8.4.24

ובכלל, מי פה המטומטם? קוז'וך או בורא עולם?

מתחת להררי הרשע והטיפשות המאיימים לקבור אותנו חיים, צץ לו לפתע ביום רביעי בערב אירוע מפתיע ומלבב: הילדים המוכשרים של מכבי פתח תקווה – על כדורגל אנחנו מדברים – העיפו מהגביע את הכוכבים העשירים והיהירים של מכבי תל אביב. הללויה!

אלא שאז עלה לשידור מאמן מכבי פתח תקווה, המנצחת המפתיעה, רן קוז'וך, וחירב גם את השמחה הקטנה הזאת. כי כך הסביר קוז'וך את הניצחון המפתיע של קבוצתו: "לפני הכול תודה ענקית לבורא עולם. הגדול מהכל. הוא קובע הכל, הוא קובע את החיים שלנו. אז קודם כל תודה ענקית על מתנה גדולה מאוד". סחתיין על הפרגון.

באמת?! בורא עולם "הגדול מהכול, הקובע את החיים שלנו", לא רק אירגן לנו את הטבח בעוטף-עזה, שלא לדבר על השואה שדפק לנו במאה שעברה, בגלל שנסענו בשבת לאכול שרימפס; בנוסף לכל הנפלאות הללו הוא גם מתעסק בקטנות כמו מכבי פתח תקווה?

ולמה בורא עולם גרם למכבי תל-אביב להפסיד? הרי כוכבה הגדול, ערן זהבי, מקפיד בהיכנסו למגרש או בטרם הוא בועט פנדל, לכסות את ראשו בעורף חולצתו בדבקות ולומר "שמע ישראל" כשידו השנייה מכסה על פניו ועיניו עצומות לרווחה באמונה שלמה. אז ככה יפה לעשות, בורא עולם, לגרום למאמין גדול כזהבי להפסיד למאמן קטן כקוז'וך?

ומה באמת עם ההפסדים, התבוסות, הפוגרומים והשואה? מה, בורא עולם, גם הוא נבלה קטנה כמו ביבי, שאחראי רק על ההצלחות ולא על הכישלונות, התבוסות והאסונות?

זה הזמן לומר לכל מאמיניו של בורא עולם, הנעלבים או נפגעים עכשיו, כשלעצמם או בשם אדונם, מהדברים שאני כותב כאן – תרגעו. אין לכם מה להיעלב. אם השואה לא גרמה לכם להיפגע ממה שבוראכם עשה לנו שם, אז מה יש לכם להיעלב, בעצמכם או בשמו, מדברי הבל שכותב איזה טיפש בעיתון? קטן עליכם.

אבל נחזור לטבח ה-7 באוקטובר. אז בורא עולם הזה שלכם אחראי גם על הטבח הזה או רק על משחקי כדורגל? על כל משחקי הכדורגל, או רק על משחקי הגביע? על כל משחקי הגביע, או רק של מכבי פתח תקווה? ובכלל, מי פה המטומטם? קוז'וך או בורא עולם?

אבל בורא עולם – על פי המאמינים בקיומו ובכך שהוא קובע הכל בעולם, וקוז'וך כמובן הוא רק אחד ממיליונים רבים בארץ, ומיליארדים בעולם, המאמינים בהבל הזה – הוא לא רק מטומטם, הוא גם רשע. כי נגיד באמת שבורא עולם הלזה אחראי לא רק לניצחון פתח תקווה בגביע, אלא גם לטבח החמאס בעוטף, כי נניח, סתם הרהור להדגמה, עיצבן אותו שהרוקדים בפסטיבל נובה סוגדים לבודהה ולא לו, אז הוא טבח בהם, באמצעות שליחיו לוחמי הנוח'בה של החמאס. אז זה נראה לכם בסדר? שבורא עולם הטוב והמיטיב, המביא ניצחונות בגביע לקוז'וך ולמכבי פתח-תקווה, טובח באנשים רק בגלל שהם מאמינים באל אחר ולא בו? זה לא קצת מפלצתי או שטני, ואם הייתי עמית סגל אפילו הייתי מהן ואומר – קצת נאצי?

אין ספק, בני האדם בראו את בורא עולם בדמותם ובצלמם, והוא רשע ומטומטם כמונו.

ויוהאן קרויף, שהיה גם הוא שחקן ומאמן כדורגל כרן קוז'וך, כבר אמר על כך – "אם היה אלוהים, אז כל המשחקים היו מסתיימים בתיקו". ואידך זיל גמור.


