15.7.24

אלוהים ציוונו, כדור הארץ שטוח, החיסונים הם זיהומים - זה הכל אותו טירלול

הפעם זה יהיה מאמר קצת חידתי. אני אביא בפניכם פוסטים, לאו דווקא לפי סדר הופעתם, שהעלתה דמות עלומה בעמוד הפייסבוק שלה. תחילה לא אחשוף את שמה, ורק לקראת סוף המאמר אגלה לכם במי מדובר וגם מה יש לי לומר. אז הנה, מתחילים:

ב-14 באפריל השנה העלתה הדמות תמונות של חלקי הטילים ששוגרו מאיראן ונפלו כאן, וכך כתבה: "הטיל הזה הגיע מאיראן בדיוק כמו שנחתו על הירח. קומדיה דל חארטה. הסחת דעת לרצח האכזרי והמתועב על ידי בני עוולה של רועה הצאן הצדיק בנימין בן ה-14 השם יקום דמו, לחטופים ולהידוק שליטה על ידי הפחדה. הניסיונות הפאטתיים להנדסת תודעה שקופים על מלא. אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף. תהילים מג".

ב-7 במאי, כדי ללמד בינה את אלו שתהו על קביעתה שכדור הארץ שטוח, היא שלחה אותנו לצפות בשני סרטים בני שעה – באנגלית אמריקאית כמובן – לֶבֶל ולֶבֶל 1, שמכילים בתוכם את כל תיאוריות הקונספירציה שנולדו אי-פעם עלי אדמות – "מעולם לא היה ניסוי אחד שמוכיח שהארץ נמצאת בתנועה", אומר שם אחר המרואיינים. והאדם כמובן לא נחת על הירח, התמונות שכאילו מראות זאת צולמו בבריכה עם שחקנים. ו"הירח אינו חתיכת סלע, אלא פלזמה קוסמית". ו"הגלובוס הכדורי המסתובב הוא ההונאה הכי גדולה". ואין דבר כזה "כוח משיכה". והאבולוציה היא הבל. ועוד ועוד דברי איוולת, הבל וזבל.

ב-30 בינואר פרסמה האישה הזאת תמונה של השדרן דני קושמרו וכתבה עליו כך: "דני גושחארו, יחצן שקפים, דוגמגיש של שקרים. כל מה שמטמבל, הפוך גוטה הפוך. חבר רומני אמר: משמעות שמו חלום בלהות. איש חכם אמר: אין כוח בעולם שמסוגל לעצור אמת שזמנה הגיע – הרב מאיר כהנא, הי"ד".

ב-21 בספטמבר אשתקד, לקראת מלאות 50 שנה ליום כיפור, העלתה שאלות: "האם המלחמה תוכננה ויוזמה? האם עוד מלחמת דילול אוכלוסייה? האם עוד קרבות, הקרבות על מזבח הלטאות?" ואם אתם תוהים מי הם "אנשי הלטאה" הללו, השולטים בעולם (ולמה אלוהים שלנו מרשה להם את זה, אגב?) אז שאלו את יאיר נתניהו, שגם הוא מאשים אותם לפעמים, או תעשו גוגל. ויש גם האומרים שהלטאות השליטים הם בעצם היהודים.

וכמובן שהיא גם מתנגדת לכל החיסונים – לא רק לקורונה, גם לשעלת – שהרי הם כולם מזימה של התאגידים להשתלט על העולם, לדלל את האוכלוסייה, ואלוהים יודע מה עוד.

האישה הזאת, כתביה מוכיחים זאת בבירור, לא לגמרי אפויה והזויה ברמות. אולי התוודעתם אליה בתקשורת לאחרונה. שמה אריאלה דניאלס מילר, ולפני כשבועיים היא שכלה את בנה רואי במלחמת עזה, ונתפרסמה בהספד שנשאה על קברו, המשקף היטב את השקפת עולמה במלואה:

"בני האהוב והיקר רואי מסר נשמתו לבורא עולם. רואי שלי הגיבור בחר במסלול פיקודי. רואי פיקד כמ"מ בפלוגת תומר בגדוד רותם גבעתי. חיילי הפלוגה מבתים דתיים. הם נכנסו לעזה בשירת אני מאמין. חייליו כמו מרבית הלוחמים, דתיים וחילוניים כאחד, עונדים פאצ'ים של בית המקדש והמשיח, ובכך מכניסים את רוח הקודש לעזה הטמאה ומטהרים אותה. אנחנו מצויים כעת כעם במסע יציאה ממצרים, בדיוק כפי שניתן היה להיכנס לארץ ישראל ביציאת מצרים ב-11 יום, והמסע ארך 40 שנה, כך המסע שלנו ברצועה הקטנה הזדונית השטנית. זאת מערכה המנוהלת רק על ידי בורא עולם בשביל שנתאחד בתוכנו! נהיה בערבות הדדית האחד עם השני, ונחזק אמונה בבורא עולם שאין עוד מלבדו. חרדים חילונים דתיים אנחנו כאן חולקים יחד את אדמת ארץ ישראל אדמה השייכת לנו כחלק מהארץ המובטחת ועזה הינה חלק בלתי נפרד ממנה. אנחנו לא עם כובש, אנחנו חוזרים הביתה. חוזרים למקורות בכל המובנים. אנחנו עם חזק רוחנית, ואנחנו אור לגויים כי בחרנו להיות כך. זו משימה שעלינו לעמוד בה. עלינו ללמוד מהחיילים הטהורים מהי אחדות, שותפות גורל ואמונה עזה בבורא עולם... השם נתן השם לקח יהי שם השם מבורך. אנחנו בפעמי גאולה והכניסו חזק לתודעה – בכל שולט אלוהים. באחדות ובאמונה מנצחים. אמא של סרן רואי מילר – גאה בך, זכיתי".

ואת דבריה המשיחיים והקנאים הללו מביאים ראשי ובכירי ואתרי הציונות הדתית כדברי מופת, כדבר אלוהים חיים, כאורים וכתומים שצריכים להוליך את המחנה, שלהם, שכמובן מוליך אחריו גם את המחנה שלנו, של כולנו.

וגם מעל דפים אלה, במאמר שכותרתו "רב האור על החושך: הלוואי ונהיה ראויים לבנים כמו רואי מילר", שבח והלל ישראל הראל, מהאבות המייסדים של כת המתנחלים, את דברי ההספד הללו של האם השכולה, אם כי עשה זאת בדרך לא ממש ישרה, וציטט מדבריה רק את הדברים שחשב שיהיו נוחים ונעימים לקוראי הארץ לקבל ולעכל (אבל, כפי שכבר אמר כבר ראש הממשלה יצחק שמיר בשעתו, "למען ארץ ישראל מותר לשקר") כך – "הם נכנסו לעזה בשירת 'אני מאמין'... דתיים וחילוניים כאחד... זו מערכה בשביל שנתאחד ונהיה ערבים זה לזה... עלינו ללמוד מהחיילים הטהורים מהי אחדות, שותפות גורל... באחדות ואמונה מנצחים", כשהוא מסתיר מקוראיו את ענייני הטומאה והטהרה ובית המקדש, ואז סיכם את מאמרו בשורת המחץ "הלוואי שנהיה ראויים לבנים ולאימהות שכאלה". על כל הדברים שאמרה, כמובן, לא רק על הדברים שציטט.

ואם אתם לא מבינים ש"אלוהים ציוונו" ו"כדור הארץ שטוח" ו"החיסונים הם מזימה" זה הכל אותו טרלול, ואתם מאפשרים לכת המתנחלים המטורללת המטורפת להוליך אותנו, כפי שאכן קורה עכשיו, לאובדן ולחורבן, אז תסלחו לי, לא הם המטורללים פה, כי אם אנחנו.


8.7.24

אל תשגו באשליות. ישראל לא תשתקם

אפתח הפעם, שלא כהרגלי, בסיפור אישי סתמי. לפני כחודש המכונית הישנה אך האהובה שלי שבקה חיים. הלך המנוע. ומאחר שהתקנת מנוע חדש היתה אמורה לעלות יותר משוויה, החלטתי להיפרד ממנה ומכרתי אותה לפירוק, לגריטה, במחיר הזעום שהציע לי המוכר הממולח ממני בסחר בגרוטאות.

בהזדמנות חגיגית זו, החלטתי גם שלא לקנות מכונית אחרת, ולהסתפק בשארית חיי בהתניידות בהליכה (זה גם בריא), בתחבורה ציבורית (אני כבר בגיל שלא משלמים) ופה ושם – כמו למשל במאה הימים שבהם אין בישראל, המדינה הנחשלת בעולם בתחום הזה, תחבורה ציבורית – גם במוניות. כך אני גם מקווה, זה עוד בבדיקה, לחסוך בכל חודש בערך מה שאני משתכר כאן בכתיבת מאמרי השבועיים, מה שאולי יאפשר לי להפסיק לכתוב לכם את מה שאתם לא רוצים לקרוא (עוד נראה).

