גיגית להגיגי כתיבה ויצירה

אהלן. הטיפים והתובנות כאן הם אקלקטיים לגמרי, כפי שהם עולים לי פתע באסוציאציות או מהזיכרון. כדי לקרוא דברים יותר מסודרים שלי על כתיבה ויצירה ממליץ לכם על המדור המוקדש לספרי "תסריטאות".הנה, ליחצו כאן >>>  תסריטאות. על הספר וקטעים מתוכו

פוסט שפרסמתי בפייסבוק שמלמד משהו על כתיבה

קרה לי עכשיו אחד מהדברים המוזרים הקורים לך בעת כתיבה. הפרק שאני כותב עכשיו מתרחש בליל עלטה סגרירי בכפר נידח, ובו נפגשים שני זרים גמורים שהופכים כמעט באחת לאוהבים לכל החיים. ואני כותב ומשייף את מה שהם אומרים ומרגישים, ואז מפנה מבטי מן המחשב ורואה פתאום שאור יום עכשיו, ואצלי הרי זה לילה. ואני נבהל לרגע, שמשהו לא בסדר אצלי או בעולם. אבל תוך שנייה אני מבין את פשר התקלה. וזהו. זה הסיפור. ועכשיו אכין לי משהו לאכול.

כתיבה זה כמו החיים

אתה יוצר בעיות, ואחר-כך אתה צריך לפתור אותן.

לשאלת הגיבור הטראגי

החמצת הפנדל האחרון של קיליאן אמבפה בקרב הפנדלים מול שוויץ בשמינית גמר היורו, שהדיחה את צרפת, אלופת העולם, מהמשך המשחקים, הכתירה לכאורה את אמבפה כגיבור הטראגי של הטורניר, שככל שהציפיות ממנו היו ענקיות, כך הוא כשל, כשלא הבקיע אפילו שער אחד בכל משחקי נבחרתו, ובסופו של דבר אף גרם להדחתה והשפלתה.

אך כאן עולה שאלה מעניינת - האם הגיבור הטראגי הוא אומנם זה שמכניס עצמו, בלי דעת, לתפקיד הגיבור הטראגי, ולכן אינו יכול אלא ללכת במסלול שאליו קלע עצמו, עד לסוף הטראגי הצפוי, שזו הגישה המקובלת, או שמא, וזאת השאלה החדשה, הם יש מי שמלהק אותו לתפקיד, כלומר מסליל אותו למסלול הטראגי, והוא שאינו מאפשר לגיבור הטראגי לחמוק מגורלו. ומתוך כך עולה שאלה נוספת - אם כך, מיהו במחזה הזה הגיבור הטראגי? הגיבור הטראגי עצמו או מי שליהק אותו לתפקי ולמסלול עד התהום הטראגי? 

על מה אני מדבר? הנה אני מסביר - אחרי שאמבפה, גיבורנו הטראגי, נכשל בכל הטורניר, ונכשל לגמרי לאורך כל המשחק האחרון, כולל בהארכה, מול שוויץ, כלומר כרע תחת נטל הציפיות שהונחו על כתפיו - על ידי מאמן הנבחרת, על ידי התקשורת הצרפתית והעולמית ועל ידי אוהדי הכדורגל בעולם כולו - בא המאמן דשאן ומטיל על כתפיו המרוסקות מכישלונו של אמבפה לבעוט את הפנדל האחרון, המכריע, בדו-קרב הפנדלים מול שוויץ. ואכן, כמה לא מפתיע, אחרי שכל הבועטים לפניו, שווייצרים וצרפתים, צלחו בפנדליהם, בא אמבפה וכשל ונכשל והכשיל את מאמנו ונבחרתו ובכלל.

אז מי הוא כאן באמת הגיבור הטראגי - אמבפה או דשאן? זאת השאלה.

אל תסיקו מסקנות

אני עכשיו ממש בשלבי הסיום של כתיבת הספר החדש שלי לפני שהוא הולך לדפוס, ותפסתי את עצמי, ממש ברגע האחרון, תודה לאל, עושה טעות גסה, שכל חיי כמורה לתסריטאות (ומדובר באיזה שלושים שנה לפחות) הזהרתי חזור והזהר את כל תלמידי שוב ושוב - אל תסיקו מסקנות. אל תתנו לעצמכם, ככותבים, או למספר שלכם, או למי מהדמויות שלכם (וזה לא משנה אם זה בספר או בתסריט) להסיק את המסקנות מהסיטואציה שתיארתם או מהסינה שכתבתם. אל תתנו למי מהם להגיד משהו כמו "מכל זה ג'וני הבין (או הבנתי או התברר) שהוא בעצם אוהב אותה". לא, לא, לא! תנו לקורא או לצופה להבין את זה בעצמו. שהוא יגיד לעצמו (במקרה של ספר) או לאשתו (במקרה של סרט) "אה, אז בעצם ג'וני אוהב אותה". שהוא יבין את זה בעצמו, ולא שאתם תגידו לו את זה, כאילו שהוא טמבל ולא יכול להבין את זה בעצמו, הבנתם? ולמה זה חשוב? מה זה נותן? למה עדיף שהקורא או הצופה יבין את זה "בעצמו" (אני כותב את במירכאות, כי אם כתבתם את זה כמו שצריך, אז אתם בעצם מוליכים את הקורא/הצופה למסקנה הזאת, והוא לא באמת מגיע לזה בעצמו. זה חלק מתחבולות הכתיבה), בכל מקרה, כשהוא מגיע לזה "בעצמו", אז הוא מרגיש חכם, שהנה הוא הבין "בעצמו", והוא גם מתרגש (בכל מיני צורות) מהגילוי שלו, וכך בעצם הוא הופך שותף לסיפור, וזה כמובן הדבר הכי חשוב לך ככותב- שהקורא או הצופה ירגישו שותפים לסיפור. זהו, אני מקווה שהפנמתם את זה. וגם אני, ואני הולך כבר עכשיו למחוק את המפשט זה עם המסקנה שכתבתי,אוי לאותה בושה, בספר החדש שלי. יאללה, להתראות.

