2016 -2018

 7.2.16 

עומק הדמוקרטיה כעומק השכול 

רבים מדי מאלו שסומנו בידי הימין הקיצוני-מלשני (והם כולם יד אחת, מראש הממשלה נתניהו והשרים בנט ושקד ורגב ו'אם תרצו' ו'עד כאן' ועד בכלל) כבוגדים בלתי-נאמנים, נפלו בפח המלשינים ויצאו להגנת זכותם להבעת דעתם בהודעות נעלבות עם "הוכחות" לנאמנותם למולדת, כדי לקבל אישור (וממי? מהרשות למתן הרשאה להבעת דעה במשרד ראש הממשלה?) שמותר להם להביע דעה נגד המשך שלטון הדיכוי שלנו על הפלסטינים. 

"אחי היה קצין רפואה ראשי, אבא שלי היה באצ"ל ועבד עם ז'בוטינסקי, אימא שלי הייתה מפקדת מחנה. אחי הצעיר היה בסיירת שריון", התריסה רבקה מיכאלי, וקינחה ב"בעלי היה איש מוסד".  אהוד יערי קם להגן על אחיו העורך-הלשוני יהודה בזעקה "להאשים את אחי הנדיב העדין הנבון כשמאלן קיצוני שוחר 'שוברים שתיקה'?? השתגעתם??!! איש נכה צה״ל יוצא גדוד 50 נח״ל מוצנח ושלח 4!!!!! בנים - כל ילדיו - ליחידות הכי קרביות ... שנים לא ישנים אצלו בלילות". מנהיג "יש עתיד" לפיד שאל "האם האב השכול שבנו נהרג במלחמת לבנון השנייה דוד גרוסמן הוא בוגד?", והשחקנית-דוגמנית חלי גולדנברג התייצבה והצדיעה "שרתתי שרות מלא בצבא". "נאשם" אחר שטח בפייסבוק את כל תולדות חייו הלוחמניים: "התגייסתי לנח״ל עם פרופיל 64 ושיגעתי את כל הועדות הרפואיות בצבא להעלות פרופיל ל82 כדי להיות לוחם. שירתתי בלבנון. חבר נהרג מטרים ספורים ממני בבינת ג׳בל. שכבתי במארבים בשלג הלבנוני במשך חודשים רבים בחצביה. אכלתי אבנים צמיגים וחרא באינתיפאדה הראשונה מיומה הראשון בחאן יונס, ג'אבליה, שאטי ועזה העיר. אפילו "הבוגדת הגדולה" לכאורה גילה אלמגור טרחה בהופעתה החגיגית בערוץ 2 להדגיש ש"מעולם לא מתחתי ביקורת על המדינה בחוץ-לארץ, רק בארץ". והגדילו לעשות חברי הארגון המושמץ "שוברים שתיקה" עצמם, שצייצו בטוויטר "שירתנו כלוחמים בזמן שמייסד 'אם תרצו' רונן שובל שירת בקריה". 

ובכך רשם לעצמו הימין הקיצוני-מלשני ניצחון גדול. שהנה גם "השמאלנים הכי הבוגדים" מקבלים על עצמם בעצם את ערכי "הנאמנות והבגידה" שהימין הקיצוני הממשלתי וגרורותיו משיתים עלינו בקמפיין ההסתה המתוזמר היטב שלהם. שהרי רבים מאוד, רבים מדי, מהמואשמים בבגידה ואי-נאמנות לכאורה מקבלים על עצמם את הקריטריונים של הימין הקיצוני למי ולמה מותר להביע דעה – מי ששרת שרות מלא בצבא, עדיף כלוחם, עם עדיפות לגדוד 50, שהרג 40 ערבים, שלקח חלק לפחות במלחמת לבנון אחת, שהוא נגד "שוברים שתיקה", שהוא נכה צה"ל, שהוא נגד הבעת ביקורת בחוץ לארץ, שהוא אב שכול, שאבא שלו היה באצ"ל, שחבר שלו נהרג מטרים ספורים (ולא יותר משבעה!) ממנו, ששלח את בניו ליחידות קרביות, וכן הלאה וביוצא בזה. 

אבל אחי ואחיותי (לנשק, כמובן) – הזכות להבעת דעה אינה נקנית ואינה מוקנית בשום תנאי. במדינה דמוקרטית, כפי שאתם מתיימרים להיות, הזכות להבעת דעה נתונה לכל אחד ואחת, בלי שום תנאי. כי אם נמשיך ללכת בדרך שאתם מתווים, הרי שבעתיד הלא-רחוק זכות ההצבעה לכנסת תינתן כך רק למי ששרת בצבא כלוחם, או שחלילה שכל את בנו, או שיציג בפני ועדת הבחירות לפחות שלוש אצבעות קטועות של ערבים כשרים.

14.2.16 

כל העמים נבחרים

נניח שלפני 37 (סתם מספר) שנים נולדת בשעה טובה בבית-החולים סורוקה בבאר-שבע. ואתה יהודי טוב, קצת לאומן, עשית צבא, שומר מסורת, עובד קשה, נשוי ואב לשניים, גר בהרצליה ומצביע תמיד ליכוד. אמה מה? פתאום התגלה עכשיו שבעצם כשנולדת החליפו אותך בטעות בילד פלסטיני שנולד באותו יום באותו סורוקה. ולא רק זה אלא שהילד הפלסטיני ההוא, שהוא בעצם אתה, הוא מחבל שיושב בכלא הישראלי כבר שבע שנים בשל חברות בג'יהאד האיסלמי והשתתפות בפיגועי טרור. 

אז עכשיו מי אתה בעצם? אתה הפלסטיני ההוא, שהרי אימך היהודייה ילדה אותו, שרוצה לזרוק מכאן את כל היהודים, כולל אותך, או שבכל זאת אתה עדיין היהודי שאתה, למרות שבעצם אתה בן לאימא לא-יהודייה, שרוצה לזרוק מכאן את כל הערבים, כולל אותך, שהרי אתה בן למשפחה ערבית? מה אתה אומר, הא? 

הזהות שלנו, זו שאנחנו כל כך נתלים וגאים בה ושומרים עליה, היא בסך הכול בגד, מכנסיים וחולצה ותו לא, בגד שהולבש עלינו, בלי לשאול אותנו בכלל, על ידי אחרים – ההורים, המשפחה, השבט, המנהיג, המדינה. 

כך, למשל, סיפר אתר החדשות וואלה לפני כשבועיים ש"דודו אוחיון חי בתל אביב תחת זהות בדויה. הוא יצר בעמוד הפייסבוק שלו מצג-שווא שבמסגרתו בין היתר תיעד את עצמו מניח תפילין כאדם יהודי-דתי מן המניין. בתמונות אחרות הוא נראה מטייל עם כלבו בתל אביב", אבל בסוף, ברוך השם, "הוא נחשף ונעצר על ידי מג"ב" אז מה בעצם פה העבירה (לבד מהשב"חות)? אסור להזדהות בפייסבוק בשם בדוי? אסור להצטלם עם תפילין? או שמא אסור לטייל עם כלב? הכול מותר, רק זהות אסור לבחור. כי זהות זה לא מה שאדם בוחר לעצמו, אלא מה שהמדינה מחליטה שהיא זהותו. 

ובכלל, אתם בטוחים שכל הדודו אוחיונים שאתם מכירים הם באמת יהודים או אולי נגיד איזה סבתא-רב-רבא שלהם לא הייתה יהודיה, והם בעצם מתחזים, הא? יאללה, ישר למשטרה! 

וכמו יחידים, יהודים ולא-יהודים, כך גם עמים, גברתי הח"כ הד"ר הסא"ל (במיל.) ענת ברקו. עמים, לא היהודי ולא הפלסטיני ושום עם מעולם, לא נולדים מעצמם. מישהו או מישהם, באיזשהו שלב בהיסטוריה, ממציאים אותם. כך זה לגבי ההולנדים והאירים והיהודים והאלג'יראים והקונגולזים והסורים והיפנים והברזילאים והפלסטינים והקנדים וכולם. כל עם שבעולם הומצא מתישהו על ידי מישהו. ולכן להיטפל ולטפול על איזה עם שלא יהיה שהוא מומצא, זה כמו להאשים מים על שהם רטובים. 

ולא רק שכל עם הוא מומצא, אלא שכל עם, בעת שהמציא את עצמו, לא קם ועשה מעצמו עם נפרד מאחרים בגלל שמנהיגיו אמרו לבניהם "יאללה חבר'ה, בואו נקים עם נפרד, כי אנחנו חרא של אנשים וביחד נהיה זוועה". כל עם שממציא את עצמו חושב שהוא עם הסגולה הנעלה והנבחר מכולם ואין בלתו. 

והעצוב בכל זה הוא שלדברים הכי לא-חשובים בחיים הללו של "זהות" - אישית, דתית ולאומית  – מקדישים רוב בני האדם את רוב זמנם ונכונים בכל עת להרוג אחרים ולמות בעצמם למענם. אכן, יצור די אידיוט, הבן אדם.

21.3.16

חוֹסר-אוֹנים נחוּש 

בכל פעם שיש משבר בטחוני, וכל הזמן יש משבר בטחוני, מתמלאים אלפי האולפנים באינספור פרשנים, לשעברניקים משופשפים וישעתידניקים משומשים. והם כולם קודם כל תמיד יודעים בוודאות נחרצת מה הממשלה וזרועותיה לא עושים נכון. ולא רק זה, אלא שהם גם יודעים בדיוק מילימטרי מה כן נכון וצריך וחייבים לעשות לאלתר ובכלל, שהרי הם כולם היו שם, בפנים, עמוק, בבור, בכור ההחלטות ובלב העשייה, ומי כמוהם מבין ויודע ומכיר את השטח ואת היכולות ואת המנטליות ואת הגיאו-פוליטיקה הבין-גלקטית. 