1.4.24

טבח החמאס בעוטף היה מזוויע, אבל גם הטבח שלנו בעזה הוא נורא

קשה מאוד, גם בימים רגילים, קל וחומר בימי מלחמה שכאלו, למי שמכלול זהותו הוא דתו ושבטו, להביט בנעשה סביבו שלא מבעד למשקפיים הדתיות-לאומניות שהושמו על עיניו. וכך, שני הצדדים הניצים בסכסוך הדמים הזה, הישראלי-יהודי והפלסטיני-מוסלמי, מתבצרים בחפירות "הקורבן הצודק" ומטיחים אלו באלו, קבל עולם ומלואו, בדיוק את אותם דברים, אבל להפך כמובן, לאמור "אנחנו פה הקורבן. אנחנו הצודקים. הם התחילו. הם עושים בנו רצח עם, כי הם רוצים לקחת מאתנו את הארץ שלנו, ולא ניתן להם".

ואני, מיום שעמדתי על דעתי, וגם כעת, משתדל בכל מאודי להשיל מעלי את אדרת הזהות הישראלית-יהודית שהולבשה עלי. לא נולדתי לא יהודי ולא ישראלי. נולדתי בן-אדם, עירום מכל זהות. לא בחרתי להיות לא יהודי ולא ישראלי. אבל אני בוחר להיות בן-אדם, לשמור על צלם האנוש שלי ולהביט בנעשה סביבי בעיני החפות מזהות, 

בעיני האדם שלי.בטבח שביצע החמאס ב-7 באוקטובר נהרגו ונרצחו כ-1300 בני-אדם, 450 מהם חיילים (כ-35% מההרוגים), ו-850 אזרחים (כ-65%), מתוכם כ-40 ילדים (כ-3% מההרוגים והנרצחים).

כמובן שיש להוסיף כאן את העובדה שלבד מהאלמנט "הרגיל" של טבח, כלומר רצח אזרחים חפים מפשע, בוצעו ב-7 באוקטובר גם פשעי מלחמה נוספים כגון אונס, כריתת איברים, עריפת ראשים ועוד מיני מעשים מזוויעים. וכל הרואים מעשים מתועבים אלה כלגיטימיים במסגרת של "מאבק לשחרור לאומי" איבדו גם הם, בעיני, צלם אנוש.

בטבח המתמשך שמבצעת מדינת ישראל בעזה כתגובה או כנקמה חסרת תוחלת על טבח ה-7 באוקטובר, לא בוצעו מעשי זוועה דומים, אך נהרגו ונרצחו כ-35 אלף בני-אדם, מהם כ-13 אלף אנשי-חמאס (כ-37% מההרוגים) ו-22 אלף אזרחים (כ-63%), מתוכם כ-15 אלף ילדים (כ-43% מהרוגים והנרצחים), כך על פי נתוני משרד הבריאות בעזה הנשלט בידי חמאס.

וכדי להבהיר אומר כך: כל רצח של אנשים רבים חפים מפשע, ואין זה משנה באיזה כלי בוצע הרצח – סכינים, רובים, פצצות, פגזים, טילים, הרעבה או גז קטלני – הוא טבח.

ועכשיו, אם תציצו רגע במספרים מאלה, הרי שתוכלו להיווכח שבשתי המתקפות, העזתית והישראלית, היחס בין מספר האזרחים שנרצחו לבין מספר החמושים שנהרגו הוא כמעט זהה – בערך שליש מן ההרוגים, בשני המקרים, הם לוחמים, וכשני שליש הם אזרחים.ההבדל התהומי, למגינת הלב, הוא במספרים המוחלטים. הם הרגו בנו 1300 איש ואנחנו הרגנו בהם כבר 35 אלף, פי 27, ועוד היד נטויה. הם הרגו בנו 40 ילדים, ואנחנו הרגנו בהם, יחי או יומת ההבדל הקטן, 15 אלף ילדים, פי 375. אז כן, הטבח שהם עשו בנו היה מזעזע ומזוויע, אבל גם הטבח שאנו עושים עכשיו בהם איום ונורא, לא פחות, ואולי אף יותר.

עד כה הרגנו אחוז וחצי מאוכלוסיית עזה, מתוכם כ-0.65 אחוזים ילדים. זה הרבה. אחוז וחצי מאוכלוסיית ישראל זה 150 אלף איש. 0.65% זה 65 אלף ילדים.

נחזור לצורך הרחבת הדיון, לטבח במחנות הפליטים הפלסטינים סברה ושתילה בלבנון ב-1982, שבו נטבחו על ידי הפלנגות הנוצריות – שתיפקדו תחת שליטה ופיקוד של צה"ל – בערך כ-1800 פלסטינים חפים מכל פשע, זקנים, נשים וטף. על כך אוסיף שעל פי עדויות עיתונאים זרים (הישראלים לא ראו דבר מזה), רבות מן הגופות הושחתו קשות, צעירים סורסו וקורקפו, ילדים ותינוקות נשחטו, ועוד זוועות.