האם ההומור נוטה למות?

ההומור הוא, או לפחות פעם היה, כלי או מכשיר וגם תחבולה של האדם בחיים בכלל, וכמובן גם באמנות, בוודאי באמנויות נרטיביות כספרות, תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה. אלא שדומני שבשנים האחרונות הולך ההומור ומאבד את מקומו בחיינו וביצירות התרבות שלנו, או אולי יש לומר שהומור מסוג אחר, לא כמו זה שהיה, תופס את מה שתפסנו פעם כהומור. הסיבות לכך הן לדעתי רבות ושזורות אלו באלו, אך לא ארחיב בהן כאן (אני משאיר את זה לדוקטורט) אלא אגע רק באחד - המחשב, או ליתר דיוק האלגוריתמים שמהם המחשב, כלומר אנחנו, ניזונים ומתקיימים. והבעיה עם אלגוריתמים היא שאין להם הומור. הם לא מסוגלים לזהות הומור, ובטח לא לצחוק מהומור, ואפילו לא לחייך, ויהיה זה החיוך הכי עקום בעולם, מהומור או מבדיחה, טובה כגרועה.

 למה? כי הומור ניזון ממסד זיכרון התרבותי האנושי, שלא קיים אצלם, ומן הלא-מודע, שגם הוא אינו בנמצא אצל אלגוריתמים מוציים. הומור קשור לסאבטקס, נובע מן הבאטקטסט, ניזון ממנו ומזין אותו. ומי שאין לו לא מודע - ואנשים, כל בני-האדם, גם אם הם לא מודעים לזה שיש שיש להם לא-מודע, בכל זאת יש להם לא-מודע. אבל לאלגוריתם, כמוה שהוא חכם יעני,  אין לא ולא יהיה לו לא-מודע, ולכן אין ולא יהיה לו הומור. איך, למשל, במקרה של משחק מילים או רפרנס למערכון של הגשש של התנ"ך, איזשהו אלגוריתם יזהה שזה הומור או שזה מצחיק. אין צ'אנס. ואיך הוא יידע במקרה של כפל משמעות, למה מתכוון המשורר או המספר ושזה בהומור או לא בהומור. הוא לא מסוגל לכך. אין לא הכלים לזה

אתן דוגמה קטנה, מחיי הפייסבוק שלי. במהלך שנת הקורונה חברה העלתה פוסט בפייסבו שבו כתבה "הקלונקס אזל, מלמל אז הרוקח. אך לא שמע מילה מן החרד". עניתי לה בתגובה "זה הכל בגלל החרדים שמתרבים עכשיו כמו זבובים". בני-אדם, כשרואים את זה מיד מבינים, ובוודאי יכולים להבין, שזו בדיחה. שהכוונה אינה אל החרדים (יראי האלוהים) המתרבים כמו זבובים, אלא שאני משתמש כאן, באופן אירוני, בקלישה הסטריאוטיפית הגזענית הנפוצה נגד חרדים (יהודים), כדי לדבר על החרדים (המפחדים, החוששים, היראים) מפני הקורונה, ובשל כך נוטלים קלונקס, שהיא תרופת הרגעה אנטי-דיכאונית. אבל האלגוריתם של פייסבוק לא רק שלא הבין את זה, אלא שהוא ממש "התרגז" עלי, עד כדי כך שהוא מחק את התגובה הזאת שלי ואף השהה אותי כעונש למשלך 24 שעות מלהיות פעיל בפייס. מזל שלא חטפתי גם קנס, או אפילו מאסר. והרי זו בדיחה, תרתי משמע.