ומשום מה, אף פעם אף אחד שם באולפנים לא שואל אותם "אבל מר גרמושקה (שם חיבה בטחוני), אתה הרי היית שם, היית שר בממשלה, היית אלוף בצבא, היית ג' בשב"כ, למה כשהיית שם לא עשית את כל מה שאתה אומר עכשיו שצריך ונכון וחובה לעשות, הא?" 

אז הם ממשיכים לקשקש, ותמיד, בכל משבר בטחוני שהוא, הם מציעים את אותו דבר שהם כבר הציעו ב-1228 המשברים הקודמים  – לעשות יותר, הרבה יותר, יותר משהו בהרבה יותר משהו. לפעול ביתר שאת, למשל, בהרבה יותר נחרצות. להרוס יותר בתים בהרבה יותר אינטנסיביות. או בקיצור, הם אומרים, "לעשות יותר ולדבר פחות". חלקם אף נושאים עימם "תוכנית פעולה מפורטת" ובה תריסר נקודות, כמניין שבטי ישראל (אם מדובר באולפן מורשת) או כמספר הביצים בתבנית (אם מדובר בתוכנית בוקר), שעל פיה יש לפעול 1. בתקיפות. 2. בנחרצות. 3. ללא היסוס, וכן הלאה. ויש גם המציעים בפסקנות נחרצת שצריך לעבור ממשהו למשהו, למשל ממגננה למתקפה, מרפיסות לתקיפות, מאיטיות למהירות, ממילים לטילים, מגרניום לגלדיולה (אוי לא, זה המומחה לגננות, אלא למיגננות. תעבור בבקשה לאולפן של גלית גוטמן) וכיוצא באלו. 

אבל האמת היא שהם, אנחנו, הממשלה, כולנו, פשוט חסרי-אונים, כבר עשרות שנים, אל מול ההתנגדות הפלסטינית הנמשכת והעיקשת, הלובשת כל פעם אדרת אחרת, לעצם שליטתנו ההולכת ומתאכזרת בהם. והכול בגלל שאנחנו לא רוצים, בכל מיני תירוצים (למשל, שזה הם שלא רוצים) פתרון מדיני, של משא ומתן, של הסכמה. ופתרון צבאי, ככל שהוא יותר בכוח ביותר נמרצות ונחרצות ונחישות, פשוט לא עובד ולא יעבוד, ואין ולא יכול להיות בזה שום פתרון, אפילו אם אלף פרשנים יגידו את זה במקהלה. 

כי כל מה שאנחנו משדרים, באולפנים ובמציאות, זה חוסר-אונים, נמרץ, נחוש, החלטי, נחרץ, תקיף, אבל עדיין חוסר-אונים, מוחלט. ואם זה יימשך כך, ואין באופק (אפילו לו באופק בוכריס) שום סימן שזה יהיה אחרת, הרי שבסוף התהליך נוליך ונולך כולנו שולל אל פתרון הקסם הכוחני האולטימטיבי, הכאילו החלטי, חד-משמעי, סופי ומכריע, כמו שכבר דורש אדמו"ר הלהב"ה בנצי גופשטיין, שהכול נהיה כדברו, לאמור "בלי גירוש הגויים והורשת הארץ לא נזכה לישיבת הארץ".

ואי-שם בשמיים, או שמא זה בבטן-האדמה, בדרך לטיגון היומי באש הגיהנום היוקדת, מהלך לו איש עם שפם קטן ומחייך. לא בגלל שדווקא היהודים הם שהולכים להגשים את חלומו, אלא בגלל שהוא כבר יודע שהפתרון הסופי הוא לא פתרון ולא סופי. 

אז יאללה, חברים, תנו גז, הגבירו את חוסר-האונים.

12.7.16

לא רוצים לראות 

רבים, כלומר ארבעה, מקרב המיעוט הלא-לאומני הנכחד חושבים ומאמינים שבגלל שהתקשורת מסתירה מן העם את האמת בעניין דיכוי העם הפלסטיני, העם הישראלי לא יודע ומבין מה קורה, וכל השאר נגזר מזה. ”אם התקשורת וערוץ 2 היו באמת עושים את העבודה שלהם ומראים מה קורה לצד הפלסטיני", אמר אך לאחרונה אחד מהם, איש הטלוויזיה אסף הראל, בראיון לידיעות אחרונות, "הדעות של אנשים היו משתנות". 

בגישה תמימה זו טמונה הנחה שעל פניה נראית הגיונית וטבעית כמו גשם ביום סגריר, שעל פיה בני האדם באשר הם רוצים לדעת את האמת על מצבם, בוודאי כשהמצב עגום וצורך תיקון, ועל פי האמת הזו לברור ולבחור את דרכם - כבני-אדם, כמשפחה, או כעם. אלא שההנחה זו לא רק שאין בה שום ממש, אלא שדווקא ההיפך הוא הנכון. ככל שהמצב חמור, כך בני-האדם לא רוצים לדעת את האמת, לא רוצים לראות את עצמם כפי שהם, אלא להמשיך ולראות את עצמם כפי שהם רוצים לראות את עצמם, ואל תבלבלו להם את המוח עם המציאות והאמת וכל החרא הזה. 

יש חומה, אין פלסטינים

כי נגיד באמת שחדשות ערוץ 2, כעצת אסף הראל, היו מתהפכים פתאום ו"מראים מה קורה לצד הפלסטיני", האומנם אז אכן "הדעות של האנשים היו משתנות" או שמא במקרה כזה "האנשים היו מפסיקים לצפות בחדשות ערוץ 2"? התשובה, למרבה הצער, ברורה עד מוות. הבעיה היא לא שהתקשורת לא רוצה להראות. העניין הוא ש"עם ישראל" לא רוצה לקרוא, לשמוע ולראות את האמת, בטח לא בעניין הפלסטיני, הבלתי נראה אך היורה, הזה.  וכשאנשים לא רוצים לראות את האמת, אין שום דרך להכריח אותם לראות אותה. 

בגרמניה שאחרי כניעתה לבעלות-הברית, ניסו האמריקנים בשטחי-הכיבוש שלהם "לחנך מחדש" את הגרמנים, והכריחו אותם לצפות בסרטים תיעודיים על פשעי המשטר הנאצי כתנאי לקבלת תלושי-מזון. זה כבר היה אחרי המלחמה, אחרי ההרג, אחרי החורבן, אחרי התבוסה, ובכל זאת, כפי שמספר ההיסטוריון טוני ג'אדט בספרו "אחרי המלחמה", מפי אחד האנשים שנכחו בהקרנה שכזו: "באור העמום של המקרן יכולתי לראות שרוב האנשים הפנו עורף למסך בתחילת ההקרנה ונותרו בתנוחה זו עד סופה". 

הרבה פעמים האמת עליך ועל מעשיך היא קשה ומרה, ולכן אנשים מעדיפים על פניה את השקר. כי השקר העצמי הוא נוח, מתקתק, ורדרד, טעים ונעים ומדגדג את הביצים, לא מכריח אותך לחשוב או לעשות דברים. הכחשה היא מנגנון אנושי להפליא. וככל שהאמת קשה, מפחידה,  נראית כבלתי-פתירה ודורשת אומץ ותעוזה לשינוי במחשבה ובמעשה, כך גדלים עומקה ועוצמתה של ההכחשה. 

והתופעה האנושית המשונה הזו גם מסבירה מדוע אנחנו, הישראלים, שבים ובוחרים מחדש כראש ממשלתנו אדם שהוכח מעבר לכל ספק שהוא נוכל ושקרן. כי מה מתאים יותר לעם שחי בשקר מאשר ראש ממשלה שקרן. וככל שהתקשורת מוכיחה איזה נוכל נצלן ורמאי שקרן הוא נתניהו, כך גוברת התמיכה בו. רוצים להפיל את נתניהו? ספרו עליו שהוא איש ישר ללא דופי ודובר אמת ללא הפסקה. בתוך שלושים שניות יחליף אותו העם בנוכל ורמאי אחר.

25.9.16

בסוף כולם מירי רגב

הרגע החשוב, העצוב והמדכא ביותר בטקס חלוקת פרסי הקולנוע בשבוע שעבר לא היה יציאתה וחזרתה ונאומה, המבישים כשלעצמם, של שרת התרבות, וגם לא קריאות הבוז ו/או ההידד של הקהל באולם לנוכח פועלה של הגברת רגב, אלא דווקא רגע הסיום של הטקס, שבו חילקה השרה את פרס הסרט הטוב ביותר ליוצרי "סופת חול". 