לו היתה מעצמה כלשהי אז, ברית המועצות למשל, תוקפת בתגובה או כנקמה על הטבח ההוא את ישראל של 1982, שמנתה ארבעה מיליון תושבים, מפציצה והורסת את מרבית בנייניה, מגרשת שלושה מיליון וחצי מתושביה אל העיר אילת וסביבותיה, הורגת 60 אלף מחייליה ואזרחיה, מתוכם 26 אלף ילדים, מה הייתם, היינו, חושבים על מתקפה כזו? שזו מלחמה לגיטימית מצידה של ברית המועצות שנחלצה להגן על בני חסותה במזרח התיכון, או שזהו טבח איום ונורא, ג'נוסייד מזוויע, ממש רצח-עם?

ההתחפרות של שני הצדדים, הישראלי והפלסטיני, ותומכיהם בעולם, בעמדת "הקורבן הצודק", מתוך חוסר רצון או יכולת לראות גם את הקורבן והצדק של הצד האחר, מוליכה את שני העמים לשנים ארוכות של הרג והרס עד שבסופו של דבר יצליחו להרוס ולהכחיד אלה את אלה, מבלי שייוותרו כאן לא ישראלים ולא פלסטינים ולא כלום. אתם בטוחים שזה מה שאתם רוצים?


25.3.24

כוחה העצום של ישראל נחשף במלוא חולשתו

על פי פרסומים זרים, המתמחים בתחום, כוחה הצבאי של ישראל (ואביא כאן רק כמה פרמטרים מרכזיים) נאמד ביותר מחצי מיליון חיילים (סדיר ומילואים), יותר מאלף טנקים, כמה מאות מטוסי קרב, כמה עשרות מסוקי קרב, חמש צוללות וכמה עשרות ראשי נפץ גרעיניים.

כרגע, אולי שמתם לב, כמעט כבר חצי שנה ברציפות, נלחמת מדינת ישראל בשלוש זירות שונות כנגד שלושה ארגונים צבאיים לא-מדינתיים – חמאס ברצועת עזה, חיזבאללה בלבנון ו"ארגוני הטרור" ביהודה ושומרון, שמונים כולם יחדיו כ-50 אלף חמושים, שאין להם ולו טנק אחד, אפילו לא מטוס או מסוק בודד, לא קרבי ולא בכלל, בטח ששום צוללת ובוודאי שלא קצה-קצהו של ראש נפץ גרעיני.

והנה, חמישה חודשים שאנחנו מפעילים נגדם – צבאות זעירים בלתי-סדירים, שכל נשקם (בהשוואה לצבאנו) אופנועים ורובים – את העוצמה האדירה העומדת לרשותנו, וכלום. אדרבא. לא רק שלא השגנו עד כה ולא כלום; מצבנו – האסטרטגי, הגיאו-פוליטי, הצבאי והמדיני – לא רק שאינו טוב משהיה לפני המלחמה, אלא שעתה הוא גרוע משהיה.

חמישה חודשים שילחנו בהם ובסביבותיהם מאות אלפי פגזים וטילים; הרסנו וחירבנו כמעט את כל בנייניה של רצועת עזה; הפכנו מיליונים (בתוכם גם מאות אלפים מאזרחינו שלנו) לפליטים; חטפנו ושבינו ואסרנו אלפים רבים מהם; הרגנו למעלה מ-30 אלף מהם, ומעוזריהם, מתומכיהם ומנשותיהם ומילדיהם; ולמרות כל זה במלחמה הזאת, אנחנו, צה"ל, אחד הצבאות האדירים בעולם, לא יכולנו ואיננו יכולים להם, לצבאות הזעירים הללו.

אבל, אתם בטח מזדעקים עכשיו למול מילותיי בצרחות רמות, "יא אוויל, יא חצי-חצלציל, הרי אנחנו, ישראל וצבאה, רחוקים אלף מילין מלהפעיל מול העזתים והחיזבאלתים האלה את כל עוצמתנו. הרי אם רק היינו רוצים ומחליטים, תוך דקה וחצי היינו מוחקים את כל העזתים מעל פני האדמה, היינו עושים מהחיזבאללה שקשוקה ומג'נין ושכם אפר ואבק".

נכון, יש לישראל עוצמות שיכולות לעשות, כנראה, כמעט את כל מה שאתם אומרים. אז למה באמת אתם, אנחנו, לא עושים את זה? אז אני אגיד לכם בדיוק למה, ואתם גם יודעים את זה בעצמכם. אנחנו לא מפעילים את כל היכולות שיש לנו, אלא רק שליש או 38.2% מהן, כי זה מה שאנחנו יכולים. אנחנו לא יכולים יותר מזה.

