בינתיים הצטברו פה כמה הגיגים, אבל אתם יכולים לקרוא דברים הרבה יותר מסודרים שלי על מלאכת הכתיבה התסריטאית ומשמעותה במדור העוסק בספרי ומאמרי על תסריטאות, קולנוע וטלוויזיה. הנה, לחצו כאן >>>  ספרים על תסריטאות ועל סרטים

כל התמונות:  צילומים מהטלוויזיה או מיחסי-ציבור


האם אנחנו באמת מי שאנחנו? 

"הפתיחה הרשמית" – ממתק נהדר 

סרט ספרדי (לא של אלמדובר!) מבריק, מצחיק, מרגש, חכם, רב-רבדים, מתעתע, אנושי (כולל פגמים פה ושם) ומענג, העוסק בשאלה העתיקה "האם אנחנו באמת מי שאנחנו, או שאנחנו מי שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים או אמורים להיות (ואפשר, כמובן, לנסח את זה בעוד אלפי צורות)?". 

הסרט עוסק בחזרות שעורכת בימאית (פנלופה קרוז הנהדרת) עם שני שחקנים (אוסקר מרטינס ואנטוניו בנדרס, שנותנים פה קונצרט משחק עילאי) שמגלמים שני אחים "יריבים" (זה שם הסרט שעליו עושים חזרות בסרט), והנפלא בו שהוא גם מרגש וגם מצחיק וגם מתעתע וגם מדויק.

בלי להיכנס לספויילרים רק אומר שהסרט על החזרות על הסרט עוסק ביחסים בין האחים,  ביחסים ביחסים בין השחקנים לבין הדמויות שהם אמורים לגלם, ביחסים בין השחקנים עצמם, ביחסים שבין הסיפור שאמור להתרחש בסרט לבין הסיפור שמתרחש בחזרות בין השחקנים לבין עצמם ובינם לבין הבמאית, ביחסים שבין הקולנוע למציאות, וכמובן ביחסים שלנו, הצופים, עם עצמנו ועם המציאות, . 

אז אל תתנו למבקרים קפוצי-התחת לבלבל לכם את הביצים והביציות בכל מיני סייגים והסתייגויות. "התחרות הרשמית" הוא ממתק נהדר, ואל תחמיצו אותו בשום אופן.


"גלגל המזלות". שלושה סרטים בסרט אחד – גרוע, די טוב, יצירת מופת 

צרה צרורה. "גלגל המזלות", סרטו של ריוסוקה המגוצ'י היפני, שנוצר לפני "הנהגת של מר יוסוקה" המופלא (רוצו!), המוצג גם הוא עכשיו בבתי הקולנוע. מה לכתוב? מה להגיד לכם? ללכת או לא ללכת? הסרט מורכב משלושה סיפורים, סרטים, קצרים, בני 40 דקות לערך כל אחד. 

הראשון ממש גרוע, בנאלי, אפילו אידיוטי. מיותר. 

השני – הרבה יותר טוב, וכולל בתוכו סצנה אחת נהדרת, אבל הסיום המטופש הורס הכול. 

אבל הסרט השלישי, האחרון, המסיים, הוא יצירת מופת מופלאה, שכל בן ובת אדם חייבים לראות. 

אז מה בכל זאת לעשות? ללכת או לא ללכת? לא יודע מה להגיד לכם. תחליטו הפעם בעצמכם.


משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק"       עם ניקולס קייג' - אחלה סרט שבעולם

 לא אכביר מילים. סרט שלוקח את כל קלישאות הקולנוע ועושה בהם שימוש כפול מבריק – צוחק עליהם ומשתמש בהם בה בעת, ולמרבה ההפתעה שני הדברים עובדים, והתוצאה היא סרט מצחיק מאוד ומותח מאוד שבת אחים גם יחד, למרות שזה נראה לכאורה בלתי אפשרי, ואין בו, נשבע לכם, אפילו רקע מביך או נפילה אחרת כלשהי לכל אורכו. סרט של פעם, אבל מאוד בטעם, מתוחכם ומשעשע. בקיצור – אם נותרו בכם אוהבי קולנוע עם חוש הומור, אז זה אחלה סרט שבעולם לכל שלושתכם.

