23.3.26

יש אלוהים. התפילין חולצו בשלום

בבוקר אתמול, עוד לפני אזעקת השחר, פתחתי את מחשבי לראות מה קרה בעולם בזמן שישנתי, וחשכו עיני. טיל איראני שיירוטו נכשל התפוצץ בלב שכונה חרדית בערד, ויותר ממאה בני אדם נפצעו, מהם עשרה קשה, רבים מהם ילדים ותינוקות. נורא. כל הפצועים, היה כתוב, הועברו לטיפול בבית-החולים "סורוקה" בבאר-שבע, שכידוע, וכאן לא יכולתי שלא לחייך מרה, טרם שוקם מהפגיעות שספג בניצחון הקודם על איראן.

והמשכתי לשוטט, לנסות לקבל תמונה ברורה של מה שקרה, בעוד כמה אתרי-חדשות, והגעתי גם, בעוונותיי, לאחר החדשות של "היום", ואז חשכו עיניי עוד יותר, למראה הכותרת הראשית באותיות קידוש לבנה על רקע תמונות ההרס והבעירה מהפגיעה בערד:

אוי, אמרתי לעצמי, ועדיין הלב רועד כשאני כותב את זה – האין שום גבול לטמטום? והרי זה לא אתר של עיתון חרדי או דתי, זה עיתון חילוני, לכאורה – כן, לצערי, צריך בהחלט להגיד כאן "לכאורה" – וזו הכותרת הראשית שאתם שמים באתר שלכם לידיעה המספרת על יותר ממאה פצועים? שמגיא ההריגה חולצו בשלום תפילין?

וכי איזה ערך חדשותי יש לידיעה שבמקום שבו התפוצץ טיל ונפצעו מעל למאה אנשים, עשרה מהם קשה, ורבים מהם ילדים ותינוקות נמצא תפילין שלם של נפגע, תפילין חי? אם התפילין היו מתרסקים, הייתם מונים אותם בין הנפגעים? ואם המחלצים היו מוצאים במקלט ההרוס כדורגל מנופח בשלמותו, מבלי שפונצ'ר על ידי הטיל, גם את זה הייתם מפרסמים? בכותרת הראשית או רק בכותרת המשנה?

העיתון פרסם את הידיעה בצורת הזאת, בציון העובדה הבלתי חשובה בעליל שתפילין שהיו במקום הפיצוץ לא נפגעו, כי זו לכאורה ההוכחה שיש אלוהים. שהנה טוטם פגאני שבו משתמשים מאמיניו לא נפגע, הללויה!

אבל הלו, יותר ממאה אנשים נפצעו, אז מה אתה אומרים, שהעובדה שהתפילין לא נפגעו היא הוכחה שיש אלוהים, כשבאותו אירוע שהתפילין ניצלו נפצעו עשרות ילדים? זו ההוכחה שלכם שיש אלוהים? אלו טמטום ואטימות, לראות ב"חיי" חפצים חשובים ונעלים מחיי אדם, שלא ברא אפילו השטן.

אלא שהטמטום האינסופי אינו נחלתם הבלעדית של המאמינים בקיומו של הלא-קיים, גם לא של מקיימי המצוות שביניהם. כי מה, אנשים לא מאמינים בשקרים ברורים ומוחלטים, רק כי אמרו אותם בטלוויזיה? מה, לא האמנתם שהמלחמה הזאת, שסוגרת כבר יותר משלושה שבועות, "תימשך כמה ימים?" ולא האמנתם, אחרי המלחמה הקודמת, לפני תשעה חודשים, ש"חיסלנו את איומי הטילים והגרעין האיראנים לדורות"? האמנתם גם האמנתם.

ולגבי האמונה בקיומו של אלוהים, הרי כפרפראזה על האמרה השובניסטית אך משעשעת שעל פיה "אין נשים מכוערות, יש רק וודקה גרועה", הרי שניתן בהחלט לומר ש"אין אלוהים, יש רק אנשים שמאמינים שיש אלוהים".

