27.4.26

והמשכיל בעת הזאת ייקח את עצמו ומשפחתו ויברחו על נפשותיהם

אחרי ארבעים יום יצאנו מהממ"דים והמקלטים, אבל שמחת החיים לא חזרה. ארבעים יום ישבנו במקלטינו, והפצצנו והרגנו והרסנו וגם קצת הופצצנו ונהרסנו, ושום דבר לא יצא מזה, לא ניצחון ולא הסכם ולא תקווה ולא כלום. והייאוש והדיכאון והדכדוך, הביטו סביב, ממשיכים לכרסם בלבבות האנשים ופניהם נפולים. וכך זה מאז 7 באוקטובר, ועד היום ומי יודע עד מתי. מה גם שהבשורה שקיבלנו משר הביטחון היא ש"אנחנו ממתינים לאור ירוק מארה"ב לשוב למלחמה". איזה כיף, הא?

מחקר חדש של אוניברסיטאות תל-אביב ותל-חי, מדווח אתר החדשות וואלה, מאשש את תחושותיי: "מחצית מהישראלים חשים כיום ייאוש ברמה בינונית עד גבוהה מאוד, כאשר 16% מדווחים על ייאוש ברמה גבוהה עד גבוהה מאוד, 34% ברמה בינונית". חצי מהישראלים אחוזי ייאוש, לא פחות, ורבים מהם קמים ועוזבים ובורחים מפה כמו מתופת.
ביום שישי פירסמה רוני דורי ב"כלכליסט" כתבה עצובה ומכאיבה מאין כמותה – שלפחות לי גרמה לדמוע, על מותנו, לכל אורך קריאתה – ובה ראיינה שישה גברים ונשים, בגילאים שבין 50 ל-60, כולם בעלי משפחות, שכבר עזבו או עומדים לעזוב. הנה קטעים מדברי שלוש מהמרואיינות בכתבה.
הלה לוינסון, בת 51 מרחובות, היגרה השנה לפורטוגל: "המצב בארץ הביא אותי לכדי דפיקות לב מטורפות, התחלתי בירור קרדיולוגי וכבר היה לי תור להולטר. אפילו אמרתי לאמא שלי שאני מרגישה שאם אישאר פה, בתוך עשר שנים גג אני הולכת, ולא מטיל. הרגשתי שאני פשוט מידרדרת. כשעברנו לפה עשיתי בדיקות והבעיות נעלמו כלא היו... אני מאוד זרה פה, אבל זה הגיוני. מה שלא הגיוני הוא שהרגשתי זרה בישראל".
קרן, בת 60 מגבעתיים, עוזבת ליוון: "ישראל היא שברון הלב הגדול שלי. גנבו לי את הבית, ואין לי בית אחר, אין לי דרכון זר, אין לי כלום. נורא קשה לי עם מה שנהיה פה. רוב האנשים סביבי מצליחים להדחיק את המצב, אבל לי נורא קשה. הייתי מאוד פעילה במחאה, כבר מאז ימי מחאת הגז ב־2015. קיוויתי שהדור הצעיר יתקן, אבל אני מודה שהתייאשתי".
מיכל מור מלמד, בת 64 מכפר קיש, עזבה לאוסטריה: "אני באה מבית רוויזיוניסטי. כל חיי הייתי ימנית בדעותיי, ובצעירותי הצבעתי לרפול ולתחייה, ימינה מהליכוד אפילו. אך כיום אין לי ספק שהמדינה לא דמוקרטית. אני פטריוטית, דור שני לשואה, ושירתי כקצינה בצבא... היה לי הכבוד להיות קצינת קשר בעוצבת הגליל ולקחת חלק פעיל בתכנון הקשר של מלחמת שלום הגליל ב-1982. היום אני כועסת על עצמי שלא ראיתי אז כמה זה היה מיותר, ואיזה אסון זה הביא למדינה ולכל כך הרבה משפחות. מה נהיה מאיתנו? ואז היו הבחירות של 2022, ומאז לא הפסקתי לבכות... יש לי צער, כאב ואבל ממש על מה שהמדינה היתה ואיננה עוד. יש לי מחשבות על אבא שלי, שלחם במלחמות וחזר הלום קרב ממלחמת יום כיפור. על חברים, פקודים וחיילים שפשוט נהרגו לשווא. יש לי צער על כל החינוך המעוות שעליו גדלנו".
קול שוועה עולה מן האדמה ואין שועה לה. השוקת שבורה וְהַמְּשַׁבְּרִים מכרכרים ומפזזים סביבה ומשוררים לעצמם שירי תהילה. והמשכיל בעת הזאת ייקח את עצמו ומשפחתו ויברחו על נפשותיהם.

20.4.26

האיום הקיומי עלינו הוא אנחנו עצמנו

מדינת ישראל, ערב יום עצמאותה ה-78, נמצאת במצב הבטחוני הגאו-פוליטי הגרוע ביותר בתולדותיה. אנו מצויים עכשיו, וזה כך כבר כשנתיים וחצי, מאז ה-7 באוקטובר 23', במלחמה מתמשכת, בהפוגות והשהיות, בארבע חזיתות בעת ובעונה אחת – בעזה, בגדה, באיראן ובלבנון – מבלי שנפלה הכרעה, וכנראה גם לא תיפול, באף אחת מהן.

על אף כוחה העצום מאי-פעם – הצבא האדיר, חיל האוויר המפואר, טילי היירוט המדהימים, המוסד המהולל, השב"כ האכזר וגם "האמצעים המיוחדים" – לא הצליחה מדינת ישראל להשיג ולו אחד מיעדיה המוצהרים באף אחת מהחזיתות, וקלעה עצמה למה שנראה כמלחמת נצח, עם הפסקות קצרות, שלא תשיג לא שקט ולא שלווה ולא שלום. והתקווה היחידה היא שאין דבר כזה נצח, אז מתישהו איכשהו כל זה ייגמר.

עשינו הכל, כמעט הכל, והשגנו לא כלום. אולי אפילו פחות מזה. החמאס שולט בעזה. בגדה הכיבוש כרגיל. החיזבאללה חי ובועט טילים ומטענים. המשטר באיראן לא נפל. איראן לא נכנעה. והמטרה העיקרית, שלמענה יצאנו לכאורה לסבב השני של התקיפות האוויריות של איראן, שהופסקו בינתיים כליל או זמנית – הסרת האיום הקיומי האיראני מעל ישראל – לא הושגה, וגם לא תושג.

אני מעז לקבוע מסמרות כה נחרצות למרות שהתוצאה עוד לא ידועה וטרם נשמעה שריקת הסיום, מסיבה אחת פשוטה: מעולם לא היה איום קיומי איראני על ישראל ולכן לא ניתן להסירו. כפי שכבר אמר מורנו ורבנו הביביהו – אין כלום, כי לא היה כלום. ואני אסביר.

ראשית, כבר ארבעים שנה לפחות, אחת לחצי שנה לערך, מופיעה בכלי תקשורת ישראלי כותרת הזועקת באימה מעוצבת "איראן קרובה מרחק שנה וחודשיים וחצי מפצצת אטום". והנה חלפו השנים ושום כלום. לא פצצה ולא גרעין ולא זית מגולען.