בסרט החדש של אלמודובר המסר מכתיב את הסיפור, וככה זה נראה: צפוי, דפוק רגשית, ומגוחך 

עשרות פעמים, לפחות, בחיי כמורה לתסריטאות אמרתי לסטודנטים "הדמויות שלך מתנהגות בהתאם לרצונות שלך, וזה לא עובד ככה". וכשהם היות תוהים מה לא בסדר בזה, שהרי הדמויות הם "שלהם", הייתי אומר להם, "כן, אתם יצרתם אותם. אבל הם לא עובדים אצלכם. הם עובדים אצל עצמם. אם הדמויות יעבדו אצלכם, לא יהיו להם חיים משלהם, והם יהיו מריונטות שלכם וזה לה יהיה סרט קולנוע, זו תהיה הצגת בובות שאתם מפעילים".

 אלא שפדרו אלמודובר לא למד אצלי, או שהיה חולה או שסתם לא הקשיב בשיעורים, ובדיוק מה שאמרתי לא לעשות הוא דווקא כן עשה בסרטו החדש "אימהות מקבילות". 

והמפתיע, לגבי יוצר קולנוע מנוסה כמוהו, שהטעות שלו מתחילה מכך שהיה לו "מסר" (גם כן לא משהו, אבל זה לא משנה), והמסר הכתיב את הסיפור ואת התנהגות הדמויות. 

ואם יש עוד דבר שתמיד הייתי מזהיר את תלמידי זה ש"גם אם יש לכם מסר, אסור בשום אופן שהוא יכתיב את הסיפור, כי אז ייצא לכם מאמר ולא סרט". אבל גם לזה הוא לא הקשיב, פדרו. 

התוצאה היא אכן כמו שזה נשמע. כמובן שמבחינה "קולנועית" הסרט עשוי היטב, מצולם נהדר, המשחק מצוין, והכול סבבה. אבל, ויש כמה אבלים רציניים מאוד. ראשית, הסיפור צפוי להחריד, כדי כך שלאורך כל הסרט הצופים (אני ובני, במקרה הזה) ידועים בדיוק, בלי לטעות אף פעם, מה יהיה בהמשך, כולל כיצד זה ייגמר. הדבר הנורא השני הוא שהסרט דפוק רגשית, וזה בולט בעיקר בכמה פצצות אטום רגשיות שאלמודובר מטיל על דמויותיו (כדי לא לעשות ספוילרים, אומר שזה משהו כמו שרצחו את אהובך/תך) והדמויות מגיבות כאילו נהיה להם כתם על השמלה, או הם קיבלו קנס על חניה. והתוצאה הסופית (אם לקצר עניין) היה סרט מיופיף, מזויף, מגוחך, פומפוזי, טיפשי ומיותר..בקיצור – ההנאה מובטחת.

