ככל שמועד הבחירות מתקרב, אלו שחושבים שינצחו מרעיפים עלינו הבטחות שבתוך מאה הימים הראשונים לשלטונם הם ישיתו עלינו גדולות ונצורות והרים וגבעות והוזלה במיץ עגבניות. אבל כשנזכרים, ואיך אפשר שלא, בשני השינויים היחידים שמממשלת השינוי הקודמת הצליחה לייצר פה בשנה וחצי, סילמן ושיקלי, אתה קצת מתייאש.
וכי מה הם מבטיחים לנו, המשנים החדשים-ישנים הללו? להקים ועדת חקירה ממלכתית לטבח 7 באוקטובר, להגביל את ראשות הממשלה לשתי קדנציות, להגביר את הפריון, להוריד את יוקר המחיה, לגייס את החרדים, למנוע את הקמתה של מדינת הלכה, וכל זה במאה הימים הראשונים , ואחר-כך רק השמיים יהיו הגבול.
אז מה שיש לי להגיד לנוכח הרשימה הזאת, זה שני דברים. מבין ההבטחות הללו, אלו שאולי ימומשו – ועדת החקירה והגבלת הקדנציה – לא באמת ישנו את חיינו, וכל שאר ההבטחות לא ימומשו, לא במאה הימים הראשונים וכנראה גם לא במאה השנים הקרובות.
ועדת חקירה זה יפה וזה חשוב, והקמתה בהחלט תעורר תקווה שיש תקווה. אבל שום דבר מעבר לזה. ראשית, דיוניה יימשכו שנה או שנה וחצי, בהתחלה זה יהיה מרגש ויראה טוב ובסוף זה יהיה משעמם ודי חסר-חשיבות. אילו שינויים ממשיים חוללה איזושהי ועדת חקירה? ועדת כהן, למשל, שחקרה את אחריות ישראל לטבח הפלסטינים במחנות סברה ושתילה בלבנון, הסירה מעלינו את האחריות (תודה, ועדה) אבל פסלה את שר הביטחון אז, אריק שרון, מלכהן עוד לעולם כשר ביטחון. אז בחרנו בו כראש ממשלה.
בכל מקרה על חיי היום-יום, לבד מעצם התרגשות הקמתה, זה לא ישפיע בכלל.ובאשר להגבלת שתי הקדנציות: עכשיו, אחרי שנתניהו שולט כאן כבר שלושים שנה כמעט ברצף, אתם מבטיחים חוק שיגביל את כהונתו? אתם ממש מזכירים את הבדיחה על השלד שנכנס לרופא, והרופא שואל אותו, תמה, "עכשיו באים?!". וכי למה לא חוקקתם את החוק הזה בממשלת השינוי הקודמת? היתה לכם שנה וחצי לעשות זאת, ובכל זאת החזרתם את נתניהו לשלטון. וחוץ מזה, הנשיא טראמפ מוכיח שאפשר לעשות די הרבה נזק גם בקדנציה וחצי.
ולגבי גיוס החרדים, זה הרי לא באמת יקרה. מאז 2023 היו בכל שנה, על פי החוק, כ-10,000 משתמטים-עריקים חרדים. כמעט אף אחד מהם לא נעצר, ואף אחד מהם לא הועמד על כך למשפט בפני בית דין צבאי. לעומת זאת, בכל אחת מהשנים הללו הועמדו לדין צבאי כ-1,300 עריקים שאינם חרדים, ונדונו לחודשים ואף לשנים של מאסר. ואת הקערה הזאת אתם רוצים להפוך על פיה? גם לא באלף ימים.
אז למה לכם להלך בגדולות? זה גדול עליכם. תלכו בקטנות. בישראל אין תחבורה ציבורית בכל שבת וחג וערב שבת וחג, מה שמצטבר לכמאה ימים מתוך 365 ימות השנה. כמעט שליש! זה שאין בהם תחבורה ציבורית לא נותן לישראל צביון יהודי, זה רק הופך אותה למדינה המפגרת בעולם בתחום התחבורה הציבורית.
