23.2.26

הפשיעה במיגזר הערבי היא המשכו של המימשל הצבאי

"בדיון בוועדת בכספים", דיווח ynet בשבוע שעבר, וכמוהו גם כלי התקשורת האחרים, "פרצה מהומה לאחר שחברת הכנסת אימאן חטיב-יאסין (רע"מ) ביקשה לדבר על האלימות בחברה הערבית. היא צעקה על שר האוצר בצלאל סמוטריץ' והטיחה בו האשמות. הוא מצידו השיב לה: 'לא הבנתי, אנחנו עכשיו גם אשמים בזה שאתם רוצחים אחד את השני?'". לא, אענה אנוכי לשאלתו הכאילו-רטורית של התם ו/או המטומטם ו/או הרשע הזה, ואשיב כמנהג ימינו – לא, אתם לא אשמים, אתם לא הרוצחים. אבל אתם האחראים לכך שלא תהיינה רציחות, במגזר הערבי ובכל מקום במדינת ישראל, או שתהיינה כמה שפחות. בכל מדינה בעולם, ללא קשר למשטר הנוהג בה, לבד ממדינת הציונים, האחריות לביטחון האזרחים מפני פשיעה היא של הממשלה.

ונניח, נעוף לנו על כנפי הדמיון, שבגרמניה היה משתלט ארגון פשע על מחוז שרוב תושביו הם מהגרים מפולין או מטורקיה, וכל העסקים באזור היו נתונים תחת פרוטקשן וארגוני הפשע גם היו הורגים אזרחים מדי יום ביומו, וכך במשך שנים. וחברת הבונדסטאג מאותו מחוז היתה פונה בטרוניה לשר בממשלתה מדוע המדינה והמשטרה אינן פועלות לעצירת וחיסול הפשע באזורה. האם ייתכן שהשר היה עונה לה כך, כמו השר שלנו סמוטריץ', לאמור "וכי מה אנחנו אשמים בזה שאתם רוצחים אחד אתה השני?"

הייתכן שדבר שכזה היה מתרחש או נאמר במדינה נורמלית? ששר, ועוד כזה בכיר, היה עונה כך במקרה כזה, ובעצם אומר לחברת הפרלמנט "חבובה, הרציחות אצלכם זה לא בעיה של הממשלה, זו בעיה שלכם, של האזרחים שהם לא באמת גרמנים אמיתיים"?

לא. זה לא היה יכול לקרות בשום מדינה נורמלית. זה היה יכול לקרות רק במדינה קולוניאלית. כי בכל המשטרים הקולוניאליים, ככה בדיוק זה היה. המשטר והמשטרה היו מגינים רק על המתיישבים האזרחים סוג א', ואילו לאזרחים סוג ב', הילידים, הנחותים, כשהיו מתלוננים על פשעים ורציחות שנעשו בשטחיהם וכלפיהם, המדינה והמשטרה תמיד היו עונים להם בדיוק כסמוטריץ'. זו לא בעיה שלנו. זו בעיה שלכם. תסתדרו ביניכם.

אבל זה עוד כלום, כי זה הרבה יותר חמור מזה. כי לא רק שממשלת ישראל, על משרדיה ומשטרתה, לא עושים דבר ומנערים מעצמם כל אחריות להגנה על האזרחים הערבים מפני פשיעה ורצח, אלא שממשלת ישראל, באמצעות משרדיה ומשטרתה, מאפשרים לארגוני הפשיעה הרוצחים את האזרחים הערבים בהמונים לפעול ואף לצמוח. וגם זה לא דבר חדש במשטרים קולוניאליים. כל המשטרים הקולוניאליים בעולם עודדו ארגוני דת ופשע ומשת"פים ילידיים, כדי שאלו יהוו משקל נגד ואיום על ארגונים ילידיים חילוניים שתבעו מהמשטר זכויות אדם וזכויות לאומיות. וכך, כבר שנים רבות, גם אצלנו.

וכך היה גם עם חמאס, כשהתחיל לפעול בסוף שנות השבעים ברצועת עזה כארגון סעד דתי, משהו בסגנון ש"ס אצלנו. ממשלת ישראל וצבאה עודדו את פעולותיהם, כדי שיהוו משקל נגד לארגון הפתח החילוני, שנחשב אז לאויב הפלסטיני העיקרי. וכשהתהפכו היוצרות וחמאס הפך לארגון לוחמני קיצוני נגד ישראל, המשיכה ממשלת ישראל לעודד ולממן אותו, כי בדיוק מאותו קיבעון מחשבתי קולוניאלי עתיק יומין, חמאס נתפס אצלנו כ"נכס אסטרטגי" שבפעולות הטרור שלו מסכל את סכנת השלום עם הרשות הפלסטינית.

בכמעט עשרים שנותיה הראשונות של מדינת ישראל היו אזרחיה הערבים נתונים תחת ממשל צבאי, שבאמצעות הטיל השלטון הישראלי "הדמוקרטי" של בן-גוריון והשמאל הציוני מצור, מחסור, אימה וטרור על הנתינים הילידים, הכביכול אזרחים.

אך עם ביטולו של הממשל הצבאי והעברתו לשטחים שנכבשו ב-1967, נותר מעין ריק שלטוני שיטיל חיתתו על החברה הערבית, ולחלל הזה נכנסו, בעידוד פעיל או סביל של ממשלות ישראל, ארגוני הפשע שמבצעים עבור הממשלה את פעולות הטלת האימה על האזרחים הערבים, לבל יעזו המנוולים לתבוע את זכויותיהם.

הפשיעה במגזר הערבי היא אפוא המשכו, או אם תרצו – הפרטתו, של הממשל הצבאי.

כי לא רק שהממשלה מעודדת, במעשה או במחדל, וזה היינו הך, את הפשיעה במגזר הערבי, אלא שהיא גם לא מונעת זליגה של כספי ציבור לכיסם. איך? ארגוני הפשע השתלטו ומשתלטים, בחסות המדינה, על החברות המספקות שירותים למועצות המקומיות הערביות, וגם לחלק מן היהודיות. כך לדוגמה, על חברות פינוי הפסולת והאשפה. וכך, אין באפשרותה של שום עירייה או מועצה מקומית ערבית לפנות את האשפה אלא באמצעות חברה הנשלטת על ידי ארגון פשע הגובה תשלומים פי כמה מהמקובל. כל פניה של ראש מועצה בעניין הזה למשרד הפנים, הממונה על השלטון המקומי, או למשטרה הממונה על אכיפת החוק, נענית בתגובה השמורה לילידים: "בעיה שלכם, תסתדרו ביניכם".