"הנהגת של מר יוסוקה" - סרט נהדר, יפה ומרגש

"הנהגת של מר יוסוקה", או בשמו האנגלי המדויק יותר "Drive My Car", הוא סרט נהדר, יפה ומרגש. אני לא רוצה לעשות יותר מדי ספוילרים, כדי לא לפגוע לכם בהנאה, אז אגיד רק כמה דברים. זהו סרט יפני בן שלוש שעות, כשהשעה הראשונה שלו (שהיא החלק הפחות טוב בסרט, אבל תהיו סבלניים. שווה) היא הטקסט, והשעתיים הנוספות המופלאות הן הסבטקסט של השעה הראשונה. עוד אוסיף שגיבור הסרט הוא שחקן-במאי תיאטרון, שבחלק השני מוזמן להירושימה להעלות שם, עם צוות שחקנים מכל מזרח אסיה (יפנים, קוריאנים, פיליפינים) שאין להם שפה משותפת את "הדוד וניה" של צ'כוב (מירי רגב, הנה לך הזדמנות לתיקון). אחת המשתתפות היא שחקנית קוריאנית אילמת, שמדברת בשפת הסימנים הקוריאנית, המתורגמת ליפנית על ידי עוזר הבמאי. הדמות שלה והשפה שלה (שפת סימנים, בטח שלא בשפתך, היא כולה סבטקסט) והביצוע שלה של תפקיד סוניה בהצגה הם מהרגעים היותר עוצמתיים ומרגשים בסרט. אל תלכו, רוצו!

"ויהי בוקר" סרט טוב, אבל ...

"ויהי בוקר", סרטו החדש של ערן קולירין, לפי ספרו של סייד קשוע, הוא סרט טוב, טוב מאוד אפילו, אבל משהו בו לא עובד. זה סרט כואב, מרגש, עצוב, על מה שמעולל משטר הכיבוש הישראלי (זה שהחל ונמשך מ-1948) לפלסטינים, לא כעם, אלא כבני ובנות אדם. איך שיטת הדיכוי הישראלית המתוחכמת של "הפרד ומשול" באמצעות דרגות אפרטהייד שונות מפרקת את החברה הפלסטינית, את המשפחה הפלסטינית, ואת האנשים הפלסטינים, ולא מאפשרת להם לחיות את חייהם כבני-חורין (חג חירות שמח שיהיה לכם, יהודים!), אלא אך ורק כעבדים או משרתים של הכובש. וזה, כמו שהסרט מראה, זוועת אלוהים. 

אבל פה מגיע האבל. הבחירה של קולירין לצלם חלקים גדולים מן הסרט באפלה - הן בגלל שהכפר הנתון בעוצר מנותק מזרם החשמל והן כמטאורה על כך שאנחנו, היהודים, מעדיפים שלא לראות חיי הפלסטינים ולהניח להם לחיות, מבחינתנו, באפלה, מאחורי "חומת ההפרדה" - מכשילה את הצד האסתטי של הסרט, שחלקו המצולם באפלה נראה כמו תקלה תכנית ולא כמו בחירה אסתטית. כי בקולנוע, כמו בציור, היופי, גם אם זה יופי אפל או יופיו של הכיעור, קובע. וקולירין עצמו כבר הוכיח זאת בסרטו "ביקור התזמורת", שעשה שימוש מופלא בצבע והיה מרהיב ביופיו. חבל שהפעם לא כך.

ליגה ג' - ליגה אחרת

התאהבתי. ספיר בוסקילה. שופטת כדורגל. ליגה ג'. כאן 11. סדרה נהדרת. 

אמא קטנה - סרט סתם, פלצנות גרידא  

המבקרים המשבחים את הסרט, ולמרבה הצער יש רבים כאלה, טועים ומטעים (לדעתי, לדעתי. אין לי דיעה אחרת מלבד דעתי). זהו סרט שכל הזמן מבטיח ומבטיח ואף לרגע, גם בסוף, אינו מקיים. אין בו ולא כלום. לא מרגש, לא מעניין, לא מחכים, לא נעליים. כלום. וגם אין בו שום הצדקה לשום דבר שקורה בו. הכל סתם. כלום. אה, בעצם כן, יש משהו – שתי השחקניות הילדות חמודות. אבל בשביל זה ללכת לסרט? לא. לא. למה לכם לסבול סתם? עדיף תאכלו פיצה.

