בינתיים יש פה רק הגיג אחד, על טלוויזיה, אבל אתם יכולים לקרוא דברים הרבה יותר מסודרים שלי על מלאכת הכתיבה התסריטאוית ומשמעותה במדור כאן באתר העוסק בספרי ומאמרי על תסריטאות, קולנוע וטלוויזיה, הנה, ליחצו כאן >>> ספרים על תסריטאות ועל סרטים

כל התמונות:  צילומים מהטלוויזיה או מיחסי-ציבור

פליני לעניים מרודים

מישהו, אני לא זוכר מי, חלק, ב'הארץ' אני חושב, אינספור דברי שבח והלל נלהבים לסרט 'יד האלוהים' שמוקרן בימים אלו בנטפליקס. אז התפתיתי וראיתי. ומה אני אגיד לכם? זוועת אלוהים! אוסף פלצני שלא מתחבר לכלום של סצינות משפחתיות שנעות בין גרוטסקה משומשת לסוריאליזם בחצי-גרוש לחקיינות עלובה בפוזה של מחווה, שמצליחות פה ושם להצחיק, אבל חוץ מזה לא סיפור ולא פשר ולא יופי ולא חוכמה ולא כלום. סתם קישקוש, שמתארך כמו מסטיק לעוס שנדבק לך לנעל ולא יורד. לא, זה לא פליני ולא ספגטיני. זה חירטוטיני. ראו הוזהרתם!

זהירות, כלב נופח!

פורום מבקרי הקולנוע, שאין לי מושג מי הם, בחר ב"כוחו של הכלב" של ג'יין קמפיון כסרט השנה. ולפיכך אני מתייצב בזאת להזהירכם - זה סרט נורא, טרנדי וטרחני,  משעמם ומייגע, כשכל כולו נפיחות [גם בשורוק וגם בחולם] של חשיבות עצמית שאומרת כל הזמן "שופוני איזה סרט חשוב ועמוק ורגיש ונכון אני".

מצד שני, הפורום המכובד הזה, באחד מגילגוליו הקודמים, אולי אז קראו לו איגוד ולא פורום, בחר לפני כעשרים שנה כסרט השנה ב"דוגוויל" הנאצי למהדרין של לארס פון-טרייר המתועב. אז מה לי כי אלין?

כואב, אבל חובה

"האב", סרט גאוני, מפוצץ מוח, חודר בטן וקורע לב. פעם ראשונה, לידיעתי לפחות, שסרט קולנוע מעביר לך את חווית הדמנסיה מנקודה מבטו, באופן תפיסתו את המציאות, מבעד למוחו המתפורר, של חולה במחלה הנוראה הזו. משחק מופתי לגמרי של אנתוני הופקינס בתפקיד האב הדמנטי ושל אוליביה קולמן כבתו. בקיצור - לכל אלו החיים וטוב להם בהכחשה (של המוות, של הזיקנה, של השואה, של הנכבה, של הקורונה) - זה לא סרט בשבילכם. תמשכו בסבבה בחתונמי, הזמר במסכה ומשפט נתניהו. לכל האחרים - סרט קשה, מכה, כואב, אבל חובה.

למה להרוס בסוף?

"תמונות מחיי נישואין" של חגי לוי. של חגי לוי, כי אני לא משווה לזאת הישנה של אינגמר ברגמן, שהסדרה החדשה לכאורה מבוססת עליה. ראיתי אותה בזמנו. אבל אני לא זוכר הרבה. וזה גם לא משנה. היצירה החדשה צריכה לעמוד בפני עצמה, בלי שום קשר לישנה. אז אני אדבר עליה, רק עליה, על זאת של חגי לוי. 

ארבעת הפרקים הראשונים (מתוך חמישה) הם מצויינים, אפילו נפלאים. פה ושם אומנם יש פגמים קלים (למשל השיחה על המשך או הפסקת ההיריון ארוכה מדי ומייגעת), אבל זה שטויות. ארבעה הפרקים הראשונים כתובים, מבויימים, מצולמים ומשוחקים להפליא. יצירת מופת, עונג של ממש, באמת. אבל אז בא הפרק החמישי והאחרון והורס הכול, את כל ארבעת הפרקים המצויינים שלפניו. כאילו, זאת הייתה תחושתי, הגיח פתע משום מקום איזה ילד חרא וריסק בבעיטות את ארמון החול המרהיב שילד אחר בנה שם כל כך יפה, בהתמדה ובהקפדה, והפך את ארמון החול הנהדר לחורבת בוץ.

