בינתיים הצטברו פה כמה הגיגים, אבל אתם יכולים לקרוא דברים הרבה יותר מסודרים שלי על מלאכת הכתיבה התסריטאית ומשמעותה במדור העוסק בספרי ומאמרי על תסריטאות, קולנוע וטלוויזיה. הנה, לחצו כאן >>>  ספרים על תסריטאות ועל סרטים

כל התמונות:  צילומים מהטלוויזיה או מיחסי-ציבור

[ "אזור העניין". סקיצה למאמר ]

לאחר שיצאתי פגוע וזועם מהסרט "אזור העניין" כתבתי בפייסבוק את הפוסט הזה – "אזהרה חמורה! כרגע יצאתי מ"אזור העניין". סרט נוראי. נפיחה פומפוזית. טימטום משווע. משעמם מוות. זוועה. עוד ארחיב. אבל בינתיים, יהודים, נוסו על נפשותיכם"!. הפוסט עורר את זעמם ותימהונם של כל מי שכבר ראו את הסרט, שהגיבו ממש כאיש אחד איך זה לא ראיתי ולא הבנתי שמדובר ביצירת מופת מהפכת קרביים (אבל לא נורא. זו לא הפעם הראשונה שבה הרוב המוחלט מתייצב כחומה בצורה מול דעתי היעני-משונה). אלו שטרם ראו את הסרט, ביקשו ממני הרחבה ופירוט של דעתי והנה אני עושה זאת, ואתרכז כאן רק בעיקר, ולא בהמוני דברים (בעיקר רעים) נוספים שיש לי לומר על הסרט. והכותרת שנתתי לסקיצה הזאת למאמר שאולי עוד יבוא, נחיה ונראה, היא:

"אזור העניין" עושה מהשואה שיעמום פומפוזי קדוש 

ואתחיל מההתחלה. אם זכור לי נכון, ואני חושב שכאן הוא, הרי הראשון שהעלה את הרעיון לעשות סרט על השואה, שבו לא יראו כלל את מעשה הרצח עצמו באושוויץ, למשל, אלא הסרט יעסוק ויראה אך רק את חיי היום-יום "השגרתיים" של החיילים העושים במלאכה, במגוריהם, היה במאי הקולנוע הצרפתי ז'אן לוק גודאר, מאבות "הגל החדש" בקולנוע, באחד מהראיונות או הדברים שכתבלפני חמישים שנה (ותאמינו שלי שאז הייתי בקי בכתביו כמו אברך בכתבי הקודש). כוונתו הייתה, כך לפחות אני הבנתי אותה, לא להראות את החיילים משחקים שש-בש או מטגנים נקניקיות, אלא ליצור סרט, סיפור דרמטי של ממש, המתרחש במגורי החיילים (ולאו דווקא המפקדים) המשרתים באושוויץ, דרמה עם תככים ומריבות ואהבות וכל מה שיש ב"חיים רגילים". 

חשבתי אז, ואני חושב כך עד היום, שזה רעיון גאוני ל"סרט שואה", ובעקבות ביקור אישי שלי (עם זוגתי) באושוויץ, אף התחלתי לכתוב סיפור קצר, שאולי עוד אשלימו, ושמו (הזמני לגמרי) "התאבדותו של החשמלאי טוראי הנריק שמלינגס", שגיבורו הוא בחור גרמני, חייל פשוט, שמשרת בתור חשמלאי באושוויץ. הוא לא הורג יהודים, הוא רק מתקן את "הפקקים" של חוטי התיל בגדרות המחושמלים, שנהיה בהם קצר כתוצאה מכך שאסירים יהודים, והיו רבים שעשו זאת, השליכו את עצמם על הגדר כדי למות. אבל זה בכלל לא הסיפור. הסיפור הוא שהבחורה שהוא מאורס לה, בכפר או בעיירה הקטנה  שלו בגרמני, מודיעה לו במכתב פתאום שהיא מבטלת את הנישואים איתו,  כי אבא שלה מצא לה מישהו אחר, והוא מנסה לשכנע אותם במכתבים לבטל את רוע הגזירה, מבקש חופשה ולא מקבל, עד שלבסוף היא מודיעה לו – זהו, אין מה לעשות יותר, היא התחתנה. ואז הוא נוטל את רובהו ויורה לעצמו בראש. הסיפור, כך תכננתי, יסתיים בשני משפטים – "לאחר מותו הועלה טוראי שמלניגס לדרגת רב-טוראי ונטמן באדמת הכפר. יהי זכרו ברוך".

 והנה, פתאום אני קורא בעיתונים שבמאי אנגלי יהודי עשה את זה. שהוא עשה סרט כזה. כמובן שמיד רצתי לראות את הסרט. אבל לא. הוא לא עשה את זה. הוא עשה ההיפך מזה. 

ואני אתייחס כאן, בשלב זה, אך ורק לכשל העיקרי בסרט בעיני, והוא  הבחירה הכפולה המהותית שעשה הבמאי ג'ונתן גלייזר בהצגת חיי הרוצחים מעבר לגדר הרצח – הבחירה במשפחתו של רודולף הס, מפקד אושוויץ, והבחירה להציגה באופן שהוא עושה בסרט. 

אתחיל בבחירה בהס. ובכן, רצח מיליוני היהודים ב"שואה" בוצע על ידי מאות אלפים, ואולי אפילו מיליונים, של אנשים, גרמנים ואחרים. רובים חיילים פשוטים, "אנשים רגילים" מהשורה, כמוני וכמוכם. לפיכך, כבר עצם הבחירה במשפחת מפקד אושוויץ דווקא, לצורך הצגת "החיים הרגילים" שניהלו הרוצחים שיצרו את "השואה", כבר יש בה כדי להטות את הכף מאיתנו הצופים הרגילים לאיזה כת של קצינים בכירים נוראים. 

אבל לא פחות חשוב מכך הוא האופן שבו המשפחה, או חיי המשפחה הזאת, מוצגים בסרט. 

קודם כל נוריד מן הדיון את הטיעון ש"ככה זה היה", כזאת הייתה משפחת הס וכך היא חיה שם מעבר לגדר מחנה ההשמדה. כי אין דבר כזה "ככה זה היה". כל "ככה זה היה" בסרט, בין אם זה סרט דמיוני או תיעודי, הוא "ככה זה היה" כפי שהבמאי רואה ומראה לנו. ואם תתנו לאנשים שונים לעשות את אותו סרט לפי אותם "נתונים", תקבלו סרטים שונים.. 