אנחנו לא יכולים להפעיל מלוא עוצמתנו מרבה סיבות – כי העולם לא יסכים לכך, כי ארצות הברית תחדל מלספק לנו נשק ותחמושת, כי אנחנו בעצמנו מבינים שזה בלתי אפשרי. אבל יהיו הסיבות אשר יהיו. העובדה היא שהיכולות שלנו מוגבלות, מאוד מוגבלות. כלומר, שאנחנו בעצם מפעילים את כל או את מרבית היכולות שיש לנו ושאנחנו יכולים להשתמש בהן. כל העוצמות האדירות שלנו לכאורה הן, במלחמה הזאת ובדומותיה, כלומר בכאלו שהסכסוך עם הפלסטינים הוא מרכזן, הן יכולות על הנייר בלבד. הן לא קיימות באמת. הן פיקציה. הן אשליה. כי אם יש לך עוצמה שאתה יכול רק לאיים ולנופף בה ולא להשתמש בה, אז אין לך אותה.

האסטרטגיה המדינית-ביטחונית הישראלית רבת השנים מתרסקת ומתפוגגת אפוא לנגד עינינו: אנחנו יכולים להרוג ולהשמיד ולאבד את אויבינו, אבל אנחנו לא יכולים להגן על מדינתנו.


18.3.24

זו 48', לא 67', הנכבה ולא הכיבוש. תמיד היתה

קודם כל, גיניתי ואני מגנה בכל תוקף את הטבח המזוויע שביצע החמאס ב-7 באוקטובר. בסדר? עכשיו אני יכול להתחיל? תודה.

דבר שני, בעוד אני מתיישב לכתוב את מאמרי, קופצת לי כותרת שבה "ישראל היום" מגדיר את אמירתו של עורך חדשות החוץ של ערוץ 12 ערד ניר, שעל פיה "גם דרום אפריקה של האפרטהייד היתה דמוקרטיה בעיני עצמה" כ"אמירה מקוממת". אבל למה זו אמירה מקוממת? זו הרי אמת צרופה. אז מה, האמת מקוממת? אולי, אם כך, ימרח מדי יום "ישראל היום" כותרת ענק לרוחב עמודו הראשון לאמור "האמת מקוממת, ינעל רבאק!"

אז הנה אני הולך להציג לכם אמירה אפילו יותר מקוממת – ישראל איננה ומעולם לא היתה דמוקרטיה. סליחה, זה לא מדויק. במשך 76 שנות קיומה של ישראל היא היתה להלכה, אם כי לא בפועל, מדינה דמוקרטית במשך שבעה חודשים תמימים, בין ביטול הממשל הצבאי על "אזרחי" ישראל הערבים בנובמבר 1966 לבין החלת השלטון הצבאי על ערביי יהודה, שומרון ועזה ביוני 1967 בתום מלחמת ששת הימים. משטר האפרטהייד הבלתי דמוקרטי בעליל בדרום אפריקה, לעומת זאת, התקיים בסך הכול 46 שנים, לא 76.

ועכשיו לענייננו. עמיתתי חנין מג'אדלה ענתה במאמרה כאן לפני כשבועיים, ל"שמאלנית מתפכחת" שלא נקבה בשמה, כדברים הנוקבים האלה – "את מאוכזבת מהערבים כי עכשיו את מבינה שהבעיה שלהם היא לא 1967, אלא 1948. בוקר טוב! אם היית מכירה ולו ערבי אחד היית יודעת, ש–1948 זה חורבן בית המקדש שלנו, וזה לא היה נוחת עלייך כשוק. ואת עוד מחשיבה את עצמך כ'שמאל'. זה העניין: בישראל ביטוי 'שמאל' לא אומר כלום; אולי קצת שמאלה מאיתמר בן גביר".

מה פתאום גירוש? הנה, הם בורחים. רואים. צילום: דוד אלדן, לע"מ

דבריה של מג'אדלה עוררו את חמתם של ישראלים יהודים רבים, ובין השאר ענתה לה ציונית-דתית אחת, צפנת נורדמן, כדברים הנרגזים האלה – "ערביה ישראלית, אחת חנין מג'אדלה, מודה שחור על גבי לבן: יש לה בעיה עם 48', לא עם 67'. את הדעה הזו שלה, המוכרת גם בנוסח: פרום דה ריבר טו דה סי וגו', היא מייחסת לכל ערביי ישראל. מה שלא מפריע לה בכל שאר הטורים להתבכיין על אפליה. למה שיפריע".

אז את, צפנת, ואתם, היהודים הציונים, אתם הם שתחליטו מה כואב לאחת פלסטינית או לכלל הפלסטינים? מעשה באישה שהגיעה לבית-חולים – אולי ממעשיה זו תבינו את עוצם אדנותכם – ואמרה לרופאים "כואב לי הלב. תקוע לי שם כדור וזה כואב לי נורא, שנים זה כואב לי. בבקשה תוציאו לו את הכדור מהלב, שאוכל לנשום, לחיות". והרופאים בודקים אותה ואומרים לי שני דברים "קודם כל אין לך שום כדור בלב, וחוץ מזה הכדור בלב זה לא מה שכואב לך, מה שכואב לך זה הדלקת בתנוך של האוזן". למה, מי אתם, גברת צפנת והציונים הדתיים והחילוניים, שתגידו לאנשים אחרים מה מותר ומה אסור שיכאב להם?

