ינואר - פברואר

26.4.24

נתניהו הוא לא מנהיג. הוא דחליל

בראיון שערך רוני קובן עם ינון מגל, ושזכה לתשפוכות של זעם, הסתתר משפט אחד חשוב של מגל, שלא זכה לשום תהודה. קובן טען בפני מגל ש"קוראים לך 'שופר' כי הזיהוי בין מה שאתה אומר לבין דף המסרים של נתניהו הוא כמעט מאה אחוז". ועל כך השיב מגל "לא נכון. לא נכון, לא נכון", ונתן כמה דוגמאות, ואז והוסיף את משפט המפתח שממחיש להפליא את חיינו הפוליטיים כאן: "אני מרגיש הרבה פעמים שהוא מתיישר לפינו, ולא שאנחנו מתיישרים לפיו", שעבר בשתיקתם של קובן ושבט הזועפים.

אבל ינון מגל, בזה, צודק. הקרויים בפי מתנגדי נתניהו "השופרות" שלו, הם לא השופרות שלו. הם לא אומרים מה שנתניהו אמר להם. ההפך, ראש הממשלה עושה את מה שהם אומרים לו. עמית סגל וינון מגל וצוות "הפטריוטים" וכל הח"כים המטורללים, מואטורי ועד דיסטל, לא מדקלמים את שביבי אמר להם. אלא נתניהו עושה את שהם אומרים לו.

דוגמה מצוינת לכך צצה באותו משדר עצמו. כדי להוכיח איזה "שופרות" מתרפסים הם לכאורה מגל וחבר מרעיו, בחר קובן להראות לצופים את קטע הווידיאו המפורסם מתוך תעמולת הבחירות של הליכוד, שבה שמעון ריקלין, אראל סגל וינון מגל עצמו, מנגנים ושרים עם נתניהו את השיר. שמילותיו לקוחות מתהילים, מן התפילה, ושהלחין אביהו מדינה, "שבחי ירושלים את ה', הללי אלוהיך ציון". אבל כדאי לשים לב. הם לא שרים שם שיר "ישראלי" של ארצי או קירל או בן-זקן או ז'בוטינסקי. הם שרים, נתניהו החילוני, בולס השרצים, שר איתם שיר תפילה לה', כלומר נתניהו הוא ששר, רוקד, על פי חלילם.

ואך לפני כמה שבועות ראינו דוגמה מאלפת נוספת לכך, כששר החינוך החילוני יואב קיש רקד ושר בזירת פיגוע ברעננה לצלילי מקהלתם, כלומר חלילם, של נערי "בני עקיבא". אז מי מתרפס בפני מי ומי רוקד לצלילי חלילו של מי? הדתיים המשיחיים לחלילו של נתניהו, או נתניהו והליכוד לחליל הרועים של המתנחלים המשיחיים הקנאים, בממשלה ובכלל?

ומי שמדגים זאת טוב מכולם הוא "הפרשן של המדינה", בערוץ 12, ידיעות אחרונות, הרשתות החברתיות, ערוץ טלגרם ומה לא, עמית סגל. מי שחושבים או מכנים את סגל "שופר של נתניהו" לגמרי לא מבינים איפה אנחנו חיים. סגל הוא לא "שופר" של אף אחד, אלא הוא "שליח" בעומק החברה החילונית של התנועה והאידאולוגיה בה הוא צמח ושהוא חלק בלתי-נפרד ממנה גם היום, התנועה המתנחלית-משיחית. אין ספק שסגל מתעב את אישיותו הנכלוליות של נתניהו לא פחות מכל אחד מאיתנו. אבל סגל, וכמוהו כל המחנה המתנחלי-משיחי, מבינים היטב שבסיטואציה הנוכחית רק נתניהו כראש ממשלה יכול להביא, ואכן גם מביא, במעשיו ובמחדליו, לכך שחזונם הקנאי ההזוי יתממש. לשיטתם אם נתניהו ילך או ייפול, חלילה, לא יהיה להם מי שיגשים את הזיותיהם. לכן הם מגנים עליו בחירוף נפש. כי נתניהו הוא החמור הטוב ביותר שלהם, שעליו הם יכולים להרכיב את הזיותיהם המגאילות.

אבל נתניהו הוא אפילו לא חמור. הוא דחליל. אם תבחנו היטב את עשרות שנות שלטונו, הרי שלבד מעצם תפיסת ואחזקת השלטון, שבתחום זה הוא באמת קוסם רב-מג, הרי שבפועל בתחום שהוא אחראי לו, כלומר בקידומה של מדינת ישראל לעתיד טוב יותר, לא רק שהוא לא היטיב בימי שלטונו את מצבנו, אלא הוא אף הוליך אותנו אל ספה של תהום. כי נתניהו הוא לא מנהיג. הוא דחליל. כל מנהיגותו מתמצה בלתת לדברים להתנהל כמו שהם, ואכן הרמזורים והפקקים עובדים מצוין, ורק כשמשהו משתבש, הוא מתערב. אלא שגם אז, כמו בטבח הנורא שקרה תחת אי-הנהגתו, זה לא הוא שמנהיג, אלא המשיחיים הם שנוהגים בו.

ולא רק בתפקודו נתניהו הוא דחליל, אלא גם במה שמייחס לו העם. חצי עם מחד תולה בדחליל את כל תקוותיו והחצי שמנגד את כל ייאושיו. אלא ששני הצדדים, "רק ביבי" ו"רק לא ביבי", טועים טעות מרה ונוראה. נתניהו לא הביא ולא יביא גאולה, אפילו לא גאולונת, ומצד שני, כשנתניהו יילך מהשלטון, ויום אחד זה יקרה, לא תהיה בכך שום ישועה. הכול יישאר, כלומר יתפורר, בדיוק אותו דבר, עם כל מיני ביבים ובני-ביבים אחרים.

19.2.24

כל האפשרויות הן בלתי אפשריות. אז מה אתם מציעים?