אז משפחת הס מוצגת לנו בסרט הזה לא כמשפחה רגילה, כמו כל המשפחות בעולם, לא כמונו, אלא כמשפחה "מיוחדת" – בורגנית להחריד; בירוקרטית כמו משרד ממשלתי; חסרת רגשות, שמחה או עצב, ותשוקות (מעניין באמת איך נולדו להם הילדים); גם בעיות של ממש אין בה- לא בין ההורים, לא בינם לילדים וגם לא לילדים עצמם. כלום. למעשה, אם נביט בסרט מההיבט הקולנועי, הרי שהדמויות משפחת הס, שבהם עוסק הסרט - כי את רצח היהודים לא רואים, אלא רק קצת שומעים והסבתא טיפ'לה מריחה ומשתעלת – הם לא באמת דמויות אנושיות או קולנועיות, אלא הן מריונטות. והן לא מריונטות בשירות המשטר הנאצי, אלא הן מריונטות בשירות הבמאי. לכן זה בכלל לא סרט, כי אם מיצג. 

על שלל אי-תכונותיה של משפחת הס הקולנועית הזאת, יש להוסיף אחת מאוד משמעותית ומוצגת שוב ושוב בסרט במוקפדות יתרה, ארכנית, טרחנית, החוזרת על עצמה שוב ושוב ושוב, ומשעממת לכן עד מוות (סליחה!) של הדמויות ושל המשפחה, כלומר של הסרט – הקפדה חמורה, דקדקנית, על גינונים וטקסים – להבדיל מחיים רגילים – כאילו המשפחה הזו עוסקת או עסוקה באיזה פולחן קדוש, לטוב או לרע, של רצח יהודים, של השואה. 

יתרה מכך – אבי המשפחה, מפקד אושוויץ, רודולף הס, לאורך כל הסרט, לובש או את מדי קצין ה-אס.אס שלו או בגדים לבנים, אך ורק לבנים, כלומר – מדים לבנים (ואל תגידו לי "ככה זה היה"), כלומר הוא הכהן הגדול המכהן בקודש הקודשים של השואה. ולא, רצח היהודים, השואה, לא הייתה פולחן קדוש, לטוב או לרע, שעשו אנשים "מיוחדים",  כוהני רוע לכאורה, אלא היא הייתה מעשה חול זוועתי של "אנשים רגילים" כמוני וכמוכם. 

כמובן שאופן הצגת הדמויות הזו של מריונטות המכהנים בקודש הרוע יוצרת מצב, וזה כמובן במתכוון, שבו אין הצופים יכולים ליצור שום הזדהות עם הדמויות, מה גם שאין כן לא עלילה ולא דרמה, אלא רק גינונים וטקסים, טקסים וגינונים, גינונים וטקסים, והכל – אלוהים, איפה אתה כשצריך אותך? – בנפיחות פומפוזיות (בשורוק ובחולם) מלאת חשיבות עצמית. 

לפיכך, הצופים בסרט, שלא הוכרחו לכאורה להזדהות עם הדמויות האנושיות, שפיקדו וביצעו את השואה, את רצח מיליוני היהודים, כי אין כאן – בסרט, להבדיל מהמציאות – דמויות אנושיות אלא מריונטות כוהני-רוע, ולכן זה לא הם, כלומר "אנחנו" כלשהם שיצרנו ויוצרים רוע, אלא כל מיני יצורים משונים ומיוחדים, ולכן "אנחנו" הצופים בסרט קל לנו להזדהות לכאורה עם מסר "הרוע" שלו, ולהכתירו כ"יצירת מופת", כי זה לא אנחנו, הרגילים וההגונים, הם הרעים. אלא זה הם, האחרים, המשונים, יימח שמם וזכרם. 

עד כאן דברי בשלב זה, לאחר צפייה אחת בלבד בסרט, וייתכן שעוד אדרש לו. להתראות.  

ובינתיים מתברר שאני לא היחיד בתבל שלא אהב את הסרט:

"מעשיה אמריקאית" - מצחיק ומבריק

אתמול ראיתי סרט מבריק ומצחיק, "מעשיה אמריקאית". אותי הוא הצחיק להפליא. זה לא סרט שישנה את חייכם (למרות שכשלעצמי למדתי ממנו משהו די חשוב על יחסי עם העולם), אבל הוא בהחלט סבבה לאללה. ואזהרה - זה לא סרט לכולם. אם אתם מצויים ומודעים לעולמות האקדמיה, הכתיבה, הספרות והגזענות - אז כן. אם לא - תמשיכו לדבוק בעמית סגל ובגיורא איילנד. הם מספיק מצחיקים עבורכם.

"החיים על פני האדמה" - סדרת טבע  מרהיבה ומחכימה - בנטפליקס

טוב, אז אם אתם לא ממש מכורים לעמית סגל וגיורא איילנד וכל המקשקשים,  וגם מאסתם בכל סדרות הקלישאות, אז יש לי אחלה אלטרנטיבה עבורכם - סדרת הטבע המופלאה של נטפליקס, שהיא בעצם ביוגרפיה של "החיים על פני האדמה" למן התא הראשון ועד ימינו אנו. הסדרה, שמקריין מורגן פרימן, מרהיבה ביופיה, הן באנימציות או אילתורי ה-AI שלה והן בצילומים האותנטיים, ומחכימה בצורה מזוקקת ומדהימה. שמונה פרקים, של 50 דקות כל אחד, של שיכרון חושים ומוחין.

"הסוכנות" הצרפתית סדרה מופלאה

אם יש מי מכם שטרם צפו בסדרה הצרפתית המופלאה "הסוכנות", אז ראיתי שהיא שבה להקרנה בבינג' ב-HOT VOD. ואל תדאגו, זה לא על הסוכנות היהודית, חלילה, ולא ינסו לגייר אתכם. זה על סוכנות ביון/ריגול וזה נפלא. ומי שלא ייהנו, אם זה בכלל ייתכן, אני מבטיח להחזיר לכם כל גרוש שלא שילמתם. באימא. 