הסדרה החדשה של אביב גפן היא אחת מסדרות הטלוויזיה הגרועות בתולדות הטלוויזיה, עוד מהימים טרם הומצאה 

אביב המקורי ואביב החלופי

הסדרה החדשה של אביב גפן (ראיתי רק שני פרקים. יש גבול לסבל האנושי) היא אולי (כי לא ראיתי הכול) אחת מסדרות הטלוויזיה המביכות והגרועות ביותר שנעשתה בתולדות הטלוויזיה, עוד אפילו מהימים בטרם הומצאה הטלוויזיה. 

אני לא מוצא מילה טובה אחת לומר עליה. נתחיל בזה – אין קלישאה במחסן הקלישאות העבשות בארונות הקלישאות הקבורים במערות קמצ'טקה שהסידרה הזאת מדלגת עליה. כל "התובנות" שם של דמותו של אביב על החיים הן ברמה של ילד דפוק בשכל בן 12, משהו כמו "האהבה היא אוקיינוס שחותך לך את הלב כמו פלח לימון" (והרבה יותר גרוע מזה. לצערי אין לי הכישרון להמציא טיפשויות מביכות כל כך). השחקנים נוראים, מדקלמים, אבל הם לא אשמים. הדמויות שהם מגלמים בנויות מקרשי בניין משומשים ומרוסקים. דמויות הנשים (האימא, האחות, המאהבת) הם אפילו לא עמוקות ברמת קרשים, מקסימום קרטונים מעוכים. הדיאלוגים מעושים, מאוסים, מביכים, מיותרים. וכך גם כל הסצינות והסדרה כולה.

ואפילו השירים של גפן שהיו פעם יפים, בסדרה, בגלל האווילות האנושית ו"הדרמטית" שבה הם עטופים, נשמעים כאן מטופשים ונוראים ומזוייפים. 

בקיצור, צפייה נעימה. ותאמינו לי שעוד הייתי רחמן בן רחמנים.

ג'אנגו וג'אנגו: שיעור מופת בקולנוע 

פרק מיומן שאני לא כותב 1.3.22

אתמול, היום אחרון בחודש פברואר המעובר, היה יום מיוחד, רגיל, כמו כל הימים. כשירדתי להליכת הבוקר גיליתי שיש למטה סתימה קלה בביוב. כשחזרתי מההליכה צילצלתי לאבי, השפץ השכונתי, וביקשתי ממנו שיתקן את זה. אחרי הצהרים הוא פתח את הסתימה. 150 שקל. מכספי הועד. אחרי זה הבן הבכור שלי, מהשניים שנותרו לי, הודיע לי שהוא מצא עצמו חיובי לקורונה. ככה שמחר (היום) לא ניפגש, כרגיל, לסרט ושיחה על הסרט אחרי זה, והוא גם לא יישן אצלי הלילה. אבל הוא מרגיש טוב. לא ראיתי אותו כבר איזה חמישה ימים, כך שהסיכוי שנדבקתי ממנו קלוש. אז לא עשיתי בדיקה. אני מרגיש בסדר גמור. 

אחרי זה, כמו כל בוקר, המשכתי לכתוב את הספר שלי. אני כבר תקוע, הייתי תקוע, איתו איזה שבועיים. לא כותב, רק חושב. מנסה כל מיני פתרונות לבעיות שיצרתי לעצמי והכל חרא. אבל הבוקר (אתמול) ניסיתי שוב, וזה הצליח. איך אני יודע שזה הצליח? כי לא כתבתי את מה שתכננתי, אלא משהו אחר לגמרי. כלומר הסיפור, ולא אני, הכתיב את עצמו, וככה צריך להיות. ככה צריך לכתוב ספר. או תסריט, לא משנה, זו אותה מלאכה. 