אתחיל בהנחת יסוד, שאני מקווה שעכשיו, אחרי טבח ה-7 באוקטובר ומלחמת ההשמד שאנחנו מנהלים בעקבותיה, כבר ברור לכם שהבעיה המרכזית של מדינת ישראל היא לא "ההפיכה המשטרית" ולא "השוויון בנטל" וגם לא "הפרוגרסיה" ולא ביבי ולא שרה, אלא "הבעיה הפלסטינית", שאם לא נפתור אותה, אנחנו דנים עצמנו לכליה.

אם אתם לא מסכימים להנחת היסוד הזאת, אז אין טעם שתמשיכו לקרוא ,אלא כתבו בתגובות "אתה חציל דביל", ואני אמשיך כאן בשלי בלעדיכם.

בעצם עומדות בפנינו רק ארבע אפשריות לפתרון הסכסוך היהודי/ישראלי-ערבי/פלסטיני בן מאה השנים, המדמם את שני העמים, לאט אבל בטוח, למוות.

האפשרות הראשונה היא להמשיך אותו דבר כמו עד עכשיו, אבל ביותר – יותר כוח, יותר התנחלויות, יותר הרג, יותר מבצעים נועזים, ויותר מהכל. אבל יש שתי בעיות קטנות עם האפשרות הזאת, שכרגע נראית המועדפת על ממשלת ישראל. ראשית, היא הוּכחה ככישלון מוחלט, שכן היא לא שיפרה כי אם הרעה עם השנים את מצבנו המדיני-בטחוני. ושנית, כאמור, האפשרות הזאת לא מוליכה לשום פתרון, אלא רק לכישלון.

לכן נותרנו בעצם עם שלושה פתרונות אפשריים:

הראשון הוא שהערבים, הפלסטינים והמוסלמים – ואל תזלזלו בכוחם. מדובר במיליארד וחצי אנשים, ואנחנו, עם כל הצוללות והמטוסים, בקושי שמונה מיליון – יגברו עלינו, ינצחו, יכבשו, יגרשו וישמידו אותנו, וכך אכן תיפתר הבעיה. אלא שהבעיה עם הפתרון הזה, שהוא לא כל כך טוב עבורנו, היהודים הישראלים, אז לא כדאי שנגיע לזה, נכון?

האפשרות השנייה לכאורה היא ההפוכה לראשונה – שאנחנו, היהודים, בעזרת השם, אמריקה והדרוזים, נכבוש, נגרש, נשמיד ונאבד לא את כל הערבים והמוסלמים בעולם, כי את זה אנחנו באמת לא יכולים, אלא רק כמה מאות אלפים (שלושים אלף איקסים כבר סימנו בעזה) או כמה מיליונים, ואז הערבים והמוסלמים ילמדו לקח, ויבינו שיש להם עסק עם בריונים יהודים בלתי-גלותיים, ויפסיקו עם כל הרציחות והטרור וישתעבדו מרצון לבניינה של מדינת היהודים הצודקת.

אבל מצד שני, למה בעצם עד עכשיו, כמה שהרגנו וגרשנו אותם, הם לא למדו את הלקח הזה? אולי יש להם בעיה גנטית בהפקת לקחים? וברצינות – אתם באמת חושבים שזה אפשרי? שנגרש ונהרוג מאות אלפי או מיליוני פלסטינים ועוד מיני ערבים ומוסלמים, וזה יעבור לנו בשלום? עדיין יישארו בעולם מיליארד וחצי מוסלמים, שיקומו עלינו אז לכלותינו ולא נוכל להם, וכך בעצם נגשים במו ידינו וילדינו את שאיפת הערבים להשמידנו. זה מה שאתם רוצים?

אז עוד פעם נשארו עם האפשרות היחידה האפשרית לכאורה, של "הפתרון המדיני". אבל גם הפתרון הזה הוא בלתי אפשרי. למה? כי שני הצדדים הניצים, ישראל והחמאס, לא רוצים בו ומוכנים, עיניכם הרואות, להקריב את חייהם כדי למנוע אותו. ואם אתם חושבים או מקווים שמיגורו או מיטוטו של החמאס אולי יפתח צוהר לפתרון מדיני, אז לא, גבירותיי ורבותיי, ממשלת ישראל לא תתן לזה לקרות בשום אופן.

אז הפעם אסיים בשאלה שאתם תמיד שואלים אותי – נו, אז מה אתם מציעים?

12.2.24

הפלסטינים הם הזומבים שלנו

לפני כמה עשרות שנים זומנתי פעם לקחת חלק ב"מפגש תרבות". זה היה אז מפעל של "אמנות לעם" שבו הוסעו לפריפריה לכאורה מנחה ושלושה או ארבעה אומנים – ציירת, צלם, פסל, סופר, משוררת וכאלו – לשיחה על תרבות ואמנות וכאלו. הופענו אז, אני כבר לא זוכר מי השתתף לבד ממני ומהשחקן הפלסטיני-ישראלי יוסף אבו-ורדה, בקיבוץ עין-חרוד, מאוחד או איחוד, זה לא באמת משנה.

המפגש התקיים, לבקשת "החברים", על הדשא, בחוץ. והכל התנהל כשורה, בצורה תרבותית ומשעממת כנדרש, שכל אחד מהאורחים סיפר על עצמו ועל יצירתו. ואולם משהגיע הגיע תורו של אבו-ורדה, קרה משהו מוזר ביותר. גם הוא סיפר על עצמו ועל עבודתו, ואז אמר לקהלנו שהוא יבצע מונולוג מתוך הצגה שהוא השתתף בה אז בתיאטרון חיפה, תחילה בעברית ואחר-כך בערבית. וכך אמנם עשה. הוא ביצע את המונולוג בעברית, שנתקבל יפה ואולי אפילו במחיאות כפיים מנומסות. ואז הוא עבר לביצוע המונולוג בערבית, וכבר אחרי שניים-שלושה משפטים שלו בערבית התרחשה מהומה, שלא לומר נתרגשה סערה.