אז תנהיגו תחבורה ציבורית בכל ימות השנה. זה קטן עליכם. אתם יכולים לעשות זאת בקלי-קלות.והשינוי הקטנטן הזה ישפר מיידית את חיי האזרחים, יקטין את עומס התנועה בכבישים – כי אם תהיה בישראל תחבורה ציבורית יעילה כנהוג במדינות מתוקנות, אזי רבים מהאזרחים לא יזדקקו להחזיק ברכב פרטי – ואף ישפר את הפיריון והכלכלה ובכלל, גם יאט קצת את תהליך הפיכתה של ישראל למדינת הלכה.
מבחינת שמירת השבת לא תהיה בכך שום בעיה. אף אחד לא יכריח יהודים דתיים לנסוע בשבת והחוק יחריג כמובן (כי אנשים ליברלים אנו) יישובים שבהם יש רוב דתי-חרדי מובהק. ובאשר לצביון היהודי של המדינה, הרי שעל פי החוק לא תותר תחבורה ציבורית ביום כיפור, ואני מבטיחכם נאמנה שמדינת ישראל תהיה המדינה היחידה בעולם שבה לא תהיה תחבורה ציבורית ביום כיפור, והרי לכם צביון יהודי למשעי.
אז מה אתם אומרים, אופוזיציה לוחמת שוחרת שינוי וטוב ליהודים, אם תקימו ממשלה, בעזרת השם ומנסור עבאס, התלכו על החוק הקטן הזה, כבר במאה הימים הראשונים, ותעשו קצת טוב לאזרחי המדינה?
כי אם את זה אתם לא מסוגלים לעשות, אז מה יש לנו מכם לצפות?
נניח שבאמריקה, שם הרי הכל יכול להיות, היתה כת נוצרית קטנה, בת כמה מיליונים, שלחבריה אסור היה, בגלל שרצחנו להם את הישו, ללחוץ יד ליהודים או לשמוע יהודים שרים או מרצים, יען כי הם טמאים ו/או עלולים להדביק ברצחנותם. למה אתם צוחקים? בישראל יש כבר כת כזאת, בת כמה מיליוני חברים, שאסור עליהם ללחוץ יד לנשים או לשמוע אותן שרות, בגלל שיש ימים שהן טמאות ולך תדע איזה יום היום, או בגלל ש"כל דבר באישה ערווה" (הפשטתי קצת את ההלכה), ושירתה או מראה מרפקיה עלולים לעורר במאמיניה את "היצר הרע" ימ"ש, ולהסיח דעתם חו"ח מן התורה או מן המלחמה.
ולא רק שיש בישראל כת דתית הזויה, שלא לומר סוטה שכזו, אלא שחבריה מכהנים כאן בתפקידים בכירים יותר. בכיר חבריה הוא שר האוצר של ישראל ורבים מאוד מחבריה מכהנים בתפקידים בכירים מאוד בצבא שלנו, ואחד מהם אפילו, לא תאמינו, ראש שב"כ.
לזכותו לכאורה של ראש שב"כ הזה, דוד זיני, יאמר שהוא נהג ביושרה כביכול כשהודיע מיד עם כניסתו לתפקיד, שבשל אמונות ההבל הללו שלו הוא יימנע מלחיצת ידיים לנשים גם בטקסים רשמיים. ואם צוות שב"כ כלשהו יזכה באות הוקרה על פועלו, הרי שהוא, מפקדם, כשיעניק להם את המדליות, ילחץ את ידי שלושת הגברים שבצוות ולשתי הנשים לא ולא.
יש גם הרבה, יותר מדי, מפקדים בכירים בצבא, שאינם לוחצים ידיים או מעניקים דרגות, מחשש נגיעה, לנשים פקודיהן, אלא אך ורק לגברים. וחלקם גם אינם מוכנים לשמוע נשים שרות, חלילה, בטקסים ובנשפים. אלא, וזה לא יכול להיות אחרת, שמי שאינו מוכן להקשיב לנשים שרות – מסיבות של טומאה או עוררות, חלילה, של היצר הרע – גם לא יקשיב לדבריהן של נשים. כי אם ההלכה שהם נסמכים עליה היא אכן ש"קול באשה ערווה", אז איכשהו, באופן מוזר, נשים לא רק שרות בקול, אלא גם מדברות בקול, ואסור לפיכך, מדאורייתא, להקשיב להן כלל.