בכך משיג המשטר הקולוניאלי הישראלי שתי מטרות חשובות. ראשית, הוא מרושש את קופותיהן של המועצות המקומיות הערביות, החלשות ממילא, ומדרדר את רמת השירותים שהן מסוגלות לתת לתושביהן לתחתיות. ושנית, וזה בעצם העיקר, באמצעות כספי הציבור שהמועצות המקומיות משלמות לספקים מעולם הפשע השלטון המרכזי מממן אותם, ואלו מצידם משיבים בתמורה למשטר ולמשטרה את הטלת האימה המתמשכת הנדרשת על הציבור הערבי.

ויש להניח, לפיכך, שככל שיתקרב מועד הבחירות ו"הסכנה" שאזרחי ישראל הערבים יצאו לקלפיות לממש את זכויותיהם תגבר, כך יגאה גל הרציחות בחברה הערבית, כדי שכמה שפחות אזרחים ערבים יעזו לצאת להצביע.

וכך תישמר לה ליהודיה, בעזרת השם היהודי והקלצ'ניקוב הערבי, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, כנאה וכיאה.

16.2.23

במרחב הציוני אין מקום לערבי

לכאורה, כך נראה, אין קשר בין הדברים. נכון, אתם דווקא מסכימים כביכול, יש בזמן האחרון די הרבה עצים, עצמים, אנשים, שבוערים. אבל זה לא יער, אלה עשבים שוטים, מקרים בודדים, מחבלים, הם כולם מחבלים. ואם הם לא מחבלים עכשיו, כי הם מתים, אז הם היו נהיים מחבלים בעתיד, אבל אין להם עתיד, כי הם מתים, הרגנו אותם, ברוך השם. ואתם גם בכלל לא מאמינים באלוהים, אבל כמה טוב שהוא קיים, הא?

ואין כמובן אפילו קצה קצהו של קשר בין זה ששר התרבות יוצא חוצץ ובעיקר קוצץ נגד זה שסרט שנשלח לאפשרות לייצג את ישראל באוסקר מספר על ילד ערבי, פלסטיני, שרוצה לראות פעם אחת בחייו את הים. יאללה, רוצה לראות את הים? שיראה באינסטגרם, למה צריך לעשות במדינת היהודים סרט על ערבי קטן שרוצה לראות את הים? ומה עם מורשת יהדות מרוקו? למה לא עושים סרט על הרב מאזוז תוקע מזוזה בשער של בית"ר ירושלים, הא?

ואין שום קשר בין זה לבין זה שראש עירית הרצליה מורה לסינמטק בעירו, וגם זה הרי מקום של תרבות, לבטל את הקרנת הסרט "מאחורי הסורגים", כי הערב מוקדש לזכרו של מוחמד בכרי. הנה, אפילו כשהם מתים הערבים האלה ממשיכים להידחף לנו לכל חור, לים, לסינמטק, עוד מעט גם ירצו להידחף לממשלה ואפילו לקבינט, לקבינט?! לקיבינימט נשלח אותם! וכמה שאנחנו הורגים אותם וכמה שהם מתים, גם זה לא עוזר. כי ערבי, קטן או גדול, הגודל לא קובע, כמה שלא תהרוג אותו, תמיד יקום מהקבר להרוג יהודים וללכת לים. כי ככה זה בווילה בג'ונגל, מרוב עצים לא רואים את הים.

ואין שום קשר בין זה, כי שם זה תרבות ופה זה החיים עצמם, לבין זה שכאשר הנשיא טראמפ הציע לפתור את "הבעיה העזתית" בגירושם של שני מיליון פלסטינים מעזה לקיבינימט הסקרים הראו ש-82% מהישראלים, בלי שום הבדל בין ימין לשמאל, הביעו תמיכה בתוכנית. ובטח שזה לא קשור לטבח שעשינו כנקמה על הטבח שהם עשו, כי הם התחילו, ולמה, הרי יש להם שם ים בעזה כמה שהם רוצים, אז למה הם רוצחים, למה? מה, סתם עשרים אלף ילדים הרגנו, והרסנו להם שם את כל הבתים?

וזה שבגדה המערבית כל יום צה"ל והמתנחלים מגרשים והורגים מלאן ערבים ושורפים להם את הבתים וכורתים להם את הזיתים. זה מגיע להם, עובדה שצה"ל הורג אותם, בכל מקום, זה לא משנה איפה, כי לא המקום קובע, גם בהרצליה. זאת אומרת המקום כן קובע, אבל רק במובן של אלוהים. שהרי אם צה"ל הרג אותם זה סימן שהם היו מחבלים, כי צה"ל לא הורג סתם, רק מחבלים הוא הורג. וגם אם לא היו מחבלים, אז גם כן טוב, כי במותם ציוו לנו את החיים.

אבל רגע, רגע, אולי בכל זאת יש קשר בין הדברים. שהרי לכל המקרים הללו, הרחוקים זה מזה כמו הים התיכון מנהר הירדן, כמה זה, שבעים קילומטר, אפילו לא שעה נסיעה, יש מכנה משותף. אנחנו לא רוצים פה ערבים, חיים או מתים, לא משנה, לא בבית ספרנו, לא על אדמתנו, לא בים שלנו, לא בסרטים שלנו ולא בסינמטקים שלנו, וגם שלא ינשמו את האוויר שלנו. כי זה הכל שלנו. אפילו אלוהים אמר וגם בלפור חקק. במרחב הציוני אין מקום לערבי. נקודה. זאת אומרת לא בדיוק. יש להם מקום, אבל רק אם משרתים, יש לנו איתם "ברית המשרתים". אז יש להם מקום בסינמטקים, אבל רק בשירותים, בתור מנקים.

ובכלל ראש עירית הרצליה הוא לא איזה בן-גביר חס וחלילה. הוא, ככה הוא בעצמו אמר, הוא ציוני ליברל או פלורליסט, לא כמו בן-גביר, שהוא ציוני משיחי פאשיסט, נכון או לא?

בטח שלא. כי ציוני ליברל או פלורליסט זה אוקיסמורון. אתה לא יכול לתמוך בכל מאודך בחוק השבות, סתם דוגמה קטנה, שהוא חוק גזעני ומפלה וקיצוני, ובו בזמן להגיד שאתה ליברל או פלורליסט. זה כמו שתאמר שאתה אתאיסט שומר שבת וצם בכיפור.

9.2.26

עידית סילמן היא לא זבובה. היא שפחה 

את המאמר היום "הארץ" פירסמו לאחר שעבר "עידון" מחשש שהוא עלול להיתפס כגזעני, כך הם אמרו לי, "כי אנשים רגישים היום". העניין הוא שבדיעבד חשתי שהם הוציאו לי את הרוח ממפרשי המאמר, אז אני מפרסם אותו כאן כפי שכתבתי אותו, ולא כפי שפורסם.