 והרי האיראנים, לו רצו בכך, היו יכולים אכן להגיע לפצצת אטום כבר מזמן. אלא שהם לא רוצים, או לפחות עד עכשיו, לא רצו בכך. המנהיג העליון שלהם לשעבר, חמינאי שהרגנו עכשיו, אף הוציא פסק הלכה שעל פיו פיתוח, ייצור ואגירה של נשק גרעיני הם בגדר חראם (אסורים על פי האסלאם). הנימוק המרכזי שנתן הוא שנשק כזה אינו מבחין בין לוחמים לאזרחים, ולכן גורם להרג חסר אבחנה של חפים מפשע, דבר המנוגד לערכי המוסר האסלאמיים.

שנית, הרי אם תטיל, נניח, איראן פצצת אטום או שתיים על ישראל, יקרו שני דברים, שהאיראנים יודעים ומבינים היטב. דבר ראשון – הפצצות, שאינן יודעות להבחין בין יהודי ולערבי, יהרגו לא פחות פלסטינים מאשר ישראלים, וגם יפגעו קשות, חלילה, במקומות הקדושים לאסלאם בארץ הקודש, כך שהשימוש בפצצות אטום לא באמת אפשרי.

ודבר שני, על פי מקורות זרים, לישראל יש יכולת של "מכה שנייה", כלומר שבכל עת קיימת האפשרות להגיב בטילים נושאי "אמצעים מיוחדים" שלא משטח ישראל, ואם חלילה איראן תתקוף את ישראל בפצצות אטום, הם ישוגרו על איראן וימחקו אותה מעל פני האדמה. האיראנים, שגם הם ניזונים ממקורות זרים, יודעים זאת היטב, ואין להם שום תוכנית או כוונה להתאבד.

אין ולא היה שום איום קיומי איראני על ישראל, ומשלא היה כזה ממילא הוא גם לא הוסר.היה ונשאר רק איום קיומי אחד ויחד על ישראל, והוא קיומם של הפלסטינים, שהפלישה הציונית – שלא באמת תכננה לחיות כאן לצדם אלא במקומם – נישלה וגירשה אותם מאדמתם ומולדתם, בטיהור האתני, המוכחש על ידינו, שהוא הנכבה ב-48'. ולא רק זה, אלא שהדיכוי והנישול והטיהור האתני הללו לא נפסקו מעולם ונמשכים גם כיום.

מלחמת הדיכוי והנישול הציונית וההתנגדות הפלסטינית המזוינת לה נמשכים כבר כ-120 שנה. גם טבח 7 באוקטובר המזוויע היה חלק מהמערכה הזו. אלא שהפעם, באופן ישיר וברור, הטבח הוא שהצית והניע את המלחמה הכוללת שאנחנו כלואים בה מאז ללא תוחלת, ללא הכרעה וללא מוצא.

המוצא היחיד שלנו ממלחמת הנצח הוא לחלוק בהסכמה, ולאו דווקא לחלק, את הארץ מהים עד הנהר, עם הפלסטינים. אבל אנחנו לא רוצים בכך. כך שהאיום הקיומי עלינו הוא, מה לעשות, אנחנו עצמנו.

13.4.26

חבל ש"הארץ" נתן ידו לטיהור שרץ ההתנחלויות 

בוקר אחד, לפתע פתאום, לפני כשבועיים, כאילו יצתה בת-קול משמים בקבוצת הווטסאפ שלהם, יצאו כל שלוחי כת המתנחלים בתקשורת – חגי סגל האב, עמית סגל הבן, אראל סג"ל ודומיהם – בנעירות התנערות מ"הטרור היהודי" שלפתע נגלה להם קיומו, ובדרישה נחרצת מ"מישהו" לעשות "משהו" כדי לשים לו לא רק סוף, אלא אפילו קץ.

וברור לכל שהגל הפתאומי הזה ועיתויו אינם מקריים, אלא מתוכננים ומוכתבים. ניתן לשער, על פי דברי הנוערים עצמם, שהם מתנגדים פתאום לכאורה ל"טרור היהודי" הלזה, מפני שהוא עלול, חלילה, לפגוע במפעל התנחלויות המפואר והנהדר. משמע, שאולי יצתה בת-קול מאמריקה (כנראה שלא רק מנהיג העולם, אלא גם בורא העולם יושב שם) שמזהיר את מנהיגי כת המתנחלים, ואלו הזהירו את שלוחיהם, שאם יימשכו הפוגרומים הכמעט יומיים שעושים "נערי הגבעות", אז יבולע להם, לכת כולה ולמפעלה, איזשהו רע.

שהרי "מתנגדי הטרור היהודי" המופתעים והמפתיעים הללו לא מתנגדים לעצם המעשים של "נוער הגבעות", שכן נישול והרג פלסטינים הולכים, אומר זאת בעדינות, יד ביד עם מפעל התנחלויות. אלא, כמו שאמר זאת הציוני-הדתי הבכיר שר האוצר בצלאל סמוטריץ', "לא המתנחלים צריכים לשרוף את חווארה (או לגרש רועים מאדמתם), אלא המדינה".

והנה, למרבה הצער ואפילו במידת תדהמה, גם עיתון "הארץ" נתן ידו למבצע טיהור שרץ ההתנחלויות הזה, כשפרסם בסוף השבוע האחרון, ובמובלטות גדולה, שני ראיונות עם שניים שגדלו על ברכי הציונות הדתית, כתב הטלוויזיה רועי שרון ב"גלריה", ופנחס ולרשטיין, מאבות המייסדים של הכת ומפעלה, בכתבת השער של מוסף השבת, שדיקלמו כמובן גם הם לציבור את אותם מסרים.

בראיון עם ולרשטיין נפל פגם חמור במיוחד. שהנה קראתי את כל 5000 מילות הכתבה, שוב ושוב, ואף ביקשתי מחברים לקרוא אותן בקפידה, שמא אני הוזה, אך לא – בכתבה ובראיון עם ולרשטיין לא הוזכרה, בטעות או מרשלנות או מתוך היענות לדרישתו של ולרשטיין, אינני יודע, וזה גם לא משנה, העובדה הזוטית, שמר ולרשטיין הורשע, זה כתוב אפילו בוויקיפדיה, ב"גרימת מוות ברשלנות" של נער ערבי ונדון לעונש החמור של ארבעה חודשי מאסר, שהומרו בעבירות שירות. ככל שזכור לי ולרשטיין ירה לעבר נערים שהקימו מחסום ויידו על רכבו אבנים, לאחר שברחו, לטענתו "כדי להרתיעם", וכי הנער נהרג מפגיעה (של נתז, סופר לנו, ולא של קליע, חלילה) בגבו.

אלא שכל זה נמחק וטושטש וחורבש ונעלם מן התביעה, אבל אפילו השופט המתחשב והמבין והמקל נאלץ להרשיע את ולרשטיין כי כפי שכתב הוא עצמו בפסק-דינו על מעשהו של ולרשטיין, הרי ש"הוא הועמד לדין... משום שבנקטו באמצעי הגנה נוכח האיום והסכנה וכדי להרחיק מעליו את תוקפיו ולהרתיעם, הוא נהג בחוסר זהירות בכך שלא רק שירה לעבר הקרקע אלא גם בצרורות". ומשפט הסיום צורר בתוכו, את כל הסיפור, סיפור על רוצחים בחסות החוק המתנגדים לרצח שלא כחוק, המאפשר להם לרצוח כחוק. וחבל ש"הארץ" נתן לכך את ידו.