ממילא, עוד לפני פרוץ המשיחיות לחיינו, ארגוני הביטחון למיניהם כמו הצבא ושב"כ – כמו בכל העולם ולאורך כל ההיסטוריה, כמו כל מוסדות הדתות – היו והינם ארגונים ומוסדות גבריים פטריארכליים לעילא, שקולן של נשים בהן הושתק ולא נשמע.
ועכשיו, בארץ, עם הגיעם של המשיחיים לעמדות פיקוד ושליטה, קולן של נשים מושתק ויושתק בארגונים ובמוסדות הללו אף יותר. ולא אתפלא, אם תקום (והנה עוד סיבה שלא) ועדת חקירה על הטבח ההוא, אם יתברר שמפקדיהם של התצפיתניות ששירתו בגבול עזה לא הקשיבו ולא שעו לאזהרותיהן מפני העומד לבוא – ובכך גם הפקירו אותן לשחיטה – לא רק בשל גבריותם היהירה, אלא גם מתוקף קדושתה של "קול באישה ערווה".
ונגיד באמת שבטקס הנ"ל ראש שב"כ זיני לא לחץ את ידה של אחת הנשים בצוות שזכה להוקרה. ובדרך חזרה הביתה, בתה הצעירה, שנכחה בטקס, תשאל אותה "אימא, למה המפקד לא לחץ יד לך ולאישה השנייה, בגלל שאתן נשים?". והאימא תשיב "כן, אבל זה לא בגללנו. זה בגלל האמונה שלו. אסור לו לגעת בנשים". אבל הילדה לא טיפשה והיא תקשה, "אבל למה, אימא?". והאימא, אולי גם האבא יתערב עכשיו בשיחה, ינסו להסביר לה. "זה לא משהו בנו", תגיד האם. "זה משהו אצלו", יוסיף האב, "משהו באמונה שלו". "באמונה שלו שמה?", תמשיך ותקשה הילדה, "שאנחנו טמאות?". "לא, מה פתאום טמאות?", תתרעם האם, והאבא יוסיף "זה כדי שלא יתעורר אצלו יצר הרע". אבל הילדה לא תבין. "מה זה יצר הרע?", היא תשאל. במכונית תשתרר עכשיו מבוכה שותקת. ואז האב יגיד "זה היצר שמביא את בני האדם לעשות ילדים". אבל הילדה לא תבין. "אבל מה רע בלעשות ילדים?", היא תשאל, "היהדות הרי בעד לעשות ילדים, לא"? וההורים ייכנעו ויגידו, "לא, לא. כשתגדלי תביני".
אבל הילדה כבר תבין, וכמוה כל בנות ישראל שייתקלו במחזות הללו, שנשים, כמוה, כמו אימא שלה, שכל הנשים הן פגומות, שיש בהן משהו לא בסדר, לא מתאים, נחות, טמא. זנותי. נקלה.
ולהשומע, הגבר המשיחי, ינעם.
לראשונה מאך שהתחלתי לכתוב מאמרים בסיבוב הזה ב'הארץ' מתי שהוא ב-2012, כך שמדובר ב-14 שנה, לא התפרסם בשבוע הזה, בתאריך הנקוב מעלה, מאמר שלי בעיתון - או באתר, זה אותו דבר, לפחות עבורי - שכן הוא לא נמצא על ידי עורכי כראוי לפרסום בגלל שכבר "כתבו על זה". אז הנה, רק לכם, אקסלוסיבי לגמרי, המאמר שלא פורסם:
הידיעות השקריות הראשונות על שאירע בכפר תל, שהגיעו לכלי התקשורת הישראלית ככל הנראה ממקורות מתנחליים, ושמיהרו לפרסמם כלשונם מבלי להטיל ספק באמיתותם,, שהרי זה כביכול "הסיפור הרגיל" כאן – היהודים מטיילים והערבם פורעים - היה שמחבלים ערבים חמושים פלשו ל"חוות גלעד" היהודית וביצעו שם "פיגוע" ורצחו את הרשב"ץ. למשמע ידיעת הכזב נזדעזו יאיר גולן וחבריו "הדמוקרטים", שהרי עת בחירות היא וחבל לאבד כל קול, ונזדרזו לגנות את הטרור ונשבעו להילחם בו עד חורמה.