י

יאללה, ארץ נהדרת, גיבורים על חרדים

נראה אתכם עושים בדיוק אותו מערכון, עם אותם קציני נפגעים, אבל שדופקים על דלת של וילה, ופותח להם את הדלת לא חרדי, אלא ראש הממשלה נתניהו, והוא צועק עליהם למה הם מפריעים לו באמצע הלילה שיש לו מלחמה לנהל. ואז הם אומרים לו, שסליחה, אבל אנחנו קציני נפגעים. ואז ביבי נאנח לרווחה, ואומר, וואי הבהלתם אותי, אבל ברוך השם הבן שלי לא בעזה, הוא במיאמי, איזה כתובת רשומה לכם? הפרחים 18? בקיסריה? לא, באור-עקיבא. נו, בטח. הדפוקים, העניים, הפריפריה, המופלטות, הם אלו שתורמים הכל למדינה. אני אגיד למירי שתתן להם להדליק משואה. מגיע להם. להתראות.

"מסכנים שכאלה" - סרט "אחר"

ראיתי עכשיו בקולנוע, בהמלצת בני ואיתו, את סרטו של הבמאי היווני יורגוס לנתימוס (שגם כתב את התסריט ביחד עם טוני מקנמארה האוסטרלי, לפי ספרו של אלסדייר גריי הסקוטי מ-1992, שלדעתי לא תורגם לעברית) "מסכנים שכאלה" ("Poor Things" במקור) וזה סרט מיוחד ונהדר, ובעיקר דומני שמתגלה פה (לי לפחות) - מה שלא קרה שנים רבות, אולי מאז הופעתו על בימת הקולנוע של קוונטין טרנטינו לפני שלושים שנה - יוצר קולנוע חדשני ומרענן. אז אני ממליץ ביותר, אבל קחו בחשבון שזה סרט "אחר", לא מתאים לכל נפש. 

"האחת" - יצירת מופת אוניברסלית על מלחמה ואיוולתה ונוראותה

סיימתי זה עתה לראות את הפרק האחרון של סדרת המופת המפעימה- כן, כך, ממש כך - "האחת" (ששודרה וניתן למצוא אותה במלואה  בכל התצורות/התשתיות של "כאן 11") - שהיא לדעתי לא רק סדרת מופת בקנה-מידה ישראלי, אלא סדרת מופת אוניברסלית על מלחמה ואיוולתה ונוראותה, כפי שמסכם את הסדרה הטייס אז בטייסת ולימים אלוף בצה"ל וראש אכ"א גיל רגב שאומר ש"לא טוב למות בעד ארצנו" ומוסיף (למיטב זיכרוני) ש"אם למות, אז לא במלחמה, אלא למען השלום".

יבורכו לפיכך כל העושים במלאכת הסדרה, ואציין כאן במיוחד, מבחינתי, שלושה - הבמאי גלעד טוקטלי שעשה מלאכה מבריקה, המראיינת והמספרת סימה קדמון, שהיכרותה האינטימית עם האנשים ועם מה שקרה אז היא היא שהפכה את הסדרה למופתית, וכמובן את האלוף במיל. גיל רגב, דמות מרשימה (בתמונה) מאין כמותה.

"העיר הזאת" סרט נפלא? אולי בפעם הבאה

הביקורות משתפכות בהילולים, וגם הרעיון מבריק. אבל מצד שני ראינו כבר סרטים שכל המבקרים היללו, והם התגלו כמבוכה או אפילו כתועבה, וגם רעיון מבריק עשוי או עלול להפוך בביצוע למשהו סתמי. בקיצור, הלכתי לראות את הסרט בציפיות נמוכות, וכאן הן, לצערי, התגשמו.

נתחיל בטוב – הרעיון אכן מבריק, נועז, מקורי. מצוין. אבל הסרט לא באמת טוב. הוא גם לא זוועה, או נורא, או מבוכה קשה, אבל זה בהחלט לא זה. הדיאלוגים בסגנון עדת הראפ מביכים, ילדותיים במובן הרע של המילה, הבדיחות חבוטות, מנסים בכוח להצחיק, ופה ושם מצחיקים, אבל לרוב לא.

דווקא השירים המזומרים שלא בסגנון הראפ מוצלחים הרבה יותר, ובמיוחד מצא חן בעיני השיר "מנשה" ויש עוד אחד או שניים ברמה הזאת. הסרט גם מבוים ומצולם היטב, אבל מפספס כמעט לגמרי את הפרודיה (או שמא זה או הומאז') לז'אנר הפילם-נואר שהוא מתיימר להסתלבט עליו, והפרודיה, שהייתה גם הומאז', "מי הפליל את רוג'ר רביט" טובה ומצחיקה ממנו שבעים ושבעה מונים.

ולא פחות חשוב: הסרט לא החליט מהו – פרודיה-הומאז' לסרט האפל או פרודיה-הומאז' לזמר העברי. והשיר בסוף שמורכב כולו משורות משירים עבריים שונים, בהקשר של הסרט, מביא את המבוכה, לא את הסרט, לשיא.

בסך הכול הסרט נראה כמו הצגת סיום מצוינת של בית-ספר למשחק, ואתה אומר לעצמך, "וואו, כשהם ייצאו לשוק הם יעשו אחלה דברים". אבל הנה הם יצאו לשוק, הם כבר עשר שנים ויותר בשוק, ועדיין הם עושים את זה.

אז ללכת או לא ללכת? זאת השאלה, והתשובה היא, כרגיל – תחליטו בעצמכם.

לזכרה של שיינייד אוקונור - האחיות מגדלנה - סרט נפלא

עם מותה של שינייד אוקונור המופלאה מוכת-הגורל קראתי בביוגרפיה שלה בוויקיפדיה שהיא שהתה חלק מנעוריה בבתי המחסה מגדלנה. 

הנה הפיסקה הראשונה במה שמספרת עליהן וויקיפידיה - "בתי המחסה מגדלנה (באנגלית: Magdalene asylum; ידועים גם כ"מכבסות מגדלנה", Magdalene laundries) שימשו כבתים עבור נשים "אשר סטו מדרך הישר", ונוהלו ברובם על ידי מסדרים שונים מטעם הכנסייה הקתולית. משערים כי כ-30,000 נשים שולחו אליהם במהלך 150 שנות קיומם, לעיתים תכופות כנגד רצונן. באירלנד, בית המחסה מגדלנה האחרון נסגר ב-25 בספטמבר 1996".

אבל בעיקר רציתי להפנות אתכם לצפות בסרט "האחיות מגדלנה" הנפלא, שבעיני הוא סרט חובה לכל בן ובת תרבות, שעשה פיטר מולאן ב-2002 המתרחש באחד מ"בתי המחסה", בתי-הכלא, המכבסות, הללו באירלנד שהעבידו נערות  בפרך . 

