2019 - 2020



26.2.19

מי מעולל את ההתעללות?

כל רבעון, כמו שעון, משודרת באחת ממהדורות החדשות בטלוויזיה כתבה "מצמררת" או "מסמרת" על התעללות של חיילים בעצירים פלסטינים או של עובדים בקשישים סיעודיים, ובסוף הכתבה הקריינית תמיד נסערת ובוכייה. ואז, בטקס קבוע, כל הארץ סופקת כפיה, במקרה של ''ההתעללות הנוראה בקשישים חסרי-הישע", ומקללת את האימא של הקריינית, במקרה של "העלילה הזדונית על בנינו האמיצים המגנים עלינו", וחוזר חלילה. ואף-פעם, בשום רבעון, לא נשאלת שאלה אחת פשוטה - "מי אלו בעצם האנשים הללו, שכך מתעללים בקשישים המרותקים למיטותיהם או בפלסטינים האזוקים בידיהם?" 

הרי תמיד זה לא "אנחנו". אף-פעם זה לא מי מבנינו המחונכים והמנומסים או בנותינו הטובות והחסודות שמפליאים קתותיהם ומכותיהם בפלסטינים אזוקים ומכוסי-עיניים או בקשישים שבורי-אגן בכיסאות-גלגלים. זה תמיד כל מיני "אחרים" שעושים את הדברים הנוראים הללו – חיילים חרדים, סוהרים צ'רקסים, סניטארים פלסטינים, עובדים מולדבים, כל הבררות האלו. זה הם שמתעללים, לא אנחנו. מה פתאום אנחנו, זועקים הצופים הנעלבים, אנחנו לא כאלו, אנחנו בחיים לא עושים כאלו דברים נוראים. 

אבל זה לא נכון. זה אומנם שקר נעים, אבל זה שקר מוחלט. כי זה לא חיילים חרדים או נחשלים שמתעללים בפלסטינים וזה לא עובדים סינים או פלסטינים שמתעללים בקשישים. זה אנחנו, כולנו, זו מדינת ישראל, המדינה שלנו, שעושה את זה. ההתעללות רבת-השנים בפלסטינים ובקשישים היא לא מקרה שצולם במקרה במחנה-הצבאי או בית-הזקנים "רמת אבות". ההתעללות בפלסטינים ובקשישים, זו אף זו, הן המדיניות של מדינת ישראל, של כולנו, של ממשלות ישראל, מימין ומשמאל, לדורותיהם. 

להחזיק עם שלם, מיליוני בני-אדם במשך עשרות בשנים תחת שלטון צבאי, זו התעללות ממסדית ומובנית של המדינה. ובהתעללות הזאת, כמעט אך ורק בזה, עוסק כל צבאה העוצמתי של ישראל. זה לא רק חטיבת כפיר או מג"ב או "נצח יהודה". כל צה"ל עוסק בזה. אלא שלעשות את העבודה "המלוכלכת" ממש, להכות ולהרוג, אנחנו שולחים לא את בנינו "הטובים", אלא, וזה בכוונת מכוון, את החלשים והנחשלים והדפוקים שבבנינו. אבל כש"האחרים" הללו נתפסים בעדשות המצלמה עושים את מה ששלחנו אותם לעשות, אנחנו מזדעקים מרה לכאורה "אוי, מה קרה לנו?". אבל לא קרה לנו כלום. ההתעללות בפלסטינים היא לחם חוקה של מדינת ישראל. 

ואותו דבר בקשישים. מדינת ישראל, כמדיניות, לא מאפשרת להם להתקיים כבני-אדם. והמדיניות המוסדית-הממלכתית הזאת מאלצת רבים מאיתנו לשלח את הוריהם ל"דיור מוגן" במקומות דמויי דירי עיזים וכבשים. ואת מי אנחנו שולחים לעבוד בניקוי החרא מישבניהם של הורינו האומללים הקשורים למיטותיהם? כרגיל, כמו עם הפלסטינים, את החלשים והנחשלים והדפוקים ביותר שאנחנו יכולים למצוא בשכר העלוב שאנחנו מוכנים לשלם להם. ואז, כשמצלמים אותם מתעללים בהורינו הזקנים שהשלכנו לגור בדירים הללו, אנחנו סופקים כפיים וזועקים מרה, וקוראים להם "חיות אדם", וכל המהומה הרבעונית הרגילה. 

אבל זה לא הם, "האחרים" למיניהם, שמתעללים בפלסטינים ובקשישים. זה אנחנו שעושים זאת. זה אנחנו ששולחים את "האחרים" לעשות את זה בשבילנו, במקומנו, בשביל לא לטנף את ידינו בחרא הזה. אבל ידינו מלאות, ועוד איך, בחרא הזה.  


1.4.19

המפלצת הזאת היא אתה   

הריטואל המסורתי של השמאל המפא"ניקי הנכחד לקראת ההפסד הקבוע בבחירות, כולל שני מיני תפילות – בכי ונהי על זה ש"הם עדר מטומטם שהולך אחר אדונו", ודברי הספד וקינה על "איכה הייתה לזונה קריית-הממשלה וקרית-ארבע וקרית-שמונה וקרית-אתא". 

ככותב דבר הקינה לקראת הבחירות לכנסת ה-21 התנדב הפעם משורר הילדים הנודע יהודה אטלס, שפירסם כאן בשבוע שעבר את קינתו "אני מתבייש", וזכה לתהילה גדולה בקהילה בתי-האבות של ותיקי פועלי ציון שמאל וזקני השומר הצעיר וממשיכי דרכם. וכך, למשל, מקונן אטלס המתבייש בנו: "אני מתבייש בשל כל עץ זית שנכרת על ידי מתנחלים ונוער הגבעות, בשל כל מעיין שנגזל ובאר שהורעלה בפגרי כבשים. אני מתבייש בשל כל מתנחל, בן עמי, היושב או מתיישב על אדמה פרטית השייכת לערבים"

נו, די, באמת, אטלס. לא רעדה לך קצת העט כשכתבת את דברי השקר העצמיים הבזויים הללו? אתה לא לפחות קצת מתבייש שבזה, שרק בזה, אתה מתבייש? והרי מפעל ההתנחלויות– ההפקעות, הכריתות, ההרעלות, הגירוש, ההמתות – כל זה, הכול הכול, הוא לא איזו גחמת נעורים של קומץ שובבים שוטים הסוטים מן הדרך. זו לא הסטייה. זו הדרך עצמה. מפעל ההתנחלות, על כל מעלליו, הוא מפעל ממלכתי בן עשרות בשנים של מדינת ישראל כולה, של כל ממשלותיה מאז מלחמת ששת הימים ועד היום, כולל הממשלות שאתה, יהודה אטלס, אתה ורעיך, בחרתם בהם, היללתם אותם, קידשתם אותם, קידשתם ולא התביישתם. וכי אתה, ילדיך ונכדיך, לא שירתתם, ובטח בגאווה, בצבא ההגנה לישראל, המוציא לפועל בכוחו את מפעל ההתנחלויות, כולל הפקעת האדמות וכריתת הזיתים והרעלת הבארות? 

יהודה אטלס וספר הילדים שלו "הילד הזה הוא אני"

והפלא ופלא. במאמר ההתביישות שלך, שבו אתה מבכה רסק זיתים והרג כבשים, אין אפילו מילת קינה וצער ובושה על פציעת והרג בני-אדם. בזה שצלפי צה"ל יורים וקוטעים את רגלי ילדי גטו עזה, אתה לא מתבייש, אבל כואב לך הלב על עצים וכבשים. תתבייש לך בעצמך. ליבך מתייסר מעצים כרותים, מצפונך שותם מדם כבשים,  אבל ליבך אטום לילדים כרותי גפיים ולב. אתה מפלצת מוסרית, יהודה אטלס. תתבייש לך אתה, בעצמך. 