אחר הצהרים הקדשתי, כרגיל, לכל מיני סידורים, אבל בערב צרה – אין כדורגל (מכבי תל-אביב נגד נוף הגליל זה לא נחשב) וכבר לפני שבוע ומשהו סיימתי את "אוזארק" המצויינת עם רות' הנפלאה, ואין מה לראות. חדשות אני כמעט לא רואה. וכשיש מלחמה, בטלוויזיה אני מתכוון, שלנו או של של אחרים, אני לא רואה בכלל. מלחמה, כמה שהיא דבר משמעותי ונוראי, היא משעממת מוות. גם במציאות וגם בטלוויזיה. והאמת על המלחמה, זאת אור אחרת, בין כה וכה מתבררת רק אחרי שנים רבות (ר' טנטורה). 

אז בלית ברירה שייטתי בנטפליקס, אולי בכל זאת אמצא משהו טוב בין ערימות החרא. והנה הפתעה. סרט תיעודי בשם 'ג'אנגו וג'אנגו', שבחיים לא שמעתי עליו, על מערבוני הספגטי. וכשהתחלתי לצפות בו עוד יותר הפתעה. זה לא בדיוק סרט. זו יותר הרצאה מצולמת של קוונטין טרנטינו על מערבוני הספגטי, ועל מי שהוא קורא "במאי מערבוני הספגטי השני בטיבו אחרי סרג'יו ליאונה", שכולם שמעו עליו, כמובן, הלא הוא סרג'יו קורבוצ'י (אני מקווה שאני לא טועה בשם), שאפילו אני, יחסית ידען בקולנוע, לא שמעתי את שמו מעודי. 

מה אגיד לכם? שיעור מופת בקולנוע, ביצירה, חובה לכל אוהב ובטח יוצר קולנוע. טרנטינו מפליא בעומק ורוחב ידיעתו, בהסבריו המופלאים ובניתוחיו המבריקים. ותראו עד הסוף. אחרי הקרדיטס, טרנטינו עוד מוסיף ניתוח קטן, מופלא, לפרט קטן מהסרט "ג'אנגו". אדיר!  

ב-5.3 (אחרי!) התפרסם גם ב'הארץ' מאמר מקיף יותר (של אורון שמיר) על הסרט. הנה הקישור >>> הארץ על ג'אנגו וג'אנגו

ליקריץ פיצה - סרט מיותר

 פוסט שפרסמתי בעמוד הפייסבוק שלי ב-22 לפברואר

ראיתי היום את הסרט "ליקריץ פיצה" של פול תומס אנדרסון,  שזכה לביקורות משבחות ומהללות. לדעתי, בשלוש מילים - סרט מיותר ביותר. ולא שווה יותר מילה. ולמראה התמונה אני גם מוסיף עכשיו - בדיוק ככה, תברחו!

בלפסט - אם תאחרו בשעה, תרוויחו!

ובתריסר מילים - שעה של אקספוזיציה מייגעת ומיותרת, ואחריה חצי שעה של סרט לא רע.

יד האלוהים - פליני לעניים מרודים

מישהו, אני לא זוכר מי, חלק, ב'הארץ' אני חושב, אינספור דברי שבח והלל נלהבים לסרט 'יד האלוהים' שמוקרן בימים אלו בנטפליקס. אז התפתיתי וראיתי. ומה אני אגיד לכם? זוועת אלוהים! אוסף פלצני שלא מתחבר לכלום של סצינות משפחתיות שנעות בין גרוטסקה משומשת לסוריאליזם בחצי-גרוש לחקיינות עלובה בפוזה של מחווה, שמצליחות פה ושם להצחיק, אבל חוץ מזה לא סיפור ולא פשר ולא יופי ולא חוכמה ולא כלום. סתם קישקוש, שמתארך כמו מסטיק לעוס שנדבק לך לנעל ולא יורד. לא, זה לא פליני ולא ספגטיני. זה חירטוטיני. ראו הוזהרתם!

כוחו של הכלב - זהירות, כלב נופח!