אבל זה לא עיקרו של הסיפור. שהרי כל "המתנגדים" פתע לטרור של "נערי הגבעות" לא באמת עושים משהו כדי לעצור אותם או בעדם. הם רק יוצאים בתקשורת כאילו נגדם. והרי כל המתנגדים הללו יודעים ואף מכירים כמה מ"נערי הגבעות" הטרוריסטים הללו, הרי לפחות חלקם בנים ובנות של חבריהם ושכניהם, אז למה הם לא מסגירים אותם למשטרה?

ומשל למה הדבר דומה? נניח שבשכונתכם פעם בשבוע, קבוע, נאנסת בחורה. וכולם, גם אתם, יודעים בדיוק מי הם שלושת האנסים, אבל אף אחד מכם לא עושה כלום כדי להביא למעצרם. למה? אולי כי גם אתם מפחדים מהם, או אולי כי אתם חוששים שמעצרם יפגע בשם הטוב של השכונה, שרוב בניה מתגייסים לצה"ל, ויוריד חלילה את מחירי הדירות. אז מה אתם עושים בכל זאת? מתראיינים למקומון השכונתי וקוראים שם, בנחרצות, לשים קץ למעשי האונס הללו, כי הם פוגעים בשמה הטוב של השכונה ובלה-בלה-בלה.

אז אל תבלבלו לנו את המוח. אם אתם באמת ובתמים נגד הטרור של "נערי הגבעות", הסגירו אותם למשטרה.

6.4.26

השלב הבא: עונש מוות לבנים בכורים של מחבלים מתאבדים

אתחיל במובן מאליו: לא ניתן למנוע או לעצור פעולות טרור או גרילה (ההגדרה היא בעיני המתבונן) של עם המתנגד לכיבושו, אלא בדרך אחת ויחידה – משא ומתן והסכם.

לכן החוק שקיבלה הכנסת על עונש מוות למחבלים פלסטינים הוא חוק מטומטם, כמו אלו שהצביעו בעדו, ולא רק שהוא לא יקטין את הטרור, אלא אף יגביר את הטרור וכמובן גם את מספר הנפגעים הישראלים מפעולות טרור. אבל כל זה נפלא מאי-בינתם של אווילי הקואליציה וגם לא באמת מעניין אותם. העיקר מבחינתם הוא להרוג כמה שיותר ערבים.

וכי מה, לדעת המחוקקים העלובים, יקרה עכשיו? מחבל שיבצע פעולת טרור, האם ייכנע לחיילים שיגיעו אליו, ביודעו שדינו מיתה, או יילחם עד מוות, שלו ושל כמה שיותר מהם?

כל המחקרים שנעשו בעולם מוכיחים באופן חד-משמעי שעונש מוות בגין פשיעה פלילית לא מקטין את מספר העבירות שבגינן אפשר לקבל אותו. אדרבא, ההפך הוא הנכון. במדינות ארצות הברית שבהן אין עונש מוות, שיעור מקרי הרצח קטן באופן מובהק מזה מאשר במדינות בהן יש עונש מוות.

ובאשר לעונש מוות על רקע מלחמתי, בדיוק כמו שהכנסת אישרה עכשיו, במשטרי כיבוש קודמים לשלנו בהיסטוריה, כל ההוצאות להורג, לרוב באמת בתלייה, של "טרוריסטים", באירלנד או בהודו, גם הפך את הנתלים ל"קדושים" וגם הגבירו את תמיכת העם ב"טרוריסטים".

אבל למה לנו להרחיק את עדותנו? שהרי היה לנו פה, בטרם הקמת המדינה מקרה ממש דומה. השליטים הבריטים אז תפסו שלושה מחבלים של ארגון הטרור אצ"ל שהשתתפו בפריצה לכלא עכו, ודנו אותם למוות בתלייה. בתגובה הודיע מפקד הארגון, מנחם בגין, לימים ראש ממשלת ישראל, שאם הבריטים יתלו את לוחמי האצ"ל, ארגון הטרור יתלה בתגובה חיילים בריטים. הבריטים, כדרכם של קולוניאליסטים, לא נכנעו לטרור, ותלו את השלושה, ואז האצ"ל לכד ותלה שני סרג'נטים בריטים בחורשה ליד נתניה.

ועכשיו חידה למחוקקים: האם תליית המחבלים היהודים הרתיעה את ארגוני הטרור היהודים שלחמו בבריטים? ההפך, נכון? ולא רק זה, אלא שהסערה שעוררה תליית הסרג'נטים בבריטניה, רק זירזה את יציאת הבריטים מהארץ. אז תליית המחבלים היהודים הועילה לבריטים במלחמתם בטרור, או שדווקא גרמה לטרור לנצח אותם?ואירוניית ההיסטוריה היא שהטרוריסטים שנלחמו כך בקולוניאליסטים, הפכו בעצמם לקולוניאליסטים שנלחמים כך בטרוריסטים.

ומה תעשו באמת אם איזה חוליית מחבלים פלסטינים, אחרי שתתלו את המחבלים הראשונים שלכם ותפתחו שמפניות ומעדנים בכיכר הגרדומים, תתפוס שני גולנצ'יקים או ג'ובניקים ותתלה אותם בתגובה באיזו חורשה בטיז אל-נבי? תתפסו אותם ותתלו אותם?

ומה עם מחבלים מתאבדים? האם זה שמעכשיו צפוי לכל מחבל עונש מוות, לא יגביר, אם כבר ממילא מתים, את המוטיבציה ולכן גם את כמות המחבלים המתאבדים? ומה תעשו להם? תתלו את גוויותיהם המרוסקות בשקיות?

יש לי רעיון עבורכם, משהו דומה שמצאתי בתורה, שעשה המלך פרעה – עונש מוות לבנים בכורים. ואם זה הצליח אצל פרעה כי הרי כל היהודים שם ברחו ממצרים, אז זה בטח יצליח גם פה, וכל הערבים יברחו לקנדה. מה אתם אומרים?

30.3.26

הכותרת שנתנו עורכי הארץ למאמרי הייתה "לפלסטינים אסור להתאבל על אסונם? ארציאלי לא מרשה?". אני הכתרתי אותו כך:

לא שואה ולא שעועית

התגלגל לעיניי סרטון שפרסם לפני כחודש וחצי כתב העת ההגותי הימני "השילוח", שבו הדגים שגריר ישראל לשעבר בצ'ילה, גיל ארציאלי, באופן דיבורו – היהיר, הגזעני, האטום והמבזה – את אופן מחשבתו ודיבורו של קולוניאליסט גרמני או בור דרום-אפריקני מלפני כמאה שנה על הילידים ב"מושבה" שלו. אלא שהוא עשה זאת לא באפריקאנס ולא בגרמנית, אלא דווקא בעברית, וכלפי הילידים שלנו, הפלסטינים, ובמילים ספורות, דוגרי, כיאה לישראלי. הנה:

"בצ'ילה יש את הקהילה הפלסטינית הכי גדולה בעולם, מחוץ למזרח התיכון. שזה פלסטינים שהגיעו מפה לא ב-48', לא נכבה ולא בטיח. הם ברחו מהגיוס, מהשלטון העות'מאני, לפני יותר ממאה שנה, מבית ג'אלה, מבית לחם. הם נוצרים. אף אחד מהם לא מדבר ערבית. לא כלום. מה יש להם במשותף? הם עשירים, הם עניים, ימין, שמאל. אין להם שום דבר במשותף, אולי איזה קובה או טחינה או משהו, אבל שנאת ישראל זה דבק נהדר, ועל בסיס זה הם בנו קהילה. יש שם שלושה ארבעה אנשים שמממנים באמת קמפיינים, הם נוכחים, הם מאוד חזקים. השקר הנפוץ שמתוך 19, 18, מיליון צ'יליאנים, חצי מיליון הם "פלסטינים". בדקתי, למדתי את זה. ביום טוב הם מאה חמישים אלף. ושוב, מאוד, מאוד ממוסמסים. כי באמת מה זה אומר? אבל השקר הזה רץ, וגם אליו התייחסתי ו... הם פשוט התפוצצו".