ולמה מי שחושבת ששורש הבעיה הוא הנכבה של 48' ולא הכיבוש של 67' באוטומט זה "פרום דה ריבר טו דה סי וגו", כלומר מדינה ערבית בכל ארץ ישראל וגירושם מכאן של כל היהודים? למה? איפה זה נאמר? אין אפשרויות אחרות לפתרון הבעיה, לריפוי הפצע ולהבראת נפשותינו המסוכסכות? רק להשמיד אלו את אלו? וכמובן, שאם כך, "אין לנו ברירה" אלא להשמיד אותם, נכון?

ולא, הקריאה של "הציונית הדתית", שצפנת, שלפי הכומתה על ראשה נמנית על שורותיה, להשלים את הנכבה הישנה והטבה ההיא, שהחלה ב-48' ולגרש מכאן את הפלסטינים "הנאצים", כדי להקים כאן מדינה יהודית "מן הים עד הנהר", לא נולדה כתגובה ציונית הולמת ובלתי-נמנעת לטבח המזוויע בעוטף עזה ב-7 באוקטובר 23'.

כבר ב-13 באוקטובר 21, שלוש שנים בדיוק לפני טבח חמאס, עמד יו"ר מפלגת "הציונית הדתית" בצלאל סמוטריץ' על דוכן הכנסת, הפרלמנט של מדינת היהודים הדמוקרטית, והטיח בחברי הכנסת הערבים "אתם פה בטעות – כי בן גוריון לא גמר את העבודה ולא זרק אתכם ב-48'", ובמשתמע מכך, כמובן, "אל תדאגו, כשאנחנו נגיע לשלטון אנחנו נשלים את מלאכתו של בן-גוריון ונסלק מכאן את כולכם, את כל הערבים".

והאיש הזה, שלא שינה מאז ולו כזית כבוש את דעתו זו, הוא היום שר האוצר של מדינת ישראל, ומוליך אותה, רכוב על חמורו נתניהו, אל החזון הזה של ארץ-ישראל היהודית השלמה הנקייה מערבים, כשכל שאר הציונים מצטרפים אחריהם למלאכת הקודש הזו.אז כן, הנכבה מ-48', שנמשכת ועד היום – הממשל הצבאי והכיבוש וההתנחלויות והטרור והטבח בעוטף וההרג וההחרבה וההרעבה שאנחנו מבצעים עכשיו בעזה הם כולם תוצאתה והמשכה של הנכבה – היא-היא שורש הבעיה בינינו לבין הפלסטינים. ורק על בסיס הכרה באחריותנו לנכבה ונכונותנו לרפא את העוול והכאב העצום שגרמה לפלסטינים, ניתן יהיה לחלוק בינינו לבינם בשלום את הארץ הזאת.

ואל תתחילו לי עכשיו אם דיקלומי הנגד הרגילים שלכם "אבל הם לא הסכימו לחלוקה, והם התחילו, והם הפסידו". אני מכיר אותם היטב. גם אני, כמוכם, תוצר מערכת החינוך התועמלנית הציונית. זה הכל לא נכון. אבל אתם יודעים מה, ונניח שזה הכל נכון, אז מה? במה הטיעונים הללו מועילים לכם כדי להגיע למשהו? הרי אתם טוענים את כל זה כבר עשרות בשנים ולאן זה הביא אותנו? להרג וחורבן הדדים (אומנם אנחנו מחרבים והורגים בהם הרבה יותר, אז מה?)

מצד שני, אם אתם מתעקשים על הרג וחורבן הדדיים, אז מי אני שאעצור אתכם, את עם הנצח, בדרכו אל התהילה והאבדון? סליחה, אני לא אפריע לכם יותר. תמשיכו, תמשיכו.


11.3.24

הנה לכם למה המחאה היתה ונשארה בדיחה

לאחר פרסום המאמר ב"הארץ" התקבלה במערכת הודעה מטעם אנשי "כוח קפלן" העומדים בקשר עם המערכת, שלא הם אלו שהפיצו את הציטוט ממאמרו של קפלן תחת השם "כוח קפלן", דבר שכמובן לא יכולתי לדעת מראש, מה גם שהדבר לא הוכחש על ידם עד לפרסום המאמר שלי. בכל מקרה - העובדה שכנראה לא "כוח קפלן" הפיצו את הציטוט של דאום אינה משנה, להבנתי, את רוחו, מהותו וטענתו של המאמר, והנה הוא לפניכם, כולל ההסתייגות הזו שהנחתי כאן בפתחו.