פורום מבקרי הקולנוע, שאין לי מושג מי הם, בחר ב"כוחו של הכלב" של ג'יין קמפיון כסרט השנה. ולפיכך אני מתייצב בזאת להזהירכם - זה סרט נורא, טרנדי וטרחני,  משעמם ומייגע, כשכל כולו נפיחות [גם בשורוק וגם בחולם] של חשיבות עצמית שאומרת כל הזמן "שופוני איזה סרט חשוב ועמוק ורגיש ונכון אני".

מצד שני, הפורום המכובד הזה, באחד מגילגוליו הקודמים, אולי אז קראו לו איגוד ולא פורום, בחר לפני כעשרים שנה כסרט השנה ב"דוגוויל" הנאצי למהדרין של לארס פון-טרייר המתועב. אז מה לי כי אלין?

 האב - כואב, אבל חובה

"האב", סרט גאוני, מפוצץ מוח, חודר בטן וקורע לב. פעם ראשונה, לידיעתי לפחות, שסרט קולנוע מעביר לך את חווית הדמנסיה מנקודה מבטו, באופן תפיסתו את המציאות, מבעד למוחו המתפורר, של חולה במחלה הנוראה הזו. משחק מופתי לגמרי של אנתוני הופקינס בתפקיד האב הדמנטי ושל אוליביה קולמן כבתו. בקיצור - לכל אלו החיים וטוב להם בהכחשה (של המוות, של הזיקנה, של השואה, של הנכבה, של הקורונה) - זה לא סרט בשבילכם. תמשכו בסבבה בחתונמי, הזמר במסכה ומשפט נתניהו. לכל האחרים - סרט קשה, מכה, כואב, אבל חובה.

למה להרוס בסוף?

"תמונות מחיי נישואין" של חגי לוי. של חגי לוי, כי אני לא משווה לזאת הישנה של אינגמר ברגמן, שהסדרה החדשה לכאורה מבוססת עליה. ראיתי אותה בזמנו. אבל אני לא זוכר הרבה. וזה גם לא משנה. היצירה החדשה צריכה לעמוד בפני עצמה, בלי שום קשר לישנה. אז אני אדבר עליה, רק עליה, על זאת של חגי לוי. 

ארבעת הפרקים הראשונים (מתוך חמישה) הם מצויינים, אפילו נפלאים. פה ושם אומנם יש פגמים קלים (למשל השיחה על המשך או הפסקת ההיריון ארוכה מדי ומייגעת), אבל זה שטויות. ארבעה הפרקים הראשונים כתובים, מבויימים, מצולמים ומשוחקים להפליא. יצירת מופת, עונג של ממש, באמת. אבל אז בא הפרק החמישי והאחרון והורס הכול, את כל ארבעת הפרקים המצויינים שלפניו. כאילו, זאת הייתה תחושתי, הגיח פתע משום מקום איזה ילד חרא וריסק בבעיטות את ארמון החול המרהיב שילד אחר בנה שם כל כך יפה, בהתמדה ובהקפדה, והפך את ארמון החול הנהדר לחורבת בוץ.

הפרק האחרון הוא מיותר לגמרי. אין לו שום הצדקה. לא צריך אותו. ולא רק שהוא מיותר ולא צריך אותו, או בעצם בגלל שהוא מיותר ולא צריך אותו, הוא מחרב גם את כל ארבעת הפרקים שקדמו לו, שקורסים אל הריסות מיותרותו. 

קודם כל יש בו שלוש סצינות מיותרות לגמרי, שגם מופיעים בהם לראשונה (ולאחרונה) דמויות שבארבעת הפרקים הקודמים רק דיברו עליהם לא ראו אותם (המאהב הישראלי של  האישה, אימו של הגבר) וזה היה היה נהדר. והנה פתאום, בלי שום סיבה או הצדקה של ממש, הם פה, והופעתם לא רק שלא מוסיפה כלום לשום דבר, אלא מחלישה, שלא לומר שוב – מחריבה, את אי-הופעתם המרהיבה בארבעת הפרקים הקודמים.