למה הוא מתכוון, ארציאלי, כשהוא משתמש בביטוי העברי, שנוכס מהערבית הפלסטינית "ולא בטיח"? שהרי בטיח הוא אבטיח שבשל צבעיו, כצבעי דגלם האסור, הפך לסמלם. האם הוא מתכוון, כמקובל בשיח הציוני, שלא היתה נכבה ולא בטיח ושהנכבה זה חרטא, שגם היא מילה שנוכסה מהערבית הפלסטינית? או שהוא מתכוון שה"פלסטינים" האלו בצ'ילה, שלא ברחו בגלל הנכבה ובכלל לא היו פה כשזה קרה, אז מה להם ולנכבה?

אבל האנשים שנרצחו, שגורשו, שבבתים נהרסו ושאדמותיהם נגזלו בנכבה הם ההורים והאחים והאחיות שלהם, העם שלהם. אז מה, אסור להם להתאבל על אסונם? הקולוניאליסט אינו מרשה? ומה עם היהודים? הם כולם היו פה בעת חורבן הבית? אפילו בשואה רובם לא היו. אז למה להם מותר להתאבל על אסונותיהם, ולפלסטינים אסור? ומי ומה אתה בכלל, שתורה לאנשים מה מותר ומה אסור להם להרגיש? ומה הייתם אתם חושבים אם איזה גוי, היה אומר משהו כמו "לא שואה ולא שעועית"? לא הייתם נפגעים קצת?

הקישור לסרטון של השגריר ארציאלי

https://www.facebook.com/reel/1438277137929289

וכמעשה שגרירנו בקהילה הפלסטינית בצ'ילה, אתריס כך גם לגבי כל קהילה יהודית שהיא בעולם – "וכי מה יש להם במשותף? הם עשירים, הם עניים, ימין, שמאל. אין להם שום דבר במשותף, אולי איזה גפילטע-פיש או מופלטה, אבל גירוש העם הפלסטיני מאדמתו והכחדתו מעל פני האדמה זה דבק נהדר, ועל בסיס זה הם בנו קהילה".

והנה גם אני, כמו ארציאלי, בדקתי ולמדתי על הקהילה הפלסטינית בצ'ילה. אז קודם כל, הם כן חצי מיליון. חצי מיליון צ'יליאנים רואים עצמם פלסטינים. אז מי אתה, שגרירון, שתפסול להם את זהותם? מה, בגלל שרובם בנים ובנות לנישואי-תערובת? אבל גם רוב יהודי ארצות הברית הם בנים ובנות לנישואי תערובת, אז גם אותם אתה פוסל?

אז כן, נכון, רוב הפלסטינים הגיעו לצ'ילה לפני השואה ולפני הנכבה, חלקם גם לאחריה ובגללה. נו, אז מה. וכן, רובם ככולם נוצרים. נו, אז מה גם כאן? זה בלתי חוקי להיות נוצרי? זה לא פלסטיני? והחלוצים הפלסטינים הראשונים, לפני מאה שנה, את זה לא סיפר לנו השגריר, הגיעו באוניות מפלסטינה לארגנטינה, ומשם טיפסו על גבי פרדות אל מעבר להרי האנדים וכך הגיעו לצ'ילה. כמעט חסרי כל, דוברי ערבית בלבד, ואינם יודעים כלל קרוא וכתוב. הם החלו את דרכם כרוכלים, עברו לחנויות, בתוך כך בנו לעצמם מוסדות קהילתיים, בתי-ספר ומרפאות, והלכו והתקדמו לא רק כלכלית, אלא גם תרבותית ופוליטית, והם מהווים היום נדבך חשוב בצמרת כל התחומים הללו במדינה הצ'יליאנית.

ואם זה מזכיר לכם את סיפורם של קהילות מהגרים יהודים רבות ברחבי האמריקות, אז בצדק. זה אותו דבר, כמעט בדיוק אותו דבר. ומה שמאחד אותם זה לא טחינה –שארציאלי ודאי בטוח שנרקחה על ידי סבתא שלו בלודז' או בבגדד, או אולי על ידי רחל אמנו – אלא אחווה פלסטינית, בדיוק כמו זה מה שמאחד יהודים בקהילות מהגרים כאלו, אחווה יהודית. ויש להם, בסנטיאגו הבירה, בית ספר משלהם ומרכז קהילתי עצום משגשג וקבוצת כדורגל, כמו לכל קהילה יהודית בעולם.

וכמו כל קהילת מהגרים מאורגנת הם נחלצים לעזור – כלכלית, מעשית ופוליטית – לאחיהם במדינות המוצא שלהם, כשאלו מצויים במצוקה. והפלסטינים תחת שלטון ישראל נמצאים במצוקה קשה, שנמשכת מאז הנכבה ולא נפסקה אף לרגע. לכן, התמיכה שלהם בפלסטינים המדוכאים תחת שלטון ישראל, היא לא "שנאת ישראל" במובן האנטישמי כפי שרומז האדון ארציאלי. זו שנאת ישראל בשל מה שמדינת ישראל עוללה, מהנכבה ומאז כל הזמן, לאחיהם. וזו, לכן, שנאת ישראל מוצדקת.

האטימות והעיוורון הציוני מייאשים. שהנה את כל הדברים שאצל עצמם הם מקדשים ומפארים ומשבחים ומקלסים ומתגאים, הרי את אותם דברים אצל אחרים – וה"אחרים" של הציונים הם הפלסטינים – הם מכפישים ומבזים ולועגים וגם בזה מתגאים. במה אתה יותר טוב מכל קונקיסטאדור אחר, ארציאלי?

23.3.26

יש אלוהים. התפילין חולצו בשלום

בבוקר אתמול, עוד לפני אזעקת השחר, פתחתי את מחשבי לראות מה קרה בעולם בזמן שישנתי, וחשכו עיני. טיל איראני שיירוטו נכשל התפוצץ בלב שכונה חרדית בערד, ויותר ממאה בני אדם נפצעו, מהם עשרה קשה, רבים מהם ילדים ותינוקות. נורא. כל הפצועים, היה כתוב, הועברו לטיפול בבית-החולים "סורוקה" בבאר-שבע, שכידוע, וכאן לא יכולתי שלא לחייך מרה, טרם שוקם מהפגיעות שספג בניצחון הקודם על איראן.