ולמי שדברי אלו פוגעים לו ברגשות, אשיב ואומר שלעניות דעתי מוטב לפגוע ברגשות, מאשר לפגוע בנפשות.

16.3.26

ב"הארץ" הכתירו את המאמר הזה שלי ב"השמאלנים שלא רוצים 'להיות כמוהם' פשוט לא יהיו". אבל זו כותרת מטעה. לא כתבתי על שמאלנים. אין בארץ כמעט שמאלנים. רוב אלו שקוראים לעצמם "שמאלנים" הם בקושי ליברלים. אז אני מחזיר את הכותרת להיות זאת שאני הצעתי. הנה לכם:

כדי להגיב בכוח, צריך שיהיה כוח, ואין 

לא מזמן נחשף בפני מי שרוצה לדעת מה באמת קורה פה, ואלו לפי הסקרים מעט מאוד אנשים, סרטון שבו רואים "נער גבעות" מכה באכזריות באלה או במוט ברזל פעילה יהודית שמאלנית, שהפריעה כנראה לו ולחבריו הפוגרומצ'יקים לגרש פלסטינים מאדמתם ולהורגם, כשהיא שוכבת על הקרקע מדממת וזועקת "לא, בבקשה, לא בבקשה".

לבד מעצם הבעתה שפתאום, כאילו פתאום, המתנחלים (סליחה, "קומץ הילדים" שלהם) גם מכים כמעט למוות לא רק פלסטינים, אלא גם יהודים, הסרטון עורר, בי לפחות, גם רגשי זעם. כי למה היא וחבריה, במקום לייבב ועמוד לצלם, לא מנסים למנוע את מעשה הרצח, ולא תופסים אבנים ומרוצצים, כנדרש, את ראשו של התוקף לעצור בעדו ולהצילה?

והסרטון הזה הזכיר לי את הסרטון שראינו בו את נועה ארגמני, שנחטפה על ידי החמאס ממסיבת הנובה, זועקת בבכי לחוטפיה, באנגלית, כדי שיבינו, "אל תהרגו אותי! אל תהרגו אותי!". ועוד זה הזכיר לי, מה לעשות, את זעקותיה, שמעולם לא שמעתי אבל עד מותי יהדהדו במוחי, של דודתי, אחות אביה, כשהחייל הגרמני עמד לירות למוות בה ובבנה, אחייני, בן השנה, בפולנית ואולי בגרמנית, "לא, בבקשה", או "אל תהרוג אותו! אל תהרוג אותו!". והנה בימינו אלה, לא בימים ההם, לא במדינת הגרמנים, אלא במדינת היהודים, זועקות שוב נשים יהודיות, בפני פורעים ערבים או יהודים, "לא, אל תהרוג אותנו!".

גם פרופ' עודד היילברונר הזדעזע כנראה מהסרטון של הפעילה השמאלנית המדממת חסרת אונים וזועקת בתחינה אומללה "לא, בבקשה" לתוקפה המאיים לרוצחה, מבלי שמי מחבריה מונע מבעדו לעשות זאת, והלין על מי שקרא להם "הליברלים הישראלים" כי "עולה השאלה מדוע אינם מתגוננים, ואף אינם תוקפים את יריביהם, לא רק בעתירות לבתי משפט ולמשטרה, בכנסים אקדמיים ובהצגת רשימת אישים מן המעלה הראשונה בחברה ובתרבות הישראלית הנחשבים לליברלים – אלא בכוח פיזי ממש?"

על פני השטח התשובה ברורה – הם לא מגיבים בכוח, אי אין להם כוח. ואין להם כוח, כי כדי שיהיה להם כוח, הם היו צריכים להקים כוח, והם לא הקימו כוח, אז אין להם כוח.