אלא שאז, גם זה קורה כאן לפעמים, החלה האמת לבצבץ ולבעבע, ועוד נבוא חשבון עם האשמים (יותז ראשה של היועמ"שית ימ"ש!), ולפתע הסיפור השתנה. מתברר שקבוצת יהודים מתנחלים "יצאה לטיול", כלומר פלשה לכפר ערבי, בשטח יעני-ריבוני פלסטיני. לא היה טיול תמים, זה היה טיול של אדנות, יעני "להראות להם מי בעל הבית" ואולי גם על הדרך - כנהוג בטיולי אהבת-הארץ, לכרות להם עצי זית, לנתץ להם דודי-שמש, להצית להם כמה מכוניות, ולכתוב להם על קירות המסגד איחולים לבביים של "מוות לערבים".
אלא שהמטיילים הפולשים לא הספיקו אפילו להתחיל בחגיגות, שכן תושבי הכפר - הערבים, המנוולים. המחבלים, מיותר כמובן לציין - לשמע הפלישה יצאו לעצור בעדה, ונתייצבו, חשופים, בלתי-חמושים, לחסום את הפולשים בדרכם לביצוע הפוגרום הספונטני שתיכננו. כאן התפתח מה שקרוי בשפה הכיבושית "חיכוך", כלומר שהפולשים אדוני הארץ החלו להכות נמרצות במחבלים שנתחצפו לחסום את דרכם אל הגאולה, ובתוך כך הגיעו לשם, לא יודע איך ומהיכן, גם חיילים ומתנחלים חמושים, שהצטרפו בשמחה למהומה, והרשב"ץ אף התהדר במצווות והפליא מכותיו בקת רובהו בכפריים חסרי-המגן.
אלא שאז הפוגרום השגרתי השתבש. אחד המותקפים חטף את נשקו של הרשב"ץ וירה בו והרגו, והחלה מהומה, שפרטיה עדיין מוסתרים מאיתנו, שבה "מצאו את מותם" עוד חמישה בני-אדם – קצין צה"ל וארבעה כפריים, כולל כמובן חוטף הנשק שירה ברשב"ץ.
תגובת צה"ל, כבפקודת הקבע למקרים כאלה, לא איחרה להגיע. צה"ל הטיל כתר על העיר הסמוכה שכם, עצר 80 "מבוקשים" שהשתתפו ב"פיגוע", חטף שניים מפצועי התקיפה המתנחלית-צהלית מבית חולים בשכם ועצר אותם, הטיל עוצר מלא על הכפר תל ועל הכפר הסמוך לו בורין ועצר 20 או 50, לך תדע, מהם באותן עילות, והחל במיפוי ביתם של החוטף והיורה, מתברר שהם לא היו אותו אחד, לצורך אטימתו והריסתו, וכמובן שגם כל רישיונות העבודה של תושבי שני הכפרים, וכל קרובי משפחותיהם, יישללו אולי לנצח. וכמובן שאיש מ"המטיילים" הפולשים התוקפים, לא נעצר. שכן הם הרי, תמיד, הקורבנות. כל זה הזכיר לי את שקרה אחרי הטבח שביצע רב-סרן (הוא ביצע את הרצח במדיו ובנשקו הצה"ליים) ד"ר ברוך גולדשטיין, ורצח 29 מתפללים מוסלמים במערת המכפלה בחברון.
מעשה הטבח הנורא ההוא במערת המכפלה אינו דומה לתקרית הרצח הקלה בשבוע שעבר בכפר תל. אבל תגובת צה"ל אז הייתה דומה להפליא. ביתו של הרוצח גולדשטיין לא נאטם ולא נהרס, איש מבני משפחתו או מחבריו לא נעצר בחשד שידע על התוכנית, ותחת להטיל עוצר על קרית-ארבע, ההתנחלות ממנה יצא הרוצח, הטיל צה"ל עוצר דווקא על העיר חברון, ש-29 מתושביו נטבחו על ידו. העוצר על העיר חברון נמשך למעלה מחודש, ובהפגנות הזעם שפרצו בעיר ובשטחים בעקבות הטבח, הרגו כוחות הביטחון כ-30 פלסטינים נוספים. ובנוסף, כצעד ביטחוני שנועד להגן כביכול על מתנחלי חברון מפני נקמה, סגר צה"ל את מרכז העיר חברון, כולל רחוב השוהדא המרכזי, לתנועה ולמסחר של פלסטינים – סגירה שהפכה לקבועה, ונמשכת מאז הטבח שנעשה בהם ועד עצם היום הזה, למעלה משלושים שנה, שהשביתה את חיי המסחר של העיר, ובעצם שיבשה לחלוטין את חיי תושביה, אלו שברחו ואלו שנישארו.