"כוח קפלן", מעמודי התווך של "תנועת המחאה", מריץ זה ימים ברשתות החברתיות פוסט ממומן שזו כותרתו (הכוכביות במקור): *זה מהטור של חנוך דאום (ב"ידיעות אחרונות") ואתם בוודאי יכולים לנחש מי האיש...* . והנה הציטוט הצבאוני הלירי שמטרתו להוכיח ש"המחאה" היא לאומנית ולוחמנית, ואם צריך אז גם רצחנית, לא פחות מכלל עם ישראל:

"לילה בעזה. כוח צבאי של לוחמים שוהה באיזה בית ישן. החייל ששמר על הגג מגיע למישהו ומעיר אותו להחליפו. הוא מתבלבל. יש חושך וקצת בלגן, והוא לא מעיר את מי שאמור להחליף אותו באמת, אלא בחור אחר מהשב"כ, אדם בדרגה שמקבילה נניח לסגן-אלוף, שבמקרה נמצא עם הכוח. השב"כניק מתעורר, ומבלי לשאול שאלות קם ועולה לשמירה. הוא לא מתקן את הלוחם ולא מוציא הגה. זה בחור מבוגר יחסית, יש לו כמה ילדים בבית וקריירה של כמעט 30 שנה בשירות, אבל לעלות לשמור בארבע בבוקר על הגג זו לא פחיתות כבוד עבורו", והנה באה הפואנטה, שלשמה התכנסו להם שבת אחים לנשקם גם יחד חנוך דאום וכוח קפלן – "ממש במקרה הוא גם נשוי לאחת מראשות המחאה ההיא, וממש לא במקרה מעלילים עליו עכשיו עלילות שהיה בקשר עם סינואר או ווטאבר. ובזמן שמכונות הרעל מעלילות עליו עלילות שווא, הוא בגיל של פנסיה תכף, קם בשלוש (וראו גם ראו – העירו אותו בארבע, אבל הוא הקדים וקם כבר בשלוש, ללמדנו אהבת ישראל מהי – ק.נ.) לפנות בוקר, ועולה לגג, כי העירו אותו בטעות לשמירה".

דאום ו"כוח קפלן" התכוונו, כמובן, להראותנו איזו פטריוטית לוחמת היא המחאה המושמצת, אבל מה שהקטע המודלף (בטח לא על-ידי החייל שהעיר בטעות) והמצוטט הזה מוכיח הוא משהו אחר לגמרי – שכל תנועת המחאה הזאת היתה ונשארה בדיחה.

כי מה מסופר ומודגש לנו כאן, תוך המרה או לפחות עקיפה של צווי איסור "ביטחוניים" (שאינם חלים כנראה על עיתונים ועיתונאים לאומנים) – ש"אחת מראשות המחאה" – לצורך השעשוע הלשוני שבדבר, נקראה בראשי התיבות, הבדויים לגמרי כמובן, שין-בית – נשואה לבכיר בשין-בית, הידוע יותר כ-שב"כ, "שירות הביטחון הכללי" של מדינת ישראל.

ובמה עוסק השב"כ הזה, שאותה שין-בית "מראשות המחאה" נשואה לבכיר בו? ובכן, לפי ויקיפדיה "לאחר מלחמת ששת הימים החל המאמץ לסיכול טרור פלסטיני ביהודה, שומרון ועזה ומהם, והפך לחלק גדל והולך של פעילות השב"כ עד שהפך בהדרגה למשימתו העיקרית של הארגון". וראש השב"כ לשעבר יעקב פרי הוסיף ש"לא היה ספק שהשירות חייב להתארגן במלוא המהירות כדי למנוע את הקמתם של קיני התנגדות".

כלומר, תפקידו העיקרי של השב"כ הוא דיכויו של העם הפלסטיני הנתון, מאז 1948 וביתר שאת מאז 1967, תחת שלטון כיבוש צבאי ישראלי, ומניעת "הקמתם של קיני התנגדות" לכיבוש ולדיכוי הללו, מה שאנחנו קוראים בשפתנו "סיכול הטרור הפלסטיני".

אותו תפקיד שממלא השב"כ בישראל, מילא בדרום-אפריקה של תקופת האפרטהייד "אגף הביטחון"(Security Branch) שהפך מאוחר יותר ל"אגף המיוחד" (Special Branch) של המשטרה הדרום-אפריקנית אז – לדכא, בכל אמצעי, את הרוב השחור הנאנק תחת שלטון המשטר הגזעני הלבן ושואף לחירות ולשוויון, כלומר "לסכל את הטרור השחור".