ואכן, היילברונר כותב על זה ותוהה איך זה שבמהלך השנים, לנוכח רצח אמיל גרינצוויג ואפילו רצח ראש הממשלה רבין, והתעצמות המיליציות המתנחליות, לא השכילו ולא הצליחו "הליברלים הישראלים", כלומר "השמאל הציוני", להקים לעצמם מיליציה, ולו חמושה באלות, שתגן עליהם מפני תוקפים ורוצחים וגם מחלאות כמרדכי דוד ודומיהם.

אף אני, בעוונותי, ניסיתי לשכנע את חבריי (היו לי פעם כאלה) ממקימי "שלום עכשיו" בשעתם, לפני איזה חמישים שנה, שיקימו לעצמם "פלוגת הגנה" כזו. וכמו ששמתם לב, שום מיליציה שכזו לא קמה לא אז ולא מאז, למרות שהמצב רק הלך והחמיר.

אחת התשובות המקובלות להצעות הקוראות ל"מתנגדי הממשלה" להגיב באלימות על האלימות המופנית כלפיהם, היא המנטרה "אנחנו לא נהיה כמוהם", והתשובה הכעסנית הקבועה שלי לזה היא ש"אם לא תהיו כמותם, אז לא תהיו". כי משל למה הדבר דומה? נניח שמתקיים דו-קרב ספורטיבי "הרוג כפי יכולתך", ובזירה מתייצבים מצד אחד ביריון חמוש בתת-מקלע, שאולף להרוג כל מי שמפריע לאלוהים במצוות כיבוש הארץ, ומולו אישה, פנסיונרית, כי אצל "הטובים" יש שוויון מגדרי וגילאי, חמושה בספר של עמוס עוז או גרוסמן, ואמונה בצדקת הדרך ובכך ש"שאנחנו לא נהיה כמוהם". על מי אתם מהמרים שינצח?

בסיום מאמרו מגיע היילברונר למסקנה ש"הליברלים והדמוקרטים הישראלים ... מתקשים לאמץ את הרעיון להקים "פלוגות סער" שיתקפו את הימין, לא רק עקב הסכנה של מלחמת אזרחים, אלא אף בשל החשש שלהם כמיעוט... שיואשמו בבגידה במולדת". מסקנת הבל, יסלח לי כבוד הפרופסור, של איש שאין לו מושג איפה הוא חי. הזמן להקים את "פלוגות הסער" הללו חלף ועבר, בדיוק כמו קריאת הקרב "הפאשיזם לא יעבור!", כי הוא כבר עבר.

הליברלים אינם מגיבים לתקיפות נגדם, כי הם יודעים בבירור שאם הם יגיבו ולו בסטירת לחי, "פלוגות הסער", שהן כבר חטיבות ממונעות וחמושות, של הימין הקנאי פשוט ירצחו אותם, ובכמויות מסחריות, ואין בידם שום כוח שימנע זאת מהם, גם לא תחנונים מנומסים.

אבל כל זה קורה ומתאפשר בגלל האתוס הציוני, שכל היהודים פה, להוציא כמה מאות אולי, מקדשים אותו, כאילו היהודים כולם, גם אלו שרוצים לרצוח אותך, הם אחים, ולא מסוגלים להפנים ולהבין כי האויבים האמיתיים שלהם, שלנו, הם כת המתנחלים ועוזריהם.

ובעוד אני כותב את הדברים הללו, מתפרסם בעיתון זה מאמר של אורי בנקי, אביה של שירה ז"ל, שנרצחה במצעד הגאווה בעיר הקודש בידי עוד אחד משלוחי-האל שציווה עליו לטהר את ארצנו מטמאים למיניהם, שבו הוא קורא, כמנהג ימינו, לאחדות.