אז פעל כך צה"ל תחת הממשלה הכי שמאלית שהייתה כאן אי-פעם, ממשלת הסכמי אוסלו בראשות יצחק רבין. עכשיו פעל כך צה"ל תחת הממשלה הכי ימנית שהייתה כאן אי-פעם, ממשלת השבעה באוקטובר בראשות בנימין נתניהו. אבל החוק נשאר בדיוק אותו חוק: ליהודים, בוודאי למתנחלים, מותר לעשות הכול – לפלוש, לשרוף, לכרות, להרוס ולהרוג. לערבים אסור להתגונן, ואפילו לא להתרעם.
ואני בכלל יהודי, אז מה יש לי להתרעם? אשתה לי כוס מים ואסתום.
מאז 7 באוקטובר ההוא, כבר כמעט שלוש שנים, מדי יום ביומו, אתה שומע או קורא את חצי המשפט "אחרי 7 באוקטובר", שבו מישהו פותח את הבעת דעתו המתפכחת על "המצב" באומרו "אחרי 7 באוקטובר". אז מגיע "אין לי רחמים על ילדי עזה" או "אני בעד לגרש את כל הערבים" וזה יכול גם להגיע ל"אנחנו לא אוכלים אבטיח עם גרעינים כי זה בצבעים של הדגל של הרוצחים". כאילו שלפני 7 באוקטובר הם ממש ריחמו על ילדי עזה והיו נגד גירוש ערבים ואכלו אבטיח רק עם גרעינים.
וגם בשבוע שעבר, באיזה ראיון טלוויזיה, הביע המרואיין, עמרי רונן מ"הדמוקרטים", את דעתו בעד שיתוף מפלגות ערביות בממשלה, ואז הגיע תורו של המראיין לתמוה "גם אחרי 7 באוקטובר?!", שהרי כולנו, זה מובן מאליו, "אחרי 7 באוקטובר" כבר לא יכולים בשום אופן להסכים למה שלא הסכמנו לו גם קודם.
תשובת המרואיין לשאלה היתה "אין שום קשר", והנה אני אסביר מה בכלל היתה השאלה. קודם כל אנחנו – אני מדבר עכשיו בשם העם – לא רוצים ערבים לא בממשלה ולא בכנסת, ובכלל לא במדינה שלנו. צריך לגרש מפה את כל הערבים, כי הם כולם רוצחים מלידה, הם, וגם הילדים שלהם, כולם רוצחים, רוצחים נתעבים עם פרצוף של ילדים תמימים. תמיד היו, גם לפני ובטח שאחרי 7 באוקטובר.
וכמו שאמר רונן, זה אכן לא קשור. הערבים אזרחי ישראל לא נטלו חלק בטבח 7 באוקטובר, לא סייעו ולא תמכו ולא פרצו במחול "פרעות", לבד מבודדים, ורובם אף גינו את הטבח.
יותר מזה: ב-7 באוקטובר נרצחו במסיבת הנובה, ביישובי עוטף עזה, ומירי רקטות לפזורה הבדואית 19 ערבים אזרחי ישראל, לפחות שניים מהם – אחד בנובה ואחד בשדרות – בעת שניסו להציל ישראלים אחרים, יהודים, מרצח. מלבדם נהרגו בטבח עוד שישה שוטרים ערבים במשטרה ובמג"ב, כך שמדובר ב-25 הרוגים ערבים אזרחי ישראל.
לבד מכך נחטפו לעזה גם שישה ערבים ישראלים, עובדים בקיבוצי העוטף. אחד מהם נורה למוות "בשוגג" בידי חיילי צה"ל, שניסה לברוח מהשבי יחד עם שני חבריו, אחד חולץ משביו בידי צה"ל ושאר הארבעה הוחזרו ארצה במסגרת עסקת החטופים.