עולב מביך

אני מצטער, אני חוזר ומציץ, משתדל לצפות ככל יכולתי, בשתי הסדרות המדוברות והמהוללות "חאנשי" ו"קרתגו", וכל מה שאני רואה זה ניסיונות  פאתטיים, נואשים, לייצר איזה "מאגניבות" שמייצרים רק עולב מביך. ושנה טובה בהחלט שתהיה לכם.

החדש של ספילברג – סתמי, צפוי, בנאלי, מאכזב

יצירתו של ספילברג בהקשר להתפרקות משפחתו, גירושי הוריו, בנעוריו, והשפעתם של סרטיו, עניינו ועדיין מעניינים אותי, וגם עסקתי בהם פה ושם בימים בהם לימדתי כתיבה קולנועית, גם הביקורות המהללות פיתו אותי. אז הלכתי לראות את סרט ההתבגרות החדש שלו, העוסק ישירות בהתבגרותו שלו, של ספילברג הנער. וטעיתי. נפלתי בגדול. זה בעיקר סרט סתמי, בנאלי, מאכזב, ולגמרי מיותר. לא שאין בו כמה רגעים יפים ואפילו מבריקים, אבל מעט מדי, בטח בשעתיים וחצי של הסרט, שלאורך שלו אין שום הצדקה. ומה אגיד לכם? סרט ההתבגרות הישראלי, של שמי זרחין, "הכוכבים של שלומי", שמספר סיפור דומה ל"הפייבלמנים" הזה של ספילברג, טוב ממנו בערך פי שישה.  ואם משווים את התקציבים – 2.5 מילון השקלים שעלה "שלומי" לעומת 40 מיליון הדולר שהושקעו ב"הפביילמנים" - אז בכלל.
בקיצור, אם על הסרט הזה לא היה חתום שמו של ספילברג, הוא היה נעלם לו בקול דממה דקה בערבות השוממות של נטפליקס.

"קריוקי" - סקיצה ראשונית בלתי-מפותחת בעליל לסרט, עם שחקנים נהדרים. חבל.

RRR - אחלה שבאחלה סרט שבעולם בעולם

יום שני 26.9.22 א' דראש השנה תשפ"ג

הסרט RRR הוא אחלה סרט שבעולם. בעוונותי (תכף ביום כיפור אלוהים ימחל ויסלח לי על הכל) גם את חג ישראל הזה, שמדומני שהוא ראש השנה, אינני חוגג, ולפיכך נתפניתי בערבו של החג (כלומר, עוד לפני שנכנס החג. לא חיללתי, חלילה) לצפות, עם בתי החכמה והאהובה, את הסרט ההודי RRR, שמעט הדברים שכתבו עליו עוררו בי המון עניין. אפשר לראות את הסרט בנטפליקס, אבל תצורה האנגלית שלו (תשאלו את הילדים שלכם איך עובדים לזה), כי אין לו תרגום לעברית, אלא רק לאנגלית. זה סרט בן שלוש שעות, אז ראו הוזהרתם, אבל מצד שני ניתן לפצל לשתי צפיות. ועוד אזהרה – בהתחלה, כמי שחונכו בתרבות המערב, הסרט הזה ייראה לכם מוזר, הוא לא בדיוק מספר

 את הסיפור שלו כמו שאנחנו רגילים, והשפה שלו, תרתי משמע, זרה לנו, וגם יקשה עליכם (כמו שקרה גם לי), בטח בהתחלה, להבדיל בין הגיבורים (שהרי ידוע שכל ההודים נראים אותו דבר, נכון?), אבל, ויש פה אבל גדול, אם תתעקשו ותתמידו, תגלו סרט נהדר, סרט שבעצם אי אפשר לקטלג אותו בשום ז'אנר, כי הוא בכל הז'אנרים ביחד - מתח, אהבה, אימה, אחווה, מלחמה, עם שירים וריקודים (אבל בשום אופן לא מחזמר ולא בוליווד) ומה לא. זה בעצם סרט מיתי, סרט ששניגיבוריו האויבים-חברים הכי עזים שיכולים להיות, בשני הקצוות, הם אומנם בני-אדם אנושיים לגמרי, אבל בה בעת הם אלים, או בני-אלים, בני אלמוות, שיכולים ללחום בכל אויב (והאויב כאן הוא האימפריה הבריטית, עליה השלום), בכל דרך ואופן (והקרבות, כמו הריקודים, הם מרהיבים) ולנצח את כולם. ומה שיפה זה שהסרט עושה שימוש לא רק במיתולוגיה ההודית (שכמובן כמעט איננו יודעים עליה דבר), אלא גם במיתולוגיה היוונית והנוצרית והטרנטינואית, ובטח בעוד כמה שאני לא מכיר, ומאחד את כולם לכלל מיתולוגיה אחת. בקיצור – אם לא נסעתם לנואיבה, או לרודוס או לסחנה, ויש לכם זמן – אז הנה לכם, RRR הוא תענוג קולנועי אמיתי. סיפתח מצוין לשנה טובה. 

פרק מופתי של "אנחנו על המפית"

4 ביולי 22 - פרק מופתי , מרסק דעות קדומות ומרגש, בסדרה המצויינת בכלל, ובעונה הזאת בפרט, של "אנחנו על המפית", בערוץ 11 - ברק מתארח אצל חוסנייה ברהט. תפרגנו לעצמכם. 

האם אנחנו באמת מי שאנחנו? 

"הפתיחה הרשמית" – ממתק נהדר 

סרט ספרדי (לא של אלמדובר!) מבריק, מצחיק, מרגש, חכם, רב-רבדים, מתעתע, אנושי (כולל פגמים פה ושם) ומענג, העוסק בשאלה העתיקה "האם אנחנו באמת מי שאנחנו, או שאנחנו מי שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים או אמורים להיות (ואפשר, כמובן, לנסח את זה בעוד אלפי צורות)?". 

הסרט עוסק בחזרות שעורכת בימאית (פנלופה קרוז הנהדרת) עם שני שחקנים (אוסקר מרטינס ואנטוניו בנדרס, שנותנים פה קונצרט משחק עילאי) שמגלמים שני אחים "יריבים" (זה שם הסרט שעליו עושים חזרות בסרט), והנפלא בו שהוא גם מרגש וגם מצחיק וגם מתעתע וגם מדויק.