והמשכתי לשוטט, לנסות לקבל תמונה ברורה של מה שקרה, בעוד כמה אתרי-חדשות, והגעתי גם, בעוונותיי, לאחר החדשות של "היום", ואז חשכו עיניי עוד יותר, למראה הכותרת הראשית באותיות קידוש לבנה על רקע תמונות ההרס והבעירה מהפגיעה בערד:

אוי, אמרתי לעצמי, ועדיין הלב רועד כשאני כותב את זה – האין שום גבול לטמטום? והרי זה לא אתר של עיתון חרדי או דתי, זה עיתון חילוני, לכאורה – כן, לצערי, צריך בהחלט להגיד כאן "לכאורה" – וזו הכותרת הראשית שאתם שמים באתר שלכם לידיעה המספרת על יותר ממאה פצועים? שמגיא ההריגה חולצו בשלום תפילין?

וכי איזה ערך חדשותי יש לידיעה שבמקום שבו התפוצץ טיל ונפצעו מעל למאה אנשים, עשרה מהם קשה, ורבים מהם ילדים ותינוקות נמצא תפילין שלם של נפגע, תפילין חי? אם התפילין היו מתרסקים, הייתם מונים אותם בין הנפגעים? ואם המחלצים היו מוצאים במקלט ההרוס כדורגל מנופח בשלמותו, מבלי שפונצ'ר על ידי הטיל, גם את זה הייתם מפרסמים? בכותרת הראשית או רק בכותרת המשנה?

העיתון פרסם את הידיעה בצורת הזאת, בציון העובדה הבלתי חשובה בעליל שתפילין שהיו במקום הפיצוץ לא נפגעו, כי זו לכאורה ההוכחה שיש אלוהים. שהנה טוטם פגאני שבו משתמשים מאמיניו לא נפגע, הללויה!

אבל הלו, יותר ממאה אנשים נפצעו, אז מה אתה אומרים, שהעובדה שהתפילין לא נפגעו היא הוכחה שיש אלוהים, כשבאותו אירוע שהתפילין ניצלו נפצעו עשרות ילדים? זו ההוכחה שלכם שיש אלוהים? אלו טמטום ואטימות, לראות ב"חיי" חפצים חשובים ונעלים מחיי אדם, שלא ברא אפילו השטן.

אלא שהטמטום האינסופי אינו נחלתם הבלעדית של המאמינים בקיומו של הלא-קיים, גם לא של מקיימי המצוות שביניהם. כי מה, אנשים לא מאמינים בשקרים ברורים ומוחלטים, רק כי אמרו אותם בטלוויזיה? מה, לא האמנתם שהמלחמה הזאת, שסוגרת כבר יותר משלושה שבועות, "תימשך כמה ימים?" ולא האמנתם, אחרי המלחמה הקודמת, לפני תשעה חודשים, ש"חיסלנו את איומי הטילים והגרעין האיראנים לדורות"? האמנתם גם האמנתם.

ולגבי האמונה בקיומו של אלוהים, הרי כפרפראזה על האמרה השובניסטית אך משעשעת שעל פיה "אין נשים מכוערות, יש רק וודקה גרועה", הרי שניתן בהחלט לומר ש"אין אלוהים, יש רק אנשים שמאמינים שיש אלוהים".

ולמי שדברי אלו פוגעים לו ברגשות, אשיב ואומר שלעניות דעתי מוטב לפגוע ברגשות, מאשר לפגוע בנפשות.

16.3.26

ב"הארץ" הכתירו את המאמר הזה שלי ב"השמאלנים שלא רוצים 'להיות כמוהם' פשוט לא יהיו". אבל זו כותרת מטעה. לא כתבתי על שמאלנים. אין בארץ כמעט שמאלנים. רוב אלו שקוראים לעצמם "שמאלנים" הם בקושי ליברלים. אז אני מחזיר את הכותרת להיות זאת שאני הצעתי. הנה לכם:

כדי להגיב בכוח, צריך שיהיה כוח, ואין 

לא מזמן נחשף בפני מי שרוצה לדעת מה באמת קורה פה, ואלו לפי הסקרים מעט מאוד אנשים, סרטון שבו רואים "נער גבעות" מכה באכזריות באלה או במוט ברזל פעילה יהודית שמאלנית, שהפריעה כנראה לו ולחבריו הפוגרומצ'יקים לגרש פלסטינים מאדמתם ולהורגם, כשהיא שוכבת על הקרקע מדממת וזועקת "לא, בבקשה, לא בבקשה".

לבד מעצם הבעתה שפתאום, כאילו פתאום, המתנחלים (סליחה, "קומץ הילדים" שלהם) גם מכים כמעט למוות לא רק פלסטינים, אלא גם יהודים, הסרטון עורר, בי לפחות, גם רגשי זעם. כי למה היא וחבריה, במקום לייבב ועמוד לצלם, לא מנסים למנוע את מעשה הרצח, ולא תופסים אבנים ומרוצצים, כנדרש, את ראשו של התוקף לעצור בעדו ולהצילה?

והסרטון הזה הזכיר לי את הסרטון שראינו בו את נועה ארגמני, שנחטפה על ידי החמאס ממסיבת הנובה, זועקת בבכי לחוטפיה, באנגלית, כדי שיבינו, "אל תהרגו אותי! אל תהרגו אותי!". ועוד זה הזכיר לי, מה לעשות, את זעקותיה, שמעולם לא שמעתי אבל עד מותי יהדהדו במוחי, של דודתי, אחות אביה, כשהחייל הגרמני עמד לירות למוות בה ובבנה, אחייני, בן השנה, בפולנית ואולי בגרמנית, "לא, בבקשה", או "אל תהרוג אותו! אל תהרוג אותו!". והנה בימינו אלה, לא בימים ההם, לא במדינת הגרמנים, אלא במדינת היהודים, זועקות שוב נשים יהודיות, בפני פורעים ערבים או יהודים, "לא, אל תהרוג אותנו!".

גם פרופ' עודד היילברונר הזדעזע כנראה מהסרטון של הפעילה השמאלנית המדממת חסרת אונים וזועקת בתחינה אומללה "לא, בבקשה" לתוקפה המאיים לרוצחה, מבלי שמי מחבריה מונע מבעדו לעשות זאת, והלין על מי שקרא להם "הליברלים הישראלים" כי "עולה השאלה מדוע אינם מתגוננים, ואף אינם תוקפים את יריביהם, לא רק בעתירות לבתי משפט ולמשטרה, בכנסים אקדמיים ובהצגת רשימת אישים מן המעלה הראשונה בחברה ובתרבות הישראלית הנחשבים לליברלים – אלא בכוח פיזי ממש?"

על פני השטח התשובה ברורה – הם לא מגיבים בכוח, אי אין להם כוח. ואין להם כוח, כי כדי שיהיה להם כוח, הם היו צריכים להקים כוח, והם לא הקימו כוח, אז אין להם כוח.

ואכן, היילברונר כותב על זה ותוהה איך זה שבמהלך השנים, לנוכח רצח אמיל גרינצוויג ואפילו רצח ראש הממשלה רבין, והתעצמות המיליציות המתנחליות, לא השכילו ולא הצליחו "הליברלים הישראלים", כלומר "השמאל הציוני", להקים לעצמם מיליציה, ולו חמושה באלות, שתגן עליהם מפני תוקפים ורוצחים וגם מחלאות כמרדכי דוד ודומיהם.

אף אני, בעוונותי, ניסיתי לשכנע את חבריי (היו לי פעם כאלה) ממקימי "שלום עכשיו" בשעתם, לפני איזה חמישים שנה, שיקימו לעצמם "פלוגת הגנה" כזו. וכמו ששמתם לב, שום מיליציה שכזו לא קמה לא אז ולא מאז, למרות שהמצב רק הלך והחמיר.