לפני שבוע ומשהו כתבה כאן עמיתתי נטע אחיטוב מאמר על השרה עידית סילמן בו הגדירה אותה, מבחינת משקלה הסגולי הפוליטי כזבובה. אלא שלעניות דעתי אחיטוב פיספסה בכך לחלוטין את התופעה, שבעיני היא חשובה ומאלפת, הקרויה עידית סילמן. זה לא שאחיטוב הקטינה את דמותה, סילמן עושה את זה בכוחות עצמה טוב בהרבה מאיתנו, אלא שחוששני שאחיטוב, ורבים וטובים כמותה, לא מבינים את חשיבותה הלאומית, הפוליטית והתרבותית, הישראלית והאוניברסלית, של היצירה או היצור הזו, עידית סילמן. 

ואתחיל את הדיון במשפט שצולם שאמרה, והפך לנכס תרבות ישראלי, ביורדה במדרגות בכנסת, ליו"ר האופוזיציה אז, ח"כ יריב לוין, לאחר שבעוצם ידה פירקה את ממשלת בנט, שהייתה יו"ר הקואילציה הנאמנה שלו, והעבירה את השלטון בחזרה בישראל בחזרה, תחת הנהגתו וניהולו אותה של לוין, לידיו של בנימין נתניהו – "הייתי טובה היום, נכון?", או במילים אחרות – "הנה, עשיתי היום מעל ומעבר למה שביקשת (או דרשת) ממני, נכון?". 

שכן, איך שלא תהפכו את המשפט ההוא של סילמן - ויש כמובן גם חשיבות לכך שאמרה אותו אישה, וכמובן גם מזרחית, סילמן היא מרוקאית במוצאה, לגבר, כמובן אשכנזי גמור.– זהו משפט של ריצוי, הנאמר מפיו של מי שמצוי, או חש עצמו מצוי, בתחתית הסולם - המשפחתי, החברתי, הכלכלי, המעמדי וכדומה – למי שעומד במעלה הסולם או בראשו, המקווה שאמירה זו תזכה אותו בתמורה ראויה – גלידה, נשיקה, כסף, משרה וכו'. 

אמירה כזו יכולה להיאמר בכמה "עולמות" – על ידי  בן, בת או אישה ואם, לאב או בעל (שלא לומר הבעלים) במשפחה פטריארכלית נוקשה, שבה הם נדרשים, כלומר נדרשות, כי לרוב אלו הנשים, למלא משימות, בישול וניקיון וכו', בדיוק כדרישת האב; על ידי עבד, שפחה, פועל או פועלת - כאן הן יכולים להיות משני המינים - שכדי לשמור על פרנסת משפחתם, ולעיתים גם על חייהם, למשל במשטר של עבדות או כיבוש, נאלצים כל חייהם להתרפס כך אל אדוניהם, שגם כאן לרוב הוא גבר; ביחסים אינטימיים, מיניים, שבהם האישה נאלצת למלא אחר כל רצונותיו ודרישותיו המיניות של בן-הזוג, הבעל, הבעלים, וכשהיא אכן עושה זאת, היא באמת שואלת, גאה כסילמן, "הייתי טובה היום, נכון?". 

אבל סילמן נכנסה ל"תרבות" הישראלית לא רק באמירה ההיא, אלא גם בחשיפה של מאחורי הקלעים של ראיון שנתנה בשנת 2022, בעת שהייתה יו"ר הקואליציה של ממשלת בנט-לפיד, לכתבת מירי מיכאלי, ושבו רואים בבירור איך בעלה שלמה סילמן, שממנו קיבלה את שם משפחתה האשכנזי, מורה לה כל  הזמן מן הצד מה עליה לומר, והיא אכן אומרת לכתבת, כמו תוכית מאולפת להפליא, את כל מה שהוא אומר לה שעליה לומר. 

לצפייה בסרטון >>> https://www.facebook.com/watch/?v=1025975371652410

הנה לכם הסטנוגרה המלאה של הקטע המצולם הזה בן 55 השניות שמצאתי ברשתות החברתיות – סילמן: "היו לנו הבטחות בחירות וגם חתמנו...". הבעל קוטע אותה מן הצד: "דקה, אפשר להפריע לכן? לא נעים לי להפריע". סילמן לבעלה: "כן?". הבעל: "בצלאל סמוטריץ' יכול לעשות לו ממשלת ימין על מלא. עידית, את צריכה להגיד את זה". סילמן: "אמרתי את זה". אבל הבעל מכתיב לה מה לומר: "אז בנט, בעיני, המנהיג שקיבל פה החלטה קשה". אז סילמן אומרת לכתבת: "אין לי ספק שנפתלי בנט נכנס לזירה, לוקח אחריות, ועושה מעשה". הכתבת: "הוא קיבל הצעה מראש הממשלה?". סילמן: "את זה תצטרכי לשאול אותו. אני יודעת על הנושאים האידיאולוגים ועל...". הבעל שוב קוטע: "אני קוטע כי זה דיני נפשות פה, לא כי בא לי. את צריכה להגיד...". סילמן: "אה, אוקיי". הבעל ממשיך: "נתניהו דיבר... זה לא... זה כבודו. נתניהו דיבר על דברים אידיאולוגיים". הכתבת מתערבת: "תקשיב, אני עיתונאית. אתה אומר לה להגיד לה דבר שהוא לא נכון. כי אתה מספר שכן קיבלת הצעה". הבעל מתעקש ומכתיב בכל זתא לסילמן מה לומר: "אני רוצָה להגיד משהו באופן חד וחלק", סילמן אומרת: "אבל אני אמרתי את זה עכשיו, את הסיפא, שמוליק", אבל הבעל ממשיך בשלו: "ברור, שנייה", וממשיך בהכתבתו לאשתו: "נתניהו, את צריכה להגיד את זה, בשיחה עם בעלי לא הציע לו שום תפקיד". זהו. קשה להאמין שזה אמיתי. אבל זה אמיתי לגמרי. 

דומני (או שזה רק נדמה לי?) שסילמן עוסקת, לפחות בשלושת המקרים המכוננים שהבאתי כאן, בריצוי חולני, כפיייתי, אני לא רוצה לומר כפוי, של גברי האלפא האשכנזים השולטים בעולמה – בעלה, שמוליק, בעליה, כמובן; ראש המפלגה שלה בנט, כל עוד הוא הצליח; יו"ר האופוזיציה לוין, שמנהיג אותה כשבנט נכשל, ומוליך אותה להפלתו והכתרת הגבר אלפא האשכנזי החדש-נושן נתניהו, שמזכה אותה אכן, בתמורה ל"הייתי טובה, נכון?" בתפקיד השרה לענייני הסביבה, כלומר הזוהמה, שמייצרים הערבים, כמובן. 