אבל לא רק הסצינות הללו מיותרות ומחרבות, אלא שכך כל הפרק, שבמקום לספר סיפור או להוסיף תובנה, הוא בסך הכול וכל כולו מעין "סיכום" של ארבעת הפרקים הקודמים שמסביר לצופים על מה הסדרה , מה הסיפור שלה ומה המסר שלה.

ואחד הדברים הבסיסיים שלומדים בכל כיתת תסריטאות (גם בכיתות שלי, שחגי לוי למד בהן) זה "לא להסיק מסקנות", אלא להשאיר זאת לצופים, לעשות מלאכתך כך שהצופים, ולא הדמויות שלך, הן שיסיקו את המסקנות, או במילים אחרות – בשום אופן לא להעלות את הסבטקסט לטקסט. והנה כאן, ב"תמונות מחיי נישואין", הפרק האחרון הוא כולו ביצה טובענית של הצפת סבטקסט, שאכן, ולמרבה הצער, הסדרה כולה טובעת בה ומתחרבשת. 

צומת מילר - כל הנשים טיפשות וכל המזרחים נוכלים תחמנים

יצא לי לצפות בטעות (התבלבלתי בין יום כיפור ליום קיפול) ברבע הפרק הראשון של "צומת מילר 3". אימא'לה! הצילו! חוץ מהשטיקים הלעוסים והמאוסים, והעובדה שזה לא מצחיק עד מוות, אז עדיין, כמו בסרטים של שנות החמישים, בסדרה המשודרת בטלוויזיה הישראלית בשנת 2011, כל הנשים טיפשות וכל הגברים המזרחים נוכלים ותחמנים. אז אולי כבר די.

אדוני, אדוני, למה אתה מרמה אנשים?

מצחיקים אותי האדווה דדון והחיים אתגר האלו ושכמותם, כשהם רצים לעין המצלמה ברחוב או במסדרון אחרי איזה נוכל שהם בדיוק תפסו על חם, וסונטים בו כמו סגנית מנהל בית-ספר "אדוני, אדוני, למה אתה מרמה אנשים? זה יפה ככה? אתה לא מתבייש? אתה רוצה אולי להתנצל בפניהם?". תגידו לי, אדון אתגר וגברת דדון, מה, אתם לא מבינים שיש לכם פה עסק עם פסיכופטים? אתם באמת חושבים שפסיכופט יודה במעשיו? יתבייש במעשיו? יתנצל על מעשיו? וגם אם יקרה המקרה והוא יביע חרטה, הרי חרטה של פסיכופט זה חארטה, כי פסיכופט, כדי לא להיענש ולהמשיך בעבודות הנוכלות שלו מוכן לא רק  להתנצל אלא גם לבכות, אם תבקשו יפה. אז מה? אפילו לא קליפת תפוח אדמה. 

ואני כבר מחכה ומצפה לפסיכופט האמיץ, שיום אחר כשירדפו אחריו דדון או אתגר ושוב ינזפו בו "אדוני, אדוני, למה אתה מרמה אנשים?" וכל זה, שלא ישתוק להם או יסתיר את פניו בארגז-הכלים המהודר שלו, אלא יעצור ויגיד להם בגאווה ובתוכחה "מה זאת אומרת למה אני מרמה אנשים?! זה העבודה שלי. אני עובד ברמאות. אני לא זגג ולא שרברב ולא טכנאי- מזגנים ולא נתב-תריסים. אני רמאי. זאת העבודה שלי. מזה אני מתפרנס. ככה אני מביא פיצה לילדים שלי, בדיוק כמו שאתם מתפרנסים מלרדוף אחרי אנשים. הבנתם? אז יאללה, תפסיקו לרדוף אחרי ולהציק לי, לפני שאני הולך למשטרה ומתלונן עליכם על הטרדה, רשעים, הורסים לאנשים את הפרנסות, זה יפה ככה? אתם לא מתביישים?"