שתי השחקניות הראשיות של הסרט, פלסטיניות אזרחיות ישראל, שתיהן כמובן שותפות מלאות ליצירתו של "סופת חול", סרבו לעלות לבימה לקבלת פרס הסרט הטוב ביותר, כשהן צועקות מן האולם ומדגישות שהן אינן מוכנות לקבל את הפרס מידיה של שרה המדירה אותן ואת תרבותן. זה לא רק שהשרה רגב יצאה מן האולם כשעמדו להיות מצוטטים שם כמה שורות שכתב המשורר הפלסטיני המנוח מחמוד דרוויש, אלא שלמחרת, במסיבת עיתונאים, הבהירה השרה את משנתה לאמור "מי שמגדיר עצמו פלסטיני יכול לעבור לגור במקום אחר". במאמר מוסגר נאמר כן שלו היה שר כלשהו, תרבות או ספורט או נעליים, במדינה כלשהי, הונגריה או ג'מייקה, מכריז על אזרחי מדינתו ש"מי שמגדיר את עצמו יהודי יכול לגור במקום אחר", הרי הייתה מתחוללת פה מהומת אלוהים שלא ברא השטן. 

אז כשנקראו יוצרי "סופת חול" לבמה לקבל מידי השרה את פרס הסרט הטוב ביותר, סרבו שתי השחקניות הראשיות הפלסטיניות אזרחיות ישראל (ויכול להיות דבר כזה, בדיוק כפי שיש שחקנים או נגרים יהודים אזרחי ארה"ב או ארגנטינה) לעלות לבמה ביחד עם שאר היוצרים ולקבל מידי מדירתן את הפרס. וזה היה רגע מבחן שאין שני לו. כי באוויר עמדה בעצם השאלה – וכי מה יעשו עתה יוצרי הסרט היהודים? היסרבו גם הם, כאחיותיהם הפלסטיניות, שותפותיהם לכאורה ליצירה, המודרות על ידי השרה רגב, ולא יעלו גם הם לבמה ויותירו את השרה עם הפסלון ביד? ואם לא זה, שמא מי מהם ייקח את המיקרופון ויאמר כמה מילים חריפות בזכותם של הפלסטינים לחיות את תרבותם ולהגדיר עצמם כרצונם? לא זה ולא זה קרה. היוצרים היהודים של "סופת חול" לקחו את הפרס מן השרה ועמדו שם שותקים כדגים כבושים בעניין העלבת והדרת אחיותיהם-שותפותיהם ליצירה. 

עמדה להם באותו רגע זכות הבחירה בין ערכי החירות והשוויון, שהם לכאורה מאמינים בהם ושבשמם כביכול הם עשו את סרטם, לבין ערכיה הגזעניים של שרת התרבות המדירה את האנשים, הפלסטינים, שעליהם נסוב סיפור סרטם שזכה בפרס. ומדובר בסרט שעשו יהודים על החברה הבדואית-פלסטינית-ישראלית, לכאורה מתוך הזדהות עם "האחר", סרט כאילו אמיץ נגד דיכוי. זה הסרט, זה מעשה האמנות, אבל הנה ברגע האמת, במציאות הממשית, התברר שכל "ההזדהות" הזאת עם "האחר" אינה אלא זיוף מיופיף, שלא לומר ניצול מחפיר, לצרכי מירוק הנפש או שיווק הסרט, או שניהם כאחד. 

כי ברגע האמת, הממשי, ברגע קבלת הפרס משרת התרבות רגב על בימת הטקס, בחרו היוצרים היהודים לא בהזדהות עם "האחר" המופלה והמדוכא, אלא בחרו בצד "שלנו" – הצד האדנותי, השליט, המפריד והמדכא, הצד שאותו מייצגת השרה רגב במלוא תפארתו. בסוף הערב התברר שכולם מירי רגב.

27.10.16

האדם מחפש ישועות 

 האדם, כך אומרים כולם, מחפש משמעות. אבל האמת שזה סתם שטויות. האדם לא מחפש שום משמעות. האדם מחפש ישועות. ישועות, ישועות, ישועות, כמה שיותר ישועות. 

נכון הוא שהאדם עושה את עצמו, והוא עושה את עצמו כבר הרבה שנים ממש ממש יפה, כאילו הוא מחפש משמעות. אבל תמיד, לפני שהוא יוצא למסעו, הקצר והנפלא או הארוך והמופלא, לחיפוש משמעות, הוא בודק היטב-היטב ומוודא לגמרי-לגמרי שבמקום שאליו הוא הולך לחפש משמעות, אין שום משמעות, ושהוא חלילה לא ימצא אותה שם. 

כי האמת, הבה נודה, בשביל מה לו לאדם משמעות? מה זה ייתן לו? האם משמעות תציל אותו ממחלות, מחורבן, ממוות? שמעתם על מקרה אחד כזה שבו משמעות הצילה מישהו ממשהו? אפילו ב"ידיעות" לא הייתה על זה אף-פעם שום ידיעה. לכן האדם לא מחפש שום משמעות, אלא ישועות, וכל מה שיכול להביא אותן - תהילים, שיקויים, אבנים, סמים, גלולות, תפילות, משחות, פרסות, כפרות, כיפות, קסקטים, שביסים, כומתות, תספורות, מזוזות, מנטרות, פטריות, כסף, שום -  ברוך השם העולם מלא סגולות לישועות כמה שרק תרצה, מכל הסוגים, בכל השווקים והקניונים. ואנחנו אכן מחפשים ישועות בכל מקום – בדתות, בסדנאות, אפילו במועצת הביטחון של האו"ם. 

אלא שמה לעשות ואין ישועות. שום שום לא מציל משום אסון ואף תפילה לא הצילה אף אחד אף פעם ממוות. שהנה, עד עכשיו לפחות, כל האנשים שחיו בסוף מתו, כמו כלבים, כמו אוגרים, כמו תולעים, ולא עזר כלום. שום פרסה או מזוזה לא הצילה אף אחד ממוות. אפילו אלוהים, הכול יכול הידוע ההוא, לא הופיע ולא הושיע אף פעם אף אחד משום דבר. הוא לא הושיע את בנו, ישו, מצליבה, והוא לא הושיע בשואה את עמו, ישראל, משחיטה, והוא גם לא מושיע עכשיו את בניו, המוסלמים, מטבח הדדי במאות אלפיהם. 

כי ישועה היא בעצם הבטחת-שווא. להבטחה שאין שום סיכוי שתתממש אנחנו קוראים בשם הקסם הזה "ישועה". ואז, בגלל שרימינו את עצמנו וקראנו להבטחת-השווא בשם השקרי הזה "ישועה", אנחנו מתפללים או לפחות מקווים שהבטחת-השווא הזאת תתממש ותופיע ותציל אותנו ממשהו.

והנה, במשך אלפי אם לא יותר בשנים, לא קרתה שום ישועה, וכל הבטחות-השווא התגלו שוב ושוב, וללא יוצא מן הכלל, אכן כהבטחות-שווא, וכל התקוות לישועות התפוגגו או התרסקו ולא היו. 

אבל האם העובדות הברורות והחד-משמעיות הללו גרמו להתרסקות או להתפוגגות, ולו כזית, של עצם התקווה האנושית להתממשותן של הבטחות-השווא? ההיפך הוא הנכון. האם היהודים, למשל, נואשו מאלוהי-השווא שלהם, אחרי שזה הפקיר אותם, לשיטתם, להישחט במיליונים בשואה? מה פתאום?! חס ושלום. הם דווקא הולכים ומתחזקים באמונתם שהנ"ל יושיעם ובגדול. 

וככה זה גם בפוליטיקה שלנו. מיליוני אזרחים ישראלים מצביעים כבר עשרות בשנים בכל מערכת בחירות מחדש עבור מנהיגים ומפלגות שכל כולם הבטחות-שווא, שאכן חוזרות ומתגלות, כמה מפתיע, כהבטחות-שווא. אז מה? אז בבחירות הבאות הם חוזרים ומצביעים למנהיג או למפלגה שכל כולם הם שוב, או עוד פעם, הבטחות-שווא. 

כי זו כוחה של הישועה, שהיא הבטחת-שווא לנצח.

26.12.16

נמל התעופה יגאל עמיר

ב-7 בנובמבר 1938 נכנס צעיר יהודי בשם הרשל גרינשפן לשגרירות גרמניה הנאצית של טרום מלחמת העולם והשואה, בפריז בירת צרפת לנקום על גירוש 12,000 יהודים-פולנים, ובהם משפחתו, מגרמניה לפולין. השגריר עצמו לא היה באותה שעה בנציגות, וגרינשפן ירה תחתיו במזכיר השלישי, כשהוא צועק "אתה חתיכת מלוכלך, הנה לך בשם עשרת אלפים יהודים!", והרגו. המשטר הנאצי ניצל את ההתנקשות כעילה לפוגרום "ליל הבדולח", ובהיסטוריוגרפיה הציונית נרשם גרינשפן כגיבור.

 78 שנים לאחר מכן, ב-19 בדצמבר 2016, ירה צעיר טורקי מוסלמי בשם מרלוט מרט אלתניסי למוות בשגריר רוסיה באנקרה בירת טורקיה, כנקמה על השתתפות רוסיה בכיבוש העיר חאלב וטבח אזרחיה, כשהוא צועק "אל תשכחו את חאלב, אל תשכחו את סוריה, כל אחד ואחד שיש לו חלק בסבל הזה ישלם". המאורע הזה מלפני כמה ימים נרשם אצל כולנו, כמובן, כמעשה טרור. 

אבל מה בעצם ההבדל בין מעשה גרינשפן למעשה אלתניסי? למה גרינשפן שירה בדיפלומט גרמני בשל גירוש בני עמו הוא גיבור, ואילו אלתניסי, שירה בדיפלומט רוסי כנקמה על טבח בני עמו, הוא טרוריסט? איך זה עובד העניין הזה? מי ועל פי מה קובעים שמעשה התנקשות בנציג מדינה כלשהי הוא מעשה גיבור או טרור? 