וגם עכשיו מירוץ הריצוי הזה של סילמן לא פוסק ולו לרגע קט. והיא מתייצבת, מתרפסת ומתרפקת - לעיני המצלמות, שייראו כולם - על נתניהו בדיוני משפטו, היא גם רוצה להוציא את ישראל מהסכמי האקלים שאנחנו חתומים עליהם, כי זה מה שהגבר אלפא הלבן אדון העולם, דונלד טראמפ, רוצה ועושה, והיא כמובן אצה רצה לרצות גם אותו, כפי שהיא מרצה מאז ומעולם את הגבר-גבר הלבן בורא עולם, שליט שבילי החלב והדבש. 

המקרה הפרטי העלוב והעצוב של עידית סילמן באמת אינו חשוב. במובן הזה היא באמת זבובה, כמאמרה של נטע אחיטוב. אבל ההתנהגות הזאת שלה, שחשפתי כאן, מייצגת היטב, למרבית הצער, את התנהגותן של אוכלוסיות מדוכאות, בעולם בכלל ובארץ הפרט, כנשים ומזרחים, שתחת לחיות חיים עצמאיים משל עצמם, חיים, כעבדים נרצעים, חיים של אחרים, של אלו שמדכאים אותם ושולטים בהם.  

2.2.26

פפ גווארדיולה נשא נאום אנושי. עבור הישראלים זה אנטי-ישראלי

מאמן הכדורגל פפ גווארדיולה, אחד המצליחים בתולדות המשחק, נשא דברים בשבוע שעבר, עטוי כאפיה פלסטינית שחורה-לבנה, במופע צדקה שנערך בברצלונה, שבו "גויסו כספים לטובת עניינים עממיים והומניטריים ברצועת עזה" (לפי דיווח ב"ישראל היום").

בנאומו, חשוב לומר, לא אמר גווארדיולה מילה נגד ישראל וכלל לא קרא בשמה. הוא גם לא אמר את המילים האסורות "טבח" או "ג'נוסייד". הוא גם לא האשים אדם או מדינה כלשהם כמי שגרמו למצבם הנוראי הנוכחי של ילדי עזה. הוא רק דיבר על כך שהעולם נטש אותם לסבלם." אני חושב שהשארנו אותם לבד ונטשנו אותם", אמר. "הם אומרים לנו 'איפה אתם? בואו ותעזרו לנו'. ועד עכשיו לא עשינו זאת".

אבל זה הספיק כדי שתקשורת הספורט בישראל תתמלא עלבון וזעם, ותתנפל על המאמן הקטלוני בחימה מטורפת. "פפ גווארדיולה הוא אולי מאמן כדורגל גדול", הטילה ספק מערכת הספורט של "ישראל היום" בכישוריו, ואז הוסיפה, לא רואה כמובן את דבשתה שלה, "אבל עדיף שיתרכז בתחום שהוא מבין בו". והרי, "כבר מזמן הספרדי גילה את פניו האמיתיות עם התבטאויות אנטישמיות ופרו פלסטיניות קיצוניות ואתמול הופיע שוב במפגן שנאה אנטי ישראלי".

באתר הספורט ONE, תחת הכותרת "פפ עם כאפיה: השארנו את הילדים בעזה לבד" נכתב "מאמן מנצ'סטר סיטי המשיך להראות שחוכמתו לא גדולה מחוץ למגרש הכדורגל, כשנאם בלבוש פלסטיני מסורתי: "הם רצו שנבוא לעזור להם, אבל לא עשינו את זה". וגם ynet ספורט נטפל דווקא לכאפיה, ותחת הכותרת "גווארדיולה לבש כאפייה: 'אנחנו תומכים בפלסטינים, העולם נטש את ילדי עזה'", נכתב באלו המילים: "מנג'ר מנצ'סטר סיטי באמירות מקוממות בהופעה בברצלונה: "ילדים שואלים איפה אמא שלהם, מתחת להריסות". אכן, מקומם לאללה.

ועכשיו לעובדות.

בטבח 7 באוקטובר רצח חמאס 40 ילדים, עשרה תינוקות בני אפס עד שש, עשרה פעוטות ילדים בגילאים 12-6, ו-18 נערים ונערות בגילאים 18-12. בטבח הנקם של ישראל בעזה, רצח צה"ל (באין נתונים מדויקים, המספרים משוערים) ח"י אלפים, כלומר 18 אלף ילדים, כשהחלוקה המשוערת לפי גילם היא כאלף תינוקות עד גיל שנה, כ-4,000 פעוטות בני שנה עד חמש, כ-6,000 ילדים בני 6 עד 12 ועוד כ-7,000 נערים בני 18-12.

אבל זה עוד בכלל לא כל הסיפור. לפי ההערכות עוד כ-3,000 ילדים עזתים נותרו בתום הטבח (שלמעשה עדיין לא הסתיים) קטועי גפיים; עוד כ-10,000 ילדים סובלים מפציעות שידרשו שיקום ארוך טווח, כולל פגיעות ראש, שיתוק או אובדן ראייה ו/או שמיעה; כחמישים אלף נותרו יתומים מאחד או משני ההורים; וכמיליון (!) נותרו ללא קורת גג.

ולכן, כל מי שעוד אומר "אבל הם התחילו" או "אין חפים מפשע בעזה" צריך להכיר בכך שהוא תומך בטבח בעשרות אלפי ילדים חפים מכל פשע וברצח-עם, פשוטו כמשמעו.

הנאום הזה של גווארדיולה לא היה נאום אנטי-ישראלי. זה היה נאום אנושי. אבל לישראלים, כל דבר אנושי שאינו יהודי, זר להם. בעיניהם אנושי זה אנטי-ישראלי. והם כנראה צודקים.

26.1.26

ככל שנשכתב את ההיסטוריה, האמת תמשיך ותרדוף אותנו

"לפני 50 שנים בדיוק, ב-20 בינואר 1976", פתח אחד, אריאל בולשטיין, את מאמרו ב"ישראל היום" ב-20 לינואר 2026, "התחולל בעיירה הלבנונית דאמור טבח מחריד. פעילי אש"ף רצחו מאות נוצרים, רובם הגדול אזרחים לא חמושים. אלפי פורעים אנסו ושחטו, ירו בראשי הילדים מטווח אפס וחיסלו כל נוצרי שנקרה בדרכם, לקול קריאות "אללה אכבר". טבח דאמור נחשב לטיהור האתני הראשון במלחמת האזרחים הלבנונית, וזכרו לא מש עד היום".