וראו נא מי נכלל, וגם מי לא נכלל ברשימת האחדות הישראלית של אורי בנקי – רק יהודים. החרד"לים וחובשי הכיפות הסרוגות, גם הרוצחים שהם, כן, ואילו פועלי הבניין, הרופאים, הרוקחים, הקופאיות, הסייעות והגננות הערבים – לא. אז יסלח לי מר בנקי, שאני שותף לכאבו וצערו על רצח בתו על לא עוול בכפה – זו לא אחדות. זו אחדות של גזענות, של עליונות יהודים, של קולוניאליזם.

אז אם גם אתם, ליברלים ודמוקרטים בעיני עצמכם מאמינים באתוס השקרי והקטלני הזה של "יהודים אחים", אז תפסיקו לייבב, ותנו להם לרצוח אתכם בשקט.

9.3.26

זו לא מלחמה על הקיום או החירות, זו מלחמה על נפט. וסין יושבת בצד וצוחקת

בשבוע שעבר נחשפתי לסרטון של איש בלתי מוכר לי אומר שני משפטים בספרדית, שהצלחתי איכשהו לתרגם לעצמי, ומה שיצא נראה לי מבריק ומצחיק. אז העליתי את זה לפייסבוק, שגם חברי ייהנו קצת בימינו הקשים. "איזה מזל גדול יש לאמריקה", אמר שם האלמוני, "בכל פעם שהם מחפשים חירות, הם מוצאים נפט"

תרגמתי, צחקתי, התפעמתי, העליתי ושכחתי מזה. אבל שני המשפטים האלה המשיכו להדהד בי ולא עזבו אותי לנפשי, ולבסוף הבנתי שזו האמת. כי שני המשפטים הללו הם סאטירה נועזת ונוקבת במיטבה, ההולמת בנו, כמו אגרוף בפרצוף, את האמת. סאטירה איננה, כפי שאנשים נוטים לחשוב, זו שמציבה בפנינו מראה עקומה. את זה עושה מרדכי דוד. סאטירה נכונה היא זו המטיחה במלוא עוזה בשקר המוסכם את האמת הקשה לבליעה.

וזו האמת – המלחמה, המתקפה המשולבת של ארצות הברית וישראל על איראן, היא לא מלחמה על קיומה של ישראל או על חירותה של איראן. היא מלחמה על הנפט של איראן.

נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ הוא כסיל מגוחך, בור גמור, גזען נוראי, מיזוגן דוחה, עם השקפת עולם שמרנית קפיטליסטית פרימיטיבית, של בעל מטעים ועבדים דרומי לבן מן המאה ה-18. אבל למרות זאת, ואולי דווקא בגלל זה, רוב האמריקנים וגם הישראלים, משתחווים לו אפיים ארצה ומנשקים את עפר רגליו כאילו הוא המשיח ולא בעצם חמורו. רק ביום שישי האחרון כתב עליו ישראלי אחד, אברי גלעד, שנחשב כאן לאדם מן היישוב ואפילו הוגה דעות להמונים, שטראמפ הוא "גדול מנהיגי העולם בהיסטוריה". לא פחות.

קשה מאוד להבין מה טראמפ חושב או מתכנן. אבל זה לא רק בגלל שהוא עצמו אינו יודע מה הוא חושב או מתכנן לפני שהוא פותח את פיו ואומר משהו, ובטח גם לא בגלל שהוא אדם מורכב, שקשה לאנשים רגילים, שלא מסוגלים גם במאמצים אדירים לרדת אפילו לקצה עומק דעתו. אי אפשר להבין מה הוא חושב או מתכנן, כי בכל יום הוא אומר על כל דבר שישה דברים שונים הסותרים לחלוטין את מה שהוא אמר קודם לכן. אז איך אפשר להבין מה הוא חושב, כשהוא אומר דבר והיפוכו ואז גם סותר גם את היפוכו של ההיפוך?