ומשום מה אתם, האטלסים למיניהם, אתם תמיד מתביישים לא חלילה במה שאתם עושים או עשיתם, ולו בשגגה או בתום-לב. לא. מה פתאום? לעולם אתם מתביישים במה שעושים כל מיני אחרים – הליכודיניקים, המזרחים, הדתיים, כל אלו, אתם יודעים. אבל כל "האחרים" האלו, אלו שעושים לטענתכם את הדברים שאתם מתביישים בהם - מאיפה הם צצו? מהירח?! הם נחתו עלינו ממאדים? האם הם לא גדלו על האתוסים שאתם המצאתם? האם הם לא למדו במערכות החינוך שאתם בניתם? האם הם לא משרתים בצה"ל שאתם הקמתם וטיפחתם וקידשתם? האם הם לא קראו בילדותם את ספרי הילדים שלך, יהודה אטלס, ושרו "הילד הזה הוא אני"? 

כן, כן, אלו הצולפים בילדים הפלסטינים, כורתי הזיתים, מרעילי הבארות. אלו הילדים שאתם גידלתם על ברכי האידיאולוגיה שלכם, הילדים ששרו את השירים שלכם. הילדים האלו, הנוראים, שגדלו בחיקך ושעכשיו אתה מתבייש בהם, הילד הזה, המפלצת הזאת לכאורה, היא אתה.


19.8.19

מה ההבדל בין מאיר הר-ציון לברוך גולדשטיין? 

באחד מערבי השבוע שעבר אירחו ירון לונדון וגאולה אבן-סער בתוכניתם בערוץ 11 את מחבר הביוגרפיה החדשה ואת בנו של מאיר הר-ציון,  שהוגדר כ"גיבור לאומי", והפליגו כולם בשבחי המנוח, בעיקר "הרגישות שלו", ולונדון אף הוסיף והתפעל מ"יכולת הכתיבה הפואטית שלו, הוא כותב יוצא מן הכלל, העברית שלו יוצאת מן הכלל". אבל מאיר הר-ציון, עם כל הכבוד ליכולותיו הצבאיות והפואטיות, היה גם רוצח מתועב - וירון לונדון, שכביכול התנצל בסוף הראיון ש"לא נספק לדבר על הפרשה", יודע זאת היטב - שרצח, ביחד עם שלושה מחבריו, בדקירות סכין וביריות רובים חמישה בדואים חפים-מפשע כנקמה על רצח אחותו, בידי בדואים אחרים, לאחר שחצתה את הגבול לירדן. ולא רק זה, אלא שהטבח הזה זכה לתמיכה ולגיבוי של מפקד חטיבת הצנחנים אז אריאל שרון, הרמטכ"ל משה דיין ושר הביטחון דוד בן-גוריון, ושבגינו לא הועמדו כלל הרוצחים לדין בתירוץ העלוב שהעבירה בוצעה במדינה אחרת. 

כמה פושעי מלחמה אתם מזהים בתמונה של מפקדי גדוד 890 ב-1955? עומדים מימין לשמאל: אסף שמחוני אלוף פיקוד הדרום, מוסה עפרון מ"פ ב', דני מט - מ"פ א', משה דיין הרמטכ"ל, אריק שרון - המג"ד, מאיר הר ציון - מפקד הסיירת. יושבים: רפאל איתן (רפול) - מ"פ ה', יעקב יעקב - מ"פ מפקדה, אהרון דוידי - סמג"ד . 

ושני מגישי "תוכנית התרבות" של ערוץ השידור הממלכתי של ישראל, שאחד מהם נחשב ל''שמאלני קיצוני'' יעני, לא חשים שום בושה ושום בעיה, אלא אף מתגאים ומתפארים בכך שהרוצח המתועב הזה היה אדם רגיש, כותב יוצא מן הכלל, ואיזו עברית מופלאה. וכי מה ההבדל – בבקשה מכם, קוראים יקרים – בין שבחיו והתפעלותו של "השמאלני הקיצוני", הנאור מעין כמותו בעיני עצמו, ירון לונדון, מרגישותו ושפתו המשובחת של רוצח הערבים החפים מפשע מאיר הר-ציון, לבין שבחיו והתפעלותו של "הקיצוני הימני", שכל אוהבי לונדון מתעבים כפיגול שלא ברא השטן, איתמר בן-גביר, מרגישותו ומפועלו הרפואי מציל-החיים של רוצח הערבים החפים מפשע ברוך גולדשטיין? וכי מה באמת ההבדל? שהר-ציון וחבריו ביצעו את הרצח שלהם כנקמה לכאורה על רצח אחותו, ואילו גולדשטיין ביצע את הרצח שלו כנקמה, לדברי מעריציו, על רצח חבריו? שהר-ציון רצח רק חמישה, וזה די סבבה, ואילו גולדשטיין רצח עשרים ותשעה, וזאת כבר זוועה? ששניהם ביצעו את הרציחות שלהם בנשק שסיפק להם צה"ל? שגולדשטיין ביצע את הרצח שלו לבוש במדי הסרן שלו, ואילו הר-ציון דווקא פשט את מדי הסגן שלו וביצע את הטבח הקטן שלו בבגדים אזרחיים? שגולדשטיין "הקריב את נפשו" כדי לנקום בערבים, והר-ציון סתם שחט אותם וברח? שהטבח של הר-ציון היה פעם, ואז זה היה אחרת, והיום זה משהו אחר? שגולדשטיין היה מתנחל ימני מזוקן ומסוכן והר-ציון ושותפיו לרצח כולם קיבוצניקים שמאלנים מגולחים למהדרין? שהר-ציון וחבריו אפילו לא הועמדו לדין על הטבח שביצעו, והמשיכו לשרת בצה"ל כלוחמים וקצינים, ואילו אלאור אזריה הועמד לדין באשמת הריגה על שירה למוות במחבל גוסס, ונשפט, הורשע ונדון לשנה וחצי מאסר והורדה לדרגת טוראי? 

אז למה הירון לונדונים למיניהם מעלים על נס את הרוצח הר-ציון וקושרים לו כתרים כ"גיבור לאומי" רב-רגש וקסם, ואילו את ברוך גולדשטיין, ואפילו את אלאור אזריה, שמעשהו מתגמד ליד הטבח של הר-ציון כמעשה קונדס פורימי, הם מתעבים עד עפר ומגדפים עד צאת הנשמה? יש לכם הסבר מניח את הדעת לתופעה המוזרה הזאת? בין הפותרים נכונה תוגרל הדלקת משואה.


20.10.19

"הנערים" היא יצירת מופת של שקר נורא

עכשיו, משנפוצו ונמוגו מקצת מהררי זיקוקי הדינור שהורעפו כאן על סדרת הטלוויזיה הישראלית "הנערים" של HBO ו''קשת" וקשרו לה כתרי הלל ומופת, אולי אפשר כבר להשמיע דיעה אחרת, שונה. 

ובכן, "הנערים" לא רק שאינה סדרה מופתית או אפילו טובה, אלא היא סדרה גרועה כמעט בכל קנה מידה, גם בעשייה הדרמתית-טלוויזיונית שלה, ובעיקר במסריה המוסריים-הפוליטיים, הפגומים והמעוותים. מבחינה דרמתית-טלוויזיונית 

"הנערים" היא סדרה סתמית, נוסחתית, קלישאתית, שאין בה לא קונפליקטים דרמתיים של ממש ובוודאי לא מתח עלילתי, ושמרבית דמויותיה גזורות מקרטון סטריאוטיפי. הדמות המובילה, של חוקר השב"כ סימון, זו שאמורה לכאורה לשאת על גבה את כל פרקי הסדרה, היא דמות בעלת ממד אחד, שמשחקו העצי חד-המבע של שלומי אלקבץ שמגלם אותה, הופך אותה עוד לפחות מפלקט שאין בה שום ייחוד, שאינה מעוררת לא עניין ולא הזדהות, שהדילמות והקונפליקטים שלה פחות משטחיים, וכל כולה עשויה מהסטריאוטיפ המזרחי של הנאמנות המשפחתית וקריעתה, שכבר מצויה, וטוב יותר, במשפחת הרוצחים. 

