5.1.26

האדונים הלבנים שוב דנים בעתיד הילידים

כל במאי קולנוע הראוי למקצועו יאמר שבקולנוע, בסרטים, חשוב לא רק מה מראים ורואים, אלא גם מה שלא מראים ולא רואים. כי הסיפור, כל סיפור, הוא מכלול של מה שמספרים בו וגם, לא פחות ואולי אף יותר מכך, מה שלא מספרים בו. וזה ככה לא רק בקולנוע ובספרות, שהן רק מראות של המציאות, אלא אכן גם במציאות, גם בחיים עצמם.

כך, למשל, בערוצי הטלוויזיה הישראלית מראים לנו ואנחנו רואים מאז תחילת ה"מלחמה" –המירכאות הן בגלל שכאשר צד אחד, לא נגיד שמות, מפציץ ללא הרף במשך שנתיים בטנקים, תותחים, מטוסים וטילים, אוכלוסייה חסרת-מגן זו לא מלחמה, זו הכחדה – יומם וליל שוב ושוב עשרות ראיונות וכתבות על כל אחד ואחת מ-2000 ההרוגים ו-250 החטופים שלנו. לעומת זאת, בקושי משדרים או מראים לנו בטלוויזיות שלנו כתבות על 20 אלף הילדים העזתים שהרגנו ואלפי העזתים שעדיין מוחזקים בידינו ללא משפט. אין פלא אפוא שהסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על "המלחמה" הזאת הוא מה שהראו לנו, ולא נכלל בו לכן שמץ של גרגר אפר ואבק ממה שלא הראו לנו.

ובכן, בתמונה שלפניכם, תמונה רשמית מטעם ממשלת ומדינת ישראל, רואים את משתתפי "פגישת העבודה" של בכירים ישראלים ואמריקאים, בחדר ישיבות בבית המלון בו התארח ראש ממשלת ישראל נתניהו, לקראת פגישתו עם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. על הפרק, כך שנו לנו, עתידם של עזה, של הגדה המערבית, של איראן, וכמובן גם שלנו.

וכמו בשעשועונים מעיתוני ילדים אשאל גם אתכם: "הביטו בתמונה, ילדים בוגרים שכמותם, ואימרו לי, לעצמכם – מה חסר בתמונה?"

התשובה, כלומר התמונה, ברורה – אין בתמונה, כלומר, בפגישת צוותי העבודה הבכירים של ישראל וארצות-הברית, אף לא אישה אחת וכך גם אף לא אדם שחור אחד, וגם לא מוסלמי או מזרח תיכוני. כולם אדונים לבנים, לבושים לפי כל כללי המעמדות העליונים. אבל זה רק במבט ראשון.

בתמונה נראים (חלק זיהיתי ואת האחרים זיהו עבורי העיתונים) מהצד האמריקני מזכיר המדינה מרקו רוביו, השליח המיוחד של הנשיא טרמאפ סטיבן וויטקוף, חתנו ויועצו של הנשיא טראמפ ג'ארד קושנר ושר המלחמה (לשעבר ההגנה) פיט הגסת'. הנוכחים מהצד הישראלי הם ראש הממשלה בנימין נתניהו, מזכירו הצבאי (ובקרוב ראש המוסד) רומן גופמן, שגריר ישראל בארה"ב יחיאל לייטר, וראש (או מ"מ ראש, על כך היו העיתונים חלוקים) המל"ל גיל רייך. 

אז רגע, לא רק שבפגישת הבכירים הלזו לא השתתפו אף לא אישה או שחור, לא מארה"ב ולא מישראל, אלא שמן הצד הישראלי גם לא היה נוכח בפגישת הבכירים המובחרים הללו, אף לא יהודי מזרחי אחד, אפילו לא כקישוט (איפה סילמן באמת?). כל הישראלים הבכירים כאן אשכנזים, כמו שכל האמריקאים לבנים (למען הדיוק, מזכיר המדינה רוביו הוא לא לבן, הוא היספאני. אבל אם לא הייתי אומר את זה לא הייתם מגלים זאת בעצמכם, כי "בתמונה הוא לא נראה היספאני". אבל העובדה שאחד משמונת הנוכחים בפגישת הבכירים האמריקאים והישראלים אינו לבנבן למהדרין אינה משנה את התמונה, על מה שיש בה ומה שאין בה).

באוכלוסיות שתי המדינות, ארה"ב וישראל, אחוז הנשים הוא קצת למעלה מ-50, אבל בין הבכירים שבתמונה הן אפס, גם באחוזים וגם במספרים מוחלטים. גם אחוז המזרחים מבין היהודים בישראל הוא כ-50 אחוזים, וגם הם מיוצגים כאן באפס מאופס. ובטח שאין כאן מי מאזרחי ישראל הערבים, המהווים 20% מאוכלוסית ישראל, בדיוק כאחוז ההיספאנים בארה"ב. זאת ועוד – שניים, כלומר 25%, מבין שמונת המצולמים משתתפי הדיון, וויטקוף וקושנר, הם בעלי הון של למעלה מחצי מיליארד דולר. ומה באמת אחוזם של האוחזים בבוחטות דמיוניות כאלו של כסף בקרב כלל בני האדם עלי אדמות? והתשובה היא – 0.0004%.

לכאורה במאתיים השנים האחרונות העולם השתנה – חירות ושוויון ודה-קולוניזציה ופמיניזם ומה לא. אבל הנה, שוב מתכנסים האדונים הלבנים ודנים בעתידם של הילידים – הפלסטינים, היהודים המזרחים, המצרים, הפרסים, וכל "האלה שם" במזרח התיכון הזה.

מאתיים שנה ודבר לא השתנה.