אחת התשובות המקובלות להצעות הקוראות ל"מתנגדי הממשלה" להגיב באלימות על האלימות המופנית כלפיהם, היא המנטרה "אנחנו לא נהיה כמוהם", והתשובה הכעסנית הקבועה שלי לזה היא ש"אם לא תהיו כמותם, אז לא תהיו". כי משל למה הדבר דומה? נניח שמתקיים דו-קרב ספורטיבי "הרוג כפי יכולתך", ובזירה מתייצבים מצד אחד ביריון חמוש בתת-מקלע, שאולף להרוג כל מי שמפריע לאלוהים במצוות כיבוש הארץ, ומולו אישה, פנסיונרית, כי אצל "הטובים" יש שוויון מגדרי וגילאי, חמושה בספר של עמוס עוז או גרוסמן, ואמונה בצדקת הדרך ובכך ש"שאנחנו לא נהיה כמוהם". על מי אתם מהמרים שינצח?

בסיום מאמרו מגיע היילברונר למסקנה ש"הליברלים והדמוקרטים הישראלים ... מתקשים לאמץ את הרעיון להקים "פלוגות סער" שיתקפו את הימין, לא רק עקב הסכנה של מלחמת אזרחים, אלא אף בשל החשש שלהם כמיעוט... שיואשמו בבגידה במולדת". מסקנת הבל, יסלח לי כבוד הפרופסור, של איש שאין לו מושג איפה הוא חי. הזמן להקים את "פלוגות הסער" הללו חלף ועבר, בדיוק כמו קריאת הקרב "הפאשיזם לא יעבור!", כי הוא כבר עבר.

הליברלים אינם מגיבים לתקיפות נגדם, כי הם יודעים בבירור שאם הם יגיבו ולו בסטירת לחי, "פלוגות הסער", שהן כבר חטיבות ממונעות וחמושות, של הימין הקנאי פשוט ירצחו אותם, ובכמויות מסחריות, ואין בידם שום כוח שימנע זאת מהם, גם לא תחנונים מנומסים.

אבל כל זה קורה ומתאפשר בגלל האתוס הציוני, שכל היהודים פה, להוציא כמה מאות אולי, מקדשים אותו, כאילו היהודים כולם, גם אלו שרוצים לרצוח אותך, הם אחים, ולא מסוגלים להפנים ולהבין כי האויבים האמיתיים שלהם, שלנו, הם כת המתנחלים ועוזריהם.

ובעוד אני כותב את הדברים הללו, מתפרסם בעיתון זה מאמר של אורי בנקי, אביה של שירה ז"ל, שנרצחה במצעד הגאווה בעיר הקודש בידי עוד אחד משלוחי-האל שציווה עליו לטהר את ארצנו מטמאים למיניהם, שבו הוא קורא, כמנהג ימינו, לאחדות.

וראו נא מי נכלל, וגם מי לא נכלל ברשימת האחדות הישראלית של אורי בנקי – רק יהודים. החרד"לים וחובשי הכיפות הסרוגות, גם הרוצחים שהם, כן, ואילו פועלי הבניין, הרופאים, הרוקחים, הקופאיות, הסייעות והגננות הערבים – לא. אז יסלח לי מר בנקי, שאני שותף לכאבו וצערו על רצח בתו על לא עוול בכפה – זו לא אחדות. זו אחדות של גזענות, של עליונות יהודים, של קולוניאליזם.

אז אם גם אתם, ליברלים ודמוקרטים בעיני עצמכם מאמינים באתוס השקרי והקטלני הזה של "יהודים אחים", אז תפסיקו לייבב, ותנו להם לרצוח אתכם בשקט.

9.3.26

זו לא מלחמה על הקיום או החירות, זו מלחמה על נפט. וסין יושבת בצד וצוחקת

בשבוע שעבר נחשפתי לסרטון של איש בלתי מוכר לי אומר שני משפטים בספרדית, שהצלחתי איכשהו לתרגם לעצמי, ומה שיצא נראה לי מבריק ומצחיק. אז העליתי את זה לפייסבוק, שגם חברי ייהנו קצת בימינו הקשים. "איזה מזל גדול יש לאמריקה", אמר שם האלמוני, "בכל פעם שהם מחפשים חירות, הם מוצאים נפט"

תרגמתי, צחקתי, התפעמתי, העליתי ושכחתי מזה. אבל שני המשפטים האלה המשיכו להדהד בי ולא עזבו אותי לנפשי, ולבסוף הבנתי שזו האמת. כי שני המשפטים הללו הם סאטירה נועזת ונוקבת במיטבה, ההולמת בנו, כמו אגרוף בפרצוף, את האמת. סאטירה איננה, כפי שאנשים נוטים לחשוב, זו שמציבה בפנינו מראה עקומה. את זה עושה מרדכי דוד. סאטירה נכונה היא זו המטיחה במלוא עוזה בשקר המוסכם את האמת הקשה לבליעה.

וזו האמת – המלחמה, המתקפה המשולבת של ארצות הברית וישראל על איראן, היא לא מלחמה על קיומה של ישראל או על חירותה של איראן. היא מלחמה על הנפט של איראן.

נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ הוא כסיל מגוחך, בור גמור, גזען נוראי, מיזוגן דוחה, עם השקפת עולם שמרנית קפיטליסטית פרימיטיבית, של בעל מטעים ועבדים דרומי לבן מן המאה ה-18. אבל למרות זאת, ואולי דווקא בגלל זה, רוב האמריקנים וגם הישראלים, משתחווים לו אפיים ארצה ומנשקים את עפר רגליו כאילו הוא המשיח ולא בעצם חמורו. רק ביום שישי האחרון כתב עליו ישראלי אחד, אברי גלעד, שנחשב כאן לאדם מן היישוב ואפילו הוגה דעות להמונים, שטראמפ הוא "גדול מנהיגי העולם בהיסטוריה". לא פחות.

קשה מאוד להבין מה טראמפ חושב או מתכנן. אבל זה לא רק בגלל שהוא עצמו אינו יודע מה הוא חושב או מתכנן לפני שהוא פותח את פיו ואומר משהו, ובטח גם לא בגלל שהוא אדם מורכב, שקשה לאנשים רגילים, שלא מסוגלים גם במאמצים אדירים לרדת אפילו לקצה עומק דעתו. אי אפשר להבין מה הוא חושב או מתכנן, כי בכל יום הוא אומר על כל דבר שישה דברים שונים הסותרים לחלוטין את מה שהוא אמר קודם לכן. אז איך אפשר להבין מה הוא חושב, כשהוא אומר דבר והיפוכו ואז גם סותר גם את היפוכו של ההיפוך?

האמת היא שטראמפ הוא ההפך ממורכב. הוא מורכב בערך כמו תרנגולת, וכמוה הוא יודע לעשות רק שני דברים – לקרקר ולהטיל ביצים, שבמקרה שלו הן פצצות. וחוץ משני הדברים הללו הוא מקשקש עצמו לדעת עד לא ידע הוא ואף אחד על מה הוא מדבר.

הקרקורים שלו, שהוא חוזר וקורא השכם והערב בקול גדול, הם MAGA, "מייק אמריקה גרייט אגיין". אלא שניתן לפרש את קריאת התרנגול הזו בשני אופנים – שאמריקה תהיה גדולה בעתיד כפי שהיתה בעבר, או להחזיר אותה לגדולת העבר שלה. והחשד הסביר, לפי הבוז והביטול שמבטא טראמפ לכל חוזי העתיד, ושאיפתו להחזיר לארצות הברית את כריית הפחם ואת תעשיית המכוניות, שהוא מתכוון לחזור לעבר.