חברי הקיבוץ, מהמייסדים והוותיקים, נעמדו פתע בזה אחר זה על רגליהם וצעקו לעברו של אבו-ורדה "אתה לא תדבר פה בערבית! אתה לא תדבר פה בערבית!". אבו-ורדה ההמום עצר בלשונו. המנחה, מי שזה לא היה, ניסה להרגיע את הרוחות. אבל כלום לא עזר. החברים לא נתנו לו לדבר בערבית על אדמתם, והמפגש התרבותי פוצץ ונתפזר.

זה היה כל כך מוזר, ונבע לכאורה, משום דבר, שלא הפסקתי לחשוב על זה מאז. למה זה קרה? מה הפריע להם עד כדי כך שהוא דיבר בערבית? לא ממה שהוא אמר בערבית, אלא מעצם זה שהוא דיבר שם, על אדמתם, בערבית? ואני חושב שבמהלך הזמן, פענחתי את החידה הזו. הם, מייסדי ובני עין-חרוד, וכמובן כולנו, מדינת ישראל כולה, יושבים על אדמות שנלקחו, נגזלו, מהערבים הפלסטינים שישבו כאן לפנינו. מתחת לאדמה שאנחנו יושבים עליה כאילו לבטח – בעין-חרוד, בתל-אביב ובקרני-שומרון – קבורים, מילולית ומטאפורית, נשמות אבותיהם של הפלסטינים, שהפרחנו מכאן. ואנחנו יודעים זאת, גם אם אנחנו מתכחשים לכך באופן גורף, הלא-מודע שלנו בכל זאת זוכר ויודע ומפחד מנקמתם.

לכן נתבהלו כל כך, עד מוות ממש, בני עין-חרוד אז, כשלפתע החל אבו-ורדה לדבר על אדמתם בערבית, שמא השפה הערבית תעורר את המתים הפלסטינים מקבריהם תחת אדמתם ואלו יקומו עליהם, עלינו, להרוג, לשחוט, לנקום בנו.ו

דומה שהדימוי הזה של פלסטינים הבוקעים כזומבים מן האדמה, מקברות אבותיהם, כדי לנקום בנו על שעשינו בהם, החקוק בלא-מודע הקולקטיבי שלנו, רודף אותנו ללא הרף. לכן כה גדולה האימה שלנו מהמנהרות החמאסיות, שכן הן מייצגות בדיוק את הפחד הזה בתודעתנו הלא מודעת. ואף על פי שטבח נקמת הזומבים הפלסטינים ב-7 באוקטובר לא בקע מתחת לאדמה, אלא דווקא מעליה, בדימוי הלא-מודע שלנו הפחד מהנקמה שתנבע מבטן האדמה נשאר כשהיה. שהנה בראיון שנתן הפרשן של המדינה עמית סגל בעקבות הטבח ההוא והמתחולל לאחריו לעיתון הצרפתי "לה פיגארו" הוא אמר "הילדים שלי מפוחדים בלילה, הם חוששים שמחבלים יוצאים מהמרתף", מבטן האדמה, מקבריהם.

האמונה בזומבים נולדה בקרב העבדים האפריקאים שהובאו במאות ה-17 וה-18 לאי הקאריבי היספניולה (לימים האיטי) כדי לעבוד שם במטעי הקפה וקנה-הסוכר שסיפקו את מרבית צריכתה של אירופה. והאמונה הזו בתופעת הזומבים, המתים המהלכים חסרי-החיים, נולדה אצל העבדים כשברוב ייאושם החלו להאמין שלעולם, גם אחרי שיילכו לעולמם, הם ימשיכו לחיות להתקיים, להתגלגל בעולם כעבדים חסרי רצון משל עצמם.

כשנתגלגלה האמונה או התופעה הזומבית לתרבות המערבית, נתהפכו היוצרות, ובתרבות המערבית הפכו הזומבים הפכו להיות אותם העבדים, הילידים והאפריקאים, לכאלו שקמים עתה לכאורה לתחיה לנקום את שעשו הלבנים, בני המערב, להם ולאבותיהם.

וכך גם נתגלגלה האמונה הזאת, בלי לקרוא מעולם לפלסטינים בשם זומבים, גם לאמונה הישראלית, שכולנו אחוזים בה באימה, במודע או שלא במודע, שיום יבוא ונכדי הזומבים הפלסטינים יקומו לנקום בנו על שעשינו להם ולאבותיהם בנכבה. וטבח ה-7 באוקטובר הוציא אכן פתאום את הפחד העמוק הלא-מודע הזה שלנו מחדרי בטננו לחדרי בתינו.

האם יש דרך לעצור את מעגל המוות של נכבה-נקמה-נכבה-נקמה? רק מכשפים מהאיטי אולי יכולים.

5.2.24

מגזענות ישחרר רק המוות. תשובה לדורון קורן

לעתים אנחנו טועים לחשוב שהמציאות נוצרה כדי להצדיק את דעתנו עליה. בפח הזה נפל כאן דורון קורן, במאמר שפרסם בעקבות נפילת 21 חיילים באירוע הקשה ברצועת עזה.

בתחילת מאמרו ביכה קורן לא רק את מותו של סדריק גרין, ישראלי ממוצא פיליפיני, אלא גם את גירושו מהארץ של אביו לפני 22 שנה, כשסדריק היה בן שנתיים, ושלא הורשה מאז אפילו לבוא לבקר. רק עכשיו, לאחר מותו, אישר שר הפנים, משה ארבל מש"ס, לאביו לבוא להלוויה, ואף לקבל, בזכות השכול, אזרחות ישראלית. כי במדינת ישראל מגזענות משחרר רק המוות.

"אביו גורש לפיליפינים כחלק מהמדיניות הישראלית קורעת המשפחות, המתאכזרת זה שנים לגרים בתוכנו", כתב קורן והוסיף וקבע כי "תחת הנהגת נתניהו ביצעו שרי הפנים מש"ס לדורותיהם, בעידוד ח"כי 'הציונות הדתית', 'עוצמה יהודית' וח"כים בליכוד, מדינות המנוגדת לאהבת הגר ושוויונו שדרשו הנביאים".