אבל זה עוד לא הכול. כי ערבים אזרחי ישראל גם השתתפו ביום הטבח בפעולות ההצלה. לפחות שבעה מהם, שנקלעו לשטח מסיבת הנובה, כנהגי מוניות ורכבי הסעות, חרפו נפשם והסיעו הלוך וחזור, ככל שיכלו, עשרות אם לא מאות, מגיא ההריגה למקומות מבטחים. שלא לדבר על עשרות – ושוב, אולי אפילו מאות – הרופאים, הפרמדיקים והאחיות, אנשי צוותי הרפואה בדרום, שהתגייסו להצלת נפגעי הטבח.
אז לעבוד אצלנו, למות למעננו ולהציל את נפשותינו מטבח הם ראויים וטובים לנו, אבל "אחרי 7 באוקטובר" הם אינם טובים וראויים לשבת בממשלתנו היהודית הדמוקרטית?
רן הר-נבו, קראתי ומצאתי, הוא יזם היי-טק שהקים מיזם תקשורתי בשם "יאללה תקווה", שמבקש, כך הסקתי, לפרשן ולהציג את "המצב" כך שייראה שבכל זאת יש תקווה. מי לא רוצה תקווה? אפילו כתבו על זה שיר. במסגרת זו העלה בשבוע שעבר שיחה שערך עם פרופ' יעל שטרנהל, מרצה להיסטוריה ולימודים אמריקאים באוניברסיטת תל-אביב. כותרת הסרטון היא "מאבדים את אמריקה", והשניים אכן שוחחו על חששם, המוצדק בהחלט, שישראל עומדת בפני איבוד תמיכתה של ארצות הברית לא רק בדעת הקהל, תהליך שכבר מתרחש, אלא גם את תמיכתה המדינית והצבאית ובכלל.
"מה שקורה תחת הממשלה הזאת, במלחמה הזו", פתחה ואמרה שטרנהל, הוא "שישראל הפכה להיות מדינה שהיא צרה בשביל ארצות הברית, שהיא סכנה לארצות הברית, ושהיא מדינה שלארצות הברית לא ראוי שיהיו קשרים איתה". הר-נבו תהה איך הגענו לזה, ושטרנהל ענתה "מאוד בפשטות. בתגובת יתר (על טבח ה-7 באוקטובר, ק.נ) מוגזמת, הרסנית, [...] שכשלוש שנים רואים את ישראל מפציצה, הורסת, הורגת [...] זה לא מה שמדינה יכולה לעמוד בו מבחינה תדמיתית". על כך הגיב הר-נבו ש"בטלוויזיה הישראלית לא מראים את התמונות שכל העולם רואה".
שטרנהל הסכימה ואף האשימה ש"התקשורת הישראלית נושאת באחריות ראשית ועליונה למצבה של ישראל בעולם. הציבור בישראל לא מבין איך הוא נתפס בעולם. ואז הוא לא מבין למה העולם מתנער ממנו. אז אין הסבר חוץ מאנטישמיות. אין כאן רק אנטישמיות. חברים, צריך להתמודד עם המציאות. העובדה שממשלת ישראל מייצרת מציאות דמיונית, שבה רק כוח יכול לפתור את כל הבעיות של ישראל, את זה העולם לא מקבל".
ועכשיו אתערב גם אני קצת בשיחה. ראשית, מה שישראל עשתה ברצועת עזה הוא גרוע הרבה יותר ממה שמתארת שטרנהל. כנקמה על טבח 1200 אזרחיה וחייליה טבחה ישראל קרוב למאה אלף פלסטינים, בהם עשרים אלף ילדים, והרסה כמעט את כל הבתים ברצועת עזה, והפכה כשני מיליון איש לפליטים חסרי בית. זה לא סתם מוגזם. זה רצח-עם. שנית, מלחמה הג'נוסייד הזאת נתמכה באופן כמעט מוחלט – כי "אין חפים מפשע בעזה" - על ידי רוב רובו של הציבור היהודי, שגם אץ להרוג ולהרוס כדי "להגן על הבית" כביכול. והתקשורת, היא עשתה את תפקידה הציוני, לספר לעצמנו את סיפור צדקתנו המתקרבנת.