האמת היא שטראמפ הוא ההפך ממורכב. הוא מורכב בערך כמו תרנגולת, וכמוה הוא יודע לעשות רק שני דברים – לקרקר ולהטיל ביצים, שבמקרה שלו הן פצצות. וחוץ משני הדברים הללו הוא מקשקש עצמו לדעת עד לא ידע הוא ואף אחד על מה הוא מדבר.

הקרקורים שלו, שהוא חוזר וקורא השכם והערב בקול גדול, הם MAGA, "מייק אמריקה גרייט אגיין". אלא שניתן לפרש את קריאת התרנגול הזו בשני אופנים – שאמריקה תהיה גדולה בעתיד כפי שהיתה בעבר, או להחזיר אותה לגדולת העבר שלה. והחשד הסביר, לפי הבוז והביטול שמבטא טראמפ לכל חוזי העתיד, ושאיפתו להחזיר לארצות הברית את כריית הפחם ואת תעשיית המכוניות, שהוא מתכוון לחזור לעבר.

ואת כל הביצים שלו, את כל הפצצות, הוא הטיל עד כה על שתי מדינות, ונצואלה ואיראן. ומה באמת משותף לשתי המדינות הללו? הקומוניזם? לא. הסמים? לא. האיסלאם? לא. הדיקטטורה? כן. אבל כך גם סעודיה ורוסיה ועוד כמה, ואיתן הוא דווקא ביחסי קירבה ואף חיבה. אז מה? נו, מה? הנפט. אלו שתי מדינות שאדמתן עשירה בנפט ושלא מסרו מרצונן את עתודות הנפט שלהן לארצות הברית או לתאגידים שטראמפ חפץ ביקרם.

את טראמפ לא מעניינות דמוקרטיה, ולא חירות ולא זכויות אדם, כי אחרת הוא היה מפציץ גם את סעודיה ורוסיה, וגם לא מעניין אותו שום אדם חוץ מאשר הוא עצמו. גם לא אכפת לו איזה משטר יהיה באיראן, ואם המשטר וכמה ולמה ידכא את עמו. כל מה שמעניין אותו זה שהמשטר באיראן, החדש או הישן, ייתן לאמריקה ותאגידיה זיכיונות להפקת הנפט שלה.

אז למה ישראל נוטלת חלק בתקיפה הזאת? אולי כדי להבהיר למדינות האזור שאנחנו פה השליטים, ומי שלא יעשה כדברנו ייענש בחומרה. ואני מניח שהמסר אכן עובר, וכל מנהיגי המדינות באזור – סעודיה, טורקיה, מצרים וכמובן איראן – מבינות עכשיו היטב שכדי להגן על עצמן מפני תוקפנותה של מדינת ישראל הן חייבות שיהיה להן נשק גרעיני.

הסיבה השנייה האפשרית היא שנתניהו מבין, ובזה הוא אכן מבין, ש"הניצחון המוחלט" של ישראל על איראן פעם שנייה בשמונה חודשים יביא לניצחונו בבחירות הקרבות, וזה כנראה מה שיקרה. וכך יתחברו שתי תוצאות המלחמה הזאת ויבטיחו לישראל מלחמות נצח בג'ונגל שיצרנו סביבנו, ונהיה כך לאחלה ספרטה, כחזונו של ראש הממשלה.

ועל כל היטרפות הדעת הזאת משקיפה מרחוק סין, בשקט ובשלווה, ולא אומרת מילה. סין, כדאי לדעת, שולטת כבר ברוב יכולת הייצור העולמית של טכנולוגיות "האנרגיה החדשה", העתידית, המאפשרות הפקת אנרגיה מהטבע, ובטח מרגיע ואף משעשע את מנהיגיה שהמעצמה יריבתה, ארצות הברית הגדולה של אמריקה, מכלה את הונה ואונה במלחמות על הנפט, האנרגיה של פעם, שהולך ועובר זמנה מהעולם.