וואלה? באמת? בדקתי. סדריק היה בן 23 בנופלו. כלומר הוא נולד ב-2000 או 2001. אביו גורש מהארץ שנתיים לאחר מכן. ומי היה אז ראש הממשלה? ובכן, מיולי 1999 ועד אפריל 2006 ראשי הממשלה ברצף היו ברק ושרון. שום נתניהו. ומי היו שרי הפנים אז? מאוקטובר 2000 ועד נובמבר 2005 שרי הפנים ברצף היו רמון (העבודה), ישי (ש"ס) פורז (שינוי) ופינס-פז (העבודה). אז לא רק שרי ש"ס שלחו ידם במעל. ואדרבא, מי שהתיר לאב השכול לחזור עתה לארץ הוא דווקא שר הפנים משה ארבל מש"ס.

אז מתברר ראשית שלא כל הרוע כאן מקורו בנתניהו, ש"ס, "הציונות הדתית" ו"עוצמה יהודית", אלא שהאכזריות הגזענית המגונה הזו היא הישראליות עצמה, זו הציונות.

בהמשך מאמרו שב קורן והתאים את המציאות להשקפת עולמו עליה. הוא ציטט מ"צוואתו גדולת הנפש", של חייל אחר שנהרג באותו אירוע, אלקנה ויזל, שבה ציווה לנו "אל תהיו עצובים כשאתם נפרדים ממני, תשירו הרבה". וקורן טרח גם לציין כי החלל ויזל "הוא בן לקהילה הציונית-דתית-מתנחלית המעולה ברובה", אך בסוגרים הוסיף הסתייגות, לאמור "לא כולל ההזויים הרשעים והליצנים בכנס השיבה לעזה".

אבל מי אלו "ההזויים הרשעים והליצנים" הללו? השרים סמוטריץ' וסטרוק מ"הציונות הדתית"; גן-גביר, וסרלאוף ואליהו מ"עוצמה יהודית" וגם שיקלי, חיים כץ, גולן וקרעי מ"הליכוד" וגולדקנופף מ"יהדות התורה". והרי אלו מנהיגי "הציונות-הדתית-המתנחלית המעולה ברובה", לא?

אז בדקתי כמה אחוזים הצביעו בהתנחלויות הדתיות-ציוניות בבחירות האחרונות למפלגת סמוטריץ'-בן-גביר המאוחדת אז, שכמעט כל שריה ומנהיגיה השתתפו בכנס "ההזויים הרשעים והליצנים" כלשונו של קורן.

והנה תוצאות המדגם המקרי, באחוזים, לפי סדר האלף-בית: אבני חפץ – 69, איתמר – 87 , אלון מורה – 87, בית אל – 83, בת עין – 73, דולב – 75, חברון – 88, יצהר – 86, כרמל – 86, סוסיא – 80, עלי – 75, עפרה – 69, עתניאל – 71, קרית ארבע – 67, שבי שומרון – 74. כלומר, רובה המוחלט של "הקהילה הציונית-דתית-מתנחלית המעולה ברובה" הצביעו ל"הזויים הרשעים והליצנים" כפי שהגדירם קורן.

זאת אומרת, אם נצמדים לעובדות ולא להזיות, אז המדינית האכזרית של "ההזויים הרשעים והליצנים" היא המדיניות של מדינת ישראל. זו המציאות. זו הציונות.

29.1.24

גם השתקת התרעה למלחמה היא פקודה בלתי חוקית בעליל

בשבוע שעבר אירעה שרשרת מקרים מוזרה. זה החל בפרסומים לפיהם עשרות מתגייסות סירבו לשרת בתפקיד תצפיתניות שצה"ל ייעד להן, כמובן בשל מה שאירע לתצפיתניות בגבול עזה לפני וביום ה-7 באוקטובר. צה"ל הפעם הגיב במהירות ומיד פורסמה ידיעה כי כל הסרבניות נשלחו למחבוש. אלא שיום אחד בלבד אחרי זה פורסם שצה"ל חזר בו וכל הסרבניות שוחררו מן הכלא והוצבו בצבא בתפקידים אחרים.

אבל מה קרה פתאום? זה הרי צבא, לא? אז מה, כל אחד או אחת יקבעו עכשיו לעצמם איפה הם משרתים ואיפה לא? ומי תסכים עכשיו להיות תצפיתנית, כשהיא נוכחת לראות שמי שמסרבת לא קורה לה כלום? האם אין בכך משום פגיעה בעוצמתו של צה"ל? ומה קרה שצה"ל עבר לכאורה בתוך יום מאטימות גמורה לנדיבות פרועה?

לא יודע איך זה נראה לכם כל העניין הזה. לי זה מצטייר כמו "יאללה, בואו נוריד את כל עניין התצפיתניות הזה מהר מסדר היום, לפני שבאמת יתחילו לבדוק מה קרה שם".

אז אולי באמת הגיע הזמן לבדוק, לפחות לשאול, מה קרה שם. כי בעיניי מה שקרה לתצפיתניות בגבול עזה בחודשים שקדמו לטבח וכמובן ב-7 באוקטובר עצמו, הוא הזוועה הגדולה ביותר, מבחינת אחריות צה"ל, בתוך כל הטבח הנורא שצה"ל איפשר לו להתרחש באותו יום. כי לא רק שצה"ל לא הקשיב להתרעות התצפיתניות על סכנה ברורה ומיידית העומדת להתרחש שם; ולא רק שהקצין האחראי עליהן, כפי שפורסם, איים להכניס אותן לכלא אם הן תמשכנה "להציק" עם "התרעות השווא" הללו שלהן; אלא שביום הדין עצמו צה"ל הפקיר את חיילותיו אלו שלו לשחיטה. ממש כך. אין דרך הוגנת אחרת לתאר זאת.

ואתחיל בעניין טכני. תפקידן של התצפיתניות הוא לשבת שמונה שעות ביום ברציפות מול מסכי טלוויזיה שמשדרים תוכן מצלמות מגדר הגבול כדי לגלות ולהתריע על כל אירוע חריג או חשוד. זוהי עבודה קשה ומתישה. היא דומה לעבודתו של צוות שופטי ה-VAR במשחקי כדורגל, שגם הוא צופה במסכי טלוויזיה, במשך כשעתיים, בצילומים ממשחק כדורגל, כדי להתריע על טעויות שנפלו בפעולות השופט במגרש. אלא שלהבדיל מהתצפיתניות, צוות ה-VAR אינו ממוקם באצטדיון או סמוך לו, אלא במקום מרוחק משם. המשחק יכול להתרחש בנס-ציונה או בקרית-שמונה, וצוות ה-VAR ממוקם לו נניח בבניין משרדים ברמת-גן.