גם עלילה של מתח אין כאן. הרי גם בסדרה, וכנראה גם במציאות, היו בידי החוקרים כבר אחרי כמה שעות הן מספר הרכב החוטף והן, פחות או יותר, שמות הרוצחים, כך שחקירה של ממש אין כאן, מה גם שלפחות שניים מן הרוצחים מעורערים או מסוכסכים בנפשם, אחד מהם קטין חרדתי מגמגם, שמספיק לנשוף עליו פווו קטן כדי להוציא מממנו הודאה. אז מה ואיפה פה העלילה, וממה ואיך אמור להיגזר המתח? 

רק משחקם הבאמת נפלא של שניים מגיבורי הסדרה, ג'וני ערביד בתפקיד האב השכול חוסיין אבו-חדייר, ובעיקר של אדם גבאי, שמקבל יותר זמן מסך, בתפקיד הקטין הרוצח אבישי אילוז (שם בדוי), מצילים את הסדרה ממפולת ושממה מוחלטים.

אז מאיפה בכל זאת ההתלהבות? מאין גלי ההתפעלות השוצפים? איך הפכה פה "הנערים" הכמעט כלומית הזאת ל"יצירת מופת" לכאורה? כי יש כאן אכן חידוש. זו פעם ראשונה מאז הקמת המדינה ו/או הטלוויזיה שבסדרת דרמה ישראלית מוצגים הורים שכולים פלסטינים כבני-אדם. וזה חשוב וזה מצוין. 

המשפחה השכולה. הוריו (השחקנים ג'וני ערבי ורובא בלאל-עספור) ואחיו של הנהר הנרצח מוחמד אבו-חדיר בסדרה "הנערים"

אלא מאי? מכול מאות ואלפי הנערים והילדים הפלסטינים שנהרגו ונרצחו בידי ישראלים במהלך כמעט מאה שנות הסכסוך, דווקא בנער האחד שנרצח באופן אכזרי ביותר על ידי שלושה שבאבניקים מזרחיים מסוכסכים בנפשם, דווקא בהורים השכולים שלו, מכל שלל ההורים השכולים הפלסטינים, ולא בהורים שילדיהם נהרגו ונרצחו בידי המתנחלים או בידי הצבא, דווקא בהם בחרתם להראות את הפלסטינים כבני-אדם? כמה קל, כמה עלוב, כמה עצוב. 

אבל גם הצגתו של השכול הזה, שלכאורה אין עליו עוררין, עוררה בישראל, וזה כבר לא עניינה של הסדרה אלא של החברה הישראלית, זעם עצום, כדי כך שהאוויל העומד בראש ממשלתנו קרא בשל כך, בגלל שמראים הורים פלסטינים שכולים שבנם הוצת למוות כבני-אדם, קרא לסדרה "אנטישמית". עד כדי כך הפלסטינים אינם בני-אדם בעינינו. 

אבל הסדרה, אדוני ראש הממשלה וצופים נכבדים, מראה לא רק את הנרצח הפלסטיני והוריו כבני-אדם, היא גם מראה, וזה עיקרה של הסדרה, את הרוצחים הישראלים ובני משפחותיהם כבני-אדם. היעלה על הדעת שההיפך היה יכול להתקיים? שסדרה טלוויזיה ישראלית הייתה מציגה במקביל גם את הנרצחים הישראלים ומשפחותיהם כבני-אדם וגם את הרוצחים הפלסטינים ומשפחותיהם כבני-אדם? 

יוצר "הנערים" עצמו, חגי לוי, יודע היטב את התשובה, כפי שאמר ל''הארץ'' - "אם היינו מספרים את סיפור שלושת הנערים (היהודים שנחטפו ונרצחו), הייתי צריך לדבר על הרוצחים הפלסטינים, להיכנס לראש שלהם ולמניעים שלהם ולעורר אמפטיה כלפיהם. ואת זה אף אחד לא היה מקבל". 

ואכן, בדבר אחד, והוא די מהותי, צודקים מבקרי הסדרה מימין – שהסדרה עוסקת במקרה שולי, שלא מייצג כל ועיקר את החברה הישראלית. שכן, אכן, רוב הרציחות וההריגות של פלסטינים בכלל, ושל נערים וילדים פלסטינים, נעשים במקצתם על ידי מתנחלים וברובם על ידי צה"ל, צבא העם שלנו. מקרה כזה, כמו זהו שבו עוסקת הסדרה, שבו שלושה שבאבניקים מזרחיים דפוקים קצת בשכל רוצחים פלסטיני הוא אכן נדיר שבנדירים. אז למה באמת בחרו יוצרי "הנערים" דווקא במקרה הלא-מייצג הזה ולא באחד מאלפי המקרים המייצגים? 

התחושה הקשה היא שהתשובה היא שדווקא בגלל זה בחרו בו היוצרים, כדי להסיט את חשבון הנפש מהסיפור האמיתי, ולהוציא עצמם מחלקם בו. המחתרת היהודית הרצחנית (לבני, עציון, סגל, הנמן, נוביק) וגם מבצע הטבח הנוראי במערת המכפלה (סרן ד"ר גולדשטיין) צמחו מליבה של כת המתנחלים האשכנזית, וכולם שרתו כמובן בצה"ל, שהוא הורג ורוצח הפלסטינים, כולל הילדים, הגדול מכולם, ולא שלושת השבאבניקים המזרחים המטורללים שבכלל לא עשו צבא. 

והמילה האחרונה, והכול כך חשובה בסדרה – נקמה. שלושת הרוצחים חטפו ורצחו את הנער הפלסטיני מוחמד אבו-חדיר כנקמה על חטיפתם ורציחתם שלושת הנערים היהודים שער, פרנקל ויפרח. אבל "הנערים" אינה מזכירה, משום מה, את העובדה שלמרות שכוחות הביטחון וממשלת ישראל ידעו כבר מן היום הראשון להיעלמותם ששלושת הנערים נרצחו וכבר אינם בחיים, הם ניהלו מבצע בשם "שובו אחים", לכאורה להשבת הנערים החיים למשפחותיהם, כולל גם עצרת בהשתתפות הוריהם בכיכר רבין בתל-אביב, וכל כך כדי ללבות את היצרים בישראל, שרצח אבו-חדיר היה חלק מתוצאותיה השוליות, לקראת מבצע הנקמה הגדול בעזה, הלא הוא "צוק איתן". 

שלושת השבאבניקים, הנערים הרוצחים גיבורי הסדרה, רצחו נער פלסטיני אחד כנקמה על חטיפת ורצח שלושת הנערים היהודים. וכמה ילדים ונערים הרג או רצח צה"ל כנקמה במבצע "צוק איתן"? עיבוד הנתונים מכל הצדדים מעלה שמתוך למעלה מ-2000 ההרוגים הפלסטינים במבצע, כמחצית, כלומר כ-1000, היו אזרחים, מתוכם כ-350 ילדים מתחת לגיל 15. ואתם עושים סדרה על ילד פלסטיני אחד שרצחו כנקמה שלושה אזרחים מטורללים, שניים מהם קטינים, בזמן שהצבא שלכם, שאתם ובניכם משרתים בו, הרג באותו סבב נקמה 350 ילדים?  הטחו עיניכם מראות, או שזה מה שרציתם להראות, כלומר לטייח? 

וזו גם כנראה הסיבה להתפעמות ולהתפעלות מ"הנערים" כאילו היא סדרת מופת. בגלל זה צוהלים הנאורים לכאורה למראה הסדרה. כי היא מטילה את הרצח הזה, את כל הרצח הזה, על כתפיהם הדקיקות מנשוא של שלושה שבאבניקים מזרחיים דפוקים, ורוחצת בכך את ידינו שלנו, של כולנו, מדמם של הילדים הפלסטינים שהרגנו, שאנחנו הורגים. 

"הנערים" היא יצירת מופת של שקר נורא. אבל סדרת טלוויזיה היא לא המציאות. וידינו מגואלות, עדיין מגואלות, בדם.