וחזקה על מנהיגי סין שהם מכירים את האמרה המיוחסת למצביא הסיני סון דזו בן המאה השישית, שעל פיה "אם תשב ליד הנהר מספיק זמן, תראה את גופת אויבך צפה על פני המים". אז הם יושבים בשקט על גדת נהר העולם ומחכים שגופתה של אמריקה תצוף שם.

2.3.26

תכלית קיומנו היא מלחמות ללא תוחלת

אוקיי, אז פתחנו במלחמה (מנע, למה מי ימנע איתנו מלחמת מנע?) ואנחנו, עם קצת עזרה מהדוד מאמריקה, מכים בהם שוב, אחרי המכה הקודמת לפני שמונה חודשים, שבה חיסלנו, כמו שבישר לנו בקול תרועה רמה ראש הממשלה, את הטילים ותוכניות הגרעין שלהם לדורות. והנה, אחרי שמונה חודשים בלבד, אנחנו שוב יוצאים בקול גדול לחסל, אבל הפעם לגמרי, את מה שכבר חיסלנו לחלוטין, והעם כאן אוכל כל דבר הבל ושקר שמאכילים אותו, ושר לעצמו שירי אחווה וחלווה.

אבל רגע, מזדעק עכשיו הביביסט שבי, מי אמר לך שהוא התכוון לדורות של אנשים? כי אצל עכברושים, למשל, שמונה חודשים זה שלושה דורות. אז הנה לך, זה כן היה לדורות.

ועכשיו ברצינות – מה התוכנית? חוץ מלחסל שוב את מה שכבר חיסלנו, מה היא מטרת המלחמה? מה אנחנו, כלומר מנהיגינו, הכתום הגדול והסגול הדגול, מתכננים או רוצים שיקרה? עכשיו הם אומרים שהפלת המשטר – לא, לא באמריקה או בישראל, רק באיראן, הפלת המשטר באיראן, כמו שעשינו כבר פעם בלבנון. והנה, הם מטפטפים לנו ועלינו, זה ממש אוטוטו, מלחמה קצרה, פיצי, עניין של יום-יומיים. שהרי אפילו את חמינאי הרשע הראשי הרגנו, כמו פעם, בפורים, ועכשיו אחשוורוש יתחחן עם גלית ושתי-אטבריאן והמשטר יתמוטט.

וואלה?! אתם בטוחים? כי ככל שבדקתי עדיין לא קרה, בכל תולדות התעופה האנושית הקצרה, שמשטר כלשהו נפל כתוצאה מהפצצה אווירית, מבלי שהיו בשטח, על האדמה, כוחות רגליים מזויינים, של הצבאות התוקפים או של מורדים מקומיים. אז למה שזה יקרה עכשיו, פתאום, משום מקום, באיראן? וכי מה אתם מתכננים או מדמיינים? שמי שיחליף את חמינאי (אני מניח שהם ימצאו מישהו) יודיע, בתוך יומיים גג שלושה לביבי וטראמפי, פוס מלחמה, אנחנו נחתום על כל נייר, אפילו טואלט, שתגישו לנו. ככה מלחמת הכמה ימים תיגמר? בניצחון מוחלט, כמו שהשגנו בעזה, ובכניעה גמורה של משטר האייתולות?

ברור שלא. אז איך בכל זאת זה ייגמר, לדעתכם? "אני לא יודע איך זה ייגמר", צעק עליי שכן ביביסט אמיתי במקלט בתגובה לשאלה הזאת שלי, "אבל צריך לשים לזה סוף!" צודק. "אבל איך בכל זאת זה ייגמר?", שאל פעם, חזרתי לדמיין, החולה את הרופא, "אני לא יודע איך זה ייגמר", צעק הרופא על החולה המעצבן, "אבל צריך לשים לזה סוף!". אבל איך, דוקטור, איך תשים לזה סוף? מה התוכנית שלך? אז זהו, שאין לנו שום תוכנית.