תיאור מעשה הטבח עצמו כאן נכון למדי, אך למרות שתיאור הטבח די מדויק, הרי שכל סיפור המעשה ההיסטורי, גם במה שבולשטיין מסתיר ולא מספר לנו, וכמובן משפט הסיכום שעל-פיו "טבח דאמור נחשב לטיהור האתני הראשון במלחמת האזרחים הלבנונית וזכרו לא מש עד היום", הם עיוות מוחלט של הסיפור ההיסטורי ושקר אחד גדול.

למה? כי הטבח של הפלסטינים בנוצרים המרונים בכפר דאמור היה מעשה נקם, או "פעולת תגמול", בלשון פלמ"חינו, של הפלסטינים על הטבח שביצעו הכוחות הנוצריים יומיים קודם לכן, ב-18 לינואר, בשכונת כרנתינא המוסלמית בביירות, שבו נטבחו בין 1000 ל-1500 פלסטינים, בעוד בטבח הנקם הפלסטיני בדאמור נטבחו "רק" בין 300 ל-600 נוצרים. אבל כל תיאורי הזוועות שעשו הפלסטינים בדאמור נכונים לגמרי, לבד מקריאות "אללה הוא אכבר", גם לגבי הטבח הזה, המחריד אף יותר בכרנתינא.

על פעולת הטבח המזוויע בפלסטינים פיקד מהמטה באשיר ג'ומאייל, שלימים הפך למשת"פ של ישראל ולנשיא-הבובה שהמליכה ישראל בכוח צבאה על לבנון לשלושה שבועות. ואחד ממפקדי הטבח בשטח היה אלי חבייקה, מי שיפקד כעבור כמה שנים על הטבח, בחסות צה"ל, במחנות הפליטים הפלסטינים סברה ושתילה בביירות. מהצד הפלסטיני ניצח מאחור על טבח הנקם בדאמור מיודענו יאסר ערפאת.

כלומר, בניגוד גמור לסיפור המעשיות שמספר לנו האדון בולשטיין, כאילו הפלסטינים הם שהתחילו במעשי הטבח והטיהור האתני, הרי שההפך, אבל לגמרי ההפך, הוא הנכון. הפלנגות הנוצריים ושותפיהם הם שפתחו במעשי הטבח ההמוניים והטיהור האתני, ומעשה הטבח הפלסטיני בדאמור היה אך תגובת נקם של הפלסטינים על מעשי הנוצרים. ומעשה הטבח בכרנתינא, דעו לכם, לא מש מהזיכרון הפלסטיני עד היום. אבל לפי בולשטיין לא רק שרק לנוצרים וליהודים יש זיכרון ולמוסלמים אין כזה, אלה שהוא הופך את הזיכרון הנוצרי-יהודי לזיכרון האנושי האוניברסלי, כאילו אין פלסטינים בעולם.

אבל גם זה לא כל הסיפור. כי גם המרונים, עם כל נוצריותם המרנינה, הם ערבים נקמנים. וכתגובה על הטבח בדאמור הם צרו, החל מיומיים לאחר מכן, מה-22 לינואר, על מחנה הפליטים הפלסטינים הגדול והצפוף, בן 30 אלף התושבים, של תל אל-זעתר. דבר ראשון ניתקו הנוצרים באופן מוחלט את אספקת המים, פוצצו את כל הצינורות שהובילו מים למחנה, את אספקת החשמל, שמוטטה את כל שירותי יצור המזון והרפואה במחנה, וגם את אספקת המזון, כשהם יורים בכל מכונית, כולל אמבולנסים, שהתקרבה למחנה. כל זה תוך שהם מפציצים ומפגיזים את המחנה ללא הרף.

כך נוצר מצב שהדרך היחידה להביא מים ומזון הייתה לעבור דרך ואדי שחצץ בין המחנה לבין הנוצרים שישבו סביב וצלפיהם היו יורים בכל מי שניסה לעבור שם, שרובם היו נשים וילדים, שהפלסטינים שלחו אותם למשימות הבאת המזון והמים בתקוות שווא שהנוצרים לא יירו בהם. ולא רק זה, אלא שבמקרים רבים הצלפים ירו שלא על מנת להרוג, כדי שיוכלו להרוג גם את כל מי שבא לסייע או לחלץ את הפצועים. וכך שכבו שם גוססים מתים ונרקבים כדי שלדים מאות אנשים (ההערכה היא שכ-500) במשך כל חודשי המצור, בעמק שזכה לכינוי המצמרר "עמק הגולגולות" כשצחנה איומה של רקב מוות עלתה משם. כעבור שמונה חודשים, באוגוסט 1976, נפל המחנה לידי הנוצרים ששעטו לתוכו וטבחו עוד כ-2000 עד 3000 פלסטינים.

אך בעיני היהודים הציונים, כמו בלושטיין הלזה, הנוצרים הלבנונים הם, כאילו אלו עובדות, קורבנות מסכנים וצדיקים טהורים ורק הפלסטינים רוצחים נוראים שלא ברא השטן.

שכתוב ההיסטוריה באופן המעוות והשקרני הזה נכון לא רק לגבי מה שקרה בלבנון, אלא גם לגבי מה שקרה כאן, בארצנו שלנו, ואביא שתי דוגמאות להמחשה – הטבח בבתי-הזיקוק בחיפה והטבח בשיירת הרופאים והאחיות להדסה בירושלים.

מה שלמדנו ואנחנו יודעים זה שהפועלים הערבים המנוולים ביצעו ב-30 בדצמבר 1947 טבח נורא ביהודים שעבדו איתם בבתי הזיקוק ורצחו כ-40 מהם. אבל, גם כאן, זה לא כל הסיפור. הכל התחיל בשעות הבוקר כשמכונית של אצ"ל (שמפקדו אז היה מנחם בגין) הגיעה לשערי המפעל ו"הלוחמים" השליכו שתי פצצות לעבר הפועלים הערבים שחיכו לתורם להיכנס לעבודה, והרגו שישה מהם. השמועה על רצח הפועלים בכניסה התפשטה מהר מאוד במפעל עצמו וכתגובה התנפלו הפועלים הערבים על היהודים וטבחו בהם. שני לילות לאחר מכן פשטו כוחות ההגנה והפלמ"ח על כפרים ערבים סמוכים, שתושביהם נמנו על העובדים בבתי הזיקוק ורצחו כמה עשרות מהם, כולל נשים וילדים. אז זה לא בדיוק הסיפור שסיפרו לנו.