בלי להיכנס לספויילרים רק אומר שהסרט על החזרות על הסרט עוסק ביחסים בין האחים,  ביחסים ביחסים בין השחקנים לבין הדמויות שהם אמורים לגלם, ביחסים בין השחקנים עצמם, ביחסים שבין הסיפור שאמור להתרחש בסרט לבין הסיפור שמתרחש בחזרות בין השחקנים לבין עצמם ובינם לבין הבמאית, ביחסים שבין הקולנוע למציאות, וכמובן ביחסים שלנו, הצופים, עם עצמנו ועם המציאות, . 

אז אל תתנו למבקרים קפוצי-התחת לבלבל לכם את הביצים והביציות בכל מיני סייגים והסתייגויות. "התחרות הרשמית" הוא ממתק נהדר, ואל תחמיצו אותו בשום אופן.

"גלגל המזלות". שלושה סרטים בסרט אחד – גרוע, די טוב, יצירת מופת 

צרה צרורה. "גלגל המזלות", סרטו של ריוסוקה המגוצ'י היפני, שנוצר לפני "הנהגת של מר יוסוקה" המופלא (רוצו!), המוצג גם הוא עכשיו בבתי הקולנוע. מה לכתוב? מה להגיד לכם? ללכת או לא ללכת? הסרט מורכב משלושה סיפורים, סרטים, קצרים, בני 40 דקות לערך כל אחד. 

הראשון ממש גרוע, בנאלי, אפילו אידיוטי. מיותר. 

השני – הרבה יותר טוב, וכולל בתוכו סצנה אחת נהדרת, אבל הסיום המטופש הורס הכול. 

אבל הסרט השלישי, האחרון, המסיים, הוא יצירת מופת מופלאה, שכל בן ובת אדם חייבים לראות. 

אז מה בכל זאת לעשות? ללכת או לא ללכת? לא יודע מה להגיד לכם. תחליטו הפעם בעצמכם.

משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק"  עם ניקולס קייג' - אחלה סרט שבעולם

 לא אכביר מילים. סרט שלוקח את כל קלישאות הקולנוע ועושה בהם שימוש כפול מבריק – צוחק עליהם ומשתמש בהם בה בעת, ולמרבה ההפתעה שני הדברים עובדים, והתוצאה היא סרט מצחיק מאוד ומותח מאוד שבת אחים גם יחד, למרות שזה נראה לכאורה בלתי אפשרי, ואין בו, נשבע לכם, אפילו רקע מביך או נפילה אחרת כלשהי לכל אורכו. סרט של פעם, אבל מאוד בטעם, מתוחכם ומשעשע. בקיצור – אם נותרו בכם אוהבי קולנוע עם חוש הומור, אז זה אחלה סרט שבעולם לכל שלושתכם.

בסרט החדש של אלמודובר המסר מכתיב את הסיפור, וככה זה נראה: צפוי, דפוק רגשית, ומגוחך 

עשרות פעמים, לפחות, בחיי כמורה לתסריטאות אמרתי לסטודנטים "הדמויות שלך מתנהגות בהתאם לרצונות שלך, וזה לא עובד ככה". וכשהם היות תוהים מה לא בסדר בזה, שהרי הדמויות הם "שלהם", הייתי אומר להם, "כן, אתם יצרתם אותם. אבל הם לא עובדים אצלכם. הם עובדים אצל עצמם. אם הדמויות יעבדו אצלכם, לא יהיו להם חיים משלהם, והם יהיו מריונטות שלכם וזה לה יהיה סרט קולנוע, זו תהיה הצגת בובות שאתם מפעילים".

 אלא שפדרו אלמודובר לא למד אצלי, או שהיה חולה או שסתם לא הקשיב בשיעורים, ובדיוק מה שאמרתי לא לעשות הוא דווקא כן עשה בסרטו החדש "אימהות מקבילות". 

והמפתיע, לגבי יוצר קולנוע מנוסה כמוהו, שהטעות שלו מתחילה מכך שהיה לו "מסר" (גם כן לא משהו, אבל זה לא משנה), והמסר הכתיב את הסיפור ואת התנהגות הדמויות. 

ואם יש עוד דבר שתמיד הייתי מזהיר את תלמידי זה ש"גם אם יש לכם מסר, אסור בשום אופן שהוא יכתיב את הסיפור, כי אז ייצא לכם מאמר ולא סרט". אבל גם לזה הוא לא הקשיב, פדרו. 

התוצאה היא אכן כמו שזה נשמע. כמובן שמבחינה "קולנועית" הסרט עשוי היטב, מצולם נהדר, המשחק מצוין, והכול סבבה. אבל, ויש כמה אבלים רציניים מאוד. ראשית, הסיפור צפוי להחריד, כדי כך שלאורך כל הסרט הצופים (אני ובני, במקרה הזה) ידועים בדיוק, בלי לטעות אף פעם, מה יהיה בהמשך, כולל כיצד זה ייגמר. הדבר הנורא השני הוא שהסרט דפוק רגשית, וזה בולט בעיקר בכמה פצצות אטום רגשיות שאלמודובר מטיל על דמויותיו (כדי לא לעשות ספוילרים, אומר שזה משהו כמו שרצחו את אהובך/תך) והדמויות מגיבות כאילו נהיה להם כתם על השמלה, או הם קיבלו קנס על חניה. והתוצאה הסופית (אם לקצר עניין) היה סרט מיופיף, מזויף, מגוחך, פומפוזי, טיפשי ומיותר..בקיצור – ההנאה מובטחת.

"הנהגת של מר יוסוקה" - סרט נהדר, יפה ומרגש

"הנהגת של מר יוסוקה", או בשמו האנגלי המדויק יותר "Drive My Car", הוא סרט נהדר, יפה ומרגש. אני לא רוצה לעשות יותר מדי ספוילרים, כדי לא לפגוע לכם בהנאה, אז אגיד רק כמה דברים. זהו סרט יפני בן שלוש שעות, כשהשעה הראשונה שלו (שהיא החלק הפחות טוב בסרט, אבל תהיו סבלניים. שווה) היא הטקסט, והשעתיים הנוספות המופלאות הן הסבטקסט של השעה הראשונה. עוד אוסיף שגיבור הסרט הוא שחקן-במאי תיאטרון, שבחלק השני מוזמן להירושימה להעלות שם, עם צוות שחקנים מכל מזרח אסיה (יפנים, קוריאנים, פיליפינים) שאין להם שפה משותפת את "הדוד וניה" של צ'כוב (מירי רגב, הנה לך הזדמנות לתיקון). אחת המשתתפות היא שחקנית קוריאנית אילמת, שמדברת בשפת הסימנים הקוריאנית, המתורגמת ליפנית על ידי עוזר הבמאי. הדמות שלה והשפה שלה (שפת סימנים, בטח שלא בשפתך, היא כולה סבטקסט) והביצוע שלה של תפקיד סוניה בהצגה הם מהרגעים היותר עוצמתיים ומרגשים בסרט. אל תלכו, רוצו!