הרי את כל החיסולים והמבצעים והמלחמות הללו, עם או בלי אהוד ברק מחופש לאישה, כבר עשינו וניסינו גם ניצחנו כבר מאות פעמים, ושום דבר לא קרה. הכל נשאר אותו דבר. אותו סכסוך בלתי פתור, ועוד חיסולים ומלחמות ומבצעים עם שמות נהדרים ומאדירים.

ודומה לפיכך שמטרת המלחמות שלנו היא המלחמות עצמן. שזה לא סתם שאנחנו פותחים במלחמות ומנהלים אותן בלי שום מחשבה או תוכנית אין אנחנו יכולים או רוצים לסיימן. שאולי זו בעצם תכלית קיומנו כאן – מלחמות ללא תוחלת וללא קץ, אבל עם המון אחדות.

_{ביום שישי, ערב המלחמה, סיימתי את כתיבת המאמר השבועי ליום שני, שעמלתי עליו קשות, אבל יצא אחלה. למחררת פרצה מלחמה, ולא הייתה ברירה אלא לזרוק את המאמר לפח, ולכתוב אחר במקומו (ראו מעלה). אבל מה, אמרתי לעצמי, לא חאראם על המאמר? אז שמתי אותו פה. לא שמישהו נכנס לאתר שלי או קורא כאן משהו. אבל אולי בעתיד, אם יש כזה לאנושות, איזה סטודנט באוניברסיטה סקוטית יכתוב דוקטורט על "הקולות שהזהירו מפני חורבנה של ישראל ואיש לא הקשיב להם" וככה יגיע לפה, וגם למאמר הזה ויגיד "וואלה". אז הנה אני מכין לו, יאללה.}

אדוני הארץ נישאים באפיריון ומתווכחים למי מהם כואבת הרגל יותר

סרטון שהופיע לי בפייסבוק, שבו נראה העיתונאי קלמן ליבסקינד מתלונן מרה, בהסכת של נדב פרי, על כך ש"קולו אינו נשמע" בתקשורת, עורר את סקרנותי. אז בדקתי בוויקיפדיה. האיש כתב במשך שנים טור-דעה שבועי ב"מעריב" ואז מונה לעורך "מקור ראשון", שגם בו הוא כותב טור-דעה שבועי, וכל הזמן הזה, עוד מימי "מעריב", הוא גם מגיש תוכנית אקטואליה, דומני שיומית, גם ברדיו וגם בטלוויזיה של תאגיד "כאן". והוא מתבכיין על זה ש"קולו אינו נשמע"? 

אם גם את עצמו הוא לא שומע. אולי יש לו בעיה באוזניים, שהוא לא שם לב אליה. אולי הוא צריך שטיפה. בגלל זה הייתי אומר לו, אבל הוא לא שומע, אז הנה אני כותב לו, "אדוני, לך תראה דחוף רופא אף, אוזן, גרון או נפש". 

ברור, הבנתי את זה, שקלמן אינו מתלונן על מצב אוזניו,  אלא על כך שקולו האידיאולוגי מושתק בתקשורת. יעני אין שם לא עמית סגל ולא ינון מגל וכולם שם רק אברמוביצ'ים וברקוביצ'ים אשכנזים פריווילגים שמאלנים מטורללים. 

אבל זו אפילו לא בדיחה תפלה. שהרי לא רק שקולם האידיאולוגי של מגל וסגל וליבסקינד נשמע ושולט ברמה ובגדה, תחת כל עץ כרות, אלא שקולם הוא גם זה שנעשה, והכול נהיה בדברם. שהרי הממשלה כבר, כבר עשרות שנים, היא זו שהם בחרו בה, והיא מגשימה יומם וליל את האידאולוגיה שלהם שעל פיה "ארץ ישראל שייכת רק לעם ישראל" – בכריתה, בגירוש בהרס ובהרג.