ב-13 באפריל 1948 התנפלו "פורעים ערבים", עד היום אנחנו קוראים להם כך, על שיירה משוריינת של רופאים, אחיות ולוחמים שעשתה דרכה להר הצופים ורצחו כ-80 מהם. באמת זוועה נוראה. אלא שמתברר שתקיפת שיירת הדסה היתה תגובה ערבית (המתנפלים על השיירה צעקו "דיר יאסין! דיר יאסין!") לטבח שביצעו ארבעה ימים קודם לכן, ב-9 באפריל, כוחות משותפים של האצ"ל והלח"י (שמפקדו אז היה יצחק שמיר) בכפר דיר-יאסין בפאתי ירושלים, ורצחו למעלה ממאה מהם, בהם זקנים, נשים וילדים. אז גם כאן מתברר לפתע שהסיפור הוא לא בדיוק מה שסיפרו לנו.

אז ההיסטוריה של שפיכות הדמים כאן לא החלה ב-7 לאוקטובר 2023, וגם לא הסתיימה אז.

19.1.25

אם אתם רוצים את רע"מ בממשלה, אז תצביעו רע"מ

בשתי מערכות הבחירות האחרונות הצבעתי רע"מ. ואם בכלל תהיינה בחירות, ואם תמונת המצב שעל פיה האופוזיציה לא תוכל להקים ממשלה בלי מפלגה ערבית לא תשתנה, חושבני שאכן כך יהיה, כך אצביע גם הפעם. ולמי מכם שואלים למה, כי מה פתאום שיהודי יצביע למפלגה ערבית (בעוד שנראה לכם נכון ונבון וסבבה בבסיס שערבי יצביע למפלגה יהודית), אז תשובתי היא – כי אני רוצה להשפיע.

ואם התשובה הזאת נראית לכם מתחכמת, אז היא לא. ואני אסביר. רוב ההולכים לקלפיות מצביעים כפי שהם מצביעים – וגם אני עצמי נהגתי כך פעם, הרבה פעמים, אבל זקנתי וחכמתי – מהסיבות הלא נכונות. כי הם לא מבינים, כי מעולם לא לימדו אותנו את זה כמו שצריך, את חוקי המשחק. בבחירות יש לך קול אחד מיני מיליונים, ואתה צריך להצביע מתוך מחשבה אחת ויחידה – איך אני יכול להשפיע בקולי הבודד בצורה המיטבית, בנסיבות המתקיימות באותה עת, כדי להשיג את המטרה הפוליטית החשובה לי ביותר, זאת שבעיניי תהיה הטובה ביותר למדינה ולאזרחיה, לכלל אזרחיה.

אלא שמרבית האנשים מצביעים מכל מיני סיבות טיפשיות. רבים מצביעים למפלגה שדעותיה, כך נדמה להם, הכי קרובות לדעותיהם. אבל בחירות הן לא משאל דעת קהל באשר לדעותיך, אלא הן קובעות את יחסי הכוחות במערכות השלטון, ולכן אתה צריך להצביע כדי להשפיע על איך תיראנה מערכות השלטון, כך שיפעלו הכי קרוב לדעותיך, ולא למפלגה הקרובה לדעותיך, כי יכול להיות שאין לה שום סיכוי להשתלב במערכות הללו.

ויש כאלו שמצביעים למפלגה מסוימת כי הם מעריכים מאוד אחד או אחת מחברי הכנסת שלה. נו, יופי, אז נעמה לזימי תהיה גם בכנסת הבאה באופוזיציה, במה זה ישנה לנו משהו? בשום כלום. ואלו רק שתי דוגמאות לתכנון שגוי של הצבעתנו בבחירות. מה גם, ובואו נודה בזה, שמצביעים רבים בוחרים מפלגה מתוך מסורת או נאמנות משפחתית שבטית, כי סבתא שלהם היתה בשומר הצעיר או כי בסלון של סבא היתה תמונה של בגין.

אבל החיים, ומערכות השלטון קובעות את החיים, הם לא קבוצת כדורגל. אתה לא חייב נאמנות לשום מפלגה. אתה חייב נאמנות לחיים שלך ושל יוצאי חלציך. אז תצביע לפי זה ולא לפי מה שסבתא ואבא שלך הצביעו לפני או אחרי מלחמת יום כיפור.

אני איכשהו מניח שעכשיו רובכם אומרים "הכי חשוב לנו זה להעיף את ביבי ונצביע לכל מי שיש לו סיכוי להעיף אותו". אבל חברים וחברות, תסלחו לי, אבל בזה אתם בכלל לא יכולים להשפיע. בכלל לא. כי כדי שביבי יעוף מה שצריך זה שכמה שיותר, די הרבה, מאלו שהצביעו עבורו ועבור מפלגות הקואליציה שלו, יצביעו לאחת ממפלגות האופוזיציה או למצער שלא ילכו ביום הבוחר להצביע. אבל האנשים הללו, אני מניח, זה לא אתם. אתם ממילא לא הצבעתם לביבי וגם עכשיו לא תצביעו לו, אז זה כשלעצמו לא ישנה כלום.

הצבעתי ואצביע רע"מ כי אני רוצה שתהיה מפלגה ערבית בממשלה. כי אני חושב שזה חיוני למדינת ישראל עכשיו יותר מכל דבר אחר, וכי במצב הזה שבו האופוזיציה לא תוכל להקים ממשלה בלי הערבים, אני רוצה לגרום לה לעשות זאת. ולכן אומר את גם לכם בפשטות, אם אתם רוצים את רע"מ בממשלה, אז תצביעו רע"מ.

אבל לא, אומרים לי, הרי יאיר גולן רוצה את רע"מ בממשלה, אז תצביע דמוקרטים והוא יכניס אותם לממשלה. מה אתם אומרים? ואתם רוצים את הדמוקרטים בממשלה, נכון? אז הנה אני הולך לשכנע אתכם שבשביל זה אתם צריכים להצביע לבנט. למה? כי אם בנט לא יצליח להרכיב ממשלה, אז הדמוקרטים לא יהיו בממשלה, אז אתם צריך להצביע בנט.

ועוד אומרים לי "אבל זו מפלגה איסלמיסטית", אבל לא שמעתי אותם מעולם אומר על "הציונות הדתית" או על "עוצמה יהודית" שזו מפלגה יהודיסטית. היהודים הם יהודים והמוסלמים הם איסלמיסטים. ככה זה בחיים. "ואני לא אצביע בחיים למפלגה שמדירה נשים", מתריסות למולי חברות מדוע לעולם לא יצביעו לרע"מ, להבדיל ממני השובניסט. אבל מה לעשות ואלו סתם דעות קדומות. כי אחת מחמשת חברי הכנסת הנוכחית של רע"מ היא אישה, אימאן ח'טיב-יאסין, שגם דואגת לנשים וזכויותיהן.