האם ההתנקשות ב-1945 בלורד מוין, השר הבריטי לענייני המזרח התיכון, שהתנגד לכניסת יהודים לארץ-ישראל, על ידי שני אנשי אצ"ל אליהו בית-צורי ואליהו חכים, הייתה מעשה טרור? בעינינו, הישראלים, היה זה כמובן מעשה גבורה לעילא, ושני הרוצחים זכו במדינת ישראל לכבוד מלכים - רחובות רבים נקראו בשמם ובולי דואר הונפקו לזכרם. ומה עם הרצח ב-2001 של השר רחבעם זאבי (גנדי), שהטיף לגירוש הפלסטינים משטחי ארץ-ישראל, על ידי אנשי החזית העממית לשחרור פלסטין? זה בעינינו, כמובן, מעשה טרור לכל דבר, והרוצחים אכן נשפטו על ידינו לכמה מאות שנות מאסר. גם מי ששלח את הרוצחים להתנקש בשר זאבי, מזכ"ל החזית העממית אז אחמד סעדאת, נשפט על ידינו ונדון לשלושים שנות מאסר. 

לעומת זאת, מי ששלח את שני המתנקשים לרצוח את הלורד מוין, מפקד האצ"ל אז יצחק שמיר, לא רק שלא נשפט ולא נדון לשום דבר, אלא שברבות הימים אף היה, בשנת 1983, לראש הממשלה השביעי של ישראל. כלומר, שהגדרה מהו טרור ומיהו טרוריסט לא נובעת מן המעשה עצמו, אלא מהתשובה לשאלה אם הרוצח עשה זאת למעננו או למען ידידי נפשנו, שאז זה כמובן מעשה גבורה צודק מאין כמותו, או שפעל חלילה נגדנו ונגד בעלי בריתנו, ואז זהו "טרור נפשע" איום ונורא וזוועה. 

אלא שגם התשובה לשאלה מי בעדנו ומי נגדנו, ואפילו מי אנחנו, עכשיו ובוודאי בעתיד, היא לא ממש פשוטה. כי, וזו כמובן רק דוגמה, כאשר בעוד כמה שנים תתפוס סופית כת המתנחלים הקנאים את השלטון בישראל, יכול מאוד להיות שמי שאנחנו מכנים עכשיו בשם "הרוצח המתועב" יגאל עמיר, יוכרז אז בידי השלטון כ"גיבור לאומי שמנע נפילת שטחי המולדת הקדושה בידי האויב הפלסטיני הנאצי", ושילדיכם או נכדיכם לא ימריאו אז לחו"ל מבן-גוריון אלא מיגאל-עמיר.

3.8.17

אנחנו ב-2017. אז יאללה, תתקדמו

נניח שמישהו שנולד בתחילת המאה העשרים ומת כשהיה בן 13 ב-1917, יחזור עכשיו אל החיים כנער שהיה. אין ספק שהוא יחטוף הלם נוראי כדי אימה ושיתוק כשייתקל במציאות ימינו, שאין בינה לבין מציאות החיים לפני מאה שנה כמעט ולא כלום. מכוניות, חשמל, מטוסים, מקררים, טלוויזיות, מזגנים, מחשבים, טלפונים ניידים – כמעט כל מה שיש לנו היום, לא היה אז אפילו בגדר חלום. 

אבל בכל זאת יש דברים שלא השתנו כמעט בכלל במאה השנים האחרונות, ואחד מהם הוא בית-הספר. שם עדיין ממשיכים ללמוד בכיתות המחולקות לפי גיל התלמידים, עם מורים העומדים ומנסרים בקולם דברי מדע ודעת לכאורה ממש כמו אז. כאילו כל הידע שבעולם עדיין מצוי אצלם ובספרים של משרד החינוך, כשבעצם כל הידע שבעולם מצוי כבר מזמן בכף ידו של כל ילד, בטלפון הנייד שלו, אבל שבו אסור להשתמש בבית-הספר, כי מערכת החינוך עדיין תקועה במאה העשרים, ערוכה ומוכנה לתחיית המתים. 

וכי מדוע עדיין לומדים בבתי הספר שלנו בכיתות המחולקות לפי גיל? למה לא לומדים לפי מקצועות, לפי נושאי התעניינותם של התלמידים ולפי יכולתם? למה לא לומדים מתמטיקה או היסטוריה בכיתות שבנויות ומיועדות לכל מקצוע ומצוידות בטכנולוגיה ובמורה-מדריך המיועדים לכך? למה תלמידה בת 15 לא יכולה ללמוד פיסיקה, אם זה מה שמעניין אותה והיא מסוגלת לכך, בכיתה אחת עם תלמידים כמוה בני 17 ו-14? למה  כל בני ה-15 צריכים ללמוד ביחד על המחלוקת בין הרבנים גמליאל וזבדיאל, אם זה לא מעניין אותם, ובטח כשאין לזה שום משמעות לחייהם בעתיד, לבד ממבחני הקבלה לחטיבת גבעתי? מצד שני, למה אפשר לצפות ממערכת חינוך שהעומדים בראשה בשנים האחרונות הם מדריכים ב"בני-עקיבא", המאמינים בהבלים מימי הביניים? 

אבל בכל זאת, אנחנו כבר במאה העשרים ואחת. ובשביל מה צריך את כל מערכת הבחינות והציונים שכל מערכת החינוך סובבת סביבם ככוכבים סביב השמש. הרי כל הבחינות הללו לא נותנות לתלמידים כלום. הן רק מלמדות אותם ללמוד לבחינות, וזה ידע שאין בו שום צורך בחיים. במקום זה תלמדו אותם איך ללמוד, איך להשיג מידע, איך להבין אותו, ואיך להתקדם ממנו הלאה, לסקרנות, לחקירה, להמצאה, לעצמאות. זה הרי מה שחשוב באמת. 

ושמא תאמרו – איך יתקבל הילד לאוניברסיטה בלי בגרות? אז הגיע הזמן לשים קץ גם לשיטה הנושנה והנפסדת הנוכחית על פיה מתקבלים סטודנטים לאוניברסיטה. העולם השתנה. כבר לא צריך לא בגרות ולא פסיכומטרי ולא כלום כדי להתקבל לאוניברסיטה. מי שרוצה וישלם יתקבל וילמד בשנה הראשונה, את המבואות ואת התרגילים, בכל מקצוע שהוא שיחפוץ בו, מהנדסת מכונות ועד הנדסת אנוש ועד בכלל, לא באולמות ולא בכיתות, שאין בהם צורך יותר, אלא דרך האינטרנט, כי זה כבר אפשרי היום*. ובשנה השנייה, אם יש לכם מקום רק ל-140 סטודנטים, אז ה-140 שהכי הצליחו בבחינות המעבר שתקיימו - ולא משנה, באמת לא משנה, מה הם למדו או איזה ציונים היו להם קודם במשהו - יתקבלו וימשיכו בלימודיהם אל התואר. 

אנחנו ב-2017. אז יאללה, תתקדמו.

         * מה שלא עשה השכל, עשתה מגפת הקורונה.

22.8.17                        

הו, שחיתות קדושה 

ונפתח בבדיחה – ההפגנות בפתח-תקווה. כבר ארבעים שבועות, ככה אומרים, מפגינים בפתח תקווה מדי מוצ"ש כמה אלפי אזרחים, כולם ללא ספק אנשים ישרים וטובים, אבל על מה ולמה אתם מפגינים? מה אתם דורשים? מה אתם רוצים? הם מפגינים בפתח-תקווה, כי שם גר היועץ המשפטי לממשלה, בדרישה שיאיץ וימריץ ואף ישפריץ את חקירות השחיתות, השחיתות, השחיתות והשחיתות (שחיתות כבר אמרתי?) לכאורה של ראש הממשלה. אלפי המפגינים המתמידים בפתח-תקווה לא פועלים בחלל ריק. כי במקביל אליהם ויחד איתם גם כלי התקשורת מבלבלים את השכל, בוקר וערב, עם ההתפתחויות בחקירות השחיתות, השחיתות, השחיתות והשחיתות (השחיתות כבר אמרתי?) לכאורה של נתניהו. 

אז הגיע הזמן להגיד לכולכם משהו שאולי לא ישמח אתכם, אבל זו האמת – שחיתות, מה גם שבמקרה זה מדובר לא במנהל מושחת אלא בשחיתות אישית לכאורה, זה דבר לא טוב ולא יפה ולא יאה וכולי. אבל הלו, תצאו לרגע מפוזת תנועת הנוער שלכם, ותביטו בחיים כמו אנשים מבוגרים - יש הרבה דברים הרבה יותר גרועים מהשחיתות העלובה (סיגרים, שמפניות ותכשיטים) הזאת, שבה אתם נלחמים ושעליה אתם יעני מתאבדים. למשל - ביבי וממשלתו, ממשלת ישראל, שלכם, בשמכם, מונעת חשמל ומים וטיפול רפואי ומרעיבה מיליוני אנשים בגטו עזה. מישהו מכם צייץ משהו בעניין הזה? שום כלום. 