הפוסט שהגבתי עליו והתגובה הזועמת של פייסבוק על התגובה שלי לפוסט הזה

אלא שהעדר ההומור הזה - כמכשיר, ככלי - מועבר, אני לא יודע בדיוק איך, אבל זו עובדה, גם אל בני-האדם. וגם כאן אני אתן דוגמה משלי, אבל הפעם לא מחיי הפייסבוק, אלא מחיי הפובליציסטיים. בראשית מרץ 21 כתבתי מאמר ב'הארץ' בשם "יש רק דבר אחד שאולי ישכנע את מתנגדי החיסון" ובו לעגתי להם ובין השאר כתבתי בו, שוב באירוניה, או שאולי זה בסארקאזם, "ואולי באמת יתברר שלחיסוני הקורונה יש תופעות לוואי קשות לטווח הארוך, ובעוד 50 או 60 שנה כל אלו שהתחסנו ימותו מדום לב או מסרטן או מאי-ספיקת כליות או מהשד יודע מה, הא?". אבל מגיב מספר 80 ציטט תחת הכותרת "אף אחד לא חי לנצח" את המשפט הזה שלי מן המאמר, אבל הוסיף "לא בגלל תופעות לוואי אלא בגלל דרך הטבע" ושבעה אנשים עשו לזה לייק. מה ? שמונה, לפחות שמונה, מקוראי 'הארץ', העיתון לאנשים חושבים, לא הבינו את הבדיחה? לא הבינו שזה בדיחה? אלוהים, הפסדנו לאלגוריתמים. הובסנו.

ההומור, אם אפשר יהיה לקרוא לזה כך, שישרוד כאן בעוד עשר שנים יהיה לפיכך א - הומור שיוגדר מראש כהומור, שיאמר או ייכתב לפניו - "זוהי תוכנית הומור" או "והרי בדיחה". ב. הומור של "אושיות אינסטגרם", בני ובנות 15-14. ג - חיקויים מלעיגים, בעיקר של דמויות מתוכניות ריאליטי. זהו, חברים וחברות, צחקנו מספיק להיום. ועכשיו כולם בחזרה לתאים. לילה טוב.

אל תספר מה שאתה כותב*

* אני כותב בלשון זכר, מטעמי נוחות, אבל זה מכוון כמובן גם לנשים

דן בן-אמוץ סיפר לי פעם, אני הולך היום על ניים-דרופינג, שכשהיה צעיר ראיין ל"דבר השבוע" את ש"י עגנון. "ולקראת סיום הראיון, כמו אידיוט, אבל הייית אידיוט, כי הייתי צעיר", אמר דן, "שאלת אותו את השאלה המטומטמת האולטימטיבית - ומה אתה כותב עכשיו?". עגנון נתן בו מבט חודר ואמר לו, ופה אני, קובי, מנסה לחקות בכתיבתי את מבטאו היידישאי של עגנון, "יונגער מן (עלם צעיר), לעויילם אל תהיה מספר מה אתה כוייתב, פן לא תהיה כוייתב מה אתה מספר". וזה באמת כלל גדול בתורת הכתיבה. כשאתה כותב - ואני כמובן מתכוון לגירסה הראשונה, הראשונה במובן זה שהיא הראשונה שאתה שלם איתה - אל תדבר ואל תספר ואל תשלח במייל ואל תקריא לאף אחד (חד-משמעית) מה שאתה כותב, בשום שלב, עד שאתה מסיים. והסיבה לכך היא בדיוק מה שעגנון אמר לבן-אמוץ. כי הקורא או המאזין  הראשון שלך צריך להיות הקורא העתידי של הספר ולא אף אחד אחר. אם תספר את זה קודם למישהו, אז הספר שלך  יהיה סיפור שכבר סופר. וזה לא מה שאתה רוצה, נכון? אז זהו, בינתיים. והמשך יבוא.

הערות - רק בכתב, בבקשה

סטיבן קינג, סופר אמריקני די מצליח, חחח, כותב בספרו המומלץ מאוד (יצא בעברית מזמן, בהוצאת מודן) "על הכתיבה", שכמובן, כמו שכתבתי בהגיג הקודם, כל עוד הוא כותב את הגירסה הראשונה הוא לא מדבר ולא מספר ולא מראה את מה שהוא כתב לאף אחד, ורק כשהוא מסיים את הגירסה הראשונה הוא מניח אותה במגירה (נדמה לי שהוא כתב את הספר עוד בימים של מכונת הכתיבה)  למשך כמה שבועות, ונותן בינתיים, זו הפרשנות שלי, ללא-מודע לעבוד ולהגיד את דברו, וגם נותן עותק לאשתו, לשמוע גם את דברה. אני, אם להיתלות באילנות גבוהים ורחוקים, עושה כמותו, אבל מאחר שאני לא נשוי, סתם, צוחק, אני נותן ליותר אנשים לקרוא. גיבשתי לעצמי  קבוצה קטנה של חברים וחברות, שאני מעריך את תובנותיהם, לא רק לגבי ספרות, ואני נותן להם לקרוא ולהשמיע את דברם. אבל אני מבקש מהם לא להגיד לי, לא בטלפון ולא בפגישה בבית-קפה, את ההערות שלהם, אלא לשלוח לי אותן רק בכתב. ולמה? שאלה טובה. כי הנטייה הטבעית של כל אחד מאיתנו, כשהוא מקבל "ביקורת" היא לשמוע רק את מה שנוח לו ולהתעלם ממה שלא נוח או נעים לו. אבל כשזה בכתב, אז הכול שם, כל הזמן, ואין לך ברירה אלא להתייחס ולחשוב ולמצוא תשובות או פתרונות לכל ההערות. וכך צריך להיות. להתראות.