תצפיתניות במשמרת. צילום: דובר צה"ל

אז למה התצפיתניות ישבו, עדיין יושבות, סמוך, סמוך כל כך, לגבול? הרי את התמונות שהן רואות מהמצלמות שעל הגבול, הן יכלו, יכולות, לראות בדיוק באותה מהירות וחדות גם ממפקדת הפיקודים או מהקריה בתל-אביב. אין שום סיבה שיישבו על הגבול. הן לא לוחמות, והן לא חלק מהמערך שאמור להגן בלחימה על הגבול. אז למה הן שם?

ואם כבר, נניח שיש לכם סיבות, החלטתם להציב אותן סמוך כל כך לגבול; אם הן היו לכאורה חלק מהמערך הלוחם בגבול, למה לא העברתם אותן טירונות של לוחמות ולא ציידתם אותן בנשק, לכל סוגיו, להגנה על עצמן ועל הקיבוצים שמאחוריהן? ואם ידעתם, וידעתם, שאין להן שום יכולת לחימה או הגנה עצמית, מדוע לא הקמתם סביבן מערך שיגן עליהן בעת צרה, והפקרתם אותן להישרף למוות כמו בקרמטוריום של אושוויץ?

והדבר החשוב מכל הוא, כמובן, השאלה מדוע אף אחד בצבא לא הקשיב להתרעותיהן של התצפיתניות בחודשים שלפי יום הטבח. יתרה מכך, מי שהיה צריך להקשיב ולהתריע גם הוא, לא רק שלא הקשיב אלא אף זלזל בהתרעות והתעמר במתריעות, ובכך גרם, גם אם במחדל ולא במעשה, לשחיטת התצפיתניות עצמן ולטבח ההמוני במסיבה וביישובים.

האם כל זה קרה בגלל שהתצפיתניות הן כולן בחורות, נשים (ולמה זה בעצם? זה צורך מבצעי או ענין הלכתי?) שצריכות לכאורה רק לעשות את מה שאומרים להן ולשתוק? בוודאי שכן. לא תתחמקו מזה.

אבל לא רק הצבא צריך להפיק לקחים מהטבח שאיפשר בחיילותיו הנאמנות חסרות-המגן, אלא גם אנחנו, האזרחים והאזרחיות, כל אחד ואחת, צריכים ללמוד מזה לקח חשוב לחיים.

כולנו מתקיימים, בהיותנו חלק מחברה אנושית, בתוך מערכות היררכיות שונות שהציות הוא חלק מהווייתן, מדרישותיהן. בין אם אנחנו פועלי-בניין או מורים או עורכות-דין, כולנו כפופים לחוקי המערכת ולממונים עלינו. בין המערכות הללו יש מערכות מתירניות יותר, שאם נפר את ההוראות שקיבלנו מקסימום יפטרו אותנו, וכמובן גם מערכות נוקשות וחמורות יותר, כמו הצבא למשל, ששם אם נפר את ההוראות נועמד לדין ונישפט למאסר.

אלא שלמרות זאת החוק לא רק מתיר, אלא אף מחייב, ממש כך, חיילים לסרב ל"פקודה בלתי חוקית בעליל", כמו לירות ולהרוג ילד. נוכח מה שקרה עם התצפיתניות, שבשל השתקת התרעותיהן על מלחמה קרבה הן עצמן נשחטו ואיתן עוד מאות ואלפים, הרי שיש להחיל, אם לא בחוק האזרחי או הצבאי, אז לפחות בתודעתנו שלנו, האזרחים, את הוראת "הפקודה הבלתי-חוקית בעליל" גם על השתקת התרעות למלחמה קרבה.

לפיכך, כל חייל וחיילת שיגלו במסגרת תפקידם הצבאי סימנים או התרעות למלחמה קרבה, ויתריעו על כך למפקדיהם, ואלו ימנעו – בזלזול, בהשתקה, באיומים, וכל דרך שהיא – את העברת ההתרעות לממונים עליהם, יהיו המתריעים לא רק רשאים, אלא אף מחויבים, להפר את פקודת ההשתקה הבלתי חוקית בעליל הזו, ויוכלו, יחויבו, להעביר את התרעותיהם ישירות למפקדים הבכירים יותר, ואף למסור את דבר ההתרעות לתקשורת.

כי תחשבו שזו הבת שלכם עכשיו, תצפיתנית שם בגבול עזה, שרואה בבירור ומתריעה על סכנה מיידית למלחמה, ואיש ממפקדיה אינו עושה דבר, מה עדיף – שתדליף את הידיעה לעיתון ותישפט לשבע שנות מאסר, או שתשתוק ולא תעשה דבר, ותדון כך עצמה למיתה?

22.1.24

חלון בלהות

פעם, אולי אתם זוכרים, אולי סבתא סיפרה לכם, ככה זה היה עד לפני פחות ממאה שנה, כשהיינו רוצים לדעת מה קורה בעולם, למה מישהו צועק או מה זה קול החבטה הזאת, היינו מסיטים את יריעת עור הדוב שכיסתה את פתח הבקתה או את חלון הצריף שלנו, והיינו מביטים החוצה לראות מה קורה בעולם. נכון, ראינו אז רק מה שקורה בעולם הקטן סביבנו, בשבט או בכפר שלנו, ולא ידענו שום כלום על מה שקורה בשבטים או בכפרים מעבר לים או למדבר, אבל מה שראינו בחלון שלנו ראינו במו עינינו, בעיניים שלנו.