9.12.19

דין פלסטיני כדין המבורגר

לפני כשבועיים רעשה קצת הארץ, כלומר נשמעו פה ושם ריטונים, כשנודע שמפקד טייסת בצבא ההגנה שלנו דן חייל לחודש ריתוק בעוון החזקת המבורגרים קפואים, שומו שמיים, במקרר האישי שלו בחדרו, למרות שזה הוכרז על ידי הרב או הרס"ר כמקרר חלבי. אויה, הדתה, זוועה, אלוהים, לאן הגענו? טהרן זה כאן וכולי, זעקו שבעה-עשר הרוטנים הרגילים, כולל הראיון הקבוע עם אימו ההמומה, אלא מה, של החייל "המורעב" האומלל. ובזה, פחות או יותר, זה נגמר. 

חודש לפני זה התפרסמה בתקשורת עוד ידיעונת על חייל שנדון כמעט לאותו עונש, והפעם בעוון מה? הנה כותרות הידיעה ב'הארץ': "נער פלסטיני נורה למוות על הגדר. לוחם שירה לעברו נידון לחודש עבודות שירות. לוחם גבעתי הודה כי ירה לעבר בן ה-15, עותמאן ראמי חלס, מבלי שקיבל אישור לכך, והורשע בחריגה מסמכות עד כדי סיכון חיים". 

למעשה שכזה, שבו חייל בצבא כלשהו יורה בנער, אזרח, מפגין, ללא אישור ובלי סמכות, והורג אותו, בכל מדינה שאינה יהודית ובכל שפה שאינה עברית, קוראים רצח. אז למה כאן הומרה עבירת הרצח ל"חריגה מסמכות עד כדי סיכון חיים"? "גורמים בצה"ל", המשיך 'הארץ'  לספר, הסבירו כי "לא נמצא קשר סיבתי בין הירי לבין מות הנער". איך בדיוק לא נמצא קשר סיבתי בין הירי של "הלוחם", שהיה כנראה היחיד שירה בנער (שהרי לבד ממנו אף חייל אחר מיחידתו לא הועמד לדין על ירי בלי אישור וללא סמכות), שמת מירי, לא ברור. אבל גם לא חשוב. שטויות. באמת שטויות. בסך הכול עוד ילד ערבי מני רבים שמת מירי צלפים או טייסים. נו, די, באמת שאין מה לעשות מזה עניין. ואכן, המקרה הזה לא עורר שום עניין ציבורי, ולא רטינות ולא נעליים צבאיות. 

אבל עכשיו נאתגר אתכם קצת: תגידו, גברים, נשים, שמאלנים, צדיקים, צודקים, נאורים, הכי לא-ליכודניקים ולא-בבונים שכמותכם  - זה נראה לכם סביר שעל רצח או הריגה, ועל החזקת המבורגים במקרר חלבי יושת אותו עונש של חודש ריתוק או עבודות שירות? למה אתם שותקים? למה אתם לא אומרים משהו? למה אתם ממשיכים לשרת בצבא הזה? למה אתם ממשיכים להפיץ בגאווה את תמונותיכם עם בניכם ובנותיכם המתגייסים לצבא הזה?  

נכון, אתם צודקים. יש באמת הבדל תהומי בין שני המקרים. שהרי בראשון מדובר בהדתה קשה ובשני בהמתה קלה. ושמא תאמרו לעצמכם "בסדר, אבל זה צבא, ובצבא זה אחרת, אבל באזרחות, באזרחות אנחנו מדינת חוק דמוקרטית שוויונית"  ובלה-בלה. טוב, יאללה, שיהיה. אבל הנה בכל זאת ידיעה  מלפני כמה ימים ב"ישראל היום" הלא-שמאלני בעליל - "עונש מקומם לגבר שתקף את אשתו. שלוש פעמים הורשע הבעל בתקיפת רעייתו הראשונה וחזר לסורו גם עם השנייה. השופט גזר עליו חודש של עבודות שירות" אז עכשיו תגידו – אתם מוכנים לחיות במדינה שבה העונש על רצח, על החזקת קציצות בשר במקרר חלבי, ועל הכאת זוגתך בפעם הרביעית, הם אותו עונש – חודש עבודות שירות? בוודאי שלא, נכון? אבל אתם, אנחנו, מה לעשות, חיים בדיוק במדינה כזאת.


8.2.20

מופע האימים האנטישמי של ד"ר גיא בכור   

לכאורה, לפחות עד עתה, קשה היה לקשור לימין הישראלי, אפילו לא למטורללים שבהם, כתרים של ניאו-נאציות, לא בגלל שהחוק אוסר, אלא כי חסר היה בתמהיל שלהם אלמנט הכרחי מובהק המצוי בכל ניאו-נאציות, והוא האנטישמיות. אומנם חלקים נרחבים בימין הישראלי הם בהחלט גזענים אנטי שמים, אבל השמים השנואים הללו הם ערבים ולא יהודים. כך שאנטישמיות, במובן של שנאת יהודים, הייתה אכן חסרה עד כה בתמהיל האידיאולוגי של הימין הישראלי, אולי בגלל שהם עצמם, איך נאמר זאת, טיפה יהודים. אלא שעכשיו בא אחד מהבולטים בדוברי הימין הישראלי הקיצוני המטורלל, המזרחן ד"ר גיא בכור, ודופק – בתוכנית הבוקר הטלוויזיונית של אברי גלעד, ולא אחרת – מופע אימים אנטישמי מחריד, שכל שונא יהודים עלי אדמות היה מאמץ בחום וחותם עליו בשתי ידיו, ואף מחבק ומנשק את בכור לא רק על לחי אחת, אלא גם על הלחי השנייה. 

הנה דברים שאמר בכור בתוכנית של אברי גלעד בבוקר ה-3 בפברואר, בהקשר של כישלון המפלגה הדמוקרטית בניסיון ההדחה, האימפיצ'מנט, של הנשיא טראמפ: "אנחנו פה אומרים רק את האמת – כמעט  כל המעורבים באימפיצ'מנט [הם] יהודים. יהודים פרוגרסיבים, אם זה נאדלר, ואדם שיף, ושמה כל האחרים. וזה גם היה הסיפור הקודם, של הקולוז'ן, כן, כאילו של הקשר עם רוסיה. למה היהודים, פרוגרסיבים, כן, צריכים לעמוד בראש החזית נגד הנשיא הזה? הם יעוררו אנטישמיות, וכבר מעוררים, אנטישמיות אדירה. שיבואו בטענות רק אל עצמם. זה מה שקרה עם יהודים סוציאליסטים ברוסיה, שיצאו נגד הצאר, ובגלל זה הוכו." 

היהודים, אומר גיא בכור ואברי גלעד מהנהן בהסכמה, מביאים על עצמם את האנטישמיות. לא האנטישמים אשמים באנטישמיות שלהם, מסביר ד"ר בכור, אלא היהודים (הליברלים, הפרוגרסיבים, הסוציאליסטים, הקומוניסטים, אולי גם ההומוסקסואליסטים. בכור אינו מגדיר מיהו יהודי פרוגרסיבי בעיניו), הרבינוביצ'ים והפרידמנים, הנאדלרים והשיפים, הם לא רק אשמים בכך שבכלל יש אנטישמיות בעולם, אלא שהיהודים (הפרוגרסיבים, הפרוגרסיבים) גם נושאים באחריות לתוצאותיה האיומות של האנטישמיות שהם הביאו על עצמם, כמו הפוגרומים, למשל פרעות קישיניב ב-1903, שערכו המוני הרוסים, בעידוד הצארים השליטים, ביהודי רוסיה של אז , שהנה לפי ד"ר בכור "זה מה שקרה עם יהודים סוציאליסטים ברוסיה, שיצאו נגד הצאר, ובגלל זה הוכו". 

וחוץ זה, דוקטור יקר, האנטישמיות, שנאת היהודים, האשמתם ברצח ישו, הפוגרומים והפרעות, כל אלו כבר קיימים ומתקיימים מאות על מאות בשנים, הרבה לפני שנולד יהודי פרוגרסיבי או סוציאליסט אחד, אז גם בכל הזוועות שנעשו ביהודים קודם לכן היהודים (הלא-פרוגרסיבים והבלתי-סוציאליסטים) אשמים, הביאו את זה על עצמם?