"ויהי בוקר" סרט טוב, אבל ...

"ויהי בוקר", סרטו החדש של ערן קולירין, לפי ספרו של סייד קשוע, הוא סרט טוב, טוב מאוד אפילו, אבל משהו בו לא עובד. זה סרט כואב, מרגש, עצוב, על מה שמעולל משטר הכיבוש הישראלי (זה שהחל ונמשך מ-1948) לפלסטינים, לא כעם, אלא כבני ובנות אדם. איך שיטת הדיכוי הישראלית המתוחכמת של "הפרד ומשול" באמצעות דרגות אפרטהייד שונות מפרקת את החברה הפלסטינית, את המשפחה הפלסטינית, ואת האנשים הפלסטינים, ולא מאפשרת להם לחיות את חייהם כבני-חורין (חג חירות שמח שיהיה לכם, יהודים!), אלא אך ורק כעבדים או משרתים של הכובש. וזה, כמו שהסרט מראה, זוועת אלוהים. 

אבל פה מגיע האבל. הבחירה של קולירין לצלם חלקים גדולים מן הסרט באפלה - הן בגלל שהכפר הנתון בעוצר מנותק מזרם החשמל והן כמטאורה על כך שאנחנו, היהודים, מעדיפים שלא לראות חיי הפלסטינים ולהניח להם לחיות, מבחינתנו, באפלה, מאחורי "חומת ההפרדה" - מכשילה את הצד האסתטי של הסרט, שחלקו המצולם באפלה נראה כמו תקלה תכנית ולא כמו בחירה אסתטית. כי בקולנוע, כמו בציור, היופי, גם אם זה יופי אפל או יופיו של הכיעור, קובע. וקולירין עצמו כבר הוכיח זאת בסרטו "ביקור התזמורת", שעשה שימוש מופלא בצבע והיה מרהיב ביופיו. חבל שהפעם לא כך.

ליגה ג' - ליגה אחרת

התאהבתי. ספיר בוסקילה. שופטת כדורגל. ליגה ג'. כאן 11. סדרה נהדרת. 

אמא קטנה - סרט סתם, פלצנות גרידא  

המבקרים המשבחים את הסרט, ולמרבה הצער יש רבים כאלה, טועים ומטעים (לדעתי, לדעתי. אין לי דיעה אחרת מלבד דעתי). זהו סרט שכל הזמן מבטיח ומבטיח ואף לרגע, גם בסוף, אינו מקיים. אין בו ולא כלום. לא מרגש, לא מעניין, לא מחכים, לא נעליים. כלום. וגם אין בו שום הצדקה לשום דבר שקורה בו. הכל סתם. כלום. אה, בעצם כן, יש משהו – שתי השחקניות הילדות חמודות. אבל בשביל זה ללכת לסרט? לא. לא. למה לכם לסבול סתם? עדיף תאכלו פיצה.

הסדרה החדשה של אביב גפן היא אחת מסדרות הטלוויזיה הגרועות בתולדות הטלוויזיה, עוד מהימים טרם הומצאה 

אביב המקורי ואביב החלופי

הסדרה החדשה של אביב גפן (ראיתי רק שני פרקים. יש גבול לסבל האנושי) היא אולי (כי לא ראיתי הכול) אחת מסדרות הטלוויזיה המביכות והגרועות ביותר שנעשתה בתולדות הטלוויזיה, עוד אפילו מהימים בטרם הומצאה הטלוויזיה. 

אני לא מוצא מילה טובה אחת לומר עליה. נתחיל בזה – אין קלישאה במחסן הקלישאות העבשות בארונות הקלישאות הקבורים במערות קמצ'טקה שהסידרה הזאת מדלגת עליה. כל "התובנות" שם של דמותו של אביב על החיים הן ברמה של ילד דפוק בשכל בן 12, משהו כמו "האהבה היא אוקיינוס שחותך לך את הלב כמו פלח לימון" (והרבה יותר גרוע מזה. לצערי אין לי הכישרון להמציא טיפשויות מביכות כל כך). השחקנים נוראים, מדקלמים, אבל הם לא אשמים. הדמויות שהם מגלמים בנויות מקרשי בניין משומשים ומרוסקים. דמויות הנשים (האימא, האחות, המאהבת) הם אפילו לא עמוקות ברמת קרשים, מקסימום קרטונים מעוכים. הדיאלוגים מעושים, מאוסים, מביכים, מיותרים. וכך גם כל הסצינות והסדרה כולה.

ואפילו השירים של גפן שהיו פעם יפים, בסדרה, בגלל האווילות האנושית ו"הדרמטית" שבה הם עטופים, נשמעים כאן מטופשים ונוראים ומזוייפים. 

בקיצור, צפייה נעימה. ותאמינו לי שעוד הייתי רחמן בן רחמנים.

ג'אנגו וג'אנגו: שיעור מופת בקולנוע

פרק מיומן שאני לא כותב 1.3.22

אתמול, היום אחרון בחודש פברואר המעובר, היה יום מיוחד, רגיל, כמו כל הימים. כשירדתי להליכת הבוקר גיליתי שיש למטה סתימה קלה בביוב. כשחזרתי מההליכה צילצלתי לאבי, השפץ השכונתי, וביקשתי ממנו שיתקן את זה. אחרי הצהרים הוא פתח את הסתימה. 150 שקל. מכספי הועד. אחרי זה הבן הבכור שלי, מהשניים שנותרו לי, הודיע לי שהוא מצא עצמו חיובי לקורונה. ככה שמחר (היום) לא ניפגש, כרגיל, לסרט ושיחה על הסרט אחרי זה, והוא גם לא יישן אצלי הלילה. אבל הוא מרגיש טוב. לא ראיתי אותו כבר איזה חמישה ימים, כך שהסיכוי שנדבקתי ממנו קלוש. אז לא עשיתי בדיקה. אני מרגיש בסדר גמור. 