בהסכת יושבים להם זה מול זה פרי וליבסקינד, שניהם גידוליה של הציונות הדתית, השלטת כאן בכיפה, האחד, ליבסקינד, נשאר ציוני דתי לאומי למהדרין, והשני חמק מטבעת החנק והוא היום ציוני חילוני ליברל לכאורה. 

וצריך לומר - שני האדונים הללו אינם מהחלכאים והנדכאים והמקופחים, כי אם, מאדוני הארץ הפריווילגים, כמאמר אבישי בן חיים. ליבסקינד הוא מבכירי העיתונאים כאן, וקול הקוזק הנגזל שלו נשמע בכל חור. ונדב פרי, ההסכת זה רק מעין תחביב עבורו, כי הוא מתפרנס, אני מתאר לי שלא רע, מהיותו, לפי וויקיפדיה, סמנכ"ל רגולציה וקשרי חוץ בתאגיד האנרגיה של יצחק תשובה. 

ליבסקינד המסכן מתבכיין. צילום מסך

ואני מעלה את ההסכת וצופה ומקשיב, ועל מה השניים האלו מדברים כמעט שעתיים? הם מתווכחים למי מהם כואבת הרגל יותר. אני נשבע לכם. הרגל כמובן היא רק מטאפורה לכאבם האידיאלוגי, כמובן. "הבעיה איתכם", מטיח ליבסקינד בפרי (השיחה כאן אינה ציטוט אלא שיחזור ספרותי מתומצת), "שאתם לא רואים את הכאב של האחר", פרי לא נשאר חייב ומשיב שההיפך, "אתם לא רואים את הכאב שלנו". "לא", לא מסכים איתו קלמן, "בהתנתקות לא ראיתם את הכאב שלנו". "ההתנתקות הייתה לפני עשרים שנה", מנסה פרי להחזיר את בר-פלוגתו למציאות של היום, "אבל עכשיו דורס אותנו הסמי-טריילר של ההפיכה המשפטית". "אז מה?", מתרעם קלמן, "אם דרסה אותי משאית לפני עשרים שנה, ומאז אני צולע, אני צריך עכשיו להפסיק לצלוע?". 

והוויכוח הזה, מזכיר לי להפליא את המערכון הנפלא של חבורת "מונטי פייטון" שבו חבורת חברים שתויים מתווכחים בפאב למי מהם הייתה ילדות קשה, עניה ודלה יותר. "אנחנו גרנו כולנו, עם ההורים, בקופסת גפרורים", אומר אחד החברים כשהוויכוח מתלהט. "זה עוד כלום", מתריס כנגדו חברו, "אבא שלנו היה מעיר אותנו לעבודה עוד בכלל לפני שהיינו הולכים לישון". 

אבל כאן, בהסכת הפרי-ליבסקינדי הזה הסאטירה חריפה ונוקבת פי כמה. שהרי שני המתווכחים הללו יושבים, כמו כל היהודים כאן, על אפיריון הנישא על כתפי עבדים פלסטינים. שכן מדינת ישראל קמה, קיימת ומתקיימת על גירושם, הריגתם, הרס בתיהם, גזל אדמותיהם, דמם וזיעתם של הפלסטינים. אתם יכולים לדקלם עכשיו עד מחר כל מה שלמדתם, וכמוכם גם אני, בבית-הספר ש"הם התחילו" וש"אנחנו היינו פה קודם", אבל כל זה לא מצדיק ולא משנה את העובדות. במדינת ישראל היהודים הם אדוני הארץ והפלסטינים עבדיהם. 

מילוני פלסטינים חיים כאן, חמישים ומאה שנים, כשאנו רודים ונוגשים בהם בהם באכזריות קלגסית בלתי פוסקת, בשוטים ובעקרבים. ופרי וליבסקינד, הנישאים באפיריון, גם זאת היא מטאפורה כמובן, בידי העבדים הפלסטינים מתווכחים למי מהם כואבת יותר הרגל. 

כי לא נפש היהודי הומייה, כי אם הרגל.