ויש עוד ועוד, בטח גם אתם תמצאו או תמציאו כמה, טענות ומענות נגד הצבעה זו, אבל משום מה אני חש שמאחורי כל ההתנגדויות הללו עוד מניע נסתר ופשוט – גזענות. והתופעה מזכירה לי את הסיסמה מימי ההתנתקות שעל פיה "יהודי לא מגרש יהודי", שעכשיו הפכה להיות, סמויה אך גלויה, "יהודי לא מצביע לערבי". בסדר, שיהיה.

אבל נחזור למציאות. מה שאני מניח, באמת, שיקרה בבחירות הבאות, אם אכן תהיינה, זה שאכן בנט לא יוכל להקים ממשלה בלי הערבים, אז הוא יקים ממשלה של "ברית המשרתים", והוא אומר את זה בגלוי, שלא כוללת, אם כך, את החרדים והערבים, אבל כן את כל האחרים. כך שממילא לא משנה אם נצביע, תצביעו, דמוקרטים או רע"מ. שתיהן תהיינה באופוזיציה.

ולסיום רק אוסיף כאן במאמר מוסגר לא ברור לי למה אצל בנט ולפיד וגנץ הערבים לא כלולים ב"ברית המשרתים". שהרי על פי דיני הציונים, ואפילו יש חוק כזה, "חוק הלאום", וגם בפועל, היהודים כאן הם האדונים והערבים הם המשרתים, לא ככה? ועוד איך ככה.

12.1.26

רק שלא נצטרך "לחלוק את האדמות שניתנו לנו מידי הבורא עם ערביי ישראל"

אולי לא שמתם לב, אבל היה באחרונה איזה משבר בקונגרס או בסוכנות או בהסתדרות הציונית (שגם המפלגות החרדיות הלא-ציוניות חברות בהם), כי היו"ר של משהו מהם מטעם הליכוד, השר מיקי זוהר, ניסה לדחוף במסגרת ההסכם בינו לבין ראש האופוזיציה יאיר לפיד, שגם הוא כנראה משהו שם, את הבן של נתניהו לתפקיד מכניס באחת מקרנות השפע שלהם. אז לפיד התעצבן וביטל את כל ההסכם שלו עם זוהר. אז מה עשה זוהר? מצד אחד ביטל את חיבורו של יאיר ממיאמי לקרן השפע, ומצד שני, במקום ההסכם עם יאיר מהעתיד, חתם על הסכם חדש עם יאיר, הגולן מ"הדמוקרטים", ולפיכך מינויו של ח"כ מאיר כהן מ"יש עתיד" ליו"ר הקרן הקיימת בוטל, וניתן בידיו של איזה אוסטרינסקי אחד ממפלגת "העבודה", כלומר מ"הדמוקרטים", והסדר הציוני הושב על כנו.

אז המשבר חוסל וכולנו נרגענו, חוץ מזה שאין לנו שום מושג מה הקרן הקיימת והקונגרס וההסתדרות והסוכנות הציוניים (כלומר, היהודים) החשאיים הללו בכלל עושים. אבל שתדעו שזה לא סתם אנחנו לא יודעים. כי ככה העסק הזה בנוי, שלא נדע.

אלא שבשבוע שעבר נקרע במפתיע קרטון השושואיזם העוטף את כל "המוסדות הלאומיים" הללו, כפי שהם קרויים, והאמת צצה ועלתה מתוכו במלוא תפארתה הבזויה. כל זה קרה בכנסת ישראל, כשבעיתוי פלאי עלתה מחדש לדיון הצעת החוק של יאיר לפיד להלאמתה (ככל שזה נשמע אוקסימורון) של הקרן הקיימת לישראל. והנה בנאומו שטח פתאום לפיד, שאך לפני שבוע סידר לחברו כהן להיות יושב הראש שלה, את חולייה הנוראים של קק"ל ופנה לחבריו (לשעבר?) מהאופוזיציה ואמר להם, כאילו גילה זאת רק עכשיו, "אם משפחת דרעי והעסקנים של מיקי זוהר שולטים בקק"ל, אם אורית סטרוק מקבלת מאות מיליונים למפעלים קיצוניים ואם מחלקים עוד ג'ובים שלא צריך, אז במה אתם משפיעים?"

אלא שדווקא שותפיו (לשעבר?) מהצד השמאלי של המפה, "הדמוקרטים" של יאיר גולן, שאחד משלהם זכה, בזכות לפיד, בתפקיד היו"ר של קק"ל, השיבו לו ש"קק"ל היא כוח, קרקע, כסף, השפעה, והיום היא בידיים שלנו, של המחנה הדמוקרטי־ליברלי. לא ניתן אותה לממשלת נתניהו־סמוטריץ'. לא נפקיר אף מבצר. לא נוותר על שום משאב. לא נמסור כוח. זה מאבק על המדינה מבפנים". והצעת החוק נדחתה ברוב של 68 חברי כנסת.

את רגע האמת סיפק קודם להצבעה, השר זוהר מיודענו, שבמקרה הוגרל לענות בשם הממשלה להצעת החוק, כשאחרי שלעג כמתבקש ללפיד על כל זיגזוגיו, הביא את טיעון המחץ, וחשף את כל האמת מאחורי הקרן הקיימת הזאת: "אם תלאים", הוא אמר ללפיד, כלומר, שאם המדינה תלאים חלילה את הקרן הקיימת, "נצטרך לחלוק את האדמות שניתנו לנו בידי הבורא עם ערביי ישראל". והנה לכם הסיפור כולו בקרטון של תריסר מילים.

כל "המוסדות הלאומיים" הללו (הקונגרס, ההסתדרות, הסוכנות) של "העם היהודי" כביכול – שהרי "העם היהודי" אינו ישות משפטית שניתן לרשום קניין לזכותה – נועדו לצורך אחד בלבד: לגלגל כספים, וההערכות מדברות על עשרות מיליארדים בשנה, לצורכי פעילות הממשלה, שלמרות דברי "הדמוקרטים" שולטת לחלוטין במטרות ובתקציבים, כדי להבטיח שהשליטה בבעלות על כל אדמות המדינה תהיה של המתיישבים (היהודים) וחלילה לא של הילידים (הפלסטינים). זה כל הסיפור, כפי שהבהיר אותו היטב השר זוהר. כי זו מטרת העל של כל מפעל קולוניאליזם התיישבותי כמו ישראל.