"יש עוד עניין", מוסיפה עכשיו שטרנהל, "וזה הסיפור של האוכל בעזה באביב 2025 [...] האירוע הזה שישראל החליטה לעצור את אספקת הסיוע ההומניטרי לעזה מתוך מחשבה שזה מה שימוטט את החמאס, גרם לה נזק בלתי נתפס. גם מי שהייתה לו סבלנות כלפי ישראל עד אותו רגע, אמר עד כאן". אלא ששטרנהל והר-נבו, בדיוק כמו התקשורת הישראלית שהם מאשימים בהסתרת המציאות מהציבור, מסתירים כאן מהציבור את העובדה שזה לא רק נתניהו והממשלה שלו, אלא שחלק ניכר מהציבור בישראל ורוב מנהיגיו תמכו בהרעבה הזו. אפילו יאיר גולן, מנהיג "הדמוקרטים" השמאלנית הכי קיצונית בציונות, צייץ ארבעה ימים לאחר הטבח בעוטף כי "יש להטיל מצור מלא על עזה. לא טיפה אחת של מים ולא פירור של אוכל [...] רק לחץ כזה יביא את חמאס להבנה כי המשך הלחימה פירושו קץ הארגון". אז זו לא רק הממשלה.
לקראת סיום, מעלה הר-נבו, את השאלה שלשמה הם התכנסו – "יש לנו מה לעשות?", ויעל עונה בתקווה – "אם פה יהיה שינוי [...] ממשלת שינוי [...] רוב הציבור האמריקאי, אם הוא יראה ישראל שהיא מתנהגת כמו דמוקרטיה ליברלית, שהיא לא מתנהלת תחת שלטון של רודן מושחת, שגורר אותה למלחמה, שמבחוץ נראית כמו מלחמה אימפריאליסטית [...] אם ישראל תבוא ותגיד 'זה לא מה שאנחנו רוצים להיות, אנחנו רוצים להיות משהו אחר' [..] אם המציאות תהיה אחרת, אז גם התגובה תהיה אחרת".
אלא, ועכשיו תורי לסכם, סיפור הכאילו-תקווה היפה שהשניים רוקמים פה, הוא סיפור אגדה לילדים שוטים. הסיפור האמיתי הוא ש"בתגובת היתר" שלה, במלחמת הג'נוסייד בעזה, הסירה מעליה מדינת ישראל, ולא רק ממשלתה, את מסכת "הדמוקרטיה הליברלית" שהצליחה לעטות על עצמה שנים רבות, וחשפה בפני העולם כולו את ערוותה, את ערוותנו. אנחנו מדינה קולוניאלית אכזרית, רצחנית, המקיימת כבר מזה לפחות שישים שנה משטר אפרטהייד בגדה המערבית נוראי אף מן המקור. העולם ראה, הבין, הזדעזע, והוא לא ייתן יותר לישראל להמשיך ולהתנהל ככה. ומי שחושבים, כמו הר-נבו ושטרנהל, שבאמצעות החזרת עלה-התאנה הישן של "הדמוקרטיה הליברלית" למקומו, והמשך כיבוש ודיכוי הפלסטינים תחת הכותרת השקרית הזאת, יחזור "המצב" לקדמותו מלאת התקווה, טומנים את ראשם בחול.
כמו בשכונות רבות בישראל, גם בשכונה שלי יש כמה קבוצות שיתופיות באינטרנט, שבהן מפרסמים תושבי השכונה מהגיגיהם, מעשי מאפיהם, הקובות של סבתא שלהם ותמונות של כלבים, חתולים ומפתחות שהלכו לאיבוד או נמצאו. זה בהחלט חשוב.
באחת מהקבוצות הללו בשכונה שלי, עם כעשרת אלפים חברים, פרסם בשבוע שעבר מישהו, תחת הכותרת הזועקת "הגיע הזמן שהתושבים בשכונה יתחילו לפעול בכוחות עצמם!!", את הכותרת הנרגשת הבאה (בשינוי שמות ופרטים מזהים):
"נראלי שרוב התושבים בשכונה פה לא מודעים לכמות הפריצות לחנויות ולבתים והגניבות של המכוניות והאופנועים בשכונה ושלא נדבר על כמות הדברים שגונבים לנו מהמקלטים!! במיוחד הערבים שמטיילים בשכונה עם עגלת סופר!! ולכל אלו שיגידו לא להגיד סתם הם נתפסו בלייב גונבים ועדיין משוחררים. והגישו גם תלונה עליהם! אולי הוועד של השכונה צריך להרים את הכפפה ולנסות לשים לזה סוף"!!!. והאיש גם מפרט כתובות של "בית שנפרץ. אופנוע שנגנב שהיה נעול. בית שנפרץ לפני כמה ימים. חנויות במרכז המסחרי שנפרצו. ג'יפ שנגנב בחניה. מכוניות שנגנבו. מקלט שרוקנו אותו. ועוד הרבה דברים שאני לא מודע אליהם!!"