היום החלונות שדרכם אנחנו רואים את העולם אינם חלונות קירות הבית שלנו, אלא אלה שבביתנו פנימה – הוותיק שבהם הוא מסך הטלוויזיה, שאליו נתווספו בשנים האחרונות גם מסך המחשב וכמובן הטלפון הנייד. דרך החלונות הללו, רק דרך החלונות הללו, אנחנו מביטים בעולם, לכאורה בכל מה שקורה בעולם, ולא רק ברחוב הצר או בכפר הקטן שלנו.

אלא שכל המסכים הללו, להבדיל מחלונות הבית שלנו, הם חלונות שבהם אנחנו רואים העולם באמצעות מתווכים. אנחנו לא רואים יותר את העולם בעינינו שלנו, אלא אנחנו רואים את העולם דרך עיניהם של אחרים, כפי שהם בוחרים להראות לנו אותו. ולכן, מטבעם של חלונות המסכים הללו, התמונה הגדולה, המפורטת והמקיפה לכאורה שאנחנו מקבלים דרכם על העולם, היא מוטה ומעוותת ובלתי נכונה בעליל.

לפיכך מן הראוי שנשאל את עצמנו – בהנחה שאנחנו אנשים הרוצים לקבל החלטות ולשלוט בגורלנו ברציונליות, מתוך בניית תמונה נכונה ככל האפשר של העולם, כלומר של המציאות בה אנחנו חיים ומתקיימים – מי אלו אותם מתווכים שמראים לנו, דרך המסכים הללו, את העולם כפי שהם בחרו להראות לנו? מדוע הם מציגים בפנינו את מה שהם מראים לנו כאילו אלה אכן העולם או המציאות האמיתיים והנכונים, כשברור לגמרי שלא זו האמת ושאין אלו פני הדברים? למה הם מראים לנו, למשל, המון, כמעט אינסוף, דברים מסוימים ובה בעת ללא מראים כמעט בכלל ולא כלום מדברים אחרים?

ממה נובעת הבחירה המסוימת, והיא תמיד ובהכרח מסוימת, שלהם? האם זה מתוך שיקול "מקצועי" אובייקטיבי? אין באמת דבר כזה. האם התמונה שהם מראים לנו במסכים שלנו שבשליטתם נובעת גם מרגשותיהם, מהדעות הקדומות שלהם, מהלא-מודע שלהם? בוודאי, אי אפשר שלא. ואולי הבחירה שלהם נובעת גם מאינטרסים מסוימים, למשל כלכליים?

שהרי כמעט כל גופי התקשורת שמראים לנו במסכיהם את העולם יעני כפי שהוא, הם קודם כל גופים ותאגידים שמטרתם היא לא בדיוק להראות לנו את העולם כפי שהוא, אלא להרוויח, כלומר לקחת מאיתנו, כמה שיותר כסף, למכור לנו באמצעות המסכים שלנו שבשליטתם כמה שיותר יוגורטים ממותקים ובגדים מיותרים וטלפונים חכמים ומכוניות מצועצעות. אז מה יותר טוב להם למכירות – המשך המלחמה עם המון צופים המומים מרותקים למסכים או איזה הסדר מדיני משעמם, העלול לגרום לצופיהם למצוא לעצמם גם עיסוקים אחרים?

לא סתם, לפיכך, הטלוויזיה עכשיו, וכמוה כל שאר המסכים המשדרים, היא חלון בלהות.

15.1.24

חמאס ניצח אותנו, ובגדול

המלחמה עוד לא הסתיימה, וספק אם בכלל תסתיים, אבל אפשר כבר לקבוע בוודאות: חמאס ניצח אותנו, ובגדול.

וכי איך זה אפשר לקבוע מי ניצח במלחמה עוד בטרם הסתיימה? הניתן לקבוע מי ניצח במשחקי כדורגל או פוטבול בטרם נסתיימו? כמובן שלא. אבל מלחמה זה לא כדורגל ולא פוטבול. ניצחון בכדורגל נקבע לפי איזו קבוצה הבקיעה יותר שערים לשער היריבה. ניצחון בפוטבול נקבע לפי איזו קבוצה כבשה יותר שטחים מהיריבה. אבל ניצחון במלחמה אינו נמדד בשאלה איזו מדינה הרגה לאויבתה יותר אנשים, או כבשה לה יותר שטחים.

"מלחמה היא המשכה של המדיניות באמצעים אחרים", קבע המצביא הפרוסי קרל פון קלאוזביץ בתחילת המאה ה-19, וקביעתו זו תקפה מאז וגם היום. מדינה, או ישות כמו-מדינתית, יוצאת למלחמה כשניסיונותיה, לתחושתה, להשיג את מטרותיה בדרכי שלום כושלים, ואז (לעתים, זו לא חובה, אבל זה קורה הרבה) היא פותחת במלחמה, בדרך כלל בפלישה לשטח אויבתה, כדי להשיג את מטרותיה בכוח, באלימות, במלחמה.

ניקח כדוגמה את מלחמת יום הכיפורים, הרלוונטית מאוד למלחמה בה אנו שקועים עכשיו. בשנים שקדמו למלחמה הציע נשיא מצרים לישראל, שוב ושוב, בקריאות פומביות ובאמצעות שליחים, שלום מלא תמורת החזרת כל סיני שנכבשה ב-1967 למצרים. ישראל סירבה להצעותיו ודחתה אותן על הסף, בין השאר מתוך תחושת היהירות אותה ביטא שר הביטחון משה שדיין באמירה ש"עדיף שארם א-שייח בלי שלום על שלום בלי שארם א-שייח".

ומשכך נהיה, לא נותרה בידי סאדאת ברירה, לתפיסתו, אלא לפתוח נגד ישראל במלחמה וב-6 לאוקטובר 1973 חצו כוחותיו את תעלת סואץ וכבשו את קו ההגנה הראשון של צה"ל. סאדאת לא התכוון לכבוש את ישראל או להשמיד את עמה, אלא רק לשבור את עיקשותה. במלחמה נהרגו כ-15,000 מצרים וכ-2700 ישראלים, וישראל אף הצליחה להדוף את צבא מצרים ולכבוש חלקים משטחה שלה. אבל במלחמה ניצחה מצרים, שכן בשל המלחמה, רק בגלל המלחמה, הסכימה ישראל, למה שהיא לא הסכימה קודם – להחזיר למצרים את כל סיני תמורת שלום.