אבל זה שאולי ביבי קיבל סיגרים, שמפניות ותכשיטים במתנה זה סוף העולם, נכון? וזה שהממשלה הזאת שלכם, בשמכם, פועלת ללא לאות כדי להכשיל כל אפשרות, לא רק עכשיו, אלא גם בכל עתיד הנראה לעין, לפיוס עם שכנינו, זה לא מפריע לכם כהוא זה, ועל זה אתם לא מוחים ולא מפגינים לא בפתח-תקווה ולא בשום מקום. רק שחיתות, שחיתות, שחיתות, שחיתות ושחיתות (שחיתות כבר אמרתי?) 

והנה הגענו לשלב השאלה הקשה – ונניח שיגיעו פעם ימות המשיח וראש ממשלה עתידי כלשהו, לא נתניהו, אלא מישהו שיבוא מתישהו אחריו, איזה זרובבל בן-מלך אחד, יגיע להסכם שלום של ממש (בלי להיכנס לפרטים, אבל שלום אמיתי לגמרי) עם נציגי העם הפלסטיני כולו, ובגיבוי כל מדינות ערב והאיסלם, כולל פקיסטן ואירן, שכינון יחסים דיפלומטיים מלאים איתם יהיה חלק מההסכם, זה יהיה סבבה לאללה, לא? 

אמה מה? כמה חודשים לפני חתימת ההסכם ומימושו יתגלה שזרובי (זה יהיה שם החיבה של ראש הממשלה) חשוד בקבלת טובות הנאה בדמות סיגרים, שמפניות ותכשיטים בערך של כחצי מיליון שקלים. זה כמובן יעמיד את כולנו בפני צרה צרורה. כי אם יעמידו את ראש הממשלה זרובי לדין, לא ייחתם ולא יתממש (נניח כי הערבים מאמינים רק לו, או מכל סיבה אחרת) הסכם השלום, 

נו, וכי מה תאמרו לעצמכם במקרה כזה? "שחיתות זה דבר נורא, הפושה בחברה, מכרסם ביסודותיה, ולכן ייקוב הדין את ההר, ויילך השלום לעזאזל", או שמא תאמרו דווקא ההיפך - "תעזבו אותי מהחצי מיליון שקל האידיוטים האלו, שיעשו זרובי ואשתו כל החיים אמבטיות בשמפניות שלהם, מה אכפת לי, העיקר שיהיה כבר שלום וילדינו לא ימותו יותר במלחמות ובטרור". אז מה אתם אומרים?

19.8.17

"לפי החוק" זה לא טיעון

בדיוק כמו ש"ככה" זו לא תשובה, ככה "לפי החוק" זה לא טיעון. ומעשים שהיו כך היו, כאן ועכשיו, כפי שתיארה עמירה הס ב"הארץ" שלנו מיום 24.8: "בשבועיים שלפני פתיחת שנת הלימודים ברשות הפלסטינית, המינהל האזרחי החרים והרס מבנים וציוד של מתקני חינוך בשלוש קהילות פלסטיניות בגדה המערבית... שלשום בערב, ערב פתיחת שנת הלימודים הפלסטינית, הגיעו לג'יב א־דיב פקחי המינהל האזרחי, בליווי כוחות צבא, ופירקו והחרימו שישה קרוואנים שעמדו לשמש כיתות לימוד לתלמידי כיתות א' עד ד'... ביום ראשון השבוע, בחמש בבוקר, פקחי המינהל בלוויית כחמישים חיילים, שוטרי מג"ב ומשטרה פשטו על קהילת ג'בל אל באבא, ופירקו והחרימו קרוואן שיועד לשמש גן לכ-25 ילדים בני 4 עד 6. כמו כן החרים הכוח 10 שולחנות, 30 כיסאות תלמידים, שני ארונות ולוח".

כמה אטום, מרושע, אכזרי ומטומטם צריך להיות שלטון, משטר או עם כדי להרוס, ועוד בפתח שנת הלימודים, מבני בתי ספר ולהחרים כיסאות, שולחנות ולוח המיועדים ללימוד? כמה לא-יהודי צריך להיות, לאלו שמתיימרים לדבר גבוהה בשם היהדות, שהמציאה לכאורה את לימוד התורה, כדי למנוע בצורה נוראה שכזו מילדים תמים ללמוד תורה?

ואם מדברים על ביטחון, שהרי הכל כאן נעשה לכאורה בשמו המקודש - הכיצד בדיוק מוסיפה הריסת בתי ספר לביטחון מדינת ישראל? וכי מה אנחנו חושבים לעצמנו, שהילדים וההורים שהרסנו להם את בתי הספר יגדלו וישמחו לעשות איתנו שלום, או שאולי ההרס הזה יביא דווקא את ההיפך, שיצמחו וישמחו להרוג אותנו בכל מקום?ולכל השאלות הללו, יש למינהל האזרחי (כלומר לממשל הצבאי) תשובה נחרצת – שהכל נעשה "לפי החוק".

אז נכון, וכולנו למדנו קצת היסטוריה ואזרחות, ששום חברה לא יכולה להתקיים, אלא אם יש בה חוקים, כלומר "לפי החוק". אבל החוק ככזה, בעצם היות חוק, ואין זה משנה מי וכיצד חוקק אותו, איננו מעל לכול. יש ערכים חשובים מהחוק, כמו מוסר, צדק, אנושיות ואולי עוד כמה.

שהרי גם ההפרדה הגזענית במדינות הדרום של ארה"ב הדמוקרטית היתה "לפי החוק". וגם האנטישמיות הנאצית הרצחנית הוצאה לפועל לפי "חוקי נירנברג" שאושרו פה אחד בפרלמנט (הרייכסטאג) הגרמני. וכמובן שגם משטר האפרטהייד בדרא"פ פעל "לפי החוק" שקיבל הפרלמנט הדמוקרטי של המיעוט הלבן השליט. וכשסירבה רוזה פארקס ב-1955 במונטוגומרי, אלבמה, לפנות את מושב האוטובוס שלה לאדם לבן, היא אכן נעצרה ונשפטה והורשעה "לפי החוק", שבסופו של דבר בוטל על ידי בית המשפט העליון של ארה"ב כ"בלתי חוקתי".

חוק המורה או מאפשר לשלטון, מדינה, משטרה, צבא, או "מינהל" כלשהם להרוס בתי ספר הוא בלתי חוקתי, בלתי מוסרי, לא צודק בעליל ובעיקר אל-אנושי להחריד. ואם אלו החוקים שלכם, שלנו, אז אתם יכולים לדחוף את החוקים שלכם לתחת.

ואם מי מכם סופק עכשיו כפיים לאמור "מה זה? איך הוא כותב מלה כזאת בעיתון?" וזה מזעזע אתכם יותר מהרס מבני בתי ספר לילדים העומדים בפתח לימודיהם, אז הנה לכם.

ונסיים, איך לא, באיחולי שנת לימודים פורייה, יהודית, דמוקרטית וממוזגת לילדי וילדות האדונים והאדוניות. 

24.10.17              

עונש מוות לרוצחי ילדים 

בית המשפט עומד לדון עתירה שהגישו הפרקליטות ומשפחתו של הילד אורון ירדן, נגד שחרורו המוקדם מן הכלא של רוצחו צבי גור, שחטף את אורון בן השמונה, רצח אותו (אח"כ טען "לא התכוונתי. הוא נחנק לי"), הסתובב שלושה ימים עם גופת הילד בתא המטען של מכוניתו, עד שקיבל את דמי הכופר שדרש, ואז השליך את הגופה בחולות. שחרורו המוקדם של האיש הזה, שרצח ילד בשל תאוות בצע, הוא מעשה נבלה נוראית שעושה המדינה, איוולת בלתי נתפסת, עוול שאין לו שיעור. לא רק שאסור לשחרר אותו ממאסר העולם שהושת עליו, אלא שצריך היה בכלל לגזור עליו עונש מיתה. כן. רוצחי ילדים, יהיו הצדקות סנגוריהם היקרים אשר יהיו, לא צריכים לצאת מזה בחיים. 

הוריה-רוצחיה של רוז פיזם, שוחטי ילדי משפחת פוגל באיתמר, שורפי התינוק בכפר דומא, הגברים שרצחו את ילדיהם כנקמה בגרושותיהם – דין כל רוצחי הילדים הללו ושכמותם חייב להיות לא מאסר עולם, כי אם מיתה. כי אין שום צדק או היגיון עלי אדמות שרוצח ילדים יישב לאחר מעשהו הנורא (כי אם רצח ראש ממשלה הוא "מתועב" בעינינו, אז מה שם ניתן לטבח תינוקות?) שנים רבות בכלא על חשבוננו, האזרחים שלא רצחו ילדים, בתנאים טובים בהרבה מקשישים רבים החיים בארץ כמו כלבים, שכל פשעם זקנתם. ולא רק זה, אלא שיום אחד הוא גם ייצא מהכלא לחיות את חייו כאזרח חופשי, לאחר שכביכול "שילם את חובו לחברה". כך נראה לכם שראוי שננהג ברוצחי ילדינו? זה נראה לכם צודק? זה נראה לכם נורמלי? 

אז נכון, עונש מוות הוא קיצוני ובלתי מידתי בעליל. אבל כזה הוא גם מעשה רצח ילדים. בשל חומרתו של עונש המוות, צריך, כמובן, להגביל ולגדור אותו היטב. יש להגדיר, למשל, עד איזה גיל ייחשב נרצח כ"ילד". כל גיל שייקבע יהיה שרירותי, אבל לא יכול להיות ספק לגבי רצח תינוקות בני כמה חודשים או שנתיים או ארבע או שמונה. צריך יהיה גם לסייג את החוק כך שרק הרשעה פה אחד, של שלושה שופטים לפחות, תאפשר לגזור מוות על המורשע, ואולי עוד סייגים של זהירות ושל ספק. אבל אין ספק שמי שיורשע ברצח ילדים, אחרי ותחת כל הסייגים, יש להענישו, ללא רחמים, במוות. 