ואת כל הביצים שלו, את כל הפצצות, הוא הטיל עד כה על שתי מדינות, ונצואלה ואיראן. ומה באמת משותף לשתי המדינות הללו? הקומוניזם? לא. הסמים? לא. האיסלאם? לא. הדיקטטורה? כן. אבל כך גם סעודיה ורוסיה ועוד כמה, ואיתן הוא דווקא ביחסי קירבה ואף חיבה. אז מה? נו, מה? הנפט. אלו שתי מדינות שאדמתן עשירה בנפט ושלא מסרו מרצונן את עתודות הנפט שלהן לארצות הברית או לתאגידים שטראמפ חפץ ביקרם.

את טראמפ לא מעניינות דמוקרטיה, ולא חירות ולא זכויות אדם, כי אחרת הוא היה מפציץ גם את סעודיה ורוסיה, וגם לא מעניין אותו שום אדם חוץ מאשר הוא עצמו. גם לא אכפת לו איזה משטר יהיה באיראן, ואם המשטר וכמה ולמה ידכא את עמו. כל מה שמעניין אותו זה שהמשטר באיראן, החדש או הישן, ייתן לאמריקה ותאגידיה זיכיונות להפקת הנפט שלה.

אז למה ישראל נוטלת חלק בתקיפה הזאת? אולי כדי להבהיר למדינות האזור שאנחנו פה השליטים, ומי שלא יעשה כדברנו ייענש בחומרה. ואני מניח שהמסר אכן עובר, וכל מנהיגי המדינות באזור – סעודיה, טורקיה, מצרים וכמובן איראן – מבינות עכשיו היטב שכדי להגן על עצמן מפני תוקפנותה של מדינת ישראל הן חייבות שיהיה להן נשק גרעיני.

הסיבה השנייה האפשרית היא שנתניהו מבין, ובזה הוא אכן מבין, ש"הניצחון המוחלט" של ישראל על איראן פעם שנייה בשמונה חודשים יביא לניצחונו בבחירות הקרבות, וזה כנראה מה שיקרה. וכך יתחברו שתי תוצאות המלחמה הזאת ויבטיחו לישראל מלחמות נצח בג'ונגל שיצרנו סביבנו, ונהיה כך לאחלה ספרטה, כחזונו של ראש הממשלה.

ועל כל היטרפות הדעת הזאת משקיפה מרחוק סין, בשקט ובשלווה, ולא אומרת מילה. סין, כדאי לדעת, שולטת כבר ברוב יכולת הייצור העולמית של טכנולוגיות "האנרגיה החדשה", העתידית, המאפשרות הפקת אנרגיה מהטבע, ובטח מרגיע ואף משעשע את מנהיגיה שהמעצמה יריבתה, ארצות הברית הגדולה של אמריקה, מכלה את הונה ואונה במלחמות על הנפט, האנרגיה של פעם, שהולך ועובר זמנה מהעולם.

וחזקה על מנהיגי סין שהם מכירים את האמרה המיוחסת למצביא הסיני סון דזו בן המאה השישית, שעל פיה "אם תשב ליד הנהר מספיק זמן, תראה את גופת אויבך צפה על פני המים". אז הם יושבים בשקט על גדת נהר העולם ומחכים שגופתה של אמריקה תצוף שם.

2.3.26

תכלית קיומנו היא מלחמות ללא תוחלת

אוקיי, אז פתחנו במלחמה (מנע, למה מי ימנע איתנו מלחמת מנע?) ואנחנו, עם קצת עזרה מהדוד מאמריקה, מכים בהם שוב, אחרי המכה הקודמת לפני שמונה חודשים, שבה חיסלנו, כמו שבישר לנו בקול תרועה רמה ראש הממשלה, את הטילים ותוכניות הגרעין שלהם לדורות. והנה, אחרי שמונה חודשים בלבד, אנחנו שוב יוצאים בקול גדול לחסל, אבל הפעם לגמרי, את מה שכבר חיסלנו לחלוטין, והעם כאן אוכל כל דבר הבל ושקר שמאכילים אותו, ושר לעצמו שירי אחווה וחלווה.

אבל רגע, מזדעק עכשיו הביביסט שבי, מי אמר לך שהוא התכוון לדורות של אנשים? כי אצל עכברושים, למשל, שמונה חודשים זה שלושה דורות. אז הנה לך, זה כן היה לדורות.

ועכשיו ברצינות – מה התוכנית? חוץ מלחסל שוב את מה שכבר חיסלנו, מה היא מטרת המלחמה? מה אנחנו, כלומר מנהיגינו, הכתום הגדול והסגול הדגול, מתכננים או רוצים שיקרה? עכשיו הם אומרים שהפלת המשטר – לא, לא באמריקה או בישראל, רק באיראן, הפלת המשטר באיראן, כמו שעשינו כבר פעם בלבנון. והנה, הם מטפטפים לנו ועלינו, זה ממש אוטוטו, מלחמה קצרה, פיצי, עניין של יום-יומיים. שהרי אפילו את חמינאי הרשע הראשי הרגנו, כמו פעם, בפורים, ועכשיו אחשוורוש יתחחן עם גלית ושתי-אטבריאן והמשטר יתמוטט.

וואלה?! אתם בטוחים? כי ככל שבדקתי עדיין לא קרה, בכל תולדות התעופה האנושית הקצרה, שמשטר כלשהו נפל כתוצאה מהפצצה אווירית, מבלי שהיו בשטח, על האדמה, כוחות רגליים מזויינים, של הצבאות התוקפים או של מורדים מקומיים. אז למה שזה יקרה עכשיו, פתאום, משום מקום, באיראן? וכי מה אתם מתכננים או מדמיינים? שמי שיחליף את חמינאי (אני מניח שהם ימצאו מישהו) יודיע, בתוך יומיים גג שלושה לביבי וטראמפי, פוס מלחמה, אנחנו נחתום על כל נייר, אפילו טואלט, שתגישו לנו. ככה מלחמת הכמה ימים תיגמר? בניצחון מוחלט, כמו שהשגנו בעזה, ובכניעה גמורה של משטר האייתולות?

ברור שלא. אז איך בכל זאת זה ייגמר, לדעתכם? "אני לא יודע איך זה ייגמר", צעק עליי שכן ביביסט אמיתי במקלט בתגובה לשאלה הזאת שלי, "אבל צריך לשים לזה סוף!" צודק. "אבל איך בכל זאת זה ייגמר?", שאל פעם, חזרתי לדמיין, החולה את הרופא, "אני לא יודע איך זה ייגמר", צעק הרופא על החולה המעצבן, "אבל צריך לשים לזה סוף!". אבל איך, דוקטור, איך תשים לזה סוף? מה התוכנית שלך? אז זהו, שאין לנו שום תוכנית.

הרי את כל החיסולים והמבצעים והמלחמות הללו, עם או בלי אהוד ברק מחופש לאישה, כבר עשינו וניסינו גם ניצחנו כבר מאות פעמים, ושום דבר לא קרה. הכל נשאר אותו דבר. אותו סכסוך בלתי פתור, ועוד חיסולים ומלחמות ומבצעים עם שמות נהדרים ומאדירים.