מאז מלחמת העצמאות הישראלית והתבוסה הפלסטינית ב-1948, ניסו הפלסטינים בדרכים רבות, כולל הכרה בקיומה של ישראל וחתימה על הסדר שלום עמה, להשיג לעצמם מידה כלשהי של חירות ועצמאות, אך כל הניסיונות הללו כשלו. ישראל סירבה לאפשר לפלסטינים שום דרך של קיום עצמאי או חירות, וניהלה, לתפיסתה, את הסכסוך "על אש קטנה" – פיגוע פה ומבצע שם, וכך חשבה להמשיך עד עולם.

מטרות המתקפה הברברית המזוויעה של חמאס ב-7 באוקטובר, והיא היתה ברברית ומזוויעה במתכוון, חמישים שנה בדיוק אחרי מלחמת יום כיפור, היו שתיים: האחת – לנפץ לחלוטין את תפיסת ותחושת הביטחון של ישראל, והשנייה – להכריח את ישראל לסיים את הדיכוי הצבאי של העם הפלסטיני ולפתור את הסכסוך בדרכים מדיניות. שהרי מנהיג חמאס, סינוואר, יודע היטב, והוא אף אמר זאת לא פעם, שהפלסטינים אינם יכולים לנצח את ישראל בדרכים צבאיות "מקובלות" ולהביאה בדרך זו לכך להסכים לדיון על הסדר כלשהו. לפיכך לא נותרה בידו ברירה, לתפיסתו, אלא לתקוף את ישראל בדרך הברברית והמזוויעה בה נקט.

ואכן, מבחינת חמאס, מבחינת הפלסטינים, המבצע הצליח ושתי המטרות הושגו. החמאס ניצח אותנו, ובגדול. הוא ניפץ לחלוטין תחושת הביטחון של ישראל ואזרחיה, והכריח את ישראל – גם אם טרם הבנו זאת, אך המתרחש כרגע בהאג הוא רמז לבאות – לשנות כליל, מן הקצה אל הקצה, את מדיניותה כלפי הפלסטינים, ולעבור ממדיניות של הפעלת כוח ללא גבול למדיניות של חתירה להסדר בכל מחיר. ושום מהלך צבאי של ישראל – יהיה המבריק והמרהיב ביותר – לא ישנה את העובדות הללו, שכבר נקבעו בכל שטח ומובן.

עתה לא נותר אלא לקוות להפסקה מהירה של הקרבות, להחזרה בשלום של החטופים, ולפתיחה מהירה ככל האפשר (לא צריך, כמו ב-73, לחכות ארבע שנים) של משא ומתן להסדר מדיני עם הפלסטינים. כל עמדה אחרת, מאלו שעכשיו מנהיגי ישראל מדברים בה ואף נוקטים בה, של הפעלת עוד ועוד אלימות וכוח, היא עמדה של ייאוש שמוליכה את כולנו, ישראלים כפלסטינים, לסבבים נוספים של טבח והרג והרס, שיביאו רק, שוב ושוב, לטבח והרג והרס, עד לחורבן.

8.1.24

אנחנו כבר אחרי היום שאחרי

בדמיוננו הנה מגיע לו בקרוב "היום שאחרי". זה ייקח אולי עוד שבועיים, חודשיים, אבל בעוד לא יותר משנתיים ולכל היאוחר ב-2032, גם אם יתמהמה בוא יבוא, "היום שאחרי".

וכשיגיע, בעזרת השם, "היום שאחרי", ממשיך מוחנו הקודח לשגות באשליות, הכל יבוא על מקומו בשלום, ויתיישב בול במקום, ונתקן את כל שהתקלקל, ונפסיק לקלל, ואיש את אחיו נאהב, והשקל יהיה שווה זהב, והערבים הזונות יתאַדוּ, וכולנו נרקוד בבריכה אָגַדוּ.

הכול טוב ויפה בהזיה הזו, אבל יש בה רק בעיה אחת קטנה (סתם, יש שלוש בעיות, אבל לצורך השעשוע נתרכז באחת): איך נדע, מי יודיע, ש"היום שאחרי" אכן הגיע, וזה באמת ה-35 במאי, לא משנה באיזה שנה, ולא יומיים קודם או חודשיים אחרי?

הפתרון הכי פשוט הוא ש"הוועדה לקביעת מועדים" בראשות שרת התחבורה והאפייה מירי רגב, תקבע בחוק ש"היום שאחרי" יחול מדי שנה ביום השלישי בשבוע השלישי בחודש תמוז. וככה נדע כל שנה מתי חל "היום שאחרי", שבו נצלה נקניקיות לזכר הרס המנהרות.

אבל עכשיו ברצינות – איך באמת נדע מתי יגיע, ממש יהיה, "היום שאחרי" האמיתי?

עד עכשיו הרגנו בעזה כמעט 25 אלף איש, והפכנו את כל צפון הרצועה לעי חורבות אחד גדול, ואת כל דרום הרצועה למחנה פליטים אחד גדול, של שני מיליון בני-אדם על סף רעב ומגפות. אחרי כמה עזתים מתים נוכל כבר להכריז על "היום שאחרי" המיוחל? מאה אלף? רבע מיליון? מיליון? דברו אלינו במספרים, מנהיגים אהובים.

ואם לא מספר המומתים הוא שיקבע את מועד "היום שאחרי", אז מה? מסע הניצחון של הרצי הלוי משערי עזה לשער ציון בירושלים כשעורלת יחיא סינואר בחגורתו? ונגיד באמת שישראל תצליח להרוג את כל אנשי החמאס ולא יישאר איש מהם בשום פיר או זבביר, אז מה יהיה אז? הרי צה"ל ייאלץ להישאר בעזה, וימשיך שם להרוג ולהיהרג – רק שלאלו שיהרגו בנו במקום חמאס יקראו נניח בַּרבַאז. נו, אז במה זה באמת ישנה משהו?