ולמה אני מספר לכם את כל זה? כדי להבהיר, ראשית, שכשם שדרום-אפריקה אז עמדה כל כולה על האפרטהייד ועל המשך קיומו, כך ישראל של היום עומדת כל כולה על הנכבה ועל המשך קיומה. ואם זה לא היה ברור למישהו לפני חצי שנה, אז עכשיו, אחרי הטבח בעוטף-עזה ורצח ההמונים בעזה בתגובה לו וסירובה של ישראל לכינונו של הסדר כלשהו, כשהפתרון הישראלי היחיד המוצע ואף מבוצע על ידי הממשלה והצבא, בסדיר ובמילואים, הוא כיבוש וגירוש וג'נוסייד.

והעובדה ששין-בית "מראשות המחאה" נשואה לבכיר בשין-בית, שעובד זה 30 שנה, בתמיכתה המלאה של אשתו המוחה הבכירה, בדיכוי העם הפלסטיני ושאיפתו לחירות ושוויון, מציגה באופן חד וברור את המחאה כבדיחה. כי תנועת המחאה לא רק שאוסרת במחאותיה את אזכור דיכוי העם הפלסטיני, שהמשכו ואף החרפתו היא הבעיה הקיומית העיקרית של מדינת ישראל, אלא שבכירי המחאה ומשתתפיה הם שותפים מלאים ופעילים בכיבוש ובדיכוי הללו מאז ומעולם, כולל עכשיו, ואף משוררים על כך בגאווה עלי פוסטים.

לכאורה "המחאה" מתנגדת התנגדות שאין חריפה ממנה לראש הממשלה נתניהו, לימין הקיצוני השולט בממשלה, ול"ממשלת האסון", כפי שהם מכנים, ובצדק, את ממשלת ישראל הנוכחית. אבל בפועל, במציאות בשטח, לא בנאומים בקפלן, אנשי המחאה הזאת, מבצעים, בחדווה ובדקדקנות, עד לקצהו של פסיק, את מדיניותה של "ממשלת האסון" הזו.

וכדי להבהיר זאת ביתר תוקף גררתי לכאן את הדוגמה הדרום-אפריקאית. לו היתה קמה אז, וזה היפותטי לגמרי, בדרום-אפריקה של תקופת האפרטהייד, תנועת מחאה של לבנים, כמובן (כי תנועת מחאה של שחורים לא הייתה יכולה להתקיים ולו לדקה, כי מיד היו חיילי ושב"כי המשטר יורים בהם כבכלבים ועוצרים אותם בהמוניהם) למשל נגד שינוי מבנה בתי המשפט או ביטול עילת הסבירות וזוטות שכאלו, ו"אחת מראשות המחאה" הזו היתה נשואה לבכיר ב"אגף המיוחד" האחראי על דיכוי השחורים במשטר האפרטהייד, מה הייתם חושבים על זה? שזה או בדיחה, או מחאה מזויפת מטעמו של המשטר, כדי להוכיח לכאורה לעולם איזה דמוקרטיה אחת ויחידה היא דרום-אפריקה.

אז אותו דבר זה כאן. כל מחאה שבראש מעייניה ודרישותיה לא עומדים הפסקת דיכוי העם הפלסטיני ומציאת דרך לפתרון מוסכם לחיים של חירות ושוויון ושלום של שני העמים, היא בדיחה. קל וחומר כשראשי המחאה נגד השלטון ומדכאי הפלסטינים מטעם השלטון הם בדיוק אותם אנשים, שפעם קוראים להם שין-בית ופעם שב"כ.


4.3.24

"רק החזק שורד" זו איוולת. מי שמאמין בכך לא ישרוד

בנטפליקס משודרת בימים אלה סדרת טבע היסטורית חדשה, מרהיבה, מחכימה ובהחלט מומלצת, שהיא כעין ביוגרפיה של "החיים על פני האדמה" למן התא החי הראשון שנוצר כאן לפני ארבעה מיליארד שנים (עם מי שמאמין שהעולם נברא לפי 5,000 שנה על ידי אלוהים, הסליחה והרחמים) ועד לימינו, וניסיון לחזות את הצפוי לחיים שלנו כאן בעתיד.

בפתח הסדרה מתווים או קובעים יוצריה את "שלושת החוקים של החיים", שהם למעשה המשך לתורת האבולוציה של דרווין, והנה הפתעה – הראשון שבהם הוא בכלל לא "רק החזק שורד" כפי שנתקבע לכאורה החוק האבולוציוני (כלומר הקואליציוני) בישראל, אלא "זה שמסתגל טוב מכולם יגבר על המכשולים תמיד". לא "החזק שורד" כאמונת הישראלים, אלא דווקא "המסתגל שורד", כפי שמוכיחים המדע וההיסטוריה.