בין המגיבים היו כאלו שחיזקו את האשמת השווא המופיעה בכתב-הפלסתר של האיש – שאין בה ולו שמץ של בדל של הוכחה או ראיה או עדות ולא כלום – שכל מעשי הפשע הללו ובכלל בוצעו ומבוצעים – בשכונה, במדינה ובעולם – על ידי "הערבים". כך למשל כתבה שם מישהי ש"לפני כמה ימים ראיתי ערבים מסתובבים ברחבת החניון של [שם הרחוב], ואז עולים על טנדר לבן. הרגיש שהם לא תמימים ושקלתי להתקשר למשטרה אבל לא באמת ראיתי אותם עושים משהו. צריך להיות עירניים!!". ואחרת כתבה "היה מזדה לבנה הרבה זמן נמצאת בירידה לבית הספר היה גרר ערבי ועוד מישהו שלקחו את הרכב לא בעל הרכב בטוח נראה מוזר היה מדבקות אפילו על הרכב של העירייה". וכמובן, אף איש או אישה, לא כתבו שם למאשים הגזען "הלו, יחזקאל (שם בדוי), אתה צודק שצריך לעצור את מעשי הפשע, אבל למה אתה מאשים סתם את כל 'הערבים', בהא הידיעה, הא? זה לא יפה ככה".
מיותר כמובן לציין שבכללי הפרסום בקבוצת האינטרנט הזו כתוב במפורש ש"השיח בקבוצה יהיה מכבד וענייני. פוסטים לא ראויים (התלהמות, קללות, איומים, עלבונות, השמצות וכו') ימחקו ללא התראה ועד כדי הרחקה ואף חסימה של המפרסם". שכחו רק לציין שהכללים אינם חלים על דעות בנושא ערבים. מצד שני, לו היה מתפרסם פוסט דומה באיזה אתר שכונתי בבלגיה או באיטליה, על כך ש"היהודים" שמסתובבים בשכונה הם כולם גנבים, היו עיתוני הארץ זועקים על "גל חדש של אנטישמיות באירופה", לא ככה?
אני מכיר יחסית לא רע, בשביל יהודי, כמה מ"הערבים" הללו ש"מסתובבים בשכונה", ובין היתר עושים משלוחים לתושביה, הזקנים ואחרים, מהחנויות במרכז המסחרי בהן הם עובדים. רובם ככולם הם נערים בדואים מדרום הארץ, שמדינת ישראל השקיעה מאמצים ומשאבים רבים כדי שלא יזכו להשכלה, על מנת שישמשו כעובדים, שלא לומר כעבדים, של היהודים. הנערים הללו עובדים קשה בחנויות של היהודים, כל יום משבע בבוקר עד שבע בערב – אני מתאר לי שבשכר זעום – לנים בלילות בכוכי שינה בדרום תל אביב, ורק בסופי השבוע זוכים לנסוע לנגב לראות ולהיות קצת עם משפחותיהם. והם, כל אלו שאני מכיר, עובדים חרוצים, מסורים, אדיבים, עוזרים בכל בקשה. אנשים, ילדים, טובים.
אנחנו אוהבים להגיד על עצמנו שנכון שהמנהיגים שלנו דפוקים, והפוליטיקאים זבל, והמשטרה מחורבנת, והתקשורת שקרנית, והנהגים זוועת אלוהים, אבל העם, העם שלנו, נפלא. אין, אין על הישראלים בכל העולם. ואין כמו הכנרת ואין כמו במבה. אבל כל זה חרטא. פני הממשלה והפוליטיקאים והתקשורת והנהגים הם פניו של העם, פניה של החברה הישראלית. והגזענות איננה נחלתם הבלעדית של הביביסטים או הקפלניסטים. היא אבן יסוד בחברה הישראלית,