הפרק האחרון הוא מיותר לגמרי. אין לו שום הצדקה. לא צריך אותו. ולא רק שהוא מיותר ולא צריך אותו, או בעצם בגלל שהוא מיותר ולא צריך אותו, הוא מחרב גם את כל ארבעת הפרקים שקדמו לו, שקורסים אל הריסות מיותרותו. 

קודם כל יש בו שלוש סצינות מיותרות לגמרי, שגם מופיעים בהם לראשונה (ולאחרונה) דמויות שבארבעת הפרקים הקודמים רק דיברו עליהם לא ראו אותם (המאהב הישראלי של  האישה, אימו של הגבר) וזה היה היה נהדר. והנה פתאום, בלי שום סיבה או הצדקה של ממש, הם פה, והופעתם לא רק שלא מוסיפה כלום לשום דבר, אלא מחלישה, שלא לומר שוב – מחריבה, את אי-הופעתם המרהיבה בארבעת הפרקים הקודמים.

אבל לא רק הסצינות הללו מיותרות ומחרבות, אלא שכך כל הפרק, שבמקום לספר סיפור או להוסיף תובנה, הוא בסך הכול וכל כולו מעין "סיכום" של ארבעת הפרקים הקודמים שמסביר לצופים על מה הסדרה , מה הסיפור שלה ומה המסר שלה.

ואחד הדברים הבסיסיים שלומדים בכל כיתת תסריטאות (גם בכיתות שלי, שחגי לוי למד בהן) זה "לא להסיק מסקנות", אלא להשאיר זאת לצופים, לעשות מלאכתך כך שהצופים, ולא הדמויות שלך, הן שיסיקו את המסקנות, או במילים אחרות – בשום אופן לא להעלות את הסבטקסט לטקסט. והנה כאן, ב"תמונות מחיי נישואין", הפרק האחרון הוא כולו ביצה טובענית של הצפת סבטקסט, שאכן, ולמרבה הצער, הסדרה כולה טובעת בה ומתחרבשת. 

כל הנשים טיפשות וכל המזרחים נוכלים תחמנים

יצא לי לצפות בטעות (התבלבלתי בין יום כיפור ליום קיפול) ברבע הפרק הראשון של "צומת מילר 3". אימא'לה! הצילו! חוץ מהשטיקים הלעוסים והמאוסים, והעובדה שזה לא מצחיק עד מוות, אז עדיין, כמו בסרטים של שנות החמישים, בסדרה המשודרת בטלוויזיה הישראלית בשנת 2011, כל הנשים טיפשות וכל הגברים המזרחים נוכלים ותחמנים. אז אולי כבר די.

אדוני, אדוני, למה אתה מרמה אנשים?

מצחיקים אותי האדווה דדון והחיים אתגר האלו ושכמותם, כשהם רצים לעין המצלמה ברחוב או במסדרון אחרי איזה נוכל שהם בדיוק תפסו על חם, וסונטים בו כמו סגנית מנהל בית-ספר "אדוני, אדוני, למה אתה מרמה אנשים? זה יפה ככה? אתה לא מתבייש? אתה רוצה אולי להתנצל בפניהם?". תגידו לי, אדון אתגר וגברת דדון, מה, אתם לא מבינים שיש לכם פה עסק עם פסיכופטים? אתם באמת חושבים שפסיכופט יודה במעשיו? יתבייש במעשיו? יתנצל על מעשיו? וגם אם יקרה המקרה והוא יביע חרטה, הרי חרטה של פסיכופט זה חארטה, כי פסיכופט, כדי לא להיענש ולהמשיך בעבודות הנוכלות שלו מוכן לא רק  להתנצל אלא גם לבכות, אם תבקשו יפה. אז מה? אפילו לא קליפת תפוח אדמה. 

ואני כבר מחכה ומצפה לפסיכופט האמיץ, שיום אחר כשירדפו אחריו דדון או אתגר ושוב ינזפו בו "אדוני, אדוני, למה אתה מרמה אנשים?" וכל זה, שלא ישתוק להם או יסתיר את פניו בארגז-הכלים המהודר שלו, אלא יעצור ויגיד להם בגאווה ובתוכחה "מה זאת אומרת למה אני מרמה אנשים?! זה העבודה שלי. אני עובד ברמאות. אני לא זגג ולא שרברב ולא טכנאי- מזגנים ולא נתב-תריסים. אני רמאי. זאת העבודה שלי. מזה אני מתפרנס. ככה אני מביא פיצה לילדים שלי, בדיוק כמו שאתם מתפרנסים מלרדוף אחרי אנשים. הבנתם? אז יאללה, תפסיקו לרדוף אחרי ולהציק לי, לפני שאני הולך למשטרה ומתלונן עליכם על הטרדה, רשעים, הורסים לאנשים את הפרנסות, זה יפה ככה? אתם לא מתביישים?"