ולכל מי שקופצים עכשיו מעורם שזה לא יאה ולא נאה למדינה מתוקנת שינהג בה עונש מוות, נאמר כך – כוחות הביטחון שלנו מוציאים להורג, אחת לכמה שבועות לפחות, ללא שום משפט או סייגים, ילד או נער פלסטיני, שכל "אשמתו" שאולי זרק אבנים על חיילים מזויינים ומוגנים מכף נעל ועד קצה קסדה. ועל הוצאות להורג ללא משפט אלו אינכם מתקוממים, אבל כשאתם מתבקשים או נדרשים להוציא להורג רוצחי תינוקות מורשעים, כאן פתאום אתם מגלים אנושיות ורחמים? 

טוב, בסדר, שיהיה. אנחנו כולנו יהודים ו/או הומאניסטים ואיננו רוצים שמדינתנו תוציא להורג במשפט אנשים. אבל אפשר לחוקק חוק שעל-פיו רוצחי ילדים ייענשו במאסר עולם ללא שום אפשרות שחרור מוקדם, עד למותם במאסר? זה לפחות מקובל עליכם?   

13.12.17                                  

זה גיהנום פה 

עזבו אתכם מיהודים וערבים וחרדים וחילוניים ומזרחים ואשכנזיים וביבי ובנט וביטן ובוגי ולפיד וגבאי וכיבוש והתנחלויות, ומכל דברי ההבל-זבל האלו שעומדים לכאורה בראש מעייננו ונכתשים בלי סוף בתקשורת. כי החיים פה, חיי היום יום, החיים במרחב הציבורי, החיים במדינת ישראל הם גיהנום. בכביש אף אחד לא נותן לך להשתלב בתנועה, וכולם חותכים ונדחפים בכוח, באלימות. גם חניה אין. אנשים חונים בחניות נכים ועל שני מקומות חניה, או שסתם אין מספיק מקומות חניה לכל הבאים לקניון, לטקס, להלוויה, להופעה. ובמדרכה הולכת מולך משפחה, חוסמת את כל רוחבה, ואיש מהם לא זז כדי לאפשר לך לעבור. והאופניים, רגילים וחשמליים, יש מלא חוקים ותקנות, אבל בפועל זה כאוס, זה גיהנום. כי רוכבי האופניים עושים מה שהם רוצים. הם נוסעים בכל מקום, בכבישים, על המדרכות, בשבילים, לא בשבילים, במעברי חצייה, באור ירוק, באור אדום, עם כיוון התנועה, נגד כיוון התנועה, ילדים, מבוגרים, עם קסדות, בלי קסדות, דורסים אותך, מתנגשים בעצים, בעמודים, מחליקים, נדרסים, הכול. ובסופרמרקט לעולם אין מספיק קופות פתוחות. ובקופה של עד עשרה מוצרים על כל איש שיש לו פחות מעשרה מוצרים עומדים עשרה עם עשרות מוצרים. ואנשים עוקפים אותך בתור, בכל תור, כאילו אתה לא קיים. ובתחנת הדלק, בעמדה היחידה של השירות העצמי, חונה מכונית ללא נהגת, לפני או אחרי שהיא מילאה דלק, כי היא הלכה לקנות לה סיגריות. וזה רק על קצה המזלג. וזה כל יום, וכל היום, ובכל מקום. מדינת ישראל היא גיהנום. 

ולכל הגזענים שבאים עכשיו לעשות פה קופה, תשכחו מזה. זה לא מאפיין של מגזר מסוים בחברה הישראלית. זה המאפיין של הישראליות – בהמיות, גסות-רוח, תוקפנות, אלימות, אי התחשבות, אי הכרה בקיומו של זולת. והדוגמה הטובה ביותר להיות הגיהינום במהותנו, היא מה שקורה באצטדיוני הכדורגל. שהנה נבנו בישראל בשנים האחרונות אצטדיוני כדורגל יפים, נעימים, מסודרים, עם מקומות מוסדרים. ולכאורה סבבה. אלא שהמקומות המסומנים לא באמת מסומנים. זה רק בכאילו. כי כשאתה בא לשבת במקום המסומן שרכשת, מישהו כבר יושב שם. "סליחה", אתה אומר לו בנימוס, "אבל אתם יושב במקום שלי". "לא, לא", הוא צוחק במשובה לתמימותך, "אין פה מקומות מסומנים", והיושבים סביבו מצטרפים לשחוקו ומוסיפים "בטח, כן, אין. אתה יכול אפילו לשאול את הסדרן". והרי בניתם אצטדיון עם מקומות מסומנים, ואתם מוכרים כרטיסים עם מקומות מסומנים, אז למה המקומות לא מסומנים? 

מה זה הצורך הזה שלנו, הישראלים, בכך שלא יהיה, חלילה, שום סדר בשום מקום? למה אנחנו מתעקשים, בכוח, להפוך את חיינו לגיהנום? כי ישראל היא בפירוש גיהנום, מקום שאינו ראוי למחיית בני-אדם. אלא אם כן אתה שוכל בן - במחלה, בתאונה, או הכי טוב - במלחמה. אז  אתה מקבל פטור מהגיהנום לשלושים יום, שבהם נוהגים בך כאילו אתה בן-אדם. אבל אחרי השלושים אתה חוזר בחזרה לגיהנום, לאמור "הלו, מה אתה חושב שאם מת לך הילד, אז הכביש כבר של אימא שלך? יאללה, לך, עוף, עוף, טוס מכאן, חוצפן!"   

15.2.18                        

כל הזהויות הן בדויות 

אחד הקטעים המצחיקים בסרט הקאלט "מבצע סבתא", מתרחש לקראת סופו, כשהנכד הקצין המהולל קרמבו (רמי הויברגר), הבא ללוויית הסבתא מחופש לערבי, עם כאפיה ושפם מודבק, לקראת הפעולה שהוא אמור לצאת אליה אחר-כך, כועס על חגית (עינת וייצמן), זוגתו של אחיו בני, שהגיעה באיחור היישר מהתחרות בה השתתפה, כשהיא לבושה עדיין בחליפת הג'ודו שלה , "ומה זה התחפושת הזאת?". זה מצחיק כי איש מחופש, עם שפם מודבק, צועק על בחורה בחליפת ג'ודו, שגם זו אכן סוג של תחפושת, "מה זה התחפושת הזאת?", כשהוא אינו מודע כלל לכך שהוא עצמו מחופש מכף רגלו ועד קצה שפמו. 

אז ככה גם צבי יחזקאלי ו"הזהות הבדויה" שלו. בא בן-אדם, ולעיני המצלמות, מסיר את התחפושת (שרוב האנשים קוראים לה בטעות "זהות"), הלכאורה קבועה ואמיתית שלו, זו שעטה על  עצמו לפני כמה שנים, כיהודי דתי מאמין, ועוטה עליו עכשיו, לכאורה בשביל הטלוויזיה, זהות (כלומר תחפושת) של מוסלמי מאמין, וקורא לתחפושת החדשה שלו, הלכאורה בדויה וזמנית הזו, "זהות בדויה". אבל מה יותר בדוי בזהות החדשה הזו שלו, המוסלמית, מן הזהות הקודמת שלו, היהודית? הרי שתי הזהויות הללו הן בדויות, הן תחפושות. ושלא תהיה טעות - גם הזהות הקודמת של יחזקאלי, זו של החילוני, גם היא הייתה תחפושת. וזה לא רק אצל יחזקאלי. כל הזהויות הן בדויות. אין דבר כזה "זהות בדויה", כי כל זהות היא בדויה מעצם הווייתה.         

נו, נראה אתכם - מי מהשניים הוא צבי יחזקאלי האמיתי ומי הבדוי? צילום מהטלוויזיה. חדשות 13

אף ילד לא נולד סיני או מוסלמי או ישראלי או נוצרי או ברזילאי או יהודי. הוא נולד אדם, אדם להבדיל ממינים אחרים של חיות, כמו קופים, חתולים או תרנגולות. זה הכול. ואין לו בהיוולדו שום "זהות". את מה שקרוי "זהות" מלבישים וכופים עליו הוריו וסביבותיו. לכן כל זהות הוא היא למעשה אך ורק בגד, תחפושת, שעוטים על הרך הנילוד הוריו משפחתו, קהילתו וממשלתו. וכשהוא גדל ובוגר הוא חושב ומאמין שהתחפושת הזאת שעטו עליו, הזהות שבדו לו, היא מהותו, והוא מוכן להרוג ולמות עליה ובלבד שלא תוכתם תחפושתו. 

קחו, למשל, את הישראליות שלנו. הרי כל כולה, מיומה הראשון ועד היום, היא זהות בדויה, תחפושת. כמו צבי יחזקאלי, השלנו גם אנו מעלינו, או השילו לנו, את התחפושת הקודמת שלנו, זו של היהודי הגלותי התלוש, ובמקומה עטינו, או העטו, עלינו, את התחפושת החדשה, של הישראלי הנטוע, רון בלב ואם-16 ביד, באדמת המולדת. 

אבל "זהות בדויה" זו עובדה. זה לא דבר טוב או רע. הידעתם למשל, שפרדי מרקורי, סולנה האנגלי המנוח של להקת "קווין", נולד במקור בזנזיבר כבן לדת הזראטוסטרית בשם פארוק בולסרה? האם עכשיו שירי הלהקה נשמעים להם פחות טובים או ראויים? 

אז השאלה באמת עכשיו היא האם צבי יחזקאלי אכן מתחזה לחאלד אבו-סאלם, או שמא הוא חאלד אבו-סאלם שמתחזה לצבי יחזקאלי, ואיזה "עדויות מצולמות" הוא יביא לנו מהמסגדים או מבתי-הכנסת אליהם הוא חודר "בזהות בדויה"  – מי אלו שרוצים לפוצץ את הר-הבית או את מגדל-אייפל ולהשתלט על העולם - המתחזים האמיתיים או הבדויים? 

17.4.18                 

אין חובה לעמוד בצפירה 

תתארו לכם, ולא צריך הרבה דמיון בשביל זה, שמדינה ישראל היהודית-דמוקרטית שלנו, הולכת ונעשית קצת יותר יהודית, ונוצרת כאן, חזיון תעתועים עתידני שכזה, אווירה ציבורית דתית-מסורתית של "הלו, זה מדינת היהודים פה", והחילוניות נדחקת יותר ויותר לפינה של המתאגרף הלוזר שחוטף יומם וליל מכות ומהלומות ובוז והשמצות וקללות ויריקות, מכל טוב הארץ הזאת. ונניח, בתסריט הדמיוני הזה, שבחול המועד פסח, לדוגמה, העיתונים, ובראש התהלוכה "ידיעות אחרונות" ו''ישראל היום'' הלאומנים המתחרדים, ואחריהם במקהלה  גם חדשות הטלוויזיה בכל הערוצים, יפרסמו מדי יום בחול המועד בעמודים הראשיים ובראש המהדורות תמונות של יהודים ישראלים – ואלו יכולים להיות אתם עצמכם או מי מחבריכם או מישהו ממשפחתכם  - אוכלים בפסח, רחמנא ליצלן שומו ושמיים, שווארמה בפיתה או צ'יזבורגר בלחמנייה ויכריזו בקול גדול ובאותיות קידוש לבנה אדומות כדם  "עם ישראל כולו אוכל כשר לפסח, והיהודים האלו אוכלים פיתה ברחוב. בושה. חרפה." 

מן הסתם, בתור יהודים חילוניים מכבדי זכויות האדם באשר הוא או היא שם, זה נראה לכם בוודאי סיוט מזעזע שכלי-התקשורת יחדרו באופן בוטה ונבזי שכזה לחייהם הפרטיים של בני אדם, ויביישו אותם כך בפרהסיה, ועל מה? לא על שהם מפרים חוק כלשהו, נניח נוהגים ללא חגורת-בטיחות, אלא על כך שהם אינם מקיימים איזה ציווי דתי, של מה כן או לא לאכול, שהם אינם מאמינים בו ושלא חלה עליהם שום חובה למלא אחריו. 

אז אותו דבר בעניין העמידה בצפירה ביום הזיכרון, וגם ביום השואה. אין חוק המחייב לעמוד בצפירה. בדיוק כמו שאין חוק המחייב אכילת כשר לפסח בפסח. זו חובה רק למי שמאמין בכך. ומי שלא מאמין בדת היהודית יכול, וזו זכותו המלאה, לאכול שרימפס בכל יום וחמץ בכל פסח. ומי שלא מאמין בדת הציונית זכותו המלאה לא לעמוד בשום צפירה. 

זה כמובן לא יפה ולא מנומס, ולא כל כך אנושי, שלא להתחשב ברגשותיהם של אנשים אחרים, ולאכול לדתיים חמץ דווקא בפרצוף או להמשיך ללכת כשכולם ברחוב מסביב עומדים בצפירה, אבל זו לא חובה לעשות את זה, וזו לא בושה ולא חרפה. 

הבעיה היא שכל הדתיים למיניהם עוסקים, משום מה, לא רק בשמירת המצוות שהם הטילו או נטלו על עצמם, שזו כמובן זכותם המלאה, אלא עסוקים גם, וללא הרף, בניסיון לכפות על כל האחרים, בני או בנות דתם לכאורה, לנהוג על פי מצוות הדת הזאת – לשנוא יהודים, לגרש פליטים, לשמור שבת, לסקול הומואים, לאכול כשר, לצום ברמאדאן, לכסות שער נשים, וכל ההבלים הידועים. כך הדתיים היהודים, והנוצרים והמוסלמים, והנה גם הדתיים הציונים. 

אתם רוצים לעמוד בצפירה, אתם מאמינים שצריך לעמוד בצפירה, אתם חשים חובה פנימית-מוסרית-לאומית-אישית לעמוד בצפירה – תעמדו לכם כאוות נפשכם, אבל מה אכפת לכם אם האחרים, חרדים או סתם יהודים או לא-יהודים, עומדים או לא עומדים? הרי כשהם, החרדים, מתנפלים עליכם בגלל שאתם זוללים במסעדות בשבתות בניגוד להלכות דתם, אתם כועסים וזועקים כאילו פגעו בציפור נפשכם. אז למה אתם מתערבים להם בהליכותיהם שלהם, שלא לעמוד בצפירותיכם? 

1.5.18  

לעולם תעמוד לנו חזקת ההשתרבבות 

בכל הקשור להרג ערבים פלסטינים בידי יהודים מגלה מערכת אכיפת החוק יצירתיות מרהיבה, שהייתה צריכה לזכות אותה אם לא בפרס ישראל, אז לפחות בהדלקת משואה. והחידוש האחרון, טרי מתנור האפייה של בית-המשפט המחוזי בירושלים – השתרבבות. 

וממעשה שהיה כך היה: ביום הנכבה לפני ארבע שנים הפגינו נערים פלסטינים ליד מחסום ביתניא, ואף יידו אבנים לעבר החיילים או השוטרים שם. במהלך "הפרות הסדר" הללו, ככה סיפרו לנו בהתחלה, נהרגו איכשהו שני נערים פלסטינים ושניים נפצעו, אחד קשה ואחד קל. ממה נפצעו ומתו? לא הצבא ולא המשטרה לא ראו, לא שמעו, ולא ידעו על זה כלום. כנראה משפעת חריפה. הם הרי אוהבים חריף, הערבים האלו.

אלא שאז התפרסמו צילומי אבטחה שבהם נראים במפורש ובמפגיע שני נערים, שבהמשך התברר שאלו הם שני הנערים שנהרגו, נורים ונופלים כשהם הולכים לתומם ברחוב, לא זורקים אבנים ולא נעליים. מיד הגיעה מערכת התגובות השקריות הישראלית הרגילה: הצילומים ערוכים; הילדים בצילומים סתם עשו הצגה של נופלים; אלו שנפלו זה בכלל לא אלו שמתו; ובכלל לא היו באזור באותו זמן חיילים שלנו, ואלו שהיו בכלל לא ירו, ואם ירו אז רק כדורי גומי, שבכלל לא הורגים, בקיצור - הכול שקרים והצגה והסתה של הרשות הפלסטינית והקרן החדשה. 

ואז, עוד מפנה בעלילה, פתאום התברר שהנערים הפלסטינים נהרגו ונפצעו מאש חיה, ולא מכדורי גומי. וזה כמובן רק הוכיח את השקר הישראלי, שהרי צה"ל או מג"ב, אלו שהיו שם, ירו רק כדורי גומי, אז ברור שאם הם נפגעו מאש חיה אז זה לא אנחנו, נכון? 

לא נכון. שהנה כל הכאילו שקר הזה התגלגל לכתב אישום נגד שוטר מג"ב בן דרי, שירה, ללא שום הצדקה ומבלי שנשקפה כל סכנה לחייו, אש חיה באחד הנערים שבצילומים, נאדים נווארה (לגבי האחרים לא נערכה חקירה ולא נמצא שום מימצא) והרג אותו. וואו. עכשיו תגידו "בטח בית-המשפט קרע את האימא שלו, של הדרי הזה". הצחקתם זבובים. 

בשבוע שעבר קיבל השופט עיסקת טיעון שנחתמה בין שני הצדדים (היהודים) שעל פיה הורשע דרעי ב''גרימת מוות ברשלנות'', בגלל שכאילו שבטעות "השתרבב" לו כדור חי למחסנית כדורי-הגומי. ואף שדרי הודה, במסגרת עיסקת הטיעון, כי לא חש כל סכנה וידע שאין הצדקה לירי, דן אותו השופט לתשעה חודשי מאסר, כמעט בגדר בדיחה. 

סיפור "ההשתרבבות" הוא, כמובן, בדיה גמורה, שכמו נלקחה מסיפורי הברון מינכהאוזן. אין ולא היה ולא יכול להיות דבר כזה. מה גם שמדובר בארבעה מקרים שכאלו באותו זמן ומקום. אז מה, לכול היורים הללו "השתרבבו" בטעות כדורים חיים למחסניות הגומי? לקבל בדותה שכזו כפסיקה משפטית, זה כמו שבמשפט אונס היה השופט מקבל את טענת הנאשם שאבר-מינו השתרבב לו בטעות ממכנסיו אל תוך איבר מינה של המתלוננת, ומקבל את עיסקת טיעון שנסגרה איתו על "גרימת אונס ברשלנות". 

הייתכן דבר כזה? בטח שלא. אלא אם מדובר ביהודי שהרג, יותר נכון לומר – רצח, פלסטיני. אז כל טיעון, כולל "חזקת ההשתרבבות", עומד לנו, ליהודים, לנצח נצחים. 

30.8.18            

באיזו יחידה שרתו הבנים  של שלדון ומרים אדלסון?

ביום שישי האחרון לבש "ישראל היום" חג ופרסם על פני כרבע מעמודו הראשון מאמר שבח והודיה לחוק הלאום מאת מו"לית העיתון ד"ר מרים (אשתו של שלדון) אדלסון . בראשית מאמרה מבטיחה אדלסון לקוראים כי "מהיום והלאה הדגל הלאומי יופיע בגאון [בעמוד הראשון] בכל מהדורה" כהצדעה לחוק הלאום, בהמשך היא יוצאת חוצץ נגד המתנגדים לחוק, ולבסוף מסכמת ואומרת שה"קביעה שהמדינה היא מדינת הלאום של העם היהודי, הוא עוד אבן בפסיפס ההצדקה לחיינו כאן". 

"לחיינו כאן", גברת אדלסון?! לא התבלבלת קצת?! את הרי לא חיה כאן, אלא בארה"ב, כבר למעלה משלושים שנה. ובעלך המיליארדר, אדון שלדון, לא חי פה מעודו. אז את מדברת איתנו על "חיינו כאן"?! אנחנו הישראלים, ימנים ושמאלנים, יהודים וערבים, נשים וגברים, אנחנו חיים כאן. לא את. את לא חיה כאן. את לא מזיעה כאן בקיץ. את לא תקועה כאן בפקקים. את ובעלך המילארדר אפילו לא משלמים כאן מיסים. אנחנו כן, ואתם לא. אתם לא חיים איתנו כאן בשום מובן. והכי אנחנו חיים כאן, ואתם לא, במובן זה שאנחנו כאן שולחים את בנינו לשרת בצבא האמור להגן על חיינו ועל "מדינת הלאום" שלנו, ואתם לא. 

כי הרי יש לכם, הגברת והאדון אדלסון היקרים, שני בנים משותפים [המאמר אינו עוסק בבנותיה של מרים אדלסון מבעלה הקודם, הישראלי, ד"ר אריאל אוקסהורן], אדם ומתן, שניהם בגיל הגיוס, בני 20 ו-22 - האם שלחתם אותם, כמו כולנו כאן, לשרת בצבא ההגנה לישראל? מישהו מן הקוראים שירת איתם בצבא או ראה תמונה של אדם ומתן החמודים במדים? או שאולי בני הזוג אלדסון, הצנועים באדם, שלחו את בניהם לשרת בצה"ל בסתר? 

על פי דפי הפייסבוק שלהם - בעוד בנינו משרתים בשריון, בגבעתי, בתותחנים ובצנחנים – אדם ומתן אלדסון משרתים ביחידות עילית אוניברסיטאיות, בסטנפורד ובדרום-קליפורניה. ואולי, עולה השאלה למראה תמונת נושא שהעלה אדם אדלסון בעמוד הפייסבוק שלו, של מישהו היורה בעוז ברובה פיינטבול -  אולי הם בסך-הכול התבלבלו, בני אדלסון, ובמקום להתגייס לצבא הגנה לישראל הם התגייסו לצבע הגנה לישראל? יכול להיות. 

נכון, יכול להיות שעל פי החוק הישראלי אדם ומתן אדלסון, שהם אומנם בנים לאזרחית ישראלית אבל שנולדו וחיו כל חייהם בחו"ל, אינם חייבים בגיוס. אבל כל זה לא חשוב ולא משנה. העובדה היא שגברת אלדסון מעזה לדבר איתנו על "חיינו כאן", כשאנחנו שולחים את בנינו לצבא ישראל והיא שולחת את בניה לאוניברסיטאות ארצות-הברית. ויתרה מזה – היא ובעלה הרי תומכים נלהבים, בכסף ובדיבורים, בשלטון ובמפלגות הקנאיות הימניות קיצוניות ביותר כאן [למשל שר-החינוך נפתלי בנט], אלו שמובילים את ישראל להמשך ההתנחלויות ודיכויו של העם הפלסטיני וכמובן למלחמות אינסופיות, שבהם עלולים הבנים שלנו, שלכם, אבל לא הבנים שלהם, לתת את נפשם. 

אז איך זה נראה לכם הדיל הזה, של "ישראל חזקה לנצח", נקרא לזה כך, שבו האדלסונים מקריבים למענו את הכסף שלהם, ואנחנו מוסרים לשם כך את החיים של הבנים שלנו? מתאים לכם? אז לכשימותו בניכם על קידוש שלמות הארץ, אל תבכו. תפנו למשפחת אדלסון. הם יתרמו לכם בשמחה את דמי ההנצחה. 

3.9.18     

גל"צ ומרוצץ הגולגולות תשובה לרזי ברקאי 

יצא קצפו של שדר גל"צ רזי ברקאי נגד עמיתנו ניב הדס שכתב כאן ש"הדור הגלצניקי החדש בעצם סייע לרוח המיליטריסטית שתמיד פיעפעה בתחנה – עם מפא"יניקים דוגמת רזי ברקאי, ניב רסקין, יעל דן, אילנה דיין ועירית לינור – לצאת החוצה באין מפריע; לא רק בתוכן שמתיישר כמו לייקרה בשמש למרכז וימינה – אלא גם בהגשה השמרנית, בנאמנות העיוורת לתפישות מיושנות ולאמיתות מוחלות שכבר מזמן עורערו". 

על כך ענה ברקאי בסארקאזם שקהה מיושן ש"יושב לו צ'ה גווארה זה אצל המקלדת, במרחב השוקני הכה מוגן, ועולה על בריקדה. על גל"צ. אילנה דיין ויעל דן ורזי ברקאי הם גווארדיה מפא"יניקית מיליטריסטית שמתיישרת למרכז וימינה, מעדיפה מרואייני ימין, מכסחת את השמאל ומכבסת את הכיבוש". 

אז מכבסת או לא מכבסת? זאת השאלה. 

לפני כעשור, בתוכנית הצהרים הנצחית שלה, שידרה יעל דן, המוזכרת כאן כבלתי-מכבסת בעליל, פינה שבועית קבועה הממליצה על טיולים בארץ, בהגשת אחד, אהוד יתום. אז מי האיש? הנה תזכורת קצרה - באפריל 1984 השתלטו ארבעה נערים פלסטינים באיומי סכינים על אוטובוס קו 300 מתל-אביב לאשקלון ודרשו שחרור אסירים פלסטינים. הארבעה שחררו את אחת הנוסעות, שהייתה בהריון, וזו הזעיקה עזרה, ובעקבות כך הצליחה המשטרה לעצור את האוטובוס, וכוח של סיירת מטכ"ל ופרץ לאוטובוס והרג שניים מהחוטפים ואחת מן הנוסעות ושחרר את הנוסעים. שני החוטפים האחרים נתפסו בחיים, נכבלו ונלקחו כביכול לחקירה. ראש השב"כ דאז אברהם שלום הורה לראש אגף המבצעים בשב"כ, אהוד יתום, שהיה בכיר השב"כ בשטח, להרוג את שני החוטפים שנותרו בחיים, ויתום ואנשיו אכן הובילו את החוטפים החיים והכבולים "למקום מבודד ושם היכו אותם בראשם באבנים ובמוט ברזל עד מותם", כפי שמספר וויקיפדיה ביובש.

גלי צה"ל מציגים: פינות החמד של מרוצץ הגולגלות. אהוד יתום

למחרת נמסר לתקשורת שכל ארבעת החוטפים נהרגו בפעולת החילוץ. אלא ששני צלמי עיתונות, אלכס ליבק מ"חדשות" וענת סרגוסטי מ"העולם הזה", צילמו את אנשי השב"כ מוליכים את שני ההרוגים מן האוטובוס בעודם בחיים, וכך התפוצצה "פרשת קו 300". הפרשה הסתבכה כשראשי השב"כ הוליכו, במזימת מרמה מתוכננת ומתואמת, את ועדת החקירה שהוקמה למסקנה לפיה האלוף אז יצחק מרדכי הוא שהרג לכאורה את הפלסטינים האסורים. ואולם, השקר נתגלה ובסופו של דבר כל המעורבים ברצח ובמזימת השקר זכו לחנינה מנשיא המדינה עוד בטרם משפט. 

ואת האיש הזה - שרוצץ במו ידיו באבנים, כפי שהוא עצמו סיפר בחקירה האחרונה במשטרה ובראיון מאוחר לעיתון, את ראשיהם של שני עצורים כבולים - הביאה הגברת להמליץ לעם ישראל מדי שבוע על פינות החמד בארצנו. ואם זו לא מכבסת כיבוש, דיכוי ורצח, אז מה כן? 

האם גברת דן, או מר אדון ברקאי, היו מאפשרים לשדד בתוכניותיהם פינה שבועית על פרחי ארצנו הנהדרת, נאמר, בהגשת אלאור אזריה? ברור שלא, נכון? והרי מה שעשה אזריה הוא זבוב לעומת מה שעשה יתום. אז מה ההבדל? למה אחד זוכה לטיהור והשני לתיעוב? יכול להיות שזה בגלל שיתום הוא "משלנו" ואזריה הוא מ''הבבונים''? לכן לקרוא לכם מפא"ניקים, ברקאי, זו לשון-המעטה מלטפת. אתם הרבה יותר גרועים.