כלומר – איך שלא תהפכו את החביתה, אנחנו תקועים שם להרבה שנים במלחמת התשה.

או ש"היום שאחרי" יהיה היום שבו יחזרו כל החטופים בחיים לישראל. אלא שזה לא יקרה לעולם. לא כולם, לא יחזרו, ולא בחיים. אלא אם צה"ל יצליח להרוג מלבד את כל אנשי החמאס גם את החטופים כולם, ואז זה יהיה אכן אחלה "היום שאחרי" בעולם.

אבל רגע, ומה עם החיזבאללה ותושבי הצפון, וגם הדרום, שחיים עכשיו במרכז כפליטים? האם נחגוג את "היום שאחרי" בתרועות לפני שהם יחזרו לבתיהם בשלום, בלי שאף אחד ישלח בהם כמה פעמים ביום רקטות וטילים וכטב"מים שיעים מתאבדים? אז אולי נתקיף את החיזבאללה ונכסח להם אחת ולתמיד את הצורה, אלא שאז נצטרך לדחות את "היום שאחרי" בעוד כמה אלפי הרוגים ואי-אלו שנים.

אין מה לחכות ליום שאחרי. אנחנו כבר אחרי היום שאחרי. כי אנחנו חיים בעיצומם של הימים שאחרי. ככה זה יהיה עכשיו כל יום, עם מתים וטילים ופליטים, להרבה שנים.

1.1.24

"אֵין יָהוּדִים חַבִּים מִנבֶּשַׁע"

הַקַשָׁב שלי לענייני ערבים, זַאִין בּוֹקטוֹבֶּר העביר לי תמליל תרגום שיחה שהתנהלה ברדיו קול "תֶחת אֶל-אַרד" (קול ממעבה האדמה), ערוץ הרדיו המנהרתי של החמאס בעזה, בין המראיינת הַבּוּבּוּלַרִית עָזִיזָה חַזוּן לבין שלושה "מומחים לענייניי יהודים" שלהם. הנה:

גָאזִי אָל-פַרסִי: אני חושב הַבּעוּלָה בעטלף-גָזָה היה טעות גדולה.

חזון: למה טעות גדולה?

אל-פרסי: למה שהיה קטנה, הבעולה. הרגנו רק 400 חיילים ו-800 יָהוּדִים רגילים. היינו צריכים הורגים הרבה יותר. למה הנה, לא הספיק להם המתים זה. ממשיכים בשל ההם.

סווּיקָה חַזקאָלָה: היינו צריכים מנה ראשונה הורגים אותם מאה אלף. אתה במלחמה זה, ראיתי בַּעַם סרט שָׁמָה אומר קצין "מלחמה אתה צריך מתחיל הכי חזק שלך, ואחרי כך אתה מגביר הורג עוד יותר אויב שלך"

חזון: ומה אתה אומר, גנרל סניוֹרָא?

סניורא אַיִימַנד: אני אומר להרוג אותם זה לא מַסבִּיק. צריך גם להרטיב אותם.

חזון: מה זאת אומרת להרטיב? לִשׁבּוֹך עליהם מים? אבל מן איפה ניקח כל מים כזה הרבה. בקושי יש אותנו מים שותים ותרַחצִים, אז לשבוך זה?

חזקאלה: הוא מתכוון להרעיב, לא להרטיב. יעני למנוע מהם מַזנוֹן. שימותו מן רעב, ינעל אבי הסבתא הצולעת שלהם.

איימנד: לא להרעיב. להרטיב, להרטיב. אבל לא במים טובים. במים של ג'וֹרָא, של חרא.

חזון: מי ביוב?

איימנד: איווה. בדיוק במים זה, של ביוב. לחפור מנהרות, לא צריך עבות, מנהרות של צינורות, של ביוב. כל צינורות ביוב של עזה, לא שופכים לא בים שלנו ולא באדמה שלנו, באדמה שלהם, מן תחת אל-גדר, אל תוך האדמה של היָהוּדִים.

חזון: בשביל מה זה? בשביל יסריח להם החיים שלהם?

איימנד: לא בשביל יסריח. יסריח זה נזק אַגַבִים. זה בשביל יעבור לשם כל הג'וקים שלנו והפטריות והתוֹלנַעִים והחַיִידַקרִים, בשביל יהיה להם מַנגֶפָה כולם, והם כולם ימותו ככה.

אל-פרסי: נכון. אני חושב סוֹדקִים גם כן גנרל וגם כן סוויקה. כמו הם הורגים אותנו עכשיו בעשרים אלפין, וזה אחד אחוז מכל אנחנו בגָזָה, וזה תשע אלף ילד וחמש אלף אִישׁוֹת, ככה אנחנו צריכים עושה בהם. אחוז אחד מאותם, זה מאה אלף בני-אדמים, מזה צריך ארבעים אלפין ילדים ועשרין שלושין אלפין אָנָשׁות וחמישים תלפים חיילים. ככה צריך נַתחִילִים.

חזון: אבל זה הורגת הרבה ילדים ואישות, אימהות, למה הם אַשׁמַתוֹת? הם לא מתערבבים בזה מלחמה. הם חַבִּים מִנבֶּשַע, לא ככה?

סוויקה: לא, לא, לא. אין אצלם דבר כזה, אין יהודים חבים מבשע. הם כולם בני אל-מוות.

איימנד: כל ילד יָהוּדִי, זַיוֹנִי, גוֹדֵל, נהיה מִנמָנוֹ חייל, הורג אותנו, בגלל זה צריך כמו אַמרוּ "מי שקם מוקדם רוצה הורג אותך, תקום אתה שעה קודם, הורג אותו אתה". ככה צריך.

אל-פרסי: ומי עושה זה ילדים מה נהיים חיילים הורגים אותנו? נָשׁוֹת שלהם. זה למה צריך הורג אותם קודם, לפני עושים ילדים מה נהִיים חיילים. צריך הורג אותם כולם עד יבינו.

חזון: יבינו מה?

וכאן נקטע השידור. אבל אתם מבינים עם איזה אויב אכזר יש לנו עסק פה, נכון?