אחרי זה, כמו כל בוקר, המשכתי לכתוב את הספר שלי. אני כבר תקוע, הייתי תקוע, איתו איזה שבועיים. לא כותב, רק חושב. מנסה כל מיני פתרונות לבעיות שיצרתי לעצמי והכל חרא. אבל הבוקר (אתמול) ניסיתי שוב, וזה הצליח. איך אני יודע שזה הצליח? כי לא כתבתי את מה שתכננתי, אלא משהו אחר לגמרי. כלומר הסיפור, ולא אני, הכתיב את עצמו, וככה צריך להיות. ככה צריך לכתוב ספר. או תסריט, לא משנה, זו אותה מלאכה. 

אחר הצהרים הקדשתי, כרגיל, לכל מיני סידורים, אבל בערב צרה – אין כדורגל (מכבי תל-אביב נגד נוף הגליל זה לא נחשב) וכבר לפני שבוע ומשהו סיימתי את "אוזארק" המצויינת עם רות' הנפלאה, ואין מה לראות. חדשות אני כמעט לא רואה. וכשיש מלחמה, בטלוויזיה אני מתכוון, שלנו או של של אחרים, אני לא רואה בכלל. מלחמה, כמה שהיא דבר משמעותי ונוראי, היא משעממת מוות. גם במציאות וגם בטלוויזיה. והאמת על המלחמה, זאת אור אחרת, בין כה וכה מתבררת רק אחרי שנים רבות (ר' טנטורה). 

אז בלית ברירה שייטתי בנטפליקס, אולי בכל זאת אמצא משהו טוב בין ערימות החרא. והנה הפתעה. סרט תיעודי בשם 'ג'אנגו וג'אנגו', שבחיים לא שמעתי עליו, על מערבוני הספגטי. וכשהתחלתי לצפות בו עוד יותר הפתעה. זה לא בדיוק סרט. זו יותר הרצאה מצולמת של קוונטין טרנטינו על מערבוני הספגטי, ועל מי שהוא קורא "במאי מערבוני הספגטי השני בטיבו אחרי סרג'יו ליאונה", שכולם שמעו עליו, כמובן, הלא הוא סרג'יו קורבוצ'י (אני מקווה שאני לא טועה בשם), שאפילו אני, יחסית ידען בקולנוע, לא שמעתי את שמו מעודי. 

מה אגיד לכם? שיעור מופת בקולנוע, ביצירה, חובה לכל אוהב ובטח יוצר קולנוע. טרנטינו מפליא בעומק ורוחב ידיעתו, בהסבריו המופלאים ובניתוחיו המבריקים. ותראו עד הסוף. אחרי הקרדיטס, טרנטינו עוד מוסיף ניתוח קטן, מופלא, לפרט קטן מהסרט "ג'אנגו". אדיר!  

ב-5.3 (אחרי!) התפרסם גם ב'הארץ' מאמר מקיף יותר (של אורון שמיר) על הסרט. הנה הקישור >>> הארץ על ג'אנגו וג'אנגו

ליקריץ פיצה - סרט מיותר

‏ פוסט שפרסמתי בעמוד הפייסבוק שלי ב-22 לפברואר

ראיתי היום את הסרט "ליקריץ פיצה" של פול תומס אנדרסון,  שזכה לביקורות משבחות ומהללות. לדעתי, בשלוש מילים - סרט מיותר ביותר. ולא שווה יותר מילה. ולמראה התמונה אני גם מוסיף עכשיו - בדיוק ככה, תברחו!

בלפסט - אם תאחרו בשעה, תרוויחו!

ובתריסר מילים - שעה של אקספוזיציה מייגעת ומיותרת, ואחריה חצי שעה של סרט לא רע.

יד האלוהים - פליני לעניים מרודים

מישהו, אני לא זוכר מי, חלק, ב'הארץ' אני חושב, אינספור דברי שבח והלל נלהבים לסרט 'יד האלוהים' שמוקרן בימים אלו בנטפליקס. אז התפתיתי וראיתי. ומה אני אגיד לכם? זוועת אלוהים! אוסף פלצני שלא מתחבר לכלום של סצינות משפחתיות שנעות בין גרוטסקה משומשת לסוריאליזם בחצי-גרוש לחקיינות עלובה בפוזה של מחווה, שמצליחות פה ושם להצחיק, אבל חוץ מזה לא סיפור ולא פשר ולא יופי ולא חוכמה ולא כלום. סתם קישקוש, שמתארך כמו מסטיק לעוס שנדבק לך לנעל ולא יורד. לא, זה לא פליני ולא ספגטיני. זה חירטוטיני. ראו הוזהרתם!

כוחו של הכלב - זהירות, כלב נופח!

פורום מבקרי הקולנוע, שאין לי מושג מי הם, בחר ב"כוחו של הכלב" של ג'יין קמפיון כסרט השנה. ולפיכך אני מתייצב בזאת להזהירכם - זה סרט נורא, טרנדי וטרחני,  משעמם ומייגע, כשכל כולו נפיחות [גם בשורוק וגם בחולם] של חשיבות עצמית שאומרת כל הזמן "שופוני איזה סרט חשוב ועמוק ורגיש ונכון אני".

מצד שני, הפורום המכובד הזה, באחד מגילגוליו הקודמים, אולי אז קראו לו איגוד ולא פורום, בחר לפני כעשרים שנה כסרט השנה ב"דוגוויל" הנאצי של לארס פון-טרייר המתועב. אז מה לי כי אלין?

 האב - כואב, אבל חובה

"האב", סרט גאוני, מפוצץ מוח, חודר בטן וקורע לב. פעם ראשונה, לידיעתי לפחות, שסרט קולנוע מעביר לך את חווית הדמנסיה מנקודה מבטו, באופן תפיסתו את המציאות, מבעד למוחו המתפורר, של חולה במחלה הנוראה הזו. משחק מופתי לגמרי של אנתוני הופקינס בתפקיד האב הדמנטי ושל אוליביה קולמן כבתו. בקיצור - לכל אלו החיים וטוב להם בהכחשה (של המוות, של הזיקנה, של השואה, של הנכבה, של הקורונה) - זה לא סרט בשבילכם. תמשכו בסבבה בחתונמי, הזמר במסכה ומשפט נתניהו. לכל האחרים - סרט קשה, מכה, כואב, אבל חובה.