ודומה לפיכך שמטרת המלחמות שלנו היא המלחמות עצמן. שזה לא סתם שאנחנו פותחים במלחמות ומנהלים אותן בלי שום מחשבה או תוכנית אין אנחנו יכולים או רוצים לסיימן. שאולי זו בעצם תכלית קיומנו כאן – מלחמות ללא תוחלת וללא קץ, אבל עם המון אחדות.

_{ביום שישי, ערב המלחמה, סיימתי את כתיבת המאמר השבועי ליום שני, שעמלתי עליו קשות, אבל יצא אחלה. למחררת פרצה מלחמה, ולא הייתה ברירה אלא לזרוק את המאמר לפח, ולכתוב אחר במקומו (ראו מעלה). אבל מה, אמרתי לעצמי, לא חאראם על המאמר? אז שמתי אותו פה. לא שמישהו נכנס לאתר שלי או קורא כאן משהו. אבל אולי בעתיד, אם יש כזה לאנושות, איזה סטודנט באוניברסיטה סקוטית יכתוב דוקטורט על "הקולות שהזהירו מפני חורבנה של ישראל ואיש לא הקשיב להם" וככה יגיע לפה, וגם למאמר הזה ויגיד "וואלה". אז הנה אני מכין לו, יאללה.}

אדוני הארץ נישאים באפיריון ומתווכחים למי מהם כואבת הרגל יותר

סרטון שהופיע לי בפייסבוק, שבו נראה העיתונאי קלמן ליבסקינד מתלונן מרה, בהסכת של נדב פרי, על כך ש"קולו אינו נשמע" בתקשורת, עורר את סקרנותי. אז בדקתי בוויקיפדיה. האיש כתב במשך שנים טור-דעה שבועי ב"מעריב" ואז מונה לעורך "מקור ראשון", שגם בו הוא כותב טור-דעה שבועי, וכל הזמן הזה, עוד מימי "מעריב", הוא גם מגיש תוכנית אקטואליה, דומני שיומית, גם ברדיו וגם בטלוויזיה של תאגיד "כאן". והוא מתבכיין על זה ש"קולו אינו נשמע"? 

אם גם את עצמו הוא לא שומע. אולי יש לו בעיה באוזניים, שהוא לא שם לב אליה. אולי הוא צריך שטיפה. בגלל זה הייתי אומר לו, אבל הוא לא שומע, אז הנה אני כותב לו, "אדוני, לך תראה דחוף רופא אף, אוזן, גרון או נפש". 

ברור, הבנתי את זה, שקלמן אינו מתלונן על מצב אוזניו,  אלא על כך שקולו האידיאולוגי מושתק בתקשורת. יעני אין שם לא עמית סגל ולא ינון מגל וכולם שם רק אברמוביצ'ים וברקוביצ'ים אשכנזים פריווילגים שמאלנים מטורללים. 

אבל זו אפילו לא בדיחה תפלה. שהרי לא רק שקולם האידיאולוגי של מגל וסגל וליבסקינד נשמע ושולט ברמה ובגדה, תחת כל עץ כרות, אלא שקולם הוא גם זה שנעשה, והכול נהיה בדברם. שהרי הממשלה כבר, כבר עשרות שנים, היא זו שהם בחרו בה, והיא מגשימה יומם וליל את האידאולוגיה שלהם שעל פיה "ארץ ישראל שייכת רק לעם ישראל" – בכריתה, בגירוש בהרס ובהרג.

בהסכת יושבים להם זה מול זה פרי וליבסקינד, שניהם גידוליה של הציונות הדתית, השלטת כאן בכיפה, האחד, ליבסקינד, נשאר ציוני דתי לאומי למהדרין, והשני חמק מטבעת החנק והוא היום ציוני חילוני ליברל לכאורה. 

וצריך לומר - שני האדונים הללו אינם מהחלכאים והנדכאים והמקופחים, כי אם, מאדוני הארץ הפריווילגים, כמאמר אבישי בן חיים. ליבסקינד הוא מבכירי העיתונאים כאן, וקול הקוזק הנגזל שלו נשמע בכל חור. ונדב פרי, ההסכת זה רק מעין תחביב עבורו, כי הוא מתפרנס, אני מתאר לי שלא רע, מהיותו, לפי וויקיפדיה, סמנכ"ל רגולציה וקשרי חוץ בתאגיד האנרגיה של יצחק תשובה. 

ליבסקינד המסכן מתבכיין. צילום מסך

ואני מעלה את ההסכת וצופה ומקשיב, ועל מה השניים האלו מדברים כמעט שעתיים? הם מתווכחים למי מהם כואבת הרגל יותר. אני נשבע לכם. הרגל כמובן היא רק מטאפורה לכאבם האידיאלוגי, כמובן. "הבעיה איתכם", מטיח ליבסקינד בפרי (השיחה כאן אינה ציטוט אלא שיחזור ספרותי מתומצת), "שאתם לא רואים את הכאב של האחר", פרי לא נשאר חייב ומשיב שההיפך, "אתם לא רואים את הכאב שלנו". "לא", לא מסכים איתו קלמן, "בהתנתקות לא ראיתם את הכאב שלנו". "ההתנתקות הייתה לפני עשרים שנה", מנסה פרי להחזיר את בר-פלוגתו למציאות של היום, "אבל עכשיו דורס אותנו הסמי-טריילר של ההפיכה המשפטית". "אז מה?", מתרעם קלמן, "אם דרסה אותי משאית לפני עשרים שנה, ומאז אני צולע, אני צריך עכשיו להפסיק לצלוע?". 

והוויכוח הזה, מזכיר לי להפליא את המערכון הנפלא של חבורת "מונטי פייטון" שבו חבורת חברים שתויים מתווכחים בפאב למי מהם הייתה ילדות קשה, עניה ודלה יותר. "אנחנו גרנו כולנו, עם ההורים, בקופסת גפרורים", אומר אחד החברים כשהוויכוח מתלהט. "זה עוד כלום", מתריס כנגדו חברו, "אבא שלנו היה מעיר אותנו לעבודה עוד בכלל לפני שהיינו הולכים לישון". 

אבל כאן, בהסכת הפרי-ליבסקינדי הזה הסאטירה חריפה ונוקבת פי כמה. שהרי שני המתווכחים הללו יושבים, כמו כל היהודים כאן, על אפיריון הנישא על כתפי עבדים פלסטינים. שכן מדינת ישראל קמה, קיימת ומתקיימת על גירושם, הריגתם, הרס בתיהם, גזל אדמותיהם, דמם וזיעתם של הפלסטינים. אתם יכולים לדקלם עכשיו עד מחר כל מה שלמדתם, וכמוכם גם אני, בבית-הספר ש"הם התחילו" וש"אנחנו היינו פה קודם", אבל כל זה לא מצדיק ולא משנה את העובדות. במדינת ישראל היהודים הם אדוני הארץ והפלסטינים עבדיהם. 

מילוני פלסטינים חיים כאן, חמישים ומאה שנים, כשאנו רודים ונוגשים בהם בהם באכזריות קלגסית בלתי פוסקת, בשוטים ובעקרבים. ופרי וליבסקינד, הנישאים באפיריון, גם זאת היא מטאפורה כמובן, בידי העבדים הפלסטינים מתווכחים למי מהם כואבת יותר הרגל. 

כי לא נפש היהודי הומייה, כי אם הרגל.