לשם כך הוקמו כל "חברות הקש" הללו של "המוסדות הלאומיים" ובהם גם קק"ל, לכאורה חברות לא ממשלתיות או ציבוריות, ולפיכך לא חלים עליהם לא דיני המדינה ולא שום פיקוח. ואכן הקרן הקיימת, באמצעות חברת הבת שלה "הימנותא" ו"המחלקה להתיישבות" בשליטת השרה הכהניסטית אורית סטרוק – המקבלת את כספיה מ"המוסדות הלאומיים" הגזענים והמושחתים הללו – הם שרוכשים, כאילו כדין, אדמות בשטחים הכבושים ומקימים עליהן התנחלויות.

אז עכשיו "הדמוקרטים", המתנגדים לכאורה להתנחלויות, הם אלו שיהיו אחראים לבנייתן. אבל זו פיקציה גמורה, רמייה עצמית, שכן הממשלה היא שקובעת וגם תקבע להבא כמה כסף יילך ולאן.

אבל קק"ל היא רק משל. כי המשטר פה הוא משטר של רש"ע – רמאות, שחיתות ועריצות של עליונות יהודית, כשהריבון הוא יציר פיקטיבי – "העם היהודי" או אחד, אלוהינו.

5.1.26

האדונים הלבנים שוב דנים בעתיד הילידים

כל במאי קולנוע הראוי למקצועו יאמר שבקולנוע, בסרטים, חשוב לא רק מה מראים ורואים, אלא גם מה שלא מראים ולא רואים. כי הסיפור, כל סיפור, הוא מכלול של מה שמספרים בו וגם, לא פחות ואולי אף יותר מכך, מה שלא מספרים בו. וזה ככה לא רק בקולנוע ובספרות, שהן רק מראות של המציאות, אלא אכן גם במציאות, גם בחיים עצמם.

כך, למשל, בערוצי הטלוויזיה הישראלית מראים לנו ואנחנו רואים מאז תחילת ה"מלחמה" –המירכאות הן בגלל שכאשר צד אחד, לא נגיד שמות, מפציץ ללא הרף במשך שנתיים בטנקים, תותחים, מטוסים וטילים, אוכלוסייה חסרת-מגן זו לא מלחמה, זו הכחדה – יומם וליל שוב ושוב עשרות ראיונות וכתבות על כל אחד ואחת מ-2000 ההרוגים ו-250 החטופים שלנו. לעומת זאת, בקושי משדרים או מראים לנו בטלוויזיות שלנו כתבות על 20 אלף הילדים העזתים שהרגנו ואלפי העזתים שעדיין מוחזקים בידינו ללא משפט. אין פלא אפוא שהסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על "המלחמה" הזאת הוא מה שהראו לנו, ולא נכלל בו לכן שמץ של גרגר אפר ואבק ממה שלא הראו לנו.

ובכן, בתמונה שלפניכם, תמונה רשמית מטעם ממשלת ומדינת ישראל, רואים את משתתפי "פגישת העבודה" של בכירים ישראלים ואמריקאים, בחדר ישיבות בבית המלון בו התארח ראש ממשלת ישראל נתניהו, לקראת פגישתו עם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. על הפרק, כך שנו לנו, עתידם של עזה, של הגדה המערבית, של איראן, וכמובן גם שלנו.

וכמו בשעשועונים מעיתוני ילדים אשאל גם אתכם: "הביטו בתמונה, ילדים בוגרים שכמותם, ואימרו לי, לעצמכם – מה חסר בתמונה?"

התשובה, כלומר התמונה, ברורה – אין בתמונה, כלומר, בפגישת צוותי העבודה הבכירים של ישראל וארצות-הברית, אף לא אישה אחת וכך גם אף לא אדם שחור אחד, וגם לא מוסלמי או מזרח תיכוני. כולם אדונים לבנים, לבושים לפי כל כללי המעמדות העליונים. אבל זה רק במבט ראשון.

בתמונה נראים (חלק זיהיתי ואת האחרים זיהו עבורי העיתונים) מהצד האמריקני מזכיר המדינה מרקו רוביו, השליח המיוחד של הנשיא טרמאפ סטיבן וויטקוף, חתנו ויועצו של הנשיא טראמפ ג'ארד קושנר ושר המלחמה (לשעבר ההגנה) פיט הגסת'. הנוכחים מהצד הישראלי הם ראש הממשלה בנימין נתניהו, מזכירו הצבאי (ובקרוב ראש המוסד) רומן גופמן, שגריר ישראל בארה"ב יחיאל לייטר, וראש (או מ"מ ראש, על כך היו העיתונים חלוקים) המל"ל גיל רייך. 

אז רגע, לא רק שבפגישת הבכירים הלזו לא השתתפו אף לא אישה או שחור, לא מארה"ב ולא מישראל, אלא שמן הצד הישראלי גם לא היה נוכח בפגישת הבכירים המובחרים הללו, אף לא יהודי מזרחי אחד, אפילו לא כקישוט (איפה סילמן באמת?). כל הישראלים הבכירים כאן אשכנזים, כמו שכל האמריקאים לבנים (למען הדיוק, מזכיר המדינה רוביו הוא לא לבן, הוא היספאני. אבל אם לא הייתי אומר את זה לא הייתם מגלים זאת בעצמכם, כי "בתמונה הוא לא נראה היספאני". אבל העובדה שאחד משמונת הנוכחים בפגישת הבכירים האמריקאים והישראלים אינו לבנבן למהדרין אינה משנה את התמונה, על מה שיש בה ומה שאין בה).

באוכלוסיות שתי המדינות, ארה"ב וישראל, אחוז הנשים הוא קצת למעלה מ-50, אבל בין הבכירים שבתמונה הן אפס, גם באחוזים וגם במספרים מוחלטים. גם אחוז המזרחים מבין היהודים בישראל הוא כ-50 אחוזים, וגם הם מיוצגים כאן באפס מאופס. ובטח שאין כאן מי מאזרחי ישראל הערבים, המהווים 20% מאוכלוסית ישראל, בדיוק כאחוז ההיספאנים בארה"ב. זאת ועוד – שניים, כלומר 25%, מבין שמונת המצולמים משתתפי הדיון, וויטקוף וקושנר, הם בעלי הון של למעלה מחצי מיליארד דולר. ומה באמת אחוזם של האוחזים בבוחטות דמיוניות כאלו של כסף בקרב כלל בני האדם עלי אדמות? והתשובה היא – 0.0004%.

לכאורה במאתיים השנים האחרונות העולם השתנה – חירות ושוויון ודה-קולוניזציה ופמיניזם ומה לא. אבל הנה, שוב מתכנסים האדונים הלבנים ודנים בעתידם של הילידים – הפלסטינים, היהודים המזרחים, המצרים, הפרסים, וכל "האלה שם" במזרח התיכון הזה.

מאתיים שנה ודבר לא השתנה.