למה להרוס בסוף?

"תמונות מחיי נישואין" של חגי לוי. של חגי לוי, כי אני לא משווה לזאת הישנה של אינגמר ברגמן, שהסדרה החדשה לכאורה מבוססת עליה. ראיתי אותה בזמנו. אבל אני לא זוכר הרבה. וזה גם לא משנה. היצירה החדשה צריכה לעמוד בפני עצמה, בלי שום קשר לישנה. אז אני אדבר עליה, רק עליה, על זאת של חגי לוי. 

ארבעת הפרקים הראשונים (מתוך חמישה) הם מצויינים, אפילו נפלאים. פה ושם אומנם יש פגמים קלים (למשל השיחה על המשך או הפסקת ההיריון ארוכה מדי ומייגעת), אבל זה שטויות. ארבעה הפרקים הראשונים כתובים, מבויימים, מצולמים ומשוחקים להפליא. יצירת מופת, עונג של ממש, באמת. אבל אז בא הפרק החמישי והאחרון והורס הכול, את כל ארבעת הפרקים המצויינים שלפניו. כאילו, זאת הייתה תחושתי, הגיח פתע משום מקום איזה ילד חרא וריסק בבעיטות את ארמון החול המרהיב שילד אחר בנה שם כל כך יפה, בהתמדה ובהקפדה, והפך את ארמון החול הנהדר לחורבת בוץ.

הפרק האחרון הוא מיותר לגמרי. אין לו שום הצדקה. לא צריך אותו. ולא רק שהוא מיותר ולא צריך אותו, או בעצם בגלל שהוא מיותר ולא צריך אותו, הוא מחרב גם את כל ארבעת הפרקים שקדמו לו, שקורסים אל הריסות מיותרותו. 

קודם כל יש בו שלוש סצינות מיותרות לגמרי, שגם מופיעים בהם לראשונה (ולאחרונה) דמויות שבארבעת הפרקים הקודמים רק דיברו עליהם לא ראו אותם (המאהב הישראלי של  האישה, אימו של הגבר) וזה היה היה נהדר. והנה פתאום, בלי שום סיבה או הצדקה של ממש, הם פה, והופעתם לא רק שלא מוסיפה כלום לשום דבר, אלא מחלישה, שלא לומר שוב – מחריבה, את אי-הופעתם המרהיבה בארבעת הפרקים הקודמים.

אבל לא רק הסצינות הללו מיותרות ומחרבות, אלא שכך כל הפרק, שבמקום לספר סיפור או להוסיף תובנה, הוא בסך הכול וכל כולו מעין "סיכום" של ארבעת הפרקים הקודמים שמסביר לצופים על מה הסדרה , מה הסיפור שלה ומה המסר שלה.

ואחד הדברים הבסיסיים שלומדים בכל כיתת תסריטאות (גם בכיתות שלי, שחגי לוי למד בהן) זה "לא להסיק מסקנות", אלא להשאיר זאת לצופים, לעשות מלאכתך כך שהצופים, ולא הדמויות שלך, הן שיסיקו את המסקנות, או במילים אחרות – בשום אופן לא להעלות את הסבטקסט לטקסט. והנה כאן, ב"תמונות מחיי נישואין", הפרק האחרון הוא כולו ביצה טובענית של הצפת סבטקסט, שאכן, ולמרבה הצער, הסדרה כולה טובעת בה ומתחרבשת. 

צומת מילר - כל הנשים טיפשות וכל המזרחים נוכלים תחמנים

יצא לי לצפות בטעות (התבלבלתי בין יום כיפור ליום קיפול) ברבע הפרק הראשון של "צומת מילר 3". אימא'לה! הצילו! חוץ מהשטיקים הלעוסים והמאוסים, והעובדה שזה לא מצחיק עד מוות, אז עדיין, כמו בסרטים של שנות החמישים, בסדרה המשודרת בטלוויזיה הישראלית בשנת 2011, כל הנשים טיפשות וכל הגברים המזרחים נוכלים ותחמנים. אז אולי כבר די.

אדוני, אדוני, למה אתה מרמה אנשים?

מצחיקים אותי האדווה דדון והחיים אתגר האלו ושכמותם, כשהם רצים לעין המצלמה ברחוב או במסדרון אחרי איזה נוכל שהם בדיוק תפסו על חם, וסונטים בו כמו סגנית מנהל בית-ספר "אדוני, אדוני, למה אתה מרמה אנשים? זה יפה ככה? אתה לא מתבייש? אתה רוצה אולי להתנצל בפניהם?". תגידו לי, אדון אתגר וגברת דדון, מה, אתם לא מבינים שיש לכם פה עסק עם פסיכופטים? אתם באמת חושבים שפסיכופט יודה במעשיו? יתבייש במעשיו? יתנצל על מעשיו? וגם אם יקרה המקרה והוא יביע חרטה, הרי חרטה של פסיכופט זה חארטה, כי פסיכופט, כדי לא להיענש ולהמשיך בעבודות הנוכלות שלו מוכן לא רק  להתנצל אלא גם לבכות, אם תבקשו יפה. אז מה? אפילו לא קליפת תפוח אדמה. 

ואני כבר מחכה ומצפה לפסיכופט האמיץ, שיום אחר כשירדפו אחריו דדון או אתגר ושוב ינזפו בו "אדוני, אדוני, למה אתה מרמה אנשים?" וכל זה, שלא ישתוק להם או יסתיר את פניו בארגז-הכלים המהודר שלו, אלא יעצור ויגיד להם בגאווה ובתוכחה "מה זאת אומרת למה אני מרמה אנשים?! זה העבודה שלי. אני עובד ברמאות. אני לא זגג ולא שרברב ולא טכנאי- מזגנים ולא נתב-תריסים. אני רמאי. זאת העבודה שלי. מזה אני מתפרנס. ככה אני מביא פיצה לילדים שלי, בדיוק כמו שאתם מתפרנסים מלרדוף אחרי אנשים. הבנתם? אז יאללה, תפסיקו לרדוף אחרי ולהציק לי, לפני שאני הולך למשטרה ומתלונן עליכם על הטרדה, רשעים, הורסים לאנשים את הפרנסות, זה יפה ככה? אתם לא מתביישים?"