אבל בכך לא הסתיים מופיע האימים של בכור, שבהמשכו אמר גם כי "אגב, הזכות להיכנס לארצות-הברית בתקופת השואה, בשנות השלושים והארבעים, נאסרה כי האמריקאים לא רצו סוציאליסטים. זאת הסיבה. אז מה, ההיסטוריה חוזרת על עצמם. הם לא אוהבים את זה שאני אומר, אבל הם מביאים את זה על עצמם" ככה. כלומר לפי אדון בכור מי שמנע מהיהודים שנמלטו מאימת עליית וזוועות הנאצים באירופה מלהיכנס לארצות-הברית ובכך להציל מיליונים מהשמדה, לא היו, חלילה, הנשיא רוזוולט, משרד החוץ, בתי הנבחרים והאומה אמריקאית, אלא היהודים עצמם, בגלל שחלקם הגדול או רובם היו סוציאליסטים. בגלל זה האמריקאים לא הצילו אותם. היהודים הם האשמים, לפי בכור, בכך שהאמריקאים מנעו את כניסתם לארצות-הבית והפקירו אותם למוות, לג'נוסייד, להשמדה ולשואה. הבנתם? משל למה הדבר דומה, אם לא הבנתם  עד עכשיו – בהאשמת נשות העולם על כך שיש בעולם תרבות ומעשי אונס, שהנשים הן שמביאות את זה על עצמן, בגלל שהן פמיניסטיות ומבקשות שוויון-זכויות, נניח, או בגלל שהן מתלבשות בבגדים חשופים מדי. 

ואם אתם רוצים את הדברים במפורש, אז הנה מה שאמר אותו בכור תשעה חודשים קודם לכן, ב-29 לאפריל 2019 בתוכנית הטלוויזיה "העולם הבוקר", הפעם בהנחייתה של מירי נבו: "האמריקאי שהצביע בשביל טראמפ אומר לעצמו 'רגע אחד, יש פה קנוניה יהודית, נגד הנשיא שלי. כל השמות בקנוניה של הקולוז'ן, של השקר, של הפייק, שהיה, כאילו טראמפ תומך ברוסיה, זה יהודים. והם אומרים 'רגע אחד, מה קורה כאן. ואותם יהודים פרוגרסיבים ימיטו אסון נורא על יהודי ארצות-הברית. וזה בדיוק מה שקרה באירופה. וזה קורה כאן." וכי מה אומר כאן בכור? קודם כל, שהאנטישמים צודקים, שבאמת יש בעולם "קנוניה יהודית", אלו מילים שלו - נגד נשיא ארצות-הברית, נגד אמריקה, נגד הנצרות, נגד הדת, נגד הגזע הלבן, נגד ערכי המשפחה. והנה מתברר, זה מה שאומר בכור, שזה אמיתי, שזה נכון. באמת יש דבר כזה "קנוניה יהודית". היהודים באמת רוצים להרוס אותנו ולהשתלט על העולם. 

אבל הכי חשוב ומחריד ונורא בדברים הללו המובאים כאן מפיו של הדוקטור גיא בכור, זה שהוא מצדיק, ממש כך, לא מכחיש, חלילה, אלא מצדיק את השואה. "אותם יהודים פרוגרסיבים [אלו היוצאים נגד "הנשיא הדגול דונלד טראמפ"] ימיטו אסון נורא על יהודי ארצות-הברית", מזהיר בכור" וזה בדיוק מה שקרה באירופה". מה קרה באירופה? איזה אסון נורא קרא ליהודים באירופה? השואה. נכון. ומי אחרי או אשם, על בכור, בשואה, ברציחתם של שישה מיליון יהודים? לא הנאצים, לא הגרמנים, לא הפולנים, לא האירופים, לא האנטישמים. היהודים, היהודים הם שהביא את השואה על עצמם. אם הם לא היו כאלו פרוגרסיבים מטומטמים וסוציאליסטים  מגעילים, האירופאים המסכנים לא היו נאלצים לשחוט אותם. 

ואם לקחת את זה קצת אישית, אז אבא שלי, משה ניב לבית ויינברגר,  זכרו לברכה, שהפך בהיותו בן-עשרה, בן למשפחה יהודית שהיום קוראים לה חרדית, לפרוגרסיבי, כהגדרתו של בכור, ונטש את הדת, רחמנא ליצלן, והתפתה לציונות הפרוגרסיבית והיגר בתחילת שנות השלושים לבדו לארץ-ישראל, שהייתה קרויה אז פלסטינה (ואפילו הצביע, בעוונותיו, בראשית המדינה, למפלגה הפרוגרסיבית, הייתה פעם כזו) הוא האשם, לפי גיא בכור, ברציחתם על ידי הנאצים של הוריו, סבי יעקב, שבשמו אני קרוי, וסבתי רחל, ואחיותיו, דודותי, אידה ואיטקה, ובנה התינוק בן השנה, ששמו לא נודע לנו כלא היה, ושנורו יחדיו כי האם סירבה להיפרד מתינוקה. אז אבא שלי, היהודי הפרוגרסיבי הזה, הוא, ולא הנאצים ושותפיהם, הוא שהביא על הוריו ואחיותיו ובן אחותו את המוות הזה. אז תודה לך, בכור, על שפקחת את עיני להבין איזה רוצח מתועב בעצם היה אבי המנוח.


23.3.20

אין נגמ"שים ואין מטושים 

בכל פעם שיש משבר, ולא משנה איזה – בטחוני, כלכלי, סביבתי, בריאותי וכולי - אנחנו מגיבים כמו כלב פאבלובי מקולקל. אולפני הטלוויזיה נכנסים מיד ל"מתכונת חירום", ולאולפנים מוזעקים בדחיפות "מומחים" בתחום המדובר, המופיעים סדורים בפנקסה של סיגל עוזרת-ההפקה או מיכל התחקירנית. רגע, אתה אומר בריאות, זה בבית, נכון? אז הנה, יש לי כאן בורסה, בטחון, ביסקוויטים, בלגיה, בנייה, בננות, בקאלווה, אה, הנה, כן, בריאות, יש לי פה מלא פרופסורים – אלבז, ברבש, הרפז, חרפק, קיימק, תרפט. די, די, לא חשוב, תשיגי אחד מהם, מי שפנוי, שיבוא כמה שמהר לאולפן. יאללה, אין זמן. ואם זה משבר בטחוני זה אלופים לשעבר, ואם זה משבר כלכלי זה בכירים באוצר לשעבר. הרוטינה מוכרת לכם. וגם כל המומחים. 

והם יושבים באולפנים, כל הלשעברים הללו, המפקדים והמנהלים הבכירים עד לא מכבר, המומחים הגדולים בתחומם, והמגישה יונית התורנית, שואלת אותם שוב ושוב "אז מה צריך עכשיו לעשות, פרוספסור הר-ספור? האלוף הר-דוף? השר לשעבר הר-גז-כלים?". אבל הלו, יונית, לחמית, קורונית, מגישות יקרות, כל המומחים הללו בתוקף לשעברותם, הם שהביאו אותנו עד הלום, הם אלו שהובילו והפילו אותנו לתהום. הם – אלופי הצבא לשעבר, מנהלי בתי-החולים ומנכ"לי המשרדים והאגפים עד לא מכבר, הם הרי אלו שניהלו פה עד לפני שבועיים או חודשיים או שנתיים את התחום שבו נהיה עכשיו פתאום, כאילו פתאום, המשבר, ונתגלו בו טימטומים איומים וליקויים נוראיים. הם אלו שבגללם אין נגמ"שים ואין מטושים. אז אותן אתן שואלות עכשיו מה צריך לעשות?! את אלו שלא עשו את מה שצריך כשזה היה תפקידם? כי אם היו יודעים מה צריך לעשות, אז הם היו עושים את זה כשהם היו צריכים ויכולים לעשות את זה, כשהם היו במקום ובתפקיד של מי שצריך לעשות את הדברים שצריך לעשות, ולא היו יושבים עכשיו באולפנים ומבלבלים לנו את המוח על מה צריך לעשות, כשבעצם כל מה שהם אומרים שצריך עכשיו לעשות, זה מה שהם, הם ולא אף אחד אחר, היו צריכים לעשות בעצמם, ולא עכשיו, אלא מזמן, בזמנם. 