אבל זה לא הסיפור. הסיפור הוא שלפי החוק, לבד מזה שמכרתי את המכונית לסוחר מורשה, שהתחייב בהסכם בינינו שהמכונית נמכרה לו "לפירוק בלבד" וגם להשמיד את לוחיות הזיהוי שלה, כנדרש בחוק, וגם ביטלתי את המשך תשלומי הביטוחים, התברר לי שאני גם מחויב להודיע למשרד הרישוי על ביטול הבעלות שלי על המכונית, מאחר שהועברה לפירוק, ואולי גם, לא תאמינו, לקבל החזר של כ-200 שקלים על שארית התשלום מרישיון הרכב שלי שפקע טרם זמנו.

יפה. אז צלצלתי למוקד השירות וביקשתי להודיע על כך, וגם להעביר להם, באינטרנט, חשבתי לתומי, את כל המסמכים הנדרשים, כרשום באתרם, ובכך לסגור עניין. אבל לא. אצלם אי אפשר לעשות את זה ככה. "אתה חייב לבוא בעצמך עם כל המסמכים למשרד הרישוי", אמר לי המוקדן. טוב, אם אין ברירה, אז אין ברירה. נכנסתי אפוא לאתר משרד הרישוי לארגן לעצמי תור. אז קודם כל בעיר מגורי, תל-אביב, אולי בגלל שהיא דלת אוכלוסין או שאין בה מספיק מצביעי ליכוד, אין סניף של משרד הרישוי. הכי קרוב זה ברמת-גן. אבל התור הכי קרוב שם היה רק כעבור חודש. הזמנתי, אבל חזרתי למוקד ושאלתי "מה, חודש אני צריך לחכות כדי להודיע לכם שהורדתי את המכונית מהכביש? זה לא הגיוני". "ככה זה", הוא אמר לי, "אתה רוצה שאני אבדוק לך בעיר אחרת?". צחקתי, "מה שאני אגע לחדרה או לדימונה בשביל זה ואחסוך שבועיים?".

בקיצור, ביום ובמועד שנקבע לי, ביום רביעי האחרון, התייצבתי במשרד הרישוי ברמת-גן, והנה בתור מחכים, יושבים, כמה עשרות אנשים, משהו בין ארבעים לחמישים, ומתוך שש העמדות שם רק עמדה אחת מאוישת ופעילה. ככה. אז חיכיתי כחצי שעה בסבלנות, אבל אז הבנתי שנגזר עלי עכשיו לחכות כאן בתור לפחות עוד שעתיים, אחרי שהזמנתי תור לפני חודש. והתחרפנתי. הלכתי לפקידה ואמרתי לה "למה יש פה רק פקידה אחת? מה, לא ידעתם שיבואו כל האנשים שהזמנתם להיום? זה הפתיע אתכם או מה?" היא משכה בכתפיה. צעקתי עליה, מסכנה, היא לא אשמה, וגם קיללתי, בעוונותיי. ובסוף לקחתי את המסמכים שהבאתי, כתבתי עליהם את שמי ומספר תעודת הזהות והטלפון שלי ונתתי לה את זה עם מספר התור שלי ואמרתי לה "כשיגיע התור שלי, תטפלי בבקשה בענייני" והלכתי. הם בטח לא יטפלו בזה. אבל בזין שלי.

והכי מדהים הוא שרק אני, זקן אשכנזי יעני פריווילגי, יצאתי שם מכליי וצעקתי וקיללתי. וכל שאר האנשים ישבו נכלמים ושתקו כדגים מלוחים. ואז אני רואה שכל קהל הממתינים שם הם אנשים קשי-יום, פועלים, נשים, זקנים, נכים – אלו האנשים שהליכוד וש"ס הזבלות הבטיחו לדאוג להם. אבל מה שכן, בכניסה עומדים חמישה אנשי ביטחון ובודקים שחס וחלילה איזה זקן לא ייכנס לשם עם מקל הליכה מלא בחומר נפץ. פקידה אחת, חמישים מוזמנים אומללים וחמישה אנשי ביטחון. אני בוכה עכשיו, כשאני כותב את זה. טפו עליכם.