ובאמת, מי (היה) יותר חזק, הדינוזאורים או הג'ירפות, הגמלים, הקרפיונים והצפרדעים? נו, ואיפה היום הדינוזאורים ואיפה הצפרדעים? ואיפה ממלכות אשור ורומא? ואיפה האימפריה הבריטית? וגרמניה הנאצית, הרייך בן אלף השנים, שהייתה ברגע מסוים בהיסטוריה המעצמה החזקה בעולם ושלטה כמעט בכל אירופה, אבל בתוך 12 שנה נכחדה ונמחקה. ואיפה ממלכת הצלבנים ששלטה כאן מאתיים שנה (ואנחנו, ייאמר בזהירות, למרות היהירות, עוד אפילו לא 80 שנה כאן) וכל מה שנותר ממנה זה כמה מבצרים יפים לטיולים? אז רק החזק שורד?

ואנחנו, היהודים, בשונה מהרבה עמים (ונניח לצורך הדיון שאנחנו אכן עם) חזקים מאיתנו אלפי מונים, עדיין חיים כאן, על פני האדמה, ואילו הם כבר מזמן נעלמו, נכחדו ואינם. איפה ממלכת בבל והאימפריה הרומית האדירות שהחריבו את ארצנו והגלו אותנו מכאן?

וכי למה דווקא אנחנו, מכל העמים, שרדנו את אלפי השנים הללו, ועדיין אנחנו כאן, לא רק בישראל, אלא כמעט בכל מקום בכדור הארץ? מה, בגלל שאלוהים בחר בנו ולכן גם שמר עלינו מכל העמים, או שהיהודים מתקיימים במסלול נפרד, יחיד ומיוחד, בגנטיקה ובהיסטוריה האנושית? רק אווילים מאמינים בזה. שרדנו כי הסתגלנו, נטמענו והתפזרנו.

הגלות והפיזור בין ארצות תבל נכפו עלינו. לא בחרנו בהם. אבל הסתגלנו אליהם. חלק גדול מהיהודים המוגלים נטמעו בין העמים שפוזרו בהם (וייתכן, לפיכך, שאיזה בלגי אנטישמי היום הוא בכלל צאצא של היהודים ההם), והחלק האחר שמר על זהותו, כלומר על דתו ומצוותיה, והתפזר כיהודים בין העמים. הפיזור הזה, הפזורה היהודית בגלות, ולא שום דבר אחר, הוא זה ששמר עלינו אלפי שנים בחיים כעם, להבדיל מכל או רוב העמים אז שלחמו על עצמאותם וריבונותם, ושסופם שנכבשו ונכחדו ונטמעו בקרב כובשיהם.

הגלות היא המצאה גאונית, וכמו כל המצאה היא תוצאה של כורח. והרי האינסטינקט הראשוני של כל חיה החיה בעדר או בשבט, במקרה של סכנה קיומית חמורה, כמו כיבוש או רעב, הוא לברוח ולהתפזר. והיהודים, מכל העמים, אכן עשו את זה. וכך, אפילו ניסיונם של הנאצים להשמידנו אומנם עלה לנו בהכחדת שליש מעמנו אז, אבל בזכות הגלות הוא נכשל, והנה אנחנו כאן, לא רק בישראל, בכל העולם, חיים ובועטים ככל העמים.

דווקא הציונות, הקריאה לכל היהודים להתרכז במקום אחד, לריכוז כל היהודים בעולם במדינה אחת ויחידה, היא זו העלולה, מטבע הדברים, להקל על השמדתנו. היא זו שמעמידה את היהודים בסכנה. ואכן המקום המסוכן כרגע עלי אדמות ליהודים הוא מדינת ישראל.

אבל, אומרים הדוגלים ב"רק החזק שורד" שאולי זה לא ככה בעולם, אבל זה כך "בשכונה שלנו". האמנם? השאה הפרסי וסדאם חוסיין ומשטריהם העריצים לא היו חזקים? נו, ואיפה הם היום? האמונה ב"רק החזק שורד" נכונה רק לתקופות קצרות, חולפות, נעלמות. מי שרוצה לשרוד באמת ולהרבה זמן (לא לנצח. שום דבר לא שורד לנצח) צריך להסתגל. וכיהודים, להסתגל "לשכונה שלנו" אין פירושו להיות חזק ולהרוג את כל השכנים (או לחלופין, וגם זו אפשרות, שהם יהרגו את כולנו), אלא לחתור, בכל מאודנו, למצוא דרך לחיות איתם, בקרבם (עוד הרבה זמן עוד נישאר כאן בתוך מרחב ערבי ומוסלמי עצום), לידם, בשכנותם, מה שנצליח להשיג. מתוך שלום, שיתוף פעולה, שוויון וכבוד הדדי.

עכשיו נשאר רק פרט אחד קטן חסר – ששני העמים הניצים, ההורגים והמדממים, הישראלים והפלסטינים, יבינו שזו הדרך היחידה שלהם לשרוד. להסתגל אלו לאלו.