הדוגמה הכי טובה לטימטום הקרוסלי הזה היא כמובן עזה. בכל פעם, כל כמה חודשים, כשמתלקחת שוב האש בעזה הנצורה, מתייצבים באולפנים כל המומחים - אלופים לשעבר, שרי ביטחון לשעבר או בעתיד, ראשי מועצות, ראשי ישיבות, מנהלי משחטות, קבלני עפר, גננות מוסמכות, זמרים ים-תיכוניים, תרנגולי הודו – וכולם אומרים תמיד אותו דבר, וקורה או לא קורה אותו דבר, ולא משתנה, כמובן, שום דבר. וכמה חודשים אחרי זה חוזר אותו דבר, בחילופי תפקידים. שר הביטחון הוא תרנגול ההודו וראש המשחטה הוא ראש הישיבה ואלוף השחמט הוא אלוף הפיקוד. אבל כל זה לא משנה שום דבר. כי גם הם כולם אומרים אותו דבר ועושים או לא עושים אותו דבר, והכל נשאר אותו דבר. אה, כן, ובסוף, כשנמאסים הדיונים הדחוסים והלעוסים וכלים כל הקיצין האולפניים, אז מביאים את דויד גרוסמן שיגיד הוא מה צריך לעשות. למה? כי עמוס עוז כבר מת. זה למה.


29.6.20

קונספירציה ואלוהים אחים תאומים 

העולם והחיים – וכל עוד אנחנו חיים העולם והחיים שלנו די זהים –  מורכבים, סבוכים, שבירים, בלתי צפויים, ערפיליים, לא מובנים, בלתי ניתנים לחיזוי, והדבר היחידי שאנחנו באמת יודעים זה שבסוף מתים. אבל למה? למה מתים? בשביל מה חיים? מה יהיה מחר? לשאלות הכי חשובות אין לנו שום תשובות.  

כל כמה שבועות, כשקורה משהו, או שכשלא קורה כלום, מישהו אומר או כותב ש"אנחנו חיים בעידן של אי-ודאות". וזה כמובן תמיד שטות. כי זה לא העידן, הזה או קודמיו או הבאים אחריו, הם של אי-ודאות. החיים עצמם הם אי-ודאות. אפילו תשימו עצמכם במקום הכי נוח ונעים ובטוח לכאורה – יש לכם בית ומשפחה, וכסף ופרנסה, ובריאות והכול – אז מה? אתם יודעים מה יהיה מחר? אין לכם שמץ של מושג. העסק שלכם, או שאתם עובדים בו, יכול להתמוטט בשנייה, ותיוותרו באחת בלי כסף ופרנסה; אתם או מי ממשפחתכם יכולים מחר לחלות חלילה בסרטן או בניוון-שרירים, ללקות בליבם או במוחם, להידרס למוות על ידי נהג שיכור או חמור; להיות מגורשים מביתכם, למות במלחמה; והשד יודע מה. כן, החיים הם אי-ודאות נוראה. 

ובתוך כל הכאוס הזה, שהוא החיים שלנו, אנחנו מחפשים כל הזמן סדר וחוקיות, שנדע מה לעשות, איך להימנע מאסונות. ויש לנו כל הזמן אין-סוף תובנות, שגם הן כל הזמן משתנות – כל הרומנים גנבים; צנוניות עושות צרבת וסרטן; בדימונה כולם שיכורים, מי שנשוי לתימניה אין לו פרקינסון, מי שקוראים לו יואש רוב הסיכויים שיכיש אותו נחש; המניח תפילין נמנע מטחורים; מי שמחבק עצים זה מחזק לו את הביצים; יש בטיבט רופא טבעוני שממליץ כמה שיותר להפליץ; ואתם יכולים להוסיף לרשימה מה שבא לכם. הכול כמובן שטויות במיץ-עגבניות, שמאוד טוב, אגב, למניעת דלקת-ריאות.

וכמובן שבעידנים של אסונות, מגיפות ומחלות, כמו הקורונה שאנחנו חווים עכשיו, כשאי-הודאות של החיים שלנו היא לכאורה לפתע משותפת לכולנו, והכאוס וחוסר הידיעה ואי-ההבנה והמקריות והטיפשות משתוללים להם חופשי בעולם, וחרדותינו מתעצמות, מתעצם גם הצורך שלנו ביצירת, או המצאת, סדר וחוקיות לכל הבלגן זה. כי הרי ''זה לא יכול להיות'' שזה סתם מקרי ומטומטם ולא-ידוע ולא-מובן. חייב להיות מישהו שעומד מאחורי זה. משהו שמכוון את זה, שעושה מזה כסף, שכך מספק את יצריו האפלים. משהו. ועל הקרקע הלא-יציבה, הטובענית והתובענית הזו, צומחות להם כפטריות אחרי הפצצה אטומית, שלל מופלג ומופלא של תיאוריות קונספירציה, שכרגע מתפצלות לשני כיוונים: 

האחת – שהווירוס יוצר ומופץ בעולם על ידי כוחות-על אפלים (ביל גייטס, ביבי, המפלגה הקומוניסטית הסינית, להקת המחול הקיבוצית ותאגידי הדגנים) כדי לדלל את אוכלוסיית העולם ב-70%. למה? ולמה דווקא ב-70 ולא ב-40 אחוזים? ולמה שביל גייטס ידלל את אוכלוסיית העולם, זה הרי יגרום לו להפסיד כסף. חחח, מגחכים לך בפרצוף נביאי הקונספירציה, זהו. שלא יודעים. זה הרי תמיד הקונץ בקונספירציה - שלא יודעים בדיוק מי עומד מאחורי זה ולמה הוא עושה את זה. כי אם היינו יודעים, הרי היינו יכולים להתגונן מפני זה, להילחם בזה. בגלל זה הם עושים את זה ככה שלא נדע. אתם מבין? 

והתיאוריה השנייה היא לגמרי הפוכה – שהווירוס הזה הוא בכלל לא קטלני. הוא בקושי שפעת. הוא כלום. הוא לא קיים. זה הכול בלוף. כל הקורונה הזאת זה אין דבר כזה, זו סתם שמועה שמיוצרת ומופצת בעולם על ידי כוחות-על אפלים (ביל גייטס, ביבי, המפלגה הקומוניסטית הסינית, להקת המחול הקיבוצית ותאגידי השבבים) שרוצים באמצעות זריית החרדה והבהלה בעולם, להשתלט על כולנו, להחדיר לנו שבבים מתחת לעור, ולהפוך את כולנו לעבדים נרצעים. אבל יש מגפה, אתה מנסה לומר להם, חצי מיליון אנשים בעולם כבר מתו מזה. אה, הם אומרים לך, אבל זה כל העניין, זה הם מפיצים את הנתונים האלו, זה מספרים שגויים, שקרים, זה הכול כדי שנפחד וככה הם ישתלטו עלינו, אתה לא מבין? 

אבל לשני מחנות הקונספירציה הסותרים הללו יש בכל זאת אויב משותף – מסכת הפנים. בשצף קצף, כשהם מתיזים רוק למרחק של אפילו יותר משני מטרים, מתנפלים חיילי הקונספירציה, משני הצדדים, על כל מי שמעז לחבוש או חלילה לקרוא לאחרים לחבוש מסכות בחללים ציבורים הומים – המסכה לא יעילה; זה סתם; זה אמצעי שליטה; הפס מתכת למעלה זו אנטנה שמשדרת לסינים איפה אתה; חבישת המסכה מסוכנת יותר מווירוס הקורונה; אין בכל וירוס קורונה; המסכה עצמה מפוצצת בווירוסים שיהרגו אותך; המסכה היא מדגרת חיידקים; היא סותמת עורקים; היא עושה עיקצוצים; עקיצות יתושים; פשפשים; עכבישים; משבשת את התנועה בכבישים. אל תחבשו מסכה, זו סכנה, זוועה. 

ואתה עומד מול המתקפה הזאת מבוייש ונכלם ובעיקר תוהה – הרי אתם מתגייסים לצבא בכפייה למשל שלוש שנים, הולכים למילואים, נלחמים, נפצעים, מתים, משלמים מסים כמו מטורפים, מלים את בניכם, עומדים שעות בפקקים, צמים בכיפורים, אוכלים קרשים בפסחים, שמים קסדות כשאתם רוכבים על אופנועים וקטנועים, חוגרים חגורות בטיחות כשאתם נוסעים במכוניות, אבל מה שבאמת קשה לכם, ממש נורא, זה לשים מסכה מבד על הפנים לכמה דקות כשאתם נכנסים לחנות או לקניון או למשרד או לאוטובוס? באמת, מכל הדברים בעולם שאתם נדרשים או נכפים לעשות, חבישת מסכת בד על הפנים לכמה דקות זה מה שהכי מעיק עליכם? דווקא בזה אתם נלחמים בכזו קנאות? 

כל תיאורייות הקונסיפרציה הללו, כולל המאבק חסר הפשרות במסכות הנוראות אויבות האדם, הן בעצם מחשבה או חשיבה דתית, שעל פיה יש בעולם (כל הזמן, או רק בעונות מסויימות, זה לא משנה) כוחות עליונים, חזקים ומופלאים (ביל גייטס, ביבי, להקת המחול הקיבוצית, הקדוש ברוך הוא, המפלגה הקומוניסטית הסינית, הפרקליטות, מוחמד, אללה, השטן, הסרטן כחול הזנב, אבא של ישו, אימא של ריקי מקומה שלוש, תאגידי הנפט), שיוצרים, מפיצים, ושולטים בהכול. והעולם איננו כאוס,  חס וחלילה, אלא גן-עדן או גיהינום מאורגנים, מכוונים, ומסודרים להפליא. וזה מרגיע, אין ספק שזה מרגיע. ולא משנה אם זה גן-עדן או גיהינום. העיקר שיש סדר וחוקיות, ברוך השם וינעל אביה של להקת המחול הקיבוצית. אז אזרחים ואזרחיות – הקפידו בקטנות. הניחו תפילין, הרבו להפליץ, חבקו עמודי-חשמל, איכלו עמבה, וחלילה לכם מלחבוש מסכות. כך ורק כך, כמו תמיד, כרגיל, תמנעו מעצמכם ומכולנו אסונות ושואות, ותרבו בעולם תרופות וישועות. יש!


7.9.20

אם נעצום עיניים חזק, הכול יסתדר 

בטח יצא לכם בחיים לשחק מחבואים עם ילדים קטנים. אתם עומדים עם הפנים לקיר הסלון, סופרים עד עשרים, ואז אומרים בקול גדול "לא מאחורי ולא מצדדי, אני פוקח את עיני", ואתם מסתובבים וישר רואים שהילדון מתחבא מאחורי הדלת הפתוחה בצמוד לקיר. אבל אז אתם לא צועקים חלילה "ראיתי אותך יונתן, אתה מאחורי הדלת" ורצים לקיר ודופקים אותו ב"אחת, שתיים שלוש". ברור שלא. אתם צריכים לשחק את המשחק. אז אתם אומרים בקול רם, שהילד ישמע, "מה זה? איפה יונתן? מישהו ראה את יונתן?" ומחפשים, תוך כדי קריאות, גם בחדרים אחרים, ורק אז אתם חוזרים לסלון, וכאילו בסוף מוצאים אותו, מושכים אליכם את הדלת, אבל כשאתם באים לצעוק "הו, הנה אתה, יונתן", אתם פתאום רואים שהוא עוצם חזק חזק את העיניים, בהנחה שאם הוא לא רואה אתכם, אז אתם גם לא רואים אותו. אז אתם נוגעים קלות בכתפו ואומרים "הא, הנה אתה, יונתן" ואז הילד פוקח עיניו, ואתם אומרים לו "איזה יופי התחבאת", וצהלה וצחוקים ושמחה. מה שהילד אמור ללמוד מהמשחק זה שגם אם אתה עוצם עיניים הכי חזק בעולם, המציאות ממשיכה להתקיים. אבל האם באמת אנחנו לומדים את הלקח הזה? 

כי אם מסתכלים על האופן שבו ממשלת ישראל מתנהלת מול משבר הקורונה, אז היא מתנהגת בדיוק כמו ילד קטן – היא מתחבאת מאחורי הדלת ועוצמת עיניים ככל יכולתה, מתוך הנחה שאם היא לא תראה את המשבר, אז המשבר יתייאש ויסתלק לו והכול יסתדר. וזה לא חדש פה השיטה הזאת של עצימת עיניים לנוכח כל בעיה ומשבר. וככל שהבעיה גדולה ועמוק ומתמשכת יותר, כמו למשל הבעיה הבלתי-פתורה עם הפלסטינים, כך הממשלות והתקשורת והאזרחים, כולנו, עוצמים עיניים חזק חזק, בונים חומות שיסתירו מאיתנו את הבעיה, ומאמינים שהנה, אם אנחנו לא רואים ולא סופרים אותה, אז היא לא קיימת, נעלמה. 

בסרט איטלקי ישן משחק הסבא מחבואים, בטירת המשפחה, עם נכדו הקטן. והילד מתחבא מאחורי וילון עצום, ונעליו מבצבצות מלמטה. אבל הסבא, כמנהג המשחק, עושה עצמו שהוא אינו רואה את הילד. והוא מסתובב באולם הגדול וקורא "קרלו, איפה קרלו? מישהו ראה את קרלו?". וככה המשחק נמשך זמן רב. והסבא ממשיך וממשיך ולא מפסיק. והילד מתחיל להיות מודאג. אז הוא מזיז קצת את הווילון, שהסבא יראה אותו. אבל הסבא ממשיך בשלו, כאילו הוא לא רואה אותו. ואז הילד לא רק מנופף בווילון, אלא גם צועק "הנה סבא, אני פה, אני פה". אבל הסבא ממשיך לחפש כאילו הוא באמת לא רואה ולא שומע את הילד. ואז הילד המבוהל כבר יוצא מאחורי הווילון וקופץ מול סבו וצועק "הנה סבא, הנה אני". אבל הסבא ממשיך בשלו, כאילו הוא לא רואה את נכדו. ואז הילד נבהל באמת, ומתחיל לפחד שבגלל שהוא עצם את העיניים, הוא בעצמו נעלם, ויותר לא קיים. כלומר, אם אתה עוצם את העיניים ומתעלם מן המציאות מספיק חזק ומספיק זמן, בסופו של דבר לא המציאות תיעלם. אתה תיעלם.


21.9.20

זה לא הקורונה. זה הטימטום 

חבר אחד שלי לוקח כל שנה בסוף הקיץ את המשפחה המורחבת שלו לחופשה חמולתית בכנרת. לפני שלושה חודשים הוא אמר לי שהשנה הם יעשו את החופשה בראש השנה. אבל יוסי, אמרתי לו, בראש השנה יהיה סגר. מה פתאום סגר? הוא צחק עלי. נגמר הסגר. התחלואה תעלה, אמרתי לו (לא שיערתי שעד כדי כך) והם לא יוכלו להרשות לעצמם שעם ישראל יעביר את החגים בסעודות ובתפילות. יהיה סגר. בסדר, הוא אמר, אז ניסע לפני הסגר ונחזור אחרי. יהיה סגר לכל החגים, יוסי. לא הקשיב לי. 

יש איזה טימטום ישראלי מובנה, שאומר "יאללה, יאללה, זה סתם הפחדות כל זה, הרי בסוף הכול יסתדר", שמניע אותנו להתעלם מכל משבר וסכנה המתהווים לפתחנו, וכשהיא כבר פורצת, הכול כמובן לא מסתדר, אלא דווקא מתחרבש. ערב מלחמת יום כיפור, לפני המון שנים, היו אנשים שאמרו שאנחנו לא מותירים ברירה לסאדאת אלא לפתוח מלחמה. והיו קציני מודיעין שהזהירו שהצבא המצרי נערך למלחמה. ומלך ירדן הזהיר אישית את ראש הממשלה שלנו שהמצרים והסורים עומדים לפתוח במלחמה. ומה אמרה לעצמה הממשלה? יאללה, יאללה, זה סתם הפחדות, בסוף הכול יסתדר. ואם בכל זאת הצבא המצרי יחצה את התעלה? אז נכסח להם את הצורה. יש לנו את הצבא ושר הביטחון טובים בעולם ותוך שעתים נעיף אותם בחזרה למאיפה שהם באו. 

אותו דבר קרה עכשיו עם הקורונה. ואם תתפרץ פה המחלה? ואם תעלה התחלואה? אז מה? יש לנו את המדענים והרופאים וראש-הממשלה הטובים בעולם, ונכסח לווירוס את האימא של הצורה. והנה התוצאה  – סגר שלא ימנע את המשך התחלואה ויפרק עוד קצת את הכלכלה. התחלה טובה לשנה חדשה. אבל למה באמת הסגרים נופלים תמיד דווקא על החגים? זה הרי לא סתם. כי בחגים האנשים מתקהלים בהמונים ובצפיפות, בסעודות חג רבות משתתפים, בתפילות המוניות. וההתקהלויות הללו, בעיקר אלו שמתרחשות במקומות סגורים, הן מקור ההדבקה והפצת המחלה העיקריים. לכן, לא הממשלה קובעת מתי יהיה סגר, אלא לוח השנה. ובחגים יש סגרים, ובצדק. 

אבל מה? במקום לסגור כליל, על מנעול ובריח, עם שוטרים וחיילים בכל פתח, את כל בתי התפילה וגני האירועים ולאסור את ההפגנות לכל תקופת החגים, הממשלה עושה ההיפך – היא מתירה, אם לא להלכה אז למעשה, את ההתקהלויות ההמוניות בבתי-הכנסת, בחתונות ובהפגנות, אבל סוגרת את המסעדות שבהם נשמרים כל הכללים, והם אינם מהווים מקור הדבקה, וגם קונסת את יוסי ורבקה שנוסעים לאכול גפילטע-פיש אצל הדודה, כי זה הרי מה שיוריד את התחלואה. ועדיין, אחרי חצי שנה, אין להם שום תוכנית איך לצאת מהסגר, והם טרם הקימו מערך סביר של בדיקות אפידימיולוגיות. מה הבעיה בזה? כמה קשה לגייס 3,000 חל"תניקים שישאלו את השאלות שצריך, כדי לקטוע את שרשראות ההדבקה? מה? כדי לשאול מישהו עם מי הוא אכל צהרים, צריך דוקטורט בפיסיקה? 

הבעיה שלנו היא לא מגיפת הקורונה. הבעיה שלנו היא הטימטום שלנו. את הטימטום שלנו אנחנו צריכים למגר ומהר, אם אנחנו רוצים להדביר את הקורונה.


16.11.20

למה אנחנו אוהבים אנטישמים שאוהבים אותנו?   

 "הנה מלאו ימי השבעה על לכתו של הנשיא טראמפ", כותב ביום שישי ב'ישראל היום" אברי גלעד מבכה את מר גורלו, "ועדיין אני עצוב ומודאג מאוד". וכדי שלא תחשבו שגלעד, חלילה, סתם מוכה-סנוורין מתעצומות הדונלד, הוא כותב ש"האיש המוזר הזה", טראמפ, "דיבר הרבה שטויות, פגע באנשים שלא לצורך, זלזל באנשים שלא היה ראוי לזלזל בהם", ואפילו ש"קשה לסלוח לו על היחס המטופש והפושע שלו לקורונה, שבגללו מתאים עכשיו יותר אמריקנים ממה שהיו אמורים". "הכל נכון", מחזק גלעד דברי עצמו, אך מיד מוסיף "אבל לי זה לא משנה". וכל כך למה? כי "ארבע שנים הרגשתי החבר של הבריון הכי חזק בבית הספר, וזאת הייתה תחושה נהדרת". וגלעד מסיים את הספדו בחרוזים נרגשים – "אתה אח אמיתי, אח מופרע, אבל אח שטרח, ולא ברח, ואת אויבנו מעך. ואנחנו לא נשכח". 

"אח שטרח, ולא ברח, ואת אויבנו מעך, ואנחנו לא נשכח" (המשורר אברי גלעד על הנשיא דונאלד דראמפ)

אבל לא כדי להגחיך את אברי גלעד התכנסנו, הוא עושה זאת טוב מאיתנו, אלא כדי לנסות להבין, באמצעות הספדו המכונן, מדוע אנחנו, הישראלים, אוהבים אהבת נפש אנטישמים שאוהבים יהודים, כמו "האיש המוזר הזה". שהרי טראמפ הוא כל כולו גזענות צרופה של "עליונות גברית נוצרית לבנה", שמאמיניה, כמו אבותיהם הקדמונים הנאצים, חשים כגזע נעלה על הנחותים השחורים, היהודים, המוסלמים, הצוענים, המקסיקנים, ההומוסקסואלים, וכל שאר הזבלה האלה. 

אבל , תאמרו עכשיו, הרי הבת שלו נשואה ליהודי, והוא גם מאוד עזר למדינת ישראל.  וזה נכון. אבל האם העובדות הללו סותרות את עבודת היותו אנטישמי? ראשית נאמר שאין לך כמעט גזען, ולא חשוב כלפי איזו עדה, שלא מחזיק במשפחתו או בשכונתו או כרופא-השיניים שלו לפחות יהודי או ערבי או מרוקאי או אפרו-אמריקאי אחד לרפואה, כדי להראות שהנה הוא בכלל לא גזען ולא אנטישמי ולא מגפי קלגסים, נכון?" שנית, התומכים הנלהבים ביותר בישראל הקלגסית של היום הם אנטישמים. כמו ממשלות פולין והונגריה, הניאו-נאצים באירופה, האוונגליסטים באמריקה, וגם ממשל טראמפ. 

אז מה סוד הקסם של אהבתנו לאנטישמים שאוהבים אותנו? את התשובה יש לחפש אכן ביחס של הציונות והציונים להיטלר ולנאציזם. אם בודקים לעומק את מה שאנחנו חשים לגבי היטלר והנאצים והשואה, בוודאי אם מביטים במה הם "לקחי השואה" שמערכת החינוך הישראלית מלמדת את בנינו ובנותיו, הרי שהלקח איננו שעל כל אדם בעולם, גם היהודים שבהם, להילחם בכל גזענות, ולא רק באנטישמיות, כי בקצה המסלול של כל גזענות עומד רצח עם, אלא דבר אחר לחלוטין. 

טעותו של היטלר לא הייתה גזענותו הרצחנית, אנחנו בעצם חוזים ואומרים לעצמנו, אלא זה שהוא בחר לרצוח את העם הלא נכון. אנחנו, היהודים, אומרים הציונים, לא עכברושים גלותיים, כמו שאמרו עלינו הנאצים. ההיפך. אנחנו, היהודים, הישראלים, חתני פרס נובל ולוחמי סיירת מטכ"ל, אנחנו בעצמנו גזע העליון, חלק בלתי-נפרד מהגזע העליון הלבן המערבי, לא כמו הערבים והשחורים והצוענים. טעית, היטלר, תצא כבר מהקבר ותודה בזה. ולכן, כשאנטישמים מובהקים, מנהיגי "העליונות הלבנה" בעולם, כמו טראמפ למשל, מאמצים את אותנו לחיקם ומרעיפים עלינו חיבוקים ומטוסים, אנחנו משיבים להם כגמולם.