ושלא תגידו לי עכשיו "זה מירי רגב". זה כל הממשלה הזאת. זו חבורה של נפלים חדלי-אישים, כולל ראש-הממשלה, שלא יכולים לנהל קיוסק שמוכרים בו יותר משלושה מוצרים שונים. באמת, אין טמטום כושל רקוב ומושחת כזה בכל העולם. ככה.

כך שאם אתם חושבים שהאנשים האלו, הממשלה הזאת, תצליח לסיים את המלחמה שהם מנהלים, (חחח עלק מנהלים) עכשיו, באיזשהו הסדר שיבטיח לנו שקט כלשהו, ושהם, אלו שלא מסוגלים לנהל אפילו תור, יצליחו לשקם את עוטף עזה ואת הגליל ההרוסים, אתם לא יודעים איפה אתם חיים. זה לא יקרה, לא בשנים הקרובות, לא בעשרות השנים הקרובות ולא בכלל.

ואם אתה תולים תקוות, ולו קלושות, באלו שיחליפו אותם, אולי, אז גם זוהי סתם אשליה.ונתחיל בכך שמנהיג האלטרנטיבה לכאורה, בני גנץ, האמור להפיל את נתניהו, לרשת אותו ולנפץ את מורשת ההרס ורקב שהאיש בנה כאן במשך שנות דור, שירת רוב חייו הפוליטיים, גם כרמטכ"ל אגב, כעושה דברו וכלבלבו של ביבי. אז מי שהיה כל ימיו זנב מכשכש ומקשקש, יהפוך פתאום לדרקון רושף-אש שיוציא אותנו מהאפלה אל האור?

ובכלל, הביטו בקוראי התיגר למיניהם – הרי הם עלובים מעולב. מי יציל אותנו. בנט, שמאמין שארץ-ישראל שייכת רק לעם ישראל? מי? גדעון סער ולהקת הנמושות שלו? מי? מפלגת היוסים (כהן, לוי, בניון ואבוקסיס) הכושלים? והרי אפילו הקיצוני השמאלי שבין מנהיגי הימין היעני ליברלי (כלפי להט"בצ'יקים, אבל לא כלפי ערבצ'יקים) הללו, יאיר לפיד, אומר שלא ניתן, כלומר שהוא לא רוצה, להקים ממשלה עם ערבים.

אז הם יקימו ממשלה או עם החרדים או עם הציונות הדתית. כך שהכול יישאר בעצם אותו דבר, עם אותו רהב גזעני ואותו רקב שלטוני, אלא שבמקום שמפניה ורודה הם ישתו ויסקי ענברי. נו, אז מה?


1.7.24

חתונת הדמים. על זה אנחנו נלחמים

אם תפשפשו בזיכרון האינטרנט שלכם עשרה ימים לאחור ליום חמישי, ה-20 ליוני, תראו שהיה זה עוד אחד מהימים הכואבים הרבים במלחמת הטבח הנמשכת בעוטף ובעזה, היום בו נהרגו בניהם של הדעתנית החרדית ללי דרעי, ויותר מכך של המדליסט האולימפי אורן סמדג'ה. למה יותר מכך? כי מותו של עומר סמדג'ה היה משמעותי לחיי האומה ולרוחה, כדי כך שראש הממשלה – שלא כל כך שם על אלפי משפחות הנטבחים, החטופים והחללים אחרים – טרח לבוא, בכבודו ובעצמו ועם שלל מצלמותיו, לביתם של הוריו לנחמם באבלם ולעודד את עצמו להמשיך במלחמה.

אלא שבערבו של אותו יום דמים קשה, התרחש אירוע לא פחות חשוב בתולדות האומה, שהוסתר או מודר מצרכני התקשורת "הרגילה", אך זכה להדים, עצומים ובהחלט נלהבים, רק במדורים "הצדדיים" של הרכילות והידוענים. המיליונר הידוען מהכדורגל והנדל"ן, עמוס לוזון, השיא את בנו הכדורגלן (וואו!) עומרי לבח"ל, המעצבת (ווי!) לירון באשי, בביתן מספר1 בגני התערוכה, זה שנערך בו האירוויזיון, בהשתתפות 1200 אורחים, בטקס-מסיבת חתונה שעלותה הוערכה בכשישה מיליוני שקלים (ווה-ווה-ווי-ווה!).

"ביתן 1 הפך לאגדה עם העיצוב המושקע והמטורף ביותר שתוכלו לחלום עליו", התלהבו בספורט 1, מקבוצת מעריב, "כל כך מפואר, כשכאימא של החתן נכנסה, היא בעצמה היתה המומה". בוואלה סלבס נכתב שזה היה "עיצוב שלא יבייש חתונה של סינדרלה". ואחותו של החתן, המעצבת אור לוזון, הידוע בכינויה אור לו, "החליפה לא פחות משלוש שמלות במהלך האירוע", על כך דיווח אתר Fashion Forward מקבוצת מאקו/ערוץ 12, וסיכם בצהלה ובגאווה, ש"כזה עוד לא היה לנו". אור לו עצמה, רק שתדעו לכם, סיכמה, גם על כך דיווח אתר ספורט 1, שזה היה "האירוע הכי טוב שהייתי בו בחיים".

הכלה בשמלה השנייה. צילום מהאינסגטרם של המעצבת, אחות החתן

ועכשיו לפרטים, שהרי שם נמצא אלוהים. אז הנה לכם מה שהיה שם, הכל מפי הגבורה של גיא פינס בתוכנית "חדשות התרבות" הלילית שלו: 6,000 מטרים (כלומר שישה קילומטרים), של בד פשתן שנתפרו במשך חודש לווילונות מעוצבים; 2,000 מטרים, (כלומר שני קילומטרים), של ניאונים ומאה מון-לייטים אדומים (שאין לי מושג מה זה) ליצירת תאורת אווירה; 20 אלף ורדים שנקטפו ועוד 3,000 הורטנזיות, הפרח הזה שאין בארץ בשוטף, הוטסו מיוחד מהולנד, ושנשמרו בשתי משאיות קירור (ממקורות אחרים נמסר שהיו גם אלף סחלבים); וארבעים שוזרות עבדו שלושה ימים כדי ליצור זרים של 150 פרחים בכל שולחן; ועוד אלף פרחים נשזרו על החופה בגובה שישה מטרים; 2400 מטרים (כמעט 2.5 קילומטרים) של שטיחים נפרשו וגם 6,000 נרות. 500 אנשי צוות עבדו על האירוע, וכמאתיים מלצרים ושבעים ברמנים שאמורים למלא כל בקשה.

בחתונה, כתבו באתר אייס, "לקחו חלק הזמרים הגדולים ביותר במדינה" – נתן גושן, ישי ריבו, ליאור נרקיס, עומר אדם ושרק. ובין 1,200 האורחים היו דוד פתאל, ירדן שועה, שינו זוארץ, אלונה ברקת, אלי פפושדו, אדל בספלוב, משה כחלון, ברק אברמוב, בר רפאלי, יעל שלביה, מנור סלומון ומיקי בוגנים, שעל פי ספורט 1 "שרפו את הרחבה (לא הובהר אם מדובר ברחבת ה-16 או ברחבת הריקודים) עד 5:00 בבוקר".

עכשיו תגידו "אבל זה עניין פרטי. וזה הכסף שלו. וזכותו לעשות בו מה שבא לו. והתאריך נקבע מראש והם לא יכלו לדעת שבאותו יום ימותו חיילים", ואני אגיד לכם "אבל רבאכ, אנחנו כבר כמעט שנה בתוך מלחמה וטבח, וחיילים מתים ואלפי ילדים נהרגים, והלך הגליל, ועוד יש חטופים וחטופות בעזה, במנהרות".

אבל לא, אני אגיד לכם משהו אחר. עמוס לוזון, זמריו ואורחיו הם ישראל. לא אהוד ברק, תמיר פרדו, אהרון צ'חנובר ודוד גרוסמן – שכתבו בניו-יורק טיימס שנתניהו לא מייצג את העם – הם שמייצגים את העם, כי אם דווקא בנימין נתניהו, וישראל כ"ץ, ואריה דרעי, ושלמה קרעי, ומירי רגב, ובצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן-גביר ויצחק גולדקונפף ועמוס לוזון, ואדל בספלוב ומיקי בוגנים. זה העם שלנו, והמדינה שלנו מעוצבת בצלמם ובדמותם, ועל קיומה וקימומה אנחנו נלחמים.

ואם בניכם ימשיכו וימותו במלחמת עזה לעזאזל המפוארת, ש"כזו עוד לא הייתה לנו", תבררו, אולי נשארו באיזה מחסן כמה פרחים משומשים שהוטסו מהולנד, לפזר על קבריהם. עם ישראל חי!