברית - במודפס ובדיגיטלי - לחצו כאן >  בסוף כולם נמותו. ע-ברית 

לקניית הספר באתר צומת ספרים - במודפס - לחצו כאן >  בסוף כולם נמותו. צומת 

חדש! לרכישת הספר בגירסה קולית (אודיו) לחצו כאן >>> icast. בסוף כולם